דיוקנו של וילם החמישי, נסיך אורנז', מאת הנרי בון (1801)
קיץ 1768 התגלה להיות תקופה מעניינת לקהילה היהודית באמסטרדם. המנהיגים היהודים המקומיים הזמינו את הזוג המלכותי שזה עתה נישא, וילם החמישי, נסיך אורנז', והנסיכה הפרוסית וילהלמינה, לבקר בקהילה האשכנזית, בתקווה לקשור קשרים טובים ומערכת יחסים איתנה עם חצרו המלכותית של הזוג הטרי. מערכת יחסים טובה עם בני משפחת המלוכה הייתה חיונית ליצירת סביבה אוהדת ותנאים ראויים ליהודים באמסטרדם וברפובליקה ההולנדית בכלל.
פנקס הקהילה של יהודי אמסטרדם השמור בארכיון העירוני של העיר מפרט את ההכנות הקדחתניות שקדמו לביקור, שנקבע ליולי 1768. בין השאר כללו ההכנות גם עריכת אוסף תפילות ופרקי תהילים לכבוד הביקור. התפילות נבחרו בקפידה והקונטרס נאצר בדקדקנות, תוך פירוט סדר התפילות ופרקי התהילים.
הקהילה הקפידה לוודא שהאורחים המלכותיים יוכלו לעקוב אחר סדרי הטקסים והתפילות שייערכו לכבודם, ולהבין את הנאמר בהם. לפי הפנקס, ראה הקונטרס אור בשלוש גרסאות שונות. הגרסה הראשונה כללה רק שני עותקים מיוחדים, לטובת הזוג המלכותי עצמו. בגרסה זו הופיעו הטקסטים הן בעברית הן בהולנדית, נדפסו על גבי בד סאטן ונכרכו ביד אמן. הגרסה השנייה הודפסה ב-50 עותקים לטובת אנשי החצר המלכותית. עותקים אלה הופיעו גם הם בעברית ובהולנדית גם יחד, נדפסו על גבי נייר ונכרכו בסאטן אדום. הגרסה השלישית הייתה הדפסה עברית פשוטה יותר ב-500 עותקים בעבור חברי הקהילה המקומית שאמורים היו להשתתף בטקס.
הקונטרס קיבל את השם "אורה ושמחה ליהודים", ביטוי שמקורו במגילת אסתר, שאותה קוראים לפי המסורת בחג הפורים. זוג העותקים הייחודיים שהודפסו על בד סאטן הוענקו לזוג המלכותי בידי ראש הקהילה במהלך האירועים, ורשומות הקהילה מעידות שהביקור נחשב להצלחה גדולה.
הבה נדלג כמה מאות שנים קדימה, לשנת 2011, לספרייה הלאומית. ד"ר סטפן ליט, מומחה ארכיונים וחוקר פנקסי קהילות בספרייה הלאומית התוודע לסיפור הייחודי בעת שחקר את פנקס הקהילה האשכנזית של יהודי אמסטרדם, וביקש לדעת עוד. הוא יצא למשימה וקיווה לגלות שלפחות אחד מקונטרסי התפילה שהודפסו לרגל הביקור המלכותי עדיין קיים, ושאפשר ללמוד ממנו.
בדיקה זריזה בקטלוג הספרייה הלאומית העלתה שעל מדפי הספרייה נחים לא עותק אחד אלא שניים. הראשון היה עותק דהוי מעט של הגרסה שנדפסה בעברית ובהולנדית ונכרכה בסאטן אדום – אחד מאותם 50 עותקים שהודפסו לרגל הביקור לשימוש הפמלייה המלכותית, בדיוק כפי שתואר בפנקס אמסטרדם.
עותק זה הגיע לספרייה הלאומית מספרייתו הפרטית של החוקר והרב הגרמני-הולנדי, זיגמונד זליגמן.
לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית עותק נוסף מתוך אותה קבוצה של 50 קונטרסים בעברית ובהולנדית, אבל עותק זה כבר אינו כרוך בסאטן האדום המקורי. העותק נכלל בספריית קרן ולמדונה, שאותה רכשה בשנת 2017 הספרייה הלאומית. עם תוספת זו לאוספיה, הספרייה הלאומית מחזיקה כיום במספר הגדול ביותר של עדויות מודפסות מאותו ביקור מלכותי בקיץ 1768. הקונטרסים הודפסו בבית הדפוס היהודי הידוע באמסטרדם, דפוס פרופס. רק עותק אחד נוסף מוכר בעולם מהדפסת קונטרס זה, והוא שמור בספרייה הבריטית שבלונדון.
