"הַלַּיְלָה שׁוּב רָאִינוּ אֶת פָּנֶיךָ, חֲבֵרֵנוּ ג'וֹנִי" - 70 שנים לאחר כתיבתו, אנו חושפים את השיר שנכתב לזכר גדעון (ג'וני) פלאי שנהרג במלחמת השחרור
הסופר חיים גורי (מימין) וחלל צה"ל גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל (משמאל)
אף על פי שהיה רק בן 25, הספיק סרן גדעון (ג'וני) פלאי לא מעט: הוא נאסר בידי הבריטים בגין פעילות אימונים אסורה בפלמ"ח, ישב בבתי הכלא בירושלים ובעכו, אימן טירונים, היה בן זוגה של ברכה פולד – חברת ההגנה שנהרגה בליל וינגייט ומותהּ הפך לסמל המאבק העברי בשלטון הבריטי – והשתתף בקרבות על שחרור ירושלים. נוסף על כל אלה, הוא נודע בעיקר בשל אישיותו, מנהיגותו ומסירותו לפקודיו שהפכו אותו לנערץ הן בקרב חברי קיבוצו – קריית ענבים, והן בקרב חבריו לנשק.
אך אלו היו כל הדברים שהספיק; פלאי נפל בקרב על הקסטל בו' באדר ב תש"ח (17.3.1948). במרץ באותה שנה, כאשר תנועת השיירות בכביש ירושלים-תל אביב השתבשה כמעט לחלוטין, הוחלט בחטיבת הראל לתקוף את בית המוכתר בקסטל, אחת מאבני הנגף הקשות לאורך הכביש. ג'וני וחייליו יצאו להתקפה, ובה הוא נהרג. קברו שוכן ליד קבר אחיו הצעיר אבנר, שכמו לא מעט מילדי קריית ענבים של השנים הראשונות נפטר בגיל צעיר. הקיבוץ, שרק כשנה לפני כן חגג בשמחה את שחרורו של ג'וני מהכלא, איבד בן שלפי כל הסימנים עתיד היה להיות אחד ממנהיגי המדינה.
אחד ממכריו של ג'וני היה חיים גורי, ושנה לאחר נפילתו חיבר המשורר הנודע שיר לזכרו. השיר שנקרא בפשטות "ג'וני", הוקרא על קברו ביום השנה הראשון לנפילתו והודפס בעלון הקיבוץ "פינתנו" שהופץ בכמה עשרות עותקים. מדובר באחד השירים הראשונים שכתב גורי; לצד תחושת ההקלה של סוף המלחמה, הוא מביע גם את חדוות הניצחון המהולה בכאב:
בחלוף השנים נעשו חוברות זיכרון אלו משנת תש"ט לבימות נשכחות, ובזמנו לא זכה השיר להכרה. השיר אף לא שובץ באף אחד מספרי השירים מאת חיים גורי.
לאחרונה הגיע לספרייה הלאומית יוסף עוזיאל, אביו של החייל גבריאל (גבי) עוזיאל שנפל במבצע צבאי בג'נין בשנת 2003 (מבצע שעליו גם קיבל צל"ש אלוף), ומסר לארכיונאי ירון סחיש חוברת אחת שנותרה מאותו עלון קיבוץ. חיים גורי השתתף בכמה אזכרות של גבי עוזיאל, כך סיפר יוסף עוזיאל לירון סחיש, האמון על ארכיון חיים גורי בספרייה הלאומית, וגורלם המשותף של בנו גבי ושל ג'וני – הביא אותו למסור את החוברת הנדירה לספרייה.
השיר הגנוז בחוברת הזכיר לסחיש כי זמן קצר לפני פטירתו של גורי (בינואר 2018) מסר המשורר תיק גדוש בכתבי יד שהיו פזורים במגירות ובארגזים, ונשכחו באחד מארונות ביתו. ואכן, אותו שיר לא ידוע נמצא בכתב ידו של המשורר בתיק האחרון שגורי מסר לספרייה, כמה שבועות בלבד לפני מותו.
