הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

אותיות עבריות שלא מרכיבות שום משפט, הדפסות על מתכות - ומגן דוד בכל פינה: הספרייה הלאומית מוצפת בפניות של "אספנים" וסוחרי עתיקות ממדינות ערב, המציעים "כתבי יד היסטוריים" שהשתייכו, לכאורה, לקהילות יהודיות במדינות האיסלאם

1

בקושי שבוע מכניסתו לתפקיד לפני עשור שנים וכבר החלו ההודעות לזרום אל כתובת המייל, הנייד הפרטי וחשבון הפייסבוק האישי של ד"ר אביעד סטולמן. אנשים לא מוכרים מצרפים תמונות של כתבי יד עתיקים שלא זיהה. כל התמונות הגיעו ממדינות ערב, והטקסט שצורף אליהן, שכל מטרתו לפתות את מקבל ההודעה לרכוש את הפריטים, הבהיר שמדובר בפריטים היסטוריים אבודים שהשתייכו לקהילות יהודיות שונות במדינות האסלאם, פריטים שנאבדו והתגלו מחדש עשרות רבים לאחר שהתרוקנו מדינות אלו מכל היהודים שחיו בהם באלפי השנים האחרונות.

בהביטו בכל העדויות הנערמות שאל אוצר אוסף יהדות החדש של הספרייה הלאומית את עצמו מספר שאלות מתבקשות: האם נחשפות בפניי עדויות למסורות כתיבה לא ידועה? האם יש כאן ממצאים שהמחקר ההיסטורי אודות יהדות ארצות האיסלאם טרם לקח בחשבון? ומדוע נראה שכל כתבי היד נחרטו על מתכות ולא, כמקובל, על קלף עור או נייר? מבט שני (ובמקרים אחדים גם שלישי) בהודעות שקיבל הספיקו לד"ר סטולמן כדי לבטל את כל השאלות שעלו בו. העין, כך גילה הוא וכך גילו מומחים רבים אחרים מאז, צריכה גם היא מעט זמן ואימון כדי להתרגל לזיופים.

התמונות הראשונות שהגיעו היו גם הקלות ביותר לזיהוי: כתבי יד, וכאן מדובר בכלל גורף, לא נחרטים על מתכת (לבד מכתובות), ובטח שלא מודפסים עליה. רמז עבה נוסף נגע לתוכן של "היצירות האבודות": מרבית הזייפנים, המחפשים דרך מהירה להתעשר על חשבון בורותם של אחרים, חושפים את בורותם שלהם בתהליך. על פי רוב נמצא שכתבי היד מלאים בטקסט שאותיותיו אמנם עבריות, אך הטקסט עצמו הוא ג'יבריש מוחלט. ככל הנראה מעתיקים הזייפנים טקסטים עבריים מהאינטרנט, אך ללא שליטה בסיסית של השפה נופלות טעויות רבות ומשונות בהעתקה.

1

1
זיופים מלוב

בורותם של הזייפנים, שלא לומר חמדנותם, לא נעצרת כאן. בצד היצירות האבודות מופיע בדרך כלל גם תג מחיר. קשה לדמיין שמי מהם טרח אי פעם לעיין בפרוספקט מכירה של אחד מבתי המכירות הרבים בארץ ובעולם המתמחים בכתבי יד באות עברית, אחרת מדוע יבקשו המוכרים הלהוטים סכומי עתק הנאמדים במיליונים ולעתים בעשרות מיליוני דולרים?

1
דוגמה לשיחת ווטספ עם מוכר פוטנציאלי: המוכר מציע ספרים וכתבי יד העוסקים לטענתו ב"קבלה, במשיח ובדיבור עם האל עצמו." עוד מציין המוכר כי "מי שבדק את הפרטים הוא מנכ"ל הארכיאולוגיה הירדנית. הפריטים הם בני 700 שנה והם מקוריים במאה אחוז. מדובר בשלושה ספרים, חמישה כתבי יד ושני כתבי יד נפתחים."

1 1

1
דוגמה לכתבי היד שנשלחו מירדן

לא רק תמונות וסרטונים של כתבי יד עתיקים מגיעים מדי שבוע לספרייה. מפעם בפעם מגיעים גם פריטים אחרים, מעניינים לא פחות – דוגמת החרב הזו, המעוטרת במגן דוד ובמה שנראה כאותיות ספק עבריות ספק ג'יבריש.

לפעמים נדמה שהזייפנים לא יודעים אפילו באיזה כיוון יש לקרוא עברית – מימין לשמאל, שמאל לימין ואולי בכלל מלמטה למעלה?

