בשלהי שנת 1897 בא לעולם. בן רביעי לבטי ולארתור, משפחה בורגנית מתבוללת בברלין, בירת הקיסרות הגרמנית. על הציונות ועל חקר הדתות למד הילד מדודו תיאובאלד, האח הצעיר של אביו. מאוחר יותר, ובאופן שיטתי יותר, יעמיק את ידיעותיו ואת מחויבותו האינטלקטואלית והלאומית – ואצלו הדברים לא עמדו בסתירה – בחוגים האינטלקטואליים שאליהם יצטרף באוניברסיטאות ברלין ומינכן. עם סיום לימודיו יעזוב את ברלין של ילדותו ונעוריו, ובגיל 25 יעלה לארץ ישראל ויתמנה למרצה באוניברסיטה העברית שנוסדה זה מכבר בירושלים המנדטורית. בזכות מחקריו הרבים בתחום החדש שקומם בארץ – חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית – מצלצל מוכר לרובנו השם גרשם שלום גם כיום, 37 שנה לאחר פטירתו. בזכות אותם המחקרים הוא זכה בפרס ישראל, פרס ביאליק, מספר תארי דוקטור לשם כבוד, השתתף בעשרות ועדות אקדמאיות וציבוריות והוריש לימים את כל תכולת ספרייתו הפרטית לספרייה הלאומית עם מותו.
אבל לפחות לרגע אחד, רגע אחד לפני שכל זה קורה, זה לא הספיק לחוקר הצעיר. הוא רצה גם להתנסות.
עדות כתובה יחידה לאותו הרגע נמצאת בפסקה אחת שכתב שלום, פסקה הקבורה בעמוד 161 בתרגום העברי של מברלין לירושלים – פסקה שלא נמצאת לה מקבילה במהדורה האנגלית והגרמנית של החיבור. על פי עדותו שלו, שהועלתה על הכתב סמוך למותו ופורסמה זמן לא רב לאחריו, המיר החוקר וההיסטוריון את הריחוק האינטלקטואלי בהתנסות מעשית, ואת הטכניקות שמצא בכתבי-יד עתיקים החליט לנסות על עצמו.
וכך כתב שלום באוטוביוגרפיה מברלין לירושלים: "שנתים ישבתי על הדיסטרציה שלי והחילותי לקרוא את ספרי-המופת של הקבלה הקדומה לפי הסדר, עד כמה שהגיעו לידי, הן בדפוס והן בכתב-יד. במינכן נמצאו כמה מספריו של אברהם אבולעאפיה (בכתבי-היד) והחילותי לתהות על קנקנו, ואף ניסיתי לבצע כמה מהוראותיו הלכה למעשה ונוכחתי שהן גורמות שינויים במצבי התודעה והבינותי שיש להבחין בין המטרות השונות ששיטות שונות של קבלה שמו לעצמן, ואין לשים כולן בקדירה אחת. קראתי את הזוהר, אבל בלי פירושים; ניסיתי להבין את אשר לפני ועוד לא שאלתי שאלות של ביקורת היסטורית, ומה-גם שנתברר לי מיד שאין לשאול שאלות מסוג זה בלי לעבור מקודם על ספרות המדרשים. וכמובן יש להוסיף שבשנים ראשונות אלו הושפעתי עמוק מדברי אחד-העם על "שר האומה" הפועל בספרות אנונימית או פסידאפיגרפית (כך, לכל הפחות, הבינותי את אחד-העם)."
בספטמבר 1919 הגיע שלום לספריית מדינת בוואריה במינכן כדי לחבר את עבודת הדוקטורט שלו. באוסף כתבי-היד הקבליים שנשמרו במכון מצא שלום קרוב לחמישים כתבי-יד של יצירות אברהם אבולעפיה – מי שנחשב באותה תקופה לאחד מאבות הקבלה ואף למחבר אפשרי של ספר הזוהר. כמה מהטכניקות שמצא בכתבי-היד של אבולעפיה החליט שלום לנסות על עצמו.
אברהם אבולעפיה: המקובל האקסטטי
בגיל 30 זכה המקובל אברהם אבולעפיה בהתגלות נבואית המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור במטרה לגייר אותו. השנה הייתה 1270. מרגע ההתגלות ועד מותו בשלהי שנת 1291 – ראשית 1292, חיבר אבולעפיה קרוב לחמישים יצירות מקוריות. בצד הפירושים שכתב – ביניהם פירוש מורה הנבוכים לרמב"ם – הקדיש אבולעפיה את מרבית כתיבתו לחיבורם של מספר ספרי הדרכה להשגת נבואה ודבקות באל.
אל מעיין הנבואה האלהית מציע אבולעפיה להגיע דרך שמותיו של האל. השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, וכבר בספרות ההיכלות והמרכבה אנו מוצאים כמה מחכמי התלמוד הנעזרים בהם כדי להעפיל להיכלות העליונים, עד הפגישה המיוחלת עם היושב על כיסא הכבוד. אבולעפיה הרחיק לכת, וטען שדווקא בפירוק השמות וביצירת שמות חדשים יגיע המתרגל לנבואה.
ספק אם נוכל לשחזר את הטכניקות המסוימות של אבולעפיה בהם התנסה גרשם שלום במינכן. עם זאת, היות שתורת הקבלה של אבולעפיה שיטתית וסדורה, נוכל לשרטט את המהלך העיקרי שבמרכזה, כפי שפרש אותו עבורנו חוקר הקבלה משה אידל.
העיון בשמות הקדושים מתחלק לשלושה שלבים: בכתב, בדיבור ובמחשבה. ראשית, יש לכתוב את השם הקדוש על צירופיו השונים ("תקח העט והקלף והדיו ותכתוב ותצרף השמות", כותב אבולעפיה בספר אוצר עדן גנוז). בספר אור השכל, ספר הדרכה מיסטית שחיבר אבולעפיה ולו מספר עותקים באוסף כתבי-היד של הספרייה במינכן, מתמקד אבולעפיה בשם המפורש, י-ה-ו-ה, ואותו הוא מפרק ומרכיב מחדש. לכל אחת מארבעת אותיות השם מצרף אבולעפיה את האות אלף – אות שהאמין שהיא חלק מהשם המקורי של האל (א"י, א"ה, א"ו, א"ה), ולצירופים שנוצרו מוסיף ניקוד המבוסס על חמש תנועות – חולם, קמץ, חיריק, צירה וקובוץ.
את ארבע הטבלות שנוצרו אמור המתרגל לבטא עתה בדיבור. חלק זה בתרגול הוא המסובך ביותר. תחילה על המתנבא לשיר את כל צירופי האותיות עם ניקודן. אבולעפיה האמין שכמו המוסיקה, כך גם צירופי האותיות משפיעים על הנפש. הלחן המתווסף לצירופים ידאג לכך שהשפעת השמות תתרחב, שוב כמו במוסיקה, גם לגוף.
בעת שירת השמות על המתרגל לשמור על קצב נשימה אחיד. מדובר בתהליך טכני בן שלושה מרכיבים: הכנסת האוויר לפני הדיבור, הוצאת האוויר תוך שירת האות והניקוד, ולבסוף, מנוחה בין הנשיפה לנשימה הבאה, שממנה ימשיך לאות הבאה בתור. הנשימה האחת (המחולקת לשלוש), האמין אבולעפיה, בכוחה להגביר את הרוחני שבאדם.
ובעת שמקפיד אדם לשיר נכון ולנשום נכון, עליו לדאוג גם להניע את ראשו בהתאם לניקוד האותיות. הוראות מפורטות לכך נמצא בספר חיי העולם הבא של אבולעפיה. מטרת הנעת הראש איננה לחקות את סימני הניקוד, אלא להבחין ביניהם בעת הקריאה ("כאשר תמשוך תנועת האות בהזכרה תניע ראשך צד מעלה כנגד השמיים וסגור עיניך ופתח פיך ויאירו דבריך…").
לסיום, על המתרגל להפנים את השמות שקרא. השינוי המרכזי שמבקש להשיג המתרגל הוא המעבר מההבנה השכלית אל ההפנמה שבלב. הפנמת השמות עוברת דרך הדמיון. בספר חיי העולם הבא מבהיר זאת אבולעפיה: "וסותם עיניו ומכוון בדעתו והכוונה הראשונה היא שיצייר [בדמיונו] שיש ארבע מחנות שכינה או משכן סביביו וד' דגלי חמדה בצורות עגולות סובבים המחנה החמישי". רק בשלב זה, ולאחר שכל השלבים הקודמים בוצעו כהלכה, יוכל המתנבא להגיע לדרגה העליונה של ההכרה האנושית: הנבואה.
בסופו של דבר, עבודת הדוקטורט שתכנן שלום על תפיסת הלשון של אברהם אבולעפיה מעולם לא נכתבה. העבודה הסופית שהגיש עסקה במקורותיו של ספר הבהיר, הנחשב במחקר ליצירה הקבלית המוקדמת ביותר הידועה. כמה כתבי-יד של ספר הבהיר שמורים במינכן, ביניהם גם כתב-היד הקדום ביותר של ספר זה, מסוף המאה השלוש-עשרה. שלום לא זנח את אברהם אבולעפיה, והמשיך לעסוק במקובל האקסטטי בעשורים הבאים.
זכר נוסף להתנסויות הייחודיות של שלום לא נמצא בכתביו. לדעת משה אידל הדבר נובע מהמעמד הרעוע שהיה לשלום בתחילת דרכו האקדמית. העובדה ששלום היה זה שהקים תחום מחקר חדש לחלוטין, חקר הקבלה, הביאה לכך שמרבית שנותיו היה המרצה היחיד לקבלה באוניברסיטה, ועד למותו הפרופסור היחיד בתחום בישראל ובעולם. עד סוף חייו, נחשב חוקר המיסטיקה היהודית לעוף מוזר בין חוקרי התלמוד והתנ"ך של האוניברסיטה העברית. דיבור חופשי מדי על התנסויות מיסטיות משונות היה, לדברי אידל, "עילה לפיטורים".
תודה לדויד לנג, יעקב פוקס, יובל דה-מלאך וצבי לשם על עזרתם בחיבור הכתבה.
לקריאה נוספת:
משה אידל, החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, הוצאת מאגנס, 1988
משה אידל, אברהם אבולעפיה: לשון, תורה והרמנויטיקה, הוצאת שוקן, 1994
משה אידל, קבלה: היבטים חדשים, הוצאת שוקן, 1993
גרשם שלום, הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה, ירושלים, 1976
גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982