באשר לעותק השני ששמור בידי הספרייה הלאומית, ד"ר ליט נדהם לגלות שהיה זה אחד משני העותקים המקוריים שהודפסו להפליא על סאטן לכבודם של בני הזוג המלכותי עצמם! לפי החותמות המתנוססות על דפי הסאטן, הקונטרס הנדיר והיוקרתי הגיע לספרייה הלאומית כחלק מתרומת ספרים גדולה בידי ד"ר יוסף חזנוביץ' מפולין לפני יותר מ-100 שנים – תרומה ששימשה בסיס לאוסף הספרייה.
אפשר שאתם תוהים – כיצד שם ד"ר חזנוביץ' את ידיו על קונטרס כה נדיר, שרק שני עותקים ממנו הוכנו מלכתחילה? ובכן, למען האמת, איננו יודעים. ואולם, מה שכן ידוע הוא שהזוג המלכותי ככל הנראה לא התעניין במיוחד במתנה הייחודית שקיבל. נראה שהעותק השני של הקונטרס שהופק למענם נעלם ולא הותיר אחריו עקבות. בולטת אף יותר העובדה שניכר כי הביקור ההיסטורי לא הותיר כל עדות נוספת בצורת קונטרסים באף ספרייה הולנדית משמעותית. בשלב זה, העדויות היחידות למאמציה של הקהילה היהודית ולתכנון המדוקדק שהשקיעה בביקור מצויות בפנקס הקהילה שלה, ועמוק בארכיוני הספרייה הלאומית.
השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.
רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.
הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.
אולם, כפי שהראו פרי והאפרתי במאמרם המכונן "על כמה מתכונות האמנות של ביאליק" משנת 1966, עד מהרה מתהפך השיר, וביאליק זונח את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:
ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו.
המיתוס של פרומותאוס
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
על הבית השני של השיר "לא זכיתי באור" נכתבו פרשנויות רבות. פרי והאפרתי הצביעו בעקבות לחובר ושפירא על הקשר ההדוק בין שירו של ביאליק ובין המיתוס היווני על פרומתאוס, הם טענו כי השיר הוא ווריאציה של מיתוס זה על דרך ההיפוך.
פרומתיאוס היה בנם של הענקים הטיטאנים יַאפֶּטוֹס וקלימנה. הוא נודע כמי שרצה להגן על האדם חסר הישע מפני זעם האלים וכמי שהעניק לאדם את מתנת האש.
כאשר תבע זאוס מהאדם שיקריב לו קורבנות הגיע האדם לחרפת רעב. בוויכוח שפרץ בין האדם ובין האלים לגבי חלוקת בשר הקורבן, התבקש פרומתאוס לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס תפס צד ברור בוויכוח: הוא זלזל בזאוס וצידד בבני האדם. בתגובה על כך זעם זאוס על פרומתאוס, העניש אותו ושלל את האש מבני האדם.
פרומתאוס התייצב שוב כנגד האלים ולימינו של האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש, מרכבתם של האלים. את האש הסתיר בתוך קנה חלול וירד לארץ להשיב אותה לבני האדם.
על כך נענש פרומתאוס בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרים ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט ואכל את כבדו.
בחזרה לביאליק, ולניצוץ שלו, שבכוחו להבעיר אש גדולה בעולם, ושעליו הוא מעיד, שלא לקח אותו ממקור חיצוני, וכי הוא בא מתוכו פנימה.
הנה כך מבחינים פרי והאפרתי במאמרם, בקשר האמיץ, קשר ניגודי, שבין המיתוס ובין השיר:
"השיר מרמז כמדומה, לסיפור פרומתאוס. מצויים בו חומרים מובהקים מפרשה זו: פרומתאוס גנב אש למען בני האדם. כעונש נקשר בסלע ונשר היה בא יום יום ומנקר את כבדו שהיה צומח מחדש. בשירנו מתהפך הארגומנט באופן מוחלט: א. לא גנבתי את האש. ב. לא נתתי אותה לבני האדם מרצוני, אלא כנגד רצוני, ואם כן אינני ראוי לכל עונש! ובכל זאת אני נענש. יתר על כן: אני נענש עוד קודם לכן, בשעת יצירת האור. אינני קשור לסלע, הסלע נמצא בתוכי, ועלי לנקר בעצמי את שירתי ולהכאיב לעצמי ("ניקרתיו"). הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה איפוא, את הפארדוכס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה."
המשותף למשורר ולענק המיתולוגי המיוסר הוא היצירה, הסבל שמוליד אותה ושבא בעקבותיה, אולם פרומתאוס ההירואי הוא שוחר טובתה של האנושות, ומבקש להביא את האש לבני האדם, ואילו המשורר האנטי הירואי הוא אינדיווידואליסט הפורש מן הבריות ומבכר את הבדידות".
השפעתו של פרוּג על ביאליק
הכתיבה על האש כמטאפורה וכסמל לנכס אנושי רוחני בעל ערך, התגלגלה לביאליק דרך שירו של שמעון פרוג, מחשובי המשוררים של תנועת "חיבת ציון", ומי שהשפיע רבות על ביאליק. על הקשר בין שירו של פרוג "אל פרומתאוס" ובין שיר זה עמד פרי בספרו "המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק" (1977).
בשירו "אל פרמתיאוס" ניסח פרוג מונולוג שנושא משה, מנהיג העם היהודי, באוזני פרומתאוס. הוא מספר לפרומתאוס עד כמה סבל בחייו, ומה המחירים הגדולים ששילם, הוא מספר לו על דבקותו באל, ועל נאמנותו לצו האלוקי, בניגוד גמור לפרומתאוס שמרד באל.
דבריו של משה ביחס למקור האש שבחייו, דומים במידה רבה לפתיחת שירו של ביאליק, על מקור האור שלו, ועל מקור הסבל שלו:
אם לא זכה ביאליק באור מן ההפקר, ולא בא לו בירושה מאביו, שמא בא לו בירושה ממורו ורבו פרוג…
לא בא לי בירושה מאבי – מי היה אבא של ביאליק?
יצחק יוסף ביאליק, אביו של ביאליק, נפטר כאשר היה ביאליק ילד קטן. את רוב שנות גידולו וחינוכו העביר ביאליק בבית סביו, אך זכרונות ילדות מוקדמים של ביאליק מאביו מופיעים במספר מקומות ביצירתו.
למכתב זה כתב ביאליק מספר גרסאות, הנבדלות זו מזו, לעיתים בהבדלים מהותיים. המכתבים שמורים בארכיון יוסף קלוזנר בספרייה הלאומית.
הנה עדותו של ביאליק על אביו, מתוך מכתבו:
"במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר.
…ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…
אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד הפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה."
הרי כאן טעימה קטנה אך קשה מ'פטיש צרותיו הגדולות' של ביאליק.
עדותו הלקונית של ביאליק על אביו שהפעיל בית מרזח עבור איכרים גויים, תוך שהוא הוגה בספר ולומד משנה, מקבלת ביטוי פואטי מרגש במיוחד במחזור שירי "יתמות", בשיר שהקדיש ביאליק לאביו.
בראשית השיר תיאר ביאליק את בית המרזח כמ"ט שערי טומאה, ובתוכם, אביו המשמיע "לחש תורה ותפילה ודברי אלוקים חיים":
שירו של ביאליק "אבי" מעורר למחשבה מה באמת היה מקורו של אותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר", בנפשו של ביאליק המשורר. ניצוץ טהור, מלא חסד ואור ורחמים, שלא כבה לנצח, גם בעולם מלא טומאה, חשכה ואימה. ניצוץ הממיס לבבות ופותח שערי דמעה ומעיינות יצירה, ניצוץ אשר תחת פטיש הצרות הגדולות "עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי."
האם אותו "נִיצוֹץ קָטָן" אכן "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא", כדבריו של ביאליק? או שמא רסיסי זיכרון הדמות ההומיה המאזינה לרינת הכוכבים בשערי הטהרה, בחיק אלוהיה – הם מקור האור, מקור רוממות הרוח, הרגש והעדינות שלאורם זכה ביאליק לגדול?
אור שבא לו בירושה מאביו.
להרחבה:
מנחם פרי ויוסף האפרתי: "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק", בתוך: 'עכשיו' 17-18, 1966 עמ': 43-77
פרי מנחם: המבנה הסמנטי של שירי ביאליק, תל אביב 1977
זיוה שמיר: גלגולו של ניצוץ. בתוך: "הניגון שבלבבו"-השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק עמ': 199-210
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
פרסבורג הוא שמה ההיסטורי של העיר ברטיסלאבה, שמשמשת כיום עיר הבירה של סלובקיה – אתר בעל היסטוריה יהודית עשירה, שהופרעה לפני כשבעים שנה.
