בבניין גדול בעל חמש קומות באופנבך ליד פרנקפורט, עמד סרן אייזיק בנקוביץ מול מאות ארגזי הספרים והתלבט מה לעשות. משימתו, כפי שהוגדרה עבור יחידתו – יחידת שימור פרטי תרבות ומורשת מטעם השלטון הצבאי באירופה הכבושה (MFAA) – הייתה להחזיר את כל מה שבזזו הנאצים למדינות שמהן נלקחו.
מיליוני ספרים נגנבו בידי הנאצים בזמן השואה. כמעט שני מיליון מהם עשו את דרכם ממערב וממזרח אירופה אל המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. מכון זה, שייסד אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי בשלטון הנאצי, היה חלק מתוכניתו הגרנדיוזית להקים רשת מכוני מחקר ללימודים נאציים תחת פיקוחו של מוסד אקדמי ללימודים נאציים. הוא קיבל את ברכתו של היטלר שביקש להתחיל בהקמת ספרייה, ורצה להמתין להפעלת המוסד רק לאחר המלחמה. למרות זאת, המכון בפרנקפורט החל לפעול כבר במהלך המלחמה, ובזמן השואה הייתה ספרייתו "הספרייה היהודית" הגדולה באירופה.
המכון שלח את רוב הספרים לעיירה האנגן מפאת ההפצצות על פרנקפורט, ובסוף המלחמה הם נמצאו שם בידי הכוחות האמריקניים. כדי לטפל בספרים אלה ובספרים רבים נוספים שהמשיכו להתגלות במחסנים ובמרתפים אחרים, הועברו כולם למחסן באופנבך.
קצין יהודי אחר בשם סימור פומרנץ היה מי שקדם לבנקוביץ בתפקידו. הוא הצליח להחזיר כמיליון ספרים בכמה חודשים בלבד, אך למזלו לא היה עליו למיין את כולם. חלקם הגדול, בעיקר מהולנד ומצרפת, עדיין אוכסן באותם הארגזים שהגיעו ישירות מספריות המקור. היה עליו לבדוק אותם, ולארגן את המשלוח חזרה לארצות שמהם הגיעו.
בנקוביץ, שעד עזיבתו של פומרנץ שימש סגנו ויד ימינו, ידע שלעומת קודמו – יהיה עליו להתמודד עם מאות אלפי ספרים מרחבי אירופה, כאשר מקורו של כל אחד מהם אחר. הספרים היו ברובם מספריות מוסדות יהודיים או אוספים אישיים גדולים, ובחלקם מופיעות חותמות המעידות על כך.
בנקוביץ נכנס לאולם המיון הרחב, הרים כרך תלמוד וראה בו חותמת של רב קהילה מלודז'. בספר שירה ביידיש, ראה שבעבר הלא רחוק היה שייך לספריית בית ספר בווילנה. בספר פילוסופיה יהודית בגרמנית מצא את חותמת הספרייה של הקהילה היהודית בברלין.
לימים יכתוב בנקוביץ בזכרונותיו:
היה משהו עצוב ואבלי בכרכים הללו. כאילו שהם לחשו סיפור געגועים ותקווה מאז ההשמדה […] הייתי מוצא את עצמי מיישר אותם ומארגן אותם בארגזים בתחושה של רכות ועדינות, כאילו היו שייכים למישהו יקר לי שנפטר לאחרונה
בנקוביץ לא ידע אז אם הספרים באמת יוחזרו לארצות שמהן נגנבו. הייתכן שגרמניה תקבל את ספריהם של היהודים שנרצחו בה? האם אוקראינה הסובייטית תקבל סידורי תפילה מבתי כנסת בקייב?
עד שהתקבלה החלטה רשמית, היה על בנקוביץ לעבוד על מלאכת המיון. כמות גדולה כל כך של ספרים דרשה כוח אדם מקצועי ומיומן. כוח אדם היה לו; הצבא הפקיד בידיו עובדים גרמנים שהועסקו במגוון עבודות לאחר המלחמה, אך אלו לא היו ספרנים או בעלי ידע בשפות שונות, והם לא ידעו למיין את הספרים. אומנם בחלק גדול מהספרים היו חותמות, אבל הגרמנים לא ידעו לקרוא את השמות ביידיש, בפולנית ובשפות אחרות.
לבנקוביץ היה רעיון. יחד עם צוותו הוא אסף חתימות שחזרו על עצמן כמה פעמים בספרים שונים במחסן. את החותמת הוא צילם, גזר והדביק בקטלוג חותמות גדול המסודר לפי ארצות. היו ארצות עם מאות חותמות של מוסדות ואוספים, וארצות אחרות עם נציגות קטנה יותר. העובדים הגרמנים לא היו צריכים לקרוא את הכתוב – אלא פשוט לזהות את צורת החותמת והאותיות. כך מוינו מאות אלפי ספרים ונארזו בארגזים לפי ארצות.
בנקוביץ הכין שני כרכים שאגדו אלפי חותמות: בכרך הראשון מופיעות אוסטריה, צרפת, גרמניה, הולנד וארצות נוספות. בכרך השני חותמות מארצות מזרח אירופה כמו צ'כוסלובקיה, ליטא, פולין, רוסיה, בילורוס, ואוקראינה, ונוסף על כך – רשימת ספריות מפורטת בכמה ערים.
במוסדות מסוימים הוחלפו בחלוף השנים מלל החותמות, הצורה או הצבע שלהן. כל החותמות בגלגוליהן השונים מופיעות באותו עמוד מתאים בכרך.
הספרים מוינו הודות לקטלוגים, אבל לא בהכרח הוחזרו לארצות מוצאם. בחלוף הזמן נוספו עוד ספרים שנתגלו בשנים שלאחר המלחמה. חלק גדול מספרים אלה הגיע לבסוף לספרייה הלאומית בירושלים במסגרת חלוקתם בידי תאגיד "תקומה לתרבות ישראל" (JCR), שלקח את סמכויות השלטון על אופנבך מצבא ארצות הברית. כך אנו יכולים למצוא אצלנו כיום ספרים שעליהם מדבקת התאגיד, וחותמת ספריית המקור שממנה נגנבו בידי הנאצים.
לדוגמה, הינה ספר מדרש רבה שניתן לזהותו כחלק מאוסף הספרייה על שם הרב מתתיהו שטראשון בווילנה. עובדי מחסן שלא ידעו לקרוא את המילים בעברית יכלו להיעזר ברשימת החותמות בקטלוג של אופנבך. בספר מצויות גם מדבקת תאגיד ה-JCR.
הינה דוגמה נוספת לספר מספריית הסמינר היהודי בברסלאו, ולידו החותמת שבעזרתה זיהו את מוצא הספר. החותמת מופיעה ברשימת החותמות של גרמניה.
בדומה לקודמו בתפקיד, גם בנקוביץ לא פעל זמן רב במחסן אופנבך, אך בזמן ששהה שם הספיק למיין את הספרים שהיו ניתנים לזיהוי. לא היה עוד צורך בכרכי החותמות ולכן לקח אותם חזרה לארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליט לתרום את הכרכים לבית הספרים הלאומי בירושלים, וכך מחודש מאי 1947 הם מאוחסנים אצלנו באוסף הארכיונים של הספרייה. לכרכים היו עותקים נוספים, והם נמצאים בארכיונו של סימור פומרנץ – המנהל הראשון של מחסן אופנבך. ארכיונו שמור כיום באוסף American Jewish Historical Society בניו יורק, ויש המשערים שדווקא פומרנץ הוא שהגה את רעיון הקטלוגים. מובן שייתכן כי מדובר בשיתוף פעולה בין פומרנץ לבנקוביץ.
כיום, 70 שנה אחרי, הקטלוגים הכבדים ממחסן הספרים הגנובים באופנבך הם מעין רשימת בית קברות. לא רשימת קברי נרצחי השואה שמקום קבורתם לא נודע, אלא זיכרון נצחי לבתי ספר, ישיבות, אספנים ולמרכזים קהילתיים יהודיים ברחבי אירופה; מוסדות שבהם קול הלימוד והשינון נדם בשואה. זיכרונם של אותם מוסדות מונצח בדפי הכרכים, ועכשיו זמין גם בגישה מקוונת הודות לסריקתם בידי צוות הספרייה הלאומית.
מוזמנים לראות את שני הכרכים בסיורים שאנו עורכים בספרייה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה
כתבות נוספות
סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים
לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים
הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה
מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד