הספרים הנדירים ששמרו על גחלת התפילה בנדידות היהודים

ספרי התפילה המיניאטוריים הללו עוצבו כך שיהיו קטנים דיים כדי להתאים לכיסו של האדם הנודד בדרכים, כדי שאפשר יהיה לקחתם למסע אל מעבר לים

mini_siddurim_715

ההגירה היהודית מאירופה למערב החלה מאה שנים לפני שעתידה הייתה השואה להשמיד אחוזים גבוהים מהקהילות היהודיות באירופה, והקדימה בהרבה גם את מלחמת העולם הראשונה. משנות העשרים במאה התשע עשרה ועד לשנות השמונים באותה מאה, היגרו ממדינות אירופה לארצות הברית כ-150,000 יהודים. בשנות הארבעים באותה מאה, החלו יהודים, גרמנים בפרט, לעזוב את מולדתם בגלי הגירה, שכן חיפשו אחר חיים טובים יותר ב"דה גולדן מדינה" ("ארץ הזהב") שבאמריקה.

mini

 

באותה העת התמודדו היהודים בגרמניה מול קשיים רבים, לרבות רדיפה, חקיקה מגבילה ומאבק כלכלי, בשעה שתהליכי התיעוש והשיפורים המודרניים חיסלו כמה מהמקצועות השכיחים שבהם עסקו יהודים. הקהילה היהודית אולצה לבחון היטב את מצבה החברתי, ורבים הכירו בעובדה שאם בעתיד טוב יותר רצונם – יהיה עליהם לחפשו במדינה אחרת.

כשיצאו למסעם המפרך אל מעבר לאוקיינוס, לקחו איתם אותם יהודים גרמנים את תרבותם ואת מורשתם – לרבות את תפילותיהם המסורתיות, שאותן נשאו יהודים לאורך מאות בשנים. ברשות הספרייה הלאומית כמה וכמה סידורי תפילה נדירים מאותה תקופת נדודים יהודית.

mini

 

בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה החלו בתי הדפוס ז"ב גוסדורפר וצירנדופר וזומר בפירט (פיורדא) שבגרמניה להוציא לאור ספרי תפילה (סידורים) חדשים, שיועדו במיוחד לאותם מהגרים. ייחודם של אותם סידורים היה בגודלם: הם הכילו את כל התפילות הנדרשות לכל יום בשנה, אבל היו גרסאות מיניאטוריות וקלות לנשיאה של ספרי הסידור הרגילים, בגודל מלא, ששימשו לתפילות היום-יומיות.

mini

 

גודלו של כל ספר כזה קטן מאגרוף, והם יועדו לנשיאה בכיס הבגד של אדם נודד ששם פעמיו למסע ארוך. בעמוד השער של הסידור נכתב ביידיש "תפלה מכל השנה מנחה קטנה להולכי דרך ולעוברי ימים להנוסעים למדינת אמעריקא הע"י". בספרים היו תפילות ליום-יום, תפילות לשבת ולמגוון חגים ומועדים, וכמובן תפילת הדרך, שאותה נושאים היוצאים למסע ארוך.

mini

 

נראה שהספרים המיניאטוריים הללו זכו לפופולריות מסוימת, שכן בתי הדפוס הדפיסו גרסאות רבות מהם לאורך השנים. ברשות הספרייה הלאומית עותקים שנדפסו בשנים 1842, 1854 ו-1860. הספרים נחשבים נדירים מאוד, כיוון שרבים התבלו מאוד מהשימוש שעשו בהם בעליהם במסעותיהם, ומקצת מהעותקים כלל לא שרדו את המסע.