העיר מתייחדת במיקומה הגיאוגרפי, על גבול שתי מדינות – הונגריה ואוסטריה – שאוכלוסיותיהן היהודיות היו גם הן גדולות. הישיבה המפורסמת של פרסבורג כבר אינה קיימת בעיר, אבל אם תטיילו היום בירושלים, תיתקלו בישיבה הקרויה על שם אותה אחת מקורית בפרסבורג. אין ספק שתיתקלו גם ברחוב אחד לפחות הקרוי על שם תושב מתושביה המפורסמים של פרסבורג, לרבות החת"ם סופר, רב מוביל ביהדות אירופה בתחילת המאה התשע-עשרה, ואימי ליכטנפלד, מייסד שיטת הקרב מגע.
בימינו ישנה עדיין נוכחות יהודית בברטיסלאבה, חרף העובדה שבשנות השישים של המאה הקודמת, תחת השלטון הקומוניסטי, נהרס בית הכנסת הגדול והמרשים של העיר לטובת בניית גשר חדש. קו רכבת הונח גם לאורך בית הקברות היהודי, אף שכמה מהמצבות במקום השתמרו, לרבות זו של משה שרייבר, המוכר גם בשם החת"ם סופר. יהודים מכל רחבי העולם, שנוהרים לברטיסלאבה לעלות לקברו, יורדים מהרכבת בתחנה ששמה 'חת"ם סופר'.
במסגרת הפסטיבל האירופי לתרבות יהודית המתקיים מדי שנה בשנה ביום הראשון בחודש ספטמבר, אפשר לבקר ללא עלות באנדרטה לחת"ם סופר, בבית הכנסת האחרון שנותר בעיר ובמוזיאון לתרבות יהודית. במוזיאון מוצגת תערוכה זמנית המוקדשת לאימי ליכטנפלד, המוכר גם בשם אימי שדאור, ממציא ההגנה העצמית הישראלית, 'קרב מגע', שתקופת שהותו בעיר הייתה חשובה ומשמעותית בחייו. 'קרב מגע' הוא כיום ספורט פופולרי, אבל במקור הוא נלמד כהגנה עצמית וכאמצעי לשרוד ברחובות הרובע היהודי בפרסבורג.
אימי (אימריך) ליכטנפלד נולד בבודפשט בשנת 1910 אבל ילדותו עברה עליו בברטיסלאבה. בסוף שנות השלושים, בתגובה למהומות האנטישמיות והאנטי-יהודיות בברטיסלאבה, הגה ליכטנפלד את הרעיון להפוך את הקטטות ברחובות לסגנון הגנה עצמית של ממש. במאי 1940, עם הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה ופיצול האומה, הצליח אימי להימלט מהמדינה ומציפורני הנאצים, על גבי אוניית קיטור בשם 'פנצ'ו', שעשתה דרכה לארץ ישראל. ה'פנצ'ו' הייתה אוניית נהרות ולא נועדה לשיט בים הפתוח, אבל לאנשים על סיפונה לא היו הרבה ברירות. היא עלתה על שרטון באיים הדודקאנסיים היווניים, ואימי, עם כמה בני אדם נוספים, ניצל בידי הבריטים. אימי התגלגל למצרים, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. אחרי ששירת בלגיון הצ'כי החופשי הוא שוחרר, ולבסוף עלה בידו להגיע לארץ ישראל. שם הוא החל לאמן בשנת 1944 חברים בארגון 'ההגנה' ובכוח השיטור.
אחרי הקמת מדינת ישראל התמנה אימי למדריך ראשי לאימון גופני ולקרב מגע, ואימן חיילים בלחימה בסכין, בקרבות רחוב ובשחייה. הוא שירת בצבא עשרים שנה, ותמיד הוסיף לשכלל את שיטות הלחימה שלו בקרב פנים-אל-פנים. אחרי פרישתו מהצבא פיתח שיטת לחימה שתוכל לשמש גם אזרחים, והקרב מגע זכה לפופולריות בין לאומית. אימי ליכטנפלד נפטר בשנת 1998, בגיל 88.
אם תגיעו כיום לברטיסלאבה, תיאלצו כנראה להתאמץ מעט כדי להבחין בנוכחות היהודית במקום, אבל היא בהחלט חיה ומשגשגת. העיר מציעה שיעורי יהדות, וניכרת גם תחייה של תרבות ומוזיקה יידיות – להקות מחיות שירים יהודים ישנים מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. היהודים כבר אינם מהווים שנים-עשר אחוזים מתושבי העיר, כפי שהיה בעבר, אבל ביקור במקום יאפשר לכם לחוות תרבות יהודית שוקקת ועדיין מלאת חיוניות.
השיר הגנוז שכתב חיים גורי לזכר חברו
"הַלַּיְלָה שׁוּב רָאִינוּ אֶת פָּנֶיךָ, חֲבֵרֵנוּ ג'וֹנִי" - 70 שנים לאחר כתיבתו, אנו חושפים את השיר שנכתב לזכר גדעון (ג'וני) פלאי שנהרג במלחמת השחרור
הסופר חיים גורי (מימין) וחלל צה"ל גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל (משמאל)
אף על פי שהיה רק בן 25, הספיק סרן גדעון (ג'וני) פלאי לא מעט: הוא נאסר בידי הבריטים בגין פעילות אימונים אסורה בפלמ"ח, ישב בבתי הכלא בירושלים ובעכו, אימן טירונים, היה בן זוגה של ברכה פולד – חברת ההגנה שנהרגה בליל וינגייט ומותהּ הפך לסמל המאבק העברי בשלטון הבריטי – והשתתף בקרבות על שחרור ירושלים. נוסף על כל אלה, הוא נודע בעיקר בשל אישיותו, מנהיגותו ומסירותו לפקודיו שהפכו אותו לנערץ הן בקרב חברי קיבוצו – קריית ענבים, והן בקרב חבריו לנשק.
אך אלו היו כל הדברים שהספיק; פלאי נפל בקרב על הקסטל בו' באדר ב תש"ח (17.3.1948). במרץ באותה שנה, כאשר תנועת השיירות בכביש ירושלים-תל אביב השתבשה כמעט לחלוטין, הוחלט בחטיבת הראל לתקוף את בית המוכתר בקסטל, אחת מאבני הנגף הקשות לאורך הכביש. ג'וני וחייליו יצאו להתקפה, ובה הוא נהרג. קברו שוכן ליד קבר אחיו הצעיר אבנר, שכמו לא מעט מילדי קריית ענבים של השנים הראשונות נפטר בגיל צעיר. הקיבוץ, שרק כשנה לפני כן חגג בשמחה את שחרורו של ג'וני מהכלא, איבד בן שלפי כל הסימנים עתיד היה להיות אחד ממנהיגי המדינה.
אחד ממכריו של ג'וני היה חיים גורי, ושנה לאחר נפילתו חיבר המשורר הנודע שיר לזכרו. השיר שנקרא בפשטות "ג'וני", הוקרא על קברו ביום השנה הראשון לנפילתו והודפס בעלון הקיבוץ "פינתנו" שהופץ בכמה עשרות עותקים. מדובר באחד השירים הראשונים שכתב גורי; לצד תחושת ההקלה של סוף המלחמה, הוא מביע גם את חדוות הניצחון המהולה בכאב:
בחלוף השנים נעשו חוברות זיכרון אלו משנת תש"ט לבימות נשכחות, ובזמנו לא זכה השיר להכרה. השיר אף לא שובץ באף אחד מספרי השירים מאת חיים גורי.
לאחרונה הגיע לספרייה הלאומית יוסף עוזיאל, אביו של החייל גבריאל (גבי) עוזיאל שנפל במבצע צבאי בג'נין בשנת 2003 (מבצע שעליו גם קיבל צל"ש אלוף), ומסר לארכיונאי ירון סחיש חוברת אחת שנותרה מאותו עלון קיבוץ. חיים גורי השתתף בכמה אזכרות של גבי עוזיאל, כך סיפר יוסף עוזיאל לירון סחיש, האמון על ארכיון חיים גורי בספרייה הלאומית, וגורלם המשותף של בנו גבי ושל ג'וני – הביא אותו למסור את החוברת הנדירה לספרייה.
השיר הגנוז בחוברת הזכיר לסחיש כי זמן קצר לפני פטירתו של גורי (בינואר 2018) מסר המשורר תיק גדוש בכתבי יד שהיו פזורים במגירות ובארגזים, ונשכחו באחד מארונות ביתו. ואכן, אותו שיר לא ידוע נמצא בכתב ידו של המשורר בתיק האחרון שגורי מסר לספרייה, כמה שבועות בלבד לפני מותו.
רעייתו של חיים גורי, עליזה, סיפרה כי למרות שידעה על השיר המרגש היא לא הכירה אותו היטב, וכי מסיבה זו השיר לא זכה להיכלל באף אחד מספרי השירה שפרסם גורי. לדבריה, בשל פיזור נפשו של בעלה, שלא תמיד זכר את שכתב – אך תמיד זכר את הנופלים, השיר פשוט נשכח באחת ממגירות הבית…