רעייתו של חיים גורי, עליזה, סיפרה כי למרות שידעה על השיר המרגש היא לא הכירה אותו היטב, וכי מסיבה זו השיר לא זכה להיכלל באף אחד מספרי השירה שפרסם גורי. לדבריה, בשל פיזור נפשו של בעלה, שלא תמיד זכר את שכתב – אך תמיד זכר את הנופלים, השיר פשוט נשכח באחת ממגירות הבית…
יהודים שהגיעו מהונגריה ברכבת שארגן ישראל רז'ה קסטנר, שוויץ, 1944. ארכיון יד ושם
ב-30 ביוני 1944 יצאה רכבת מבודפשט שתחת השלטון הנאצי ועליה 1,684 נפשות. מרביתן היו משפחות שאליהן צורפו גם ילדים יתומים ויחידים בודדים. כל נוסעי הרכבת היו יהודים שישראל קסטנר, שהיה לנושא ונותן מול "ראש המחלקה היהודית" של גרמניה הנאצית אדולף אייכמן, הצליח להשיג את אישור יציאתם מהונגריה. כך, הצילם קסטנר מן הגורל שחיכה לשאר אחיהם ואחיותיהם שנותרו במדינה הכבושה – אותו הגורל הצפוי לכל יהודי שנלכד במלתעות הנאציות. על חלקו של קסטנר בשיגור "רכבת ההצלה" שכונתה, לימים, "רכבת המיוחסים", ועל שאר פעילויותיו בזמן המלחמה כאחד ממנהיגי "הועד לעזרה והצלה בבודפשט" נתמחה ביקורת מרה וחריפה בארץ. ביקורת זו הובילה למשפט דיבה כנגד אחד ממלעיזיו.
למרות שזוכה מכל רבב אשמה במשפט מאוחר, הקביעה של השופט בנימין הלוי במעמד הקראת גזר הדין ב-22 ביוני 1955 כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" הסעירה את מדינת ישראל. הערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט בנימין הלוי סייע בטיהור שמו של קסטנר, אך האווירה הציבורית שנוצרה בעקבות המשפט הראשון הובילה שלושה אלמונים חמושים להתנקש בישראל קסטנר בלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ 1957, כששמיעת הערעור עודנה נמשכת.
לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה חושפת הספרייה הלאומית בפעם הראשונה רשימות לא מוכרות של "רכבת ההצלה". ייחודן של אותן רשימות, שנמסרו לארכיון המרכזי ע"י הרב משה דוד רוזן, הרב הראשי של רומניה בתקופה הקומוניסטית, הוא בתיעוד הנוסעים הראשונים שהגיעו לשוויץ לאחר שנעצרה הרכבת (בניגוד למובטח) במחנה הריכוז הגרמני ברגן בלזן. 318 מהנוסעים שוחררו לאחר כחודש והגיעו לשווייץ, והשאר הגיעו לשם רק בדצמבר 1944. חלק ניכר מהניצולים היו מקלוז' בטרנסילבניה שברומניה, עירו של קסטנר, שסופחה להונגריה בתחילת המלחמה.
העותק של הרשימות נשמר בידי סניף רומניה של הקונגרס היהודי העולמי בבוקרשט, יחד עם תיעוד חשוב אחר על יהודי רומניה וטרנסילבניה בתקופת השואה. חלק ניכר מארכיון הסניף הועבר לימים על ידי הרב רוזן לארכיון המרכזי, שם הוא נרשם לאחרונה מחדש ע"י ד"ר מרים קלויאנו, האחראית על אוסף רומניה בארכיון. בין השאר, ניתן למצוא באוסף זה עדויות חשובות על ניצולי טרנסניסטריה, פרעות יאסי וצפון טרנסילבניה.
ברשימות, שייסרקו ויועלו בקרוב לאתר הספרייה הלאומית והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, מתועדים שמותיהם של חברי הקבוצה הראשונה שהגיעה לשוויץ. לצד כל אחד מהשמות מצוינת הכתובת בשווייץ שבה הוא שוכן באותם חודשים. כשבודקים את הכתובות, מגלים שבכולן שכנו מוסדות של יהודי שווייץ.
כמו כן, התגלתה רשימה מלאה של היהודים שהגיעו בפועל לשווייץ במשלוח השני. ברשימה זו מספר נמוך יותר מהמספר המוכר על פי רוב – 1354 יהודים. אפשר לראות ברשימות המצורפות כאן את שמו של הרב מסאטמר, וכן בני משפחתו של קסטנר.