 

כתבות נוספות

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

 

 

 

האיש שפיתח את הקרב מגע להגנה מפני התקפות אנטישמיות

אימי ליכטנפלד פיתח את אומנות הלחימה 'קרב מגע' כטכניקת הגנה עצמית מפני מתקפות אנטישמיות בעיר, שבעבר הייתה ידועה בשם פרסבורג

Kravmaga715

פרסבורג הוא שמה ההיסטורי של העיר ברטיסלאבה, שמשמשת כיום עיר הבירה של סלובקיה – אתר בעל היסטוריה יהודית עשירה, שהופרעה לפני כשבעים שנה.

העיר מתייחדת במיקומה הגיאוגרפי, על גבול שתי מדינות – הונגריה ואוסטריה – שאוכלוסיותיהן היהודיות היו גם הן גדולות. הישיבה המפורסמת של פרסבורג כבר אינה קיימת בעיר, אבל אם תטיילו היום בירושלים, תיתקלו בישיבה הקרויה על שם אותה אחת מקורית בפרסבורג. אין ספק שתיתקלו גם ברחוב אחד לפחות הקרוי על שם תושב מתושביה המפורסמים של פרסבורג, לרבות החת"ם סופר, רב מוביל ביהדות אירופה בתחילת המאה התשע-עשרה, ואימי ליכטנפלד, מייסד שיטת הקרב מגע.

1925 Pressburg Jewish Ghetto The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
הגטו היהודי בפרסבורג בשנת 1925. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית]

 

בימינו ישנה עדיין נוכחות יהודית בברטיסלאבה, חרף העובדה שבשנות השישים של המאה הקודמת, תחת השלטון הקומוניסטי, נהרס בית הכנסת הגדול והמרשים של העיר לטובת בניית גשר חדש. קו רכבת הונח גם לאורך בית הקברות היהודי, אף שכמה מהמצבות במקום השתמרו, לרבות זו של משה שרייבר, המוכר גם בשם החת"ם סופר. יהודים מכל רחבי העולם, שנוהרים לברטיסלאבה לעלות לקברו, יורדים מהרכבת בתחנה ששמה 'חת"ם סופר'.

Chatam Sofer tram stop in Bratislava. Image croutesy of Dominika Sedlakova.
תחנת הרכבת 'חת"ם סופר' בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

במסגרת הפסטיבל האירופי לתרבות יהודית המתקיים מדי שנה בשנה ביום הראשון בחודש ספטמבר, אפשר לבקר ללא עלות באנדרטה לחת"ם סופר, בבית הכנסת האחרון שנותר בעיר ובמוזיאון לתרבות יהודית. במוזיאון מוצגת תערוכה זמנית המוקדשת לאימי ליכטנפלד, המוכר גם בשם אימי שדאור, ממציא ההגנה העצמית הישראלית, 'קרב מגע', שתקופת שהותו בעיר הייתה חשובה ומשמעותית בחייו. 'קרב מגע' הוא כיום ספורט פופולרי, אבל במקור הוא נלמד כהגנה עצמית וכאמצעי לשרוד ברחובות הרובע היהודי בפרסבורג.

אימי (אימריך) ליכטנפלד נולד בבודפשט בשנת 1910 אבל ילדותו עברה עליו בברטיסלאבה. בסוף שנות השלושים, בתגובה למהומות האנטישמיות והאנטי-יהודיות בברטיסלאבה, הגה ליכטנפלד את הרעיון להפוך את הקטטות ברחובות לסגנון הגנה עצמית של ממש. במאי 1940, עם הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה ופיצול האומה, הצליח אימי להימלט מהמדינה ומציפורני הנאצים, על גבי אוניית קיטור בשם 'פנצ'ו', שעשתה דרכה לארץ ישראל. ה'פנצ'ו' הייתה אוניית נהרות ולא נועדה לשיט בים הפתוח, אבל לאנשים על סיפונה לא היו הרבה ברירות. היא עלתה על שרטון באיים הדודקאנסיים היווניים, ואימי, עם כמה בני אדם נוספים, ניצל בידי הבריטים. אימי התגלגל למצרים, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. אחרי ששירת בלגיון הצ'כי החופשי הוא שוחרר, ולבסוף עלה בידו להגיע לארץ ישראל. שם הוא החל לאמן בשנת 1944 חברים בארגון 'ההגנה' ובכוח השיטור.