חשוב להבהיר שלא כל מי ששולחים תמונות של אותם פריטים אבודים שהתגלו ממש לאחרונה שותפים לבדיחה (שאגב, לא משנה לכמה דוגמאות ממנה נחשפנו, תמיד תגיע דוגמה חדשה שתצליח להעלות חיוך). חלקם, אזרחי מדינות ערב בעצמם ולא פעם אספנים עם כיסים עמוקים בעצמם, רכשו בתום לב כתב יד נדיר או פריט שערכו – כך הובטח להם ודאי – לא יסולא בפז. חלק מהפונים לד"ר סטולמן ולאנשי ספרייה אחרים קיבלו את הודעות המכירה בעצמם, ומיהרו להעבירם אלינו – וביניהם ניתן למנות את אחד מראשי המוסד לשעבר, אנשי תקשורת ופוליטיקאים ישראלים ואישים נוספים העומדים בקשר ישיר או עקיף עם העולם הערבי. הפניות אגב ממשיכות לזרום אלינו גם היום, כל יום, בכל ערוצי התקשורת עם הספרייה (או, כפי שכבר ראינו, עם עובדיה).

1 1

1
עדויות לניו אייג' קדמוני? תמונות שנשלחו מבלגרד

עם הזמן הזיופים השתפרו. קלפי עור, בדים או ניירות שעובדו במיוחד כך שייראו עתיקים יותר החליפו את המתכות מפעם. למרות זאת, מספר לנו ד"ר סטולמן, "מרגע שהעין מתרגלת – לא לוקח יותר משניות ספורות להבחין שמדובר בזיוף". לעין המיומנת מסייע שוב הידע ההיסטורי (שחסר לחלוטין לזייפנים) – בזיופים החדשים נמצא על פי רוב איור (כנראה הדפסה) של מגן דוד על הכריכה. הזייפנים, המעוניינים למכור את מרכולתם לאספנים ישראלים, אינם מבינים שהסמל המופיע בדגלה של מדינת ישראל הינו סמל מודרני – כך שההבטחות שלהם שמדובר בפריטים בני אלפיים שנה לא עומדת אפילו במבחן פשוט של התבוננות בכריכת הספר המוצע למכירה.

1

1
זיופי בד

הפריטים שכן עומדים במבחן הכריכה הם ספרי תורה שהוכנסו לתוך מעיל ספר תורה מקורי, שייתכן ונשמר באחד מבתי הכנסת של אחת הקהילות היהודיות במדינות ערב. מבט חטוף בספר עצמו מספיק כדי לקבוע שהמעיל אולי מקורי, אך הספר עצמו מזויף.

מתברר שלא כל החוקרים מתייחסים בביטול לעדויות הנשלחות מדי יום ביומו לקונים פוטנציאלים – בבריטניה, למשל, פועל 'מרכז לחקר ספרי עופרת מירדן (The Centre for the Study of the Jordanian Lead Books)' – המתייחסים ברצינות גמורה לפריטים. בעמוד הסוקר את פרסומי המרכז בתוך אתר האינטרנט של המרכז מתייחסים אנשי המרכז לשאלת האמינות של הפריטים: "הכתיבה על ספרי המתכת איננה ג'יבריש (Babble). מדובר ללא ספק בקוד או בצופן בכתיבה. חברי הפאנל מכינים מספר תרגומים, שיוצגו בדוח של ועדת המרכז בפגישה השנתית הכללית של המרכז שתתקיים ב-26 במאי 2016." חיפוש קדחתני שלנו באתר לא הניב שום דו"ח שכזה, אך בפרסומים אחרים של המרכז – וביניהם סרטוני יוטיוב שהאפשרות להגיב בהן נחסמה בידי המרכז – נטען שוב ושוב שמדובר (ככל הנראה) בפריטים אותנטיים – או לכל הפחות העתקות ושיכפולים של פריטים אותנטיים שאבדו. אנחנו, בכל אופן, טרם השתכנעו.

לסיום, מודה ד"ר סטולמן, שמשמש היום כאוצר הראשי של הספרייה, "מדי פעם יגיע פריט שיגרום לך להשהות את הספק, גם אם רק לשניות אחדות." הזיוף המבלבל ביותר שבו נתקל היה זיוף פרסי-יהודי. מה שגרם אפילו לאוצר המנוסה לתהות האם בכל זאת מדובר פריט היסטורי מקורי היה הטקסט – היה זה טקסט פרסי-יהודי מקורי וידוע. מה שהבהיר לו שמדובר בזיוף היו הציורים, שלא תאמו את הטקסט. "הזייפנים חיברו בין ציורים לא תמיד היו קשורים לטקסט מקורי, וכמובן שהוסיפו מנורה בשביל האותנטיות."

1

1
זיופים פרסים-יהודים

 

1

1
משה היכה בסלע ויצאו ממנו כתבי יד מזויפים? דוגמה לזיופים ממצרים

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט




טרור העפיפונים: גרסת ירושלים, 1912

עיתוני ירושלים מדווחים בדאגה על שורה של עצמים בלתי מזוהים השטים להם בשמי מאה שערים. האם מדובר באווירונים של ממשלה זרה?

יום עפיפונים בירושלים. 22 באפריל 1975. צילום: אלי הרתי, ארכיון דן הדני

שלהי שנת 1912, ירושלים.

אל מערכות העיתונים מתקבלים דיווחים מדאיגים על עצמים בלתי מזוהים שנצפו בשמי העיר.

זה מתחיל בידיעה קצרה בעמודו השני של עיתון מוריה על עב"מ שנצפה במאה שערים:

 

הדיווח ב"מוריה" מה-25 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

ייתכן שאותו אווירון היה נשכח אם זה לא היה קורה שוב – ארבעה ימים אחר כך. מה שהחל כמקרה חד-פעמי נמשך כ'טפטוף' של עב"מים. ועתה מצטרפים גם עיתונים נוספים לדיווחים:

 

עיתון "החרות ירושלים" מדווח על על האוירון הנוסף. פורסם ב-28 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

עיתון "'מוריה" מדווח על האוירון הנוסף. פורסם ב-29 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

אבל כאשר הגיעו דיווחים פעם שלישית… אז כבר היה צורך להרחיב בנושא:

 

עיתון "החרות ירושלים" מדווח על עוד אווירון. פורסם ב-4 בנובמבר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

צריך לזכור שאנחנו מדברים על 1912. אין אינטרנט, אין רדיו, העיתונים המקומיים היו אחת הדרכים המרכזיות שדרכן ניתן היה לדעת על המתרחש. ואותם עיתונים יומיים היו דלים וקצרים, בסך הכל כמה עמודים, ככה שכאשר העיתונים האילו שבים ומדווחים על אותו "סוד" ועל המסתורין הגדול, זה לא דבר של מה בכך.

ואז, שלושה ימים אחרי שנצפה העב"מ האחרון, ושבועיים אחרי שנצפה הראשון, הגיע סוף סוף פתרון תעלומה. פותר התעלומה מכנה את עצמו "המשקיט", וב-7 בנובמבר 1912 הוא מפרסם ב"החרות ירושלים" את פתרון החידה:

זה לא מטוס, זה לא ציפור זה בסך הכל…. עפיפון!

 

הסוד נחשף. "החרות ירושלים", 7 בנובמבר 1912. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

בהמשך הדיווח מפרט 'המשקיט' כיצד פעלה השיטה:

"ילדים אחדים עשו להם עפיפון מואר במהלך חתונה. בראותם כי בשל גודלו טעה הקהל וחשבו לאוירון השתדלו במוצאי שבת זו להגדילו עד 3-4 מטרים. כמובן שבהיות העפיפון הפעם קצת יותר גדול ניהלו הרוח בעצלתיים, פעם התרומם למעלה ופעם ירד קצת, הכל לפי הרוח".

ואז ממשיך 'המשקיט' בדיווח וחושף כי העפיפונים היו רק שלב א' במבצע, וכי אותם ילדים תכננו 'עליית מדרגה' נוספת בתעלוליהם:

"הילדים האלה בראותם כי הקהל טועה וכי כל העיתונים המקומיים כותבים אודות אוירונם המדומה, החליטו לעשות הפעם אווירון מנייר גדול מאוד מאוד – כמובן עד כמה שילדים יכולים לעשות".

לצערם של הילדים, ההורים גילו את התכנית הנועזת וסיכלו אותה רגע לפני שיצאה (תרתי משמע) לשמי ירושלים.

 

הרעיון לכתבה עלה מפוסט שפורסם בקבוצה "ירושלים של פעם"

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

 




 

הכירו את דינה ברזילי ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

'לוחמי' צה"ל קיבלו משימה מיוחדת: לנסות ולאתר 'דינה ברזילי' שתתאים כמה שיותר לדינה ברזילי המפורסמת מהשיר של להקת הנח"ל. הם עמדו במשימה בגבורה ובהצלחה (חלקית)

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

 

זה שיר הג'ובניקים המושלם. חבורה של פקידים מנצלים את העובדה שהמפקד יצא לאכול צהריים, ומחליטים לחטט בתיקים אישיים של חיילים. מי שהיה ג'ובניק (כמו כותב שורות אלה) יודע שהשעמום יכול להוביל גם למעשים שממש ממש אסור שייעשו.

ואז לפתע בין השמות, המספרים והפרטים האישיים, עיניהם נופלות על פרטים של חיילת אחת. דינה ברזילי שמה. הפרטים עליה דלים: מספר אישי, גובה, קצת תחביבים ונזיפה מהרס"ר, אבל זה מספיק להם כדי לפנטז קצת. והכול כאמור – כדי להפיג את השעמום.

מי שאחראי לשיר הוא חיים חפר, ואת הלחן נתן סשה ארגוב. וכאשר להקת הנח"ל ביצעה את השיר בשנת 1959… דינה ברזילי כבר הפכה לתופעה היסטרית.

 

 

ורק שאלה אחת נותרה פתוחה: האם קיימת חיילת בשם דינה ברזילי שעונה לקריטריונים של השיר?

הכירו את החיילים/העיתונאים של מגזין הנח"ל "במחנה נחל", שסיקר בהרחבה את גרעיני הנח"ל וגם את להקת הנח"ל. מערכת העיתון החליטה לפשפש ולנסות לגלות דינה ברזילי שמתאימה לשיר.

"גיבורת שירו של חפר עוררה בנו התעניינות", משחזר כתב "במחנה נחל' מרדכי נאור. "החלטנו לחפש נערה ישראלית הנושאת את השם דינה ברזילי… היה זה מבצע מסובך שרק עתה הגיע לסיומו".

אז מתברר, לפי 'תחקיר' העיתון כי היו קיימות בכל הארץ רק ארבע דינות ברזילי. אחת מהן – כך שמחו לגלות החיילים – התאימה בערך לנתונים של דינה ברזילי של חיים חפר. שמה היה עדינה ברזילי בת 21 מחדרה. הם יצרו עמה קשר ונערכה ההשוואה המתבקשת.

 

שער "במחנה נחל". 1 ביוני 1959. לחצו על התמונה לגודל מלא

שם:

דינה של חפר: דינה ברזילי

דינה מחדרה: שמה הפרטי בתעודת זהות הוא "עדינה", אבל כל חבריה ומכריה משמיטים את הע' וקוראים לה דינה

 

מספר אישי:

דינה של חפר: 496351

דינה מחדרה: 372128

 

צבע עיניים:

דינה של חפר: כחול

דינה מחדרה: כחול

 

צבע שיער:

דינה של חפר: ערמוני

דינה מחדרה: ערמוני

 

גובה:

דינה של חפר: 1.60 ס"מ

דינה מחדרה: 1.70 ס"מ

 

משקל:

דינה של חפר: 58 ק"ג

דינה מחדרה: "אין תגובה"

 

שנת לידה:

דינה של חפר: 20 באוגוסט 1940

דינה מחדרה: ככל הנראה 1938

 

תחביבים:

דינה של חפר: שחייה ופסנתר

דינה מחדרה: שחייה אבל גם לסרוג ולרקום

 

ואחר כך גם נערכה הפגישה המתבקשת בדירתו של חפר בתל אביב בין המשורר ל(ע)דינה ברזילי. במהלך הפגישה סיפרה ברזילי כי היא ביקשה להתגייס לתפקיד קרבי, ואחרי מלחמת סיני אפילו נפגעה ברפיח ממוקש.

 

דינה ברזילי בזמן ששרתה ביחידת תותחנים
דינה ברזילי בזמן ששרתה ביחידת תותחנים

 

מתברר שדינה הספיקה גם להתחתן חודשים ספורים לפני פרסום הכתבה. הבעל הטרי, צעיר מחדרה, מספרת דינה "לא שש לעניין (הפגישה עם חפר), אך גם לא התנגד לנסיעתי". כמובן שהשיר שנעשה ללהיט, גם שינה במשהו את חייה של ברזילי. "חברי פנו אלי ושאלו אותי: 'מה פתאום חיבר חיים חפר שיר לכבודך. עד היום מצביעים עלי ברחוב ואומרים: 'זוהי דינה ברזילי המפורסמת'".

 

חיים חפר מוזג כוסית יין לדינה ברזילי
חיים חפר מוזג כוסית יין לדינה ברזילי

 

במהלך הפגישה, גם חשף חפר עצמו כמה פרטים על הסיפור שמאחורי השיר. "לאחר שהציעו לי, פחות או יותר את הנושא של השיר, ביקשתי שימציאו לי ילקוט שירות של חיילת", מספר חפר. "עיינתי בפרטים ובסעיפים, גרעתי כמה, הוספתי אחדים משלי, וכך נולדה ארבע-תשע-שש-שלוש-חמש-אחת טוראית דינה ברזילי.

 

דינה ברזילי מקשיבה לשיר 'דינה ברזילי' מהפטיפון של חיים חפר
דינה ברזילי מקשיבה לשיר 'דינה ברזילי' מהפטיפון של חיים חפר

 

אבל הסיפור לא מסתיים כאן.

חולפות להן שנים, ואל מערכת עיתון "במחנה" מגיע סקופ של ממש: אל צה"ל מתגייס חייל הנושא את המספר האישי המפורסם של דינה ברזילי 496351!

ומכיוון שכבר ציינו שלג'ובניקים של צה"ל יש יותר מדי זמן חופשי – מתקיים הטקס החגיגי: ראיון עם החייל הטרי ופגישה יזומה עם חיים חפר שתוצאותיו פורסמו בעיתון "במחנה" ב-20 באוגוסט 1963.

ועכשיו, הכירו את המגויס דרור רוטנברג שזכה לקבל את המספר האישי הכי מפורסם בישראל. חוץ מהמספר, גם לדרור עיניים כחולות, אבל זהו בערך. שיערו בלונדיני ולא אדמוני, גובהו 1.70 ס"מ והוא שוקל יותר מ-58 ק"ג.

"איזה מין צבא זה? למה לא נתנו את המספר הזה לבחורה", זו הייתה התגובה הראשונה של חיים חפר שהתבשר כי דינה ברזילי שלו היא בכלל דרור רוטנברג.

 

חיים חפר בודק את הגובה, מספר אישי וצבע שיער של דרור רוטנברג

 

ומסכן דרור רוטנברג. המפקדים והחברים לא עשו לו את החיים הקלים עם מספר אישי כזה. כאשר חבריו למחלקה התפרעו קצת באימוני הכושר בטירונות מיד אחרי גיוסו, המדריכים היו קוראים לעברו ופוקדים עליו: "דינה ברזילי לרוץ 100 מטר! כל המחלקה אחריו!". הוא כבר השלים אז עם העובדה שאף אחד בצבא כבר לא יקרא לו דרור רוטנברג.

רוטנברג סיפר כי כאשר הגיע לראשונה לבסיס הטירונים כבר המתינה לו משלחת שלמה בראשות המג"ד, הסמג"ד, השליש והרס"ר והם כולם באו אליו בטענות. "הם היו די מאוכזבים", סיפר רוטנברג, "הם אמרו שהם רוצים לשלוח אותי חזרה, כיוון שלא עניתי על כל הנתונים של הכפילה שלי".

"כשכתבתי את השיר", סיפר חפר במפגש עם דרור, "הייתי משוכנע שיש כבר חייל במספר האישי הזה!".

 

השיר המקורי "דינה ברזילי" עם תיקונים בעט של חיים חפר. השיר נקרא בתחילתו "ילקוט השירות", ורק אחר כך שונה שמו ל"דינה ברזילי". מתוך: ארכיון חיים חפר בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לשיר המלא

 

בסיום המפגש שאל חפר את רוטנברג: "לפי הנתונים של השיר, היית מתאהב בבחורה כמו דינה ברזילי?". אך רוטנברג ממהר להשיב: "ראשית כל אני כבר מאוהב באחרת. פרט למשקל (האהובה שוקלת פחות) תואמים כל הפרטים המופיעים בשיר".

חוץ מלציין שהאהובה שלו מנס-ציונה, סירב רוטנברג לספק פרטים נוספים על אודותיה, כי אם יגלה את שמה "כולם ירוצו עכשיו אליה".

"דינה ברזילי". מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
וַאֲנַחְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ נִשְׁאַרְנוּ לְבַד בַּמִּשְׂרָד
אֲרוֹנוֹת שֶׁל בַּרְזֶל
עֲרֵמוֹת שֶׁל תִּיקִים
וּסְבִיבֵנוּ אַלְפֵי יַלְקוּטֵי הַשֵּׁרוּת

כֵּן אֲנַחְנוּ הֵיטֵב מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם
לְפִי הַטְּפָסִים בְּיַלְקוּט הַשֵּׁרוּת
מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם מַכִּירִים אֶת כֻּלָּם
אַךְ מִכָּל יַלְקוּטֵי הַשֵּׁרוּת שֶׁהִכַּרְנוּ
אֶחָד לְלִבֵּנוּ נָגַע

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
וַאֲנַחְנוּ עִם דִּינָה נִשְׁאַרְנוּ לְבַד בַּמִּשְׂרָד
לֹא רָאִינוּ אוֹתְךָ
מֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם
אַךְ דְּמוּתֵךְ כָּאן עוֹלָה מִמִּדְבַּר הַתִּיקִים

הִיא נוֹלְדָה בְּעֶשְׂרִים לַשְּׁמִינִי אַרְבָּעִים
הָיָה זֶה יוֹם קַיִץ בָּשֵׁל בְּוַדַּאי
אֶשְׁכּוֹלוֹת בַּכְּרָמִים תְּאֵנִים בַּבֻּסְתָּן
הַשְׂכָּלָה תִּיכוֹנִית שֵׁם הָאָב הוּא אֶפְרַיִם
שֵׁשׁ שָׁנִים מְנַגֶּנֶת פְּסַנְתֵּר

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
כָּאן בַּטֹּפֶס כָּתוּב שֶׁוִּתַּרְתְּ עַל תְּמִיכָה מִשְׁפַּחְתִּית
וְהַדֹּפֶק שֶׁלָּךְ
בִּישִׁיבָה הוּא שְׁמוֹנִים
וְהֶקֵּף הֶחָזֶה הוּא תִּשְׁעִים וְשָׁלֹשׁ

הָעִסּוּק הַסְּפּוֹרְטִיבִי שֶׁלָּךְ הוּא שְׁחִיָּה
הַלְוַאי שֶׁהָיִינוּ שׂוֹחִים עַל יָדֵךְ
צוֹחֲקִים לַגַּלִּים וְצוֹנְחִים עַל הַחוֹל
לָךְ הָיְתָה דִּיפְטֵרִית כְּשֶׁהָיִית קְטַנְטַנָּה
וְרָשְׁמוּ לָךְ פֹּה כָּף־קוּף אֶחָד

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשְׁקָל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

סֶגֶן גַּד רְפָאֵלִי הָלַךְ לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם
הַשָּׁעָה הִיא אַחַת הוּא כָּל רֶגַע עָלוּל לַחְזֹר
אַתְּ קִבַּלְתְּ נְזִיפָה
בִּשְׁמִינִי לָרְבִיעִי
אַךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי אָשֵׁם הָרָסָ"ר

הַצִּיּוּן הָאִישֵׁי בְּמִשְׁמַעַת הוּא בֵּית
חַוַּת דַּעַת כְּלָלִית אַתְּ בְּסֵדֶר גָּמוּר
עוֹד הָיִינוּ שָׁעוֹת מַחֲזִיקִים בַּיַּלְקוּט
אַךְ הַסֶּגֶן חוֹזֵר כְּבָר גָּמַר לֶאֱכֹל
וְגַם הוּא מִתְעַנְיֵן בְּתִיקֵךְ

דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת
צֶבַע עֵינַיִם כָּחֹל
צֶבַע שֵׂעַר עַרְמוֹנִי
הַגֹּבַהּ מֵאָה וְשִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר
מִשֶּׁקֶל חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָם
דִּינָה
דִּינָה בַּרְזִילַי
אַרְבַּע תֵּשַׁע שֵׁשׁ שָׁלֹשׁ חָמֵשׁ אַחַת

 

דינה ברזילי באתר "בית לזמר העברי"

דינה ברזילי – הלחן בכתב ידו של סשה ארגוב

 

כתבות נוספות

הטורים בחרוזים שכתב חיים חפר שסייעו לנצח במלחמת ששת הימים

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני חוגגת תשעים ומספרת כיצד התחילה לנגן

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

 

האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה

בתחילת המאה העשרים לקח על עצמו "ועד הלשון העברית בארץ ישראל" את המשימה: לתקן את הדיבור הקלוקל של דוברי העברית החדשה

ועד הלשון

בתום כמעט עשור של פעילות קדחתנית ורצופת תלאות שהחלה בשנת 1904 עם הקמתו מחדש של 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל', הרגישו בשנת 1912 חברי ועד הלשון שהשעה לסיכומי ביניים בשלה, והוציאו לאור בירושלים העות'מאנית את החוברת הראשונה של 'זכרונות ועד הלשון'.

 

ועד הלשון

 

העמודים הראשונים של החוברת התמקדו בניסיון לענות על שתי שאלות: מדוע זקוקה העברית לוועד שיסדיר את שימושיה השונים? ומדוע צריך ועד כזה לקום דווקא בארץ ישראל?

כך מסבירים חברי הוועד את הצורך בהקמתו:

"הדיבור העברי שהתחיל בא"י עם התחלת הישוב החדש, הוליד את הצורך לבטא בעברית מושגים מענייני החיים הרגילים, שעד הנה לא נמצאו להם שמות בספרות העברית, או שלא היו ידועים לרוב הקוראים. וכל מה שהרבה הדיבור העברי להתפשט והיה לא רק לסגולת המשכילים, כ"א גם לזו של ההמון, היה הצורך הזה מורגש יותר ויותר. בייחוד התבלט חסרון מילים למושגים שונים כאשר הושם הדיבור העברי בפיות הילדים הקטנים והתחילו ללמד בבית הספר את כל הלימודים בעברית."

 

העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל
העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל

 

בהמשך מציינים חברי הוועד כי נוסף על קביעת מונחי לשון חדשים, עסק הוועד במה שכונה בחוברת "תיקון המבטא". "ואם קביעת מונחים חדשים הייתה דבר קשה – היה קשה ממנה תיקון המבטא. כי ירושלים עיר הקודש – עיר של קיבוץ גלויות, שכל המבטאים השונים היותר קיצוניים, נמצאים בה: מן המבטא הליטאי עד הספרדי, ומן הווליני עד התימני והפרסי. בירושלים זו היה צריך לקבוע מבטא אחד, כדי שיאחד את אלו הדוברים עברית." חברי הוועד העדיפו את "המבטא המזרחי – המבטא החי בין הספרדים – לשפת דיבור", והוא אכן היה המבטא שהושלט, וגם המבטא שהשתלט בעשורים הבאים, עד שגבר לבסוף על כל שאר המבטאים.

המעיין בזיכרונות הוועד כמעט שלא ימצא זכר לתחום פעילות נוסף, בו השקיע הוועד זמן ואנרגיה שהשתוו ולעיתים אף עקפו את שני התחומים הנזכרים – תיקון הדיבור השגוי של הדוברים החדשים שצצו מכל עבר.

 

"לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות"

בעשור הראשון לפעילותו נאלץ ועד הלשון להתמודד עם תנאים שקשה למצוא להם מקבילה בתולדות העמים והשפות. על אף ההישגים הנערמים לזכותה של העברית, נותר מאגר הדוברים בעשורים הראשון והשני של המאה העשרים קטן להדאיג. מאות ואלפי החלוצים של העלייה הראשונה והשנייה, אלו שלא חזרו תוך זמן קצר לארצות מוצאן או היגרו מיואשים לאמריקה, אכן הקדישו את עצמם להגשמת חזון העצמאות היהודית בארץ ישראל, וראו בהחייאת העברית תנאי מחייב בהצלחת המשימה. עם זאת, היוו חלוצים אלה מיעוט גם בין תושבי הארץ בעלת הרוב הערבי, גם בתוך היישוב היהודי בארץ, ובוודאי גם בהשוואה למיליוני היהודים החיים בתפוצות. אפילו בירושלים, בה קבע הוועד את מרכז פעילותו, השתייכו מרבית יהודי העיר אל היישוב הישן שמנהיגיו התנגדו נחרצות לניסיונות החייאת שפת הקודש העתיקה כשפת דיבור.

 

ג
ועד הלשון העברית הראשון, ירושלים תרע"ב. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור. צילום: יעקב בן דב,. מתוך: ספריית ווידנר, קיימברידג'

 

כך גם מן הבחינה הפוליטית: כיום כמו אז, אכיפת החלטות הוועד תלויה בעיקר ברצונם החופשי של הדוברים, שאת דיבורם ביקש הוועד מן הצד האחד להעשיר במילים חדשות ומן הצד השני לקבוע לו גבולות ברורים של תקינות ושל שיבוש. אך אז, בניגוד להיום, שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ, שלטון שלא העמיד בראש מעיניו את הדאגה לעברית.

בהיעדר תמיכה ממסדית איתנה, פנו חברי הוועד אל העיתונות העברית הפורחת בירושלים כדי להפיץ את מרכולתם. היה זה צעד מתבקש עבורם. אחרי הכל, נשיא הוועד בעשור הראשון לפעילותו (וגם אחריו) היה עיתונאי ועורך מנוסה בשם אליעזר בן יהודה.

"השקפה", כתב העת של בן-יהודה, לקח על עצמו לדווח לקוראים מעת לעת על פעילות הוועד, להדפיס לנוחותם את רשימות המילים המחודשות ולתקן את השגיאות הנפוצות שעשו בדיבור. מסוף שנת 1904 אנו מוצאים מעל דפי "השקפה" רשימות מילים לועזיות שחסרו עד אז בעברית, ולצדן את המקבילות העבריות שהתקין הוועד.

 

דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות

 

כמעט ארבע שנים לאחר מכן, ב-19 ביוני 1908, הודיע מזכיר ועד הלשון ישראל הלוי טלר בכתבה ב"השקפה" על החלטת הוועד "לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות" נפוצות בדיבור ותיקוניהן. השם שניתן לפינה הזו: "אל תאמר כך, אלא כך"!

כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא
כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא

 

עם התקדמות השנים והתווספות עוד ועוד דוברים לעברית, הפך אפיק פעילות זה למשמעותי יותר. בעשור השני של המאה העשרים איגד הוועד את השגיאות הנפוצות ביותר בדיבור בחוברת מיוחדת שנמכרה בירושלים. השם שונה ל"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר", הקונספט נותר זהה. עיון בחוברת הראשונה מלמד כי כבר לפני מאה שנה ויותר ניסה הוועד לבאר ללא הצלחה שגיאות שנכיר גם כיום: "אני יושנת" במקום "אני ישנה", "אני אוהב אותכם" במקום "אני אוהב אתכם".

לצד שגיאות שגורות אלו נדפסו שגיאות אחרות שלא נמצא להן כמעט זכר: "אני יוכלה" במקום "אני יכולה", "נטבעתי" במקום "טבעתי" ועוד כהנה וכהנה דוגמאות משונות.

אם נתאמץ נמצא פה ושם גם דוגמה לשגיאה שמאז הוכשרה: את "כואב לי הראש" המקובל עלינו, מתקן הוועד ל"ראשי כואב".

 

ועד הלשון

ועד הלשון

 

הדאגה המתמדת למצב הדיבור המתחדש הולידה רגישות יתרה לכבודה המשתקם של העברית, בייחוד אם המעליבים היו אנשי חינוך. גילוי דעת של ועד הלשון העברית שהתפרסם ב-6 ביולי 1911 ב"צבי", עיתון נוסף של בן-יהודה, מחה "נגד העלבון שהעליבה הגברת לנדוי, מנהלת ביה"ס לבנות של אולינה די רוטשילד, את הלשון העברית ואת בנותינו המתחנכות על לשון העברית" ופנה להפריך בזו אחר זו את טענותיה השגויות.

שלל ה"זרמים בפעילות הוועד" מלמדים על מידת האחריות שביקש הוועד להטיל על כתפי עצמו: אחריות מלאה על העברית החדשה. עם זאת, תמונה שלמה של נס תחיית הדיבור העברי צריכה לקחת בחשבון גורמים נוספים רבים שסייעו בדרך, מהסופרים והמשוררים העבריים שעל חידושיהם ביקש הוועד לפקח ועד הגננות והמורים שאת דיבורם ניסה הוועד לתקן.

גם לכך ניתן ביטוי ב'זכרונות ועד הלשון':

"בראשית עבודת הוועד המחודש הזה התעוררה השאלה אם יש היכולת והרשות המוסרית והאחראית לחברים לקבוע מילים חדשות בספרותנו וליצר יצירות חדשות, ופה אחד החליטו, כי פה בארץ במקום ששפת הדיבור מתפתחת מיום ליום, בזמן שהיא מתרחבת ומתפשטת באפן טבעי, במקום שיצירות השפה נעשות כמעט מעצמן – ובשביל זה לפעמים גם באופן לא יפה, אין אנחנו רשאים לחכות עד אשר יבואו בלשנים מומחים ומוכנים לאותו דבר, ומי שהיכולת בידו צריך לעצור בעד הרעה שלא תצא שפה המונית ביותר, וצריך לקבוע מילים חדשות ויפות. משם זה נמנים בין חברי הועד חברים שהשפה העברית היא המקצוע שלהם ובקיאותם בשתי השפות העברית והערבית אינה מוטלת בספק, ויש, איפוא, היכולת בידם ליצור יצירות חדשות על פי חוקי מדע הלשונות.-"

לאחר קום המדינה, חוקקה הכנסת בשנת 1953 את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג 1953", והוא שהסדיר באופן רשמי וחוקי את פעילות הוועד, והסמיך אותו לבחור לעצמו שם חדש. כיום אנחנו מכירים את 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל' בתור 'האקדמיה ללשון העברית'.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"