מדובר למעשה ברשימות נוסעים מעודכנות יותר שנכתבו בשוויץ בקיץ 1944 ובחורף 1945, בשונה מהרשימות המוכרות המשקפות שלבים מוקדמים יותר בתהליך ההצלה. אולם, שתי הגרסאות חשובות להבנת סיפורה של קהילת יהודי בודפשט בפרט ויהודי הונגריה בכלל, שמעל 400 אלף מהם נספו בשואה.
לדברי ד"ר יוחאי בן גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, רשימות אלו מעידות על המאמצים שנקטו ארגונים יהודים בינלאומיים, דוגמת הקונגרס היהודי העולמי, להצלת יהודים במקרה זה. הן מלמדות גם על מידת הכנסת האורחים שבה נהגו יהודי שווייץ באחיהם מרכבת ההצלה.
המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי
מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה
קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!
המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.
ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.
סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.
על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.
בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.
הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.
"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".
בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.
מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.
כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.
בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."
מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.
עבירה: גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני. תגובה מצד הוורמאכט: מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.
עבירה: מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני. תגובה מצד הוורמאכט: דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).
עבירה: שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר. תגובה מצד הוורמאכט: מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.
עבירה: הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות. תגובה מצד הוורמאכט: במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.
עבירה: הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה. תגובה מצד הוורמאכט: יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.
מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.
מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".
מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.
אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".
להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:
הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.
יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.
כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.
בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).
דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.
בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.
בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:
יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.
לסיכום, מוסיף המסמך:
הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.
משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים
איננו יודעים מה היה גילו של סבי כשנפטר בשנת 2014.
הוא לא זכר את התאריך שבו נולד, ותעודה הלידה אבדה לו במלחמת העולם השנייה עם כל שאר חפציו. הדבר היחיד שזכר היה שכשחגגו לו יום הולדת בילדותו, העונה היתה חמימה והחגיגה נערכה תמיד בשבוע שבו נקראה פרשת "בראשית", אחרי ראש השנה העברי. נראה שזיכרונות אלה סותרים זה את זה – במיוחד כשבוחנים את דפוסי מזג האוויר בפולין.
יחיאל העכט, סבא שלי, נולד למשפחה יהודית דתית בצאנז שבפולין. אחר כך עברה המשפחה לזאגוש, אביו, ישרואל העכט-פירר, היה רב קהילה מכובד ועבד בתור שוחט. אשתו, מרים, הייתה אישה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שניהלה את משק הבית ושימשה לצד בעלה "שוחטקה" – תפקיד שלרוב לא ניתן לנשים. מרים לא הניחה לעובדה הזאת להשפיע על בחירותיה.
בתחילת שנות השלושים, בעליית המפלגה הנאצית לשלטון, הרגישה מרים בתחושת סכנה באוויר. השינויים הקיצוניים באקלים הפוליטי גרמו לה אי נחת, והיה לה ברור שבמוקדם או במאוחר ישתנו החיים בעיר הולדתה, קרקוב, לנצח.
האינטואיציה שלה התבררה נכונה לחלוטין, כשיום אחד ערכה את סידוריה בעיר ונקלעה לחילופי דברים אלימים אל מול שוטר פולני. השוטר דחף אותה אל הקרקע והטיח בה עלבונות אנטישמיים, תוך כדי שהיא מתאמצת לקום על רגליה ולהזדקף.
באותו יום החליטה מרים שמשפחתה כבר אינה מוגנת בפולין, וקיבלה על עצמה את המשימה להרחיקה מהסכנות העלומות שארבו לה. היא אספה כל פריט רכוש בעל ערך שהיה בבעלותה ושכרה משאית שתיקח את משפחתה מביתה שבקרקוב אל הגבול הרוסי – אל המקום שהאמינה שיהיה להם לחוף מבטחים. היא התחננה בפני שמונת אחיה ואחיותיה שהתגוררו גם הם באירופה להצטרף אליה, להימלט מהאימה שמצפה להם – אך הם סירבו, שכן האמינו כי מדובר רק באפיזודה חולפת העתידה להתפוגג אל בין דפי ההיסטוריה.
מרים, בעלה וחמישה מששת ילדיהם שמו פעמיהם לרוסיה, לפצוח בחיים חדשים. לייביש, בנם הבכור, נשאר בפולין כדי להמשיך בלימודיו בישיבה – החלטה שהובילה בסופו של דבר למותו בטרם עת כאשר הנאצים פשטו על הישיבה והוציאו את התלמידים להורג.
המשפחה חצתה את הגבול והאמינה שבכך השאירה את צרותיה מאחור – אבל אלה השיגו אותם כשהגיעה המלחמה לחזית הרוסית. מעל 200,000 יהודים ברוסיה – בהם מרים, ישרואל וילדיהם – נקרעו מבתיהם ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. שם, בשממה החורפית והנטושה, נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. מאות אנשים מצאו עצמם מתגוררים בבניין יחיד, כשבין משפחה למשפחה חוצץ רק סדין.
ישרואל הואשם מיד בפעילות חשודה משום שהיה רב פעיל. הוא הופרד ממשפחתו, נכלא, ואולץ להצטרף לצוות אסירים עובדים, שם הוטלה עליו עבודת פרך: חיטוב עצים ואיסופם למען הצבא.
מרים אספה את מעט הפריטים יקרי הערך שנותרו ברשותה אחרי ששילמה בעבור המעבר לרוסיה, והשתמשה בהם כדי לסחור עם הפקידים המקומיים בעץ. היא השתמשה בו כדי להבעיר את התנור בבניין שבו גרו, ורק הודות לאש ההיא הדיירים לא קפאו למוות.
יחיאל, בכור הבנים הנותרים, נעשה עד מהרה לגבר בבית. הוא נאלץ להגן על אימו ועל ארבעת אחיו ולפרנס אותם, ולכן רתם לצרכיו את מראהו ואת כשרונו לשפות. הוא נהג לקום השכם בבוקר, ללבוש את מעט בגדיו החמים ולצעוד שעות לנקודת חלוקת מזון, שם העמיד פנים שהוא אזרח רוסי. הוא עמד בתורים אין-סופיים בקור, בתקווה להביא עימו הביתה חתיכת לחם יבש שבה יוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.
בימים שבהם עלה בידו להשיג חתיכת לחם, המתינה לו צעידה מרובת סכנות בחזרה לבניין מגוריו שבמסגרתה נאלץ להתמודד לא רק מול הטמפרטורות המקפיאות, אלא גם מול גנבים ושודדים שניגשו אליו בדרך וגנבו ממנו את מעט המזון שהשיג, ובכך שמו לאל את מאמציו. מלבד הלחם העבש התקיימו בני המשפחה על מה שהצליחו לקושש בשדות סמוכים – לרוב תפוח אדמה יחיד או בצל נשכח, שמהם נהגו להכין מרק דלוח שבו הזינו את שכניהם.
כך שרדה משפחת פירר במלחמה – ביצר הישרדותי, בנחישות בלא סוף ובהתנגדות למי שנטשו אותם למותם. אחרי המלחמה הצליחה המשפחה לחבור שוב לישרואל ואחרי כמה חודשים במחנה עקורים, שם טופלו יחיאל ואחיו בחשד לשחפת, והודות למסמכים שהעידו על אזרחותם הפולנית – הוצעו למשפחת פירר אשרות לפלשתינה או לאמריקה. מרים החליטה שהיא סיימה עם החלוציות; המשפחה בחרה להצטרף לאחיה שהיגר מפולין לניו יורק בשנת 1920. כשהגיעו לאמריקה, כשהם אבלים ושבורים מהזוועות שעברו עליהם, שינו בני המשפחה את שם משפחתם להעכט – שם הנעורים של אמו של ישרואל. הם רצו להימנע מכל קרבה אפשרית למילה 'פיהרר'.
משפחת העכט התבססה מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים באמריקה. יחיאל התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, 26 נכדים ומספר נינים הגדל ללא הרף. הוא מעולם לא שכח את מה שחווה במלחמה ועד יום מותו הכיר בחשיבות הגדולה לפיסת לחם צנועה ולתפוח אדמה פשוט שהיו תמיד על שולחנו בכל ארוחה, כדי שיוכל לברך על אותם פריטים שהצילו את חייו בערבות סיביר הקפואות.