 

Jewish street in Bratislava The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
רחוב יהודי בברטיסלאבה. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

אחרי הקמת מדינת ישראל התמנה אימי למדריך ראשי לאימון גופני ולקרב מגע, ואימן חיילים בלחימה בסכין, בקרבות רחוב ובשחייה. הוא שירת בצבא עשרים שנה, ותמיד הוסיף לשכלל את שיטות הלחימה שלו בקרב פנים-אל-פנים. אחרי פרישתו מהצבא פיתח שיטת לחימה שתוכל לשמש גם אזרחים, והקרב מגע זכה לפופולריות בין לאומית. אימי ליכטנפלד נפטר בשנת 1998, בגיל 88.

Imre Lichtenfeld exhibit
כרזה לתערוכה על אימי ליכטנפלד במוזיאון לתרבות יהודית בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

אם תגיעו כיום לברטיסלאבה, תיאלצו כנראה להתאמץ מעט כדי להבחין בנוכחות היהודית במקום, אבל היא בהחלט חיה ומשגשגת. העיר מציעה שיעורי יהדות, וניכרת גם תחייה של תרבות ומוזיקה יידיות – להקות מחיות שירים יהודים ישנים מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. היהודים כבר אינם מהווים שנים-עשר אחוזים מתושבי העיר, כפי שהיה בעבר, אבל ביקור במקום יאפשר לכם לחוות תרבות יהודית שוקקת ועדיין מלאת חיוניות.

השיר הגנוז שכתב חיים גורי לזכר חברו

"הַלַּיְלָה שׁוּב רָאִינוּ אֶת פָּנֶיךָ, חֲבֵרֵנוּ ג'וֹנִי" - 70 שנים לאחר כתיבתו, אנו חושפים את השיר שנכתב לזכר גדעון (ג'וני) פלאי שנהרג במלחמת השחרור

חיים גורי

הסופר חיים גורי (מימין) וחלל צה"ל גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל (משמאל)

אף על פי שהיה רק בן 25, הספיק סרן גדעון (ג'וני) פלאי לא מעט: הוא נאסר בידי הבריטים בגין פעילות אימונים אסורה בפלמ"ח, ישב בבתי הכלא בירושלים ובעכו, אימן טירונים, היה בן זוגה של ברכה פולד – חברת ההגנה שנהרגה בליל וינגייט ומותהּ הפך לסמל המאבק העברי בשלטון הבריטי – והשתתף בקרבות על שחרור ירושלים. נוסף על כל אלה, הוא נודע בעיקר בשל אישיותו, מנהיגותו ומסירותו לפקודיו שהפכו אותו לנערץ הן בקרב חברי קיבוצו – קריית ענבים, והן בקרב חבריו לנשק.

 

סרן גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל
סרן גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל

 

אך אלו היו כל הדברים שהספיק; פלאי נפל בקרב על הקסטל בו' באדר ב תש"ח (17.3.1948). במרץ באותה שנה, כאשר תנועת השיירות בכביש ירושלים-תל אביב השתבשה כמעט לחלוטין, הוחלט בחטיבת הראל לתקוף את בית המוכתר בקסטל, אחת מאבני הנגף הקשות לאורך הכביש. ג'וני וחייליו יצאו להתקפה, ובה הוא נהרג. קברו שוכן ליד קבר אחיו הצעיר אבנר, שכמו לא מעט מילדי קריית ענבים של השנים הראשונות נפטר בגיל צעיר. הקיבוץ, שרק כשנה לפני כן חגג בשמחה את שחרורו של ג'וני מהכלא, איבד בן שלפי כל הסימנים עתיד היה להיות אחד ממנהיגי המדינה.

אחד ממכריו של ג'וני היה חיים גורי, ושנה לאחר נפילתו חיבר המשורר הנודע שיר לזכרו. השיר שנקרא בפשטות "ג'וני", הוקרא על קברו ביום השנה הראשון לנפילתו והודפס בעלון הקיבוץ "פינתנו" שהופץ בכמה עשרות עותקים. מדובר באחד השירים הראשונים שכתב גורי; לצד תחושת ההקלה של סוף המלחמה, הוא מביע גם את חדוות הניצחון המהולה בכאב:

 

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/05/anavim_1.jpg

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/05/anavim_2.jpg

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/05/anavim_3.jpg
השיר מתוך עלון קיבוץ ענבים. לחצו להגדלה

 

בחלוף השנים נעשו חוברות זיכרון אלו משנת תש"ט לבימות נשכחות, ובזמנו לא זכה השיר להכרה. השיר אף לא שובץ באף אחד מספרי השירים מאת חיים גורי.

לאחרונה הגיע לספרייה הלאומית יוסף עוזיאל, אביו של החייל גבריאל (גבי) עוזיאל שנפל במבצע צבאי בג'נין בשנת 2003 (מבצע שעליו גם קיבל צל"ש אלוף), ומסר לארכיונאי ירון סחיש חוברת אחת שנותרה מאותו עלון קיבוץ. חיים גורי השתתף בכמה אזכרות של גבי עוזיאל, כך סיפר יוסף עוזיאל לירון סחיש, האמון על ארכיון חיים גורי בספרייה הלאומית, וגורלם המשותף של בנו גבי ושל ג'וני – הביא אותו למסור את החוברת הנדירה לספרייה.

השיר הגנוז בחוברת הזכיר לסחיש כי זמן קצר לפני פטירתו של גורי (בינואר 2018) מסר המשורר תיק גדוש בכתבי יד שהיו פזורים במגירות ובארגזים, ונשכחו באחד מארונות ביתו. ואכן, אותו שיר לא ידוע נמצא בכתב ידו של המשורר בתיק האחרון שגורי מסר לספרייה, כמה שבועות בלבד לפני מותו.

רעייתו של חיים גורי, עליזה, סיפרה כי למרות שידעה על השיר המרגש היא לא הכירה אותו היטב, וכי מסיבה זו השיר לא זכה להיכלל באף אחד מספרי השירה שפרסם גורי. לדבריה, בשל פיזור נפשו של בעלה, שלא תמיד זכר את שכתב – אך תמיד זכר את הנופלים, השיר פשוט נשכח באחת ממגירות הבית…

ג'וני
השיר בכתב ידו של גורי. לחצו להגדלה

 

 

כתבות נוספות

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

מוכר הספרים שנפל על הגנת ירושלים בתש"ח

 

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

הצצה נדירה בשני כרכי הספרים האוצרים בתוכם עולם תרבותי שהיה ואבד

1_715-537-auff

בבניין גדול בעל חמש קומות באופנבך ליד פרנקפורט, עמד סרן אייזיק בנקוביץ מול מאות ארגזי הספרים והתלבט מה לעשות. משימתו, כפי שהוגדרה עבור יחידתו – יחידת שימור פרטי תרבות ומורשת מטעם השלטון הצבאי באירופה הכבושה (MFAA) – הייתה להחזיר את כל מה שבזזו הנאצים למדינות שמהן נלקחו.

מיליוני ספרים נגנבו בידי הנאצים בזמן השואה. כמעט שני מיליון מהם עשו את דרכם ממערב וממזרח אירופה אל המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. מכון זה, שייסד אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי בשלטון הנאצי, היה חלק מתוכניתו הגרנדיוזית להקים רשת מכוני מחקר ללימודים נאציים תחת פיקוחו של מוסד אקדמי ללימודים נאציים. הוא קיבל את ברכתו של היטלר שביקש להתחיל בהקמת ספרייה, ורצה להמתין להפעלת המוסד רק לאחר המלחמה. למרות זאת, המכון בפרנקפורט החל לפעול כבר במהלך המלחמה, ובזמן השואה הייתה ספרייתו "הספרייה היהודית" הגדולה באירופה.

אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו
אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו

המכון שלח את רוב הספרים לעיירה האנגן מפאת ההפצצות על פרנקפורט, ובסוף המלחמה הם נמצאו שם בידי הכוחות האמריקניים. כדי לטפל בספרים אלה ובספרים רבים נוספים שהמשיכו להתגלות במחסנים ובמרתפים אחרים, הועברו כולם למחסן באופנבך.

קצין יהודי אחר בשם סימור פומרנץ היה מי שקדם לבנקוביץ בתפקידו. הוא הצליח להחזיר כמיליון ספרים בכמה חודשים בלבד, אך למזלו לא היה עליו למיין את כולם. חלקם הגדול, בעיקר מהולנד ומצרפת, עדיין אוכסן באותם הארגזים שהגיעו ישירות מספריות המקור. היה עליו לבדוק אותם, ולארגן את המשלוח חזרה לארצות שמהם הגיעו.

מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ
מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ

בנקוביץ, שעד עזיבתו של פומרנץ שימש סגנו ויד ימינו, ידע שלעומת קודמו – יהיה עליו להתמודד עם מאות אלפי ספרים מרחבי אירופה, כאשר מקורו של כל אחד מהם אחר. הספרים היו ברובם מספריות מוסדות יהודיים או אוספים אישיים גדולים, ובחלקם מופיעות חותמות המעידות על כך.

בנקוביץ נכנס לאולם המיון הרחב, הרים כרך תלמוד וראה בו חותמת של רב קהילה מלודז'. בספר שירה ביידיש, ראה שבעבר הלא רחוק היה שייך לספריית בית ספר בווילנה. בספר פילוסופיה יהודית בגרמנית מצא את חותמת הספרייה של הקהילה היהודית בברלין.
לימים יכתוב בנקוביץ בזכרונותיו:

היה משהו עצוב ואבלי בכרכים הללו. כאילו שהם לחשו סיפור געגועים ותקווה מאז ההשמדה […] הייתי מוצא את עצמי מיישר אותם ומארגן אותם בארגזים בתחושה של רכות ועדינות, כאילו היו שייכים למישהו יקר לי שנפטר לאחרונה

בנקוביץ לא ידע אז אם הספרים באמת יוחזרו לארצות שמהן נגנבו. הייתכן שגרמניה תקבל את ספריהם של היהודים שנרצחו בה? האם אוקראינה הסובייטית תקבל סידורי תפילה מבתי כנסת בקייב?

עד שהתקבלה החלטה רשמית, היה על בנקוביץ לעבוד על מלאכת המיון. כמות גדולה כל כך של ספרים דרשה כוח אדם מקצועי ומיומן. כוח אדם היה לו; הצבא הפקיד בידיו עובדים גרמנים שהועסקו במגוון עבודות לאחר המלחמה, אך אלו לא היו ספרנים או בעלי ידע בשפות שונות, והם לא ידעו למיין את הספרים. אומנם בחלק גדול מהספרים היו חותמות, אבל הגרמנים לא ידעו לקרוא את השמות ביידיש, בפולנית ובשפות אחרות.

עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך
עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך

 

אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם
אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם

לבנקוביץ היה רעיון. יחד עם צוותו הוא אסף חתימות שחזרו על עצמן כמה פעמים בספרים שונים במחסן. את החותמת הוא צילם, גזר והדביק בקטלוג חותמות גדול המסודר לפי ארצות. היו ארצות עם מאות חותמות של מוסדות ואוספים, וארצות אחרות עם נציגות קטנה יותר. העובדים הגרמנים לא היו צריכים לקרוא את הכתוב – אלא פשוט לזהות את צורת החותמת והאותיות. כך מוינו מאות אלפי ספרים ונארזו בארגזים לפי ארצות.

בנקוביץ הכין שני כרכים שאגדו אלפי חותמות: בכרך הראשון מופיעות אוסטריה, צרפת, גרמניה, הולנד וארצות נוספות. בכרך השני חותמות מארצות מזרח אירופה כמו צ'כוסלובקיה, ליטא, פולין, רוסיה, בילורוס, ואוקראינה, ונוסף על כך – רשימת ספריות מפורטת בכמה ערים.

במוסדות מסוימים הוחלפו בחלוף השנים מלל החותמות, הצורה או הצבע שלהן. כל החותמות בגלגוליהן השונים מופיעות באותו עמוד מתאים בכרך.

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

הספרים מוינו הודות לקטלוגים, אבל לא בהכרח הוחזרו לארצות מוצאם. בחלוף הזמן נוספו עוד ספרים שנתגלו בשנים שלאחר המלחמה. חלק גדול מספרים אלה הגיע לבסוף לספרייה הלאומית בירושלים במסגרת חלוקתם בידי תאגיד "תקומה לתרבות ישראל" (JCR), שלקח את סמכויות השלטון על אופנבך מצבא ארצות הברית. כך אנו יכולים למצוא אצלנו כיום ספרים שעליהם מדבקת התאגיד, וחותמת ספריית המקור שממנה נגנבו בידי הנאצים.

לדוגמה, הינה ספר מדרש רבה שניתן לזהותו כחלק מאוסף הספרייה על שם הרב מתתיהו שטראשון בווילנה. עובדי מחסן שלא ידעו לקרוא את המילים בעברית יכלו להיעזר ברשימת החותמות בקטלוג של אופנבך. בספר מצויות גם מדבקת תאגיד ה-JCR.

מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון בקטלוג החותמות; משמאל: חותמת הספרייה
מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון; משמאל: חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

הינה דוגמה נוספת לספר מספריית הסמינר היהודי בברסלאו, ולידו החותמת שבעזרתה זיהו את מוצא הספר. החותמת מופיעה ברשימת החותמות של גרמניה.

חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו
מימין: חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו; משמאל:  חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

בדומה לקודמו בתפקיד, גם בנקוביץ לא פעל זמן רב במחסן אופנבך, אך בזמן ששהה שם הספיק למיין את הספרים שהיו ניתנים לזיהוי. לא היה עוד צורך בכרכי החותמות ולכן לקח אותם חזרה לארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליט לתרום את הכרכים לבית הספרים הלאומי בירושלים, וכך מחודש מאי 1947 הם מאוחסנים אצלנו באוסף הארכיונים של הספרייה. לכרכים היו עותקים נוספים, והם נמצאים בארכיונו של סימור פומרנץ – המנהל הראשון של מחסן אופנבך. ארכיונו שמור כיום באוסף American Jewish Historical Society בניו יורק, ויש המשערים שדווקא פומרנץ הוא שהגה את רעיון הקטלוגים. מובן שייתכן כי מדובר בשיתוף פעולה בין פומרנץ לבנקוביץ.

כיום, 70 שנה אחרי, הקטלוגים הכבדים ממחסן הספרים הגנובים באופנבך הם מעין רשימת בית קברות. לא רשימת קברי נרצחי השואה שמקום קבורתם לא נודע, אלא זיכרון נצחי לבתי ספר, ישיבות, אספנים ולמרכזים קהילתיים יהודיים ברחבי אירופה; מוסדות שבהם קול הלימוד והשינון נדם בשואה. זיכרונם של אותם מוסדות מונצח בדפי הכרכים, ועכשיו זמין גם בגישה מקוונת הודות לסריקתם בידי צוות הספרייה הלאומית.

לכרך הראשון 

לכרך השני

מוזמנים לראות את שני הכרכים בסיורים שאנו עורכים בספרייה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד