החוויות המיסטיות של גרשם שלום

כך התנסה חוקר הקבלה המפורסם בטכניקות נסתרות

בשלהי שנת 1897 בא לעולם. בן רביעי לבטי ולארתור, משפחה בורגנית מתבוללת בברלין, בירת הקיסרות הגרמנית. על הציונות ועל חקר הדתות למד הילד מדודו תיאובאלד, האח הצעיר של אביו. מאוחר יותר, ובאופן שיטתי יותר, יעמיק את ידיעותיו ואת מחויבותו האינטלקטואלית והלאומית – ואצלו הדברים לא עמדו בסתירה – בחוגים האינטלקטואליים שאליהם יצטרף באוניברסיטאות ברלין ומינכן. עם סיום לימודיו יעזוב את ברלין של ילדותו ונעוריו, ובגיל 25 יעלה לארץ ישראל ויתמנה למרצה באוניברסיטה העברית שנוסדה זה מכבר בירושלים המנדטורית. בזכות מחקריו הרבים בתחום החדש שקומם בארץ – חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית – מצלצל מוכר לרובנו השם גרשם שלום גם כיום, 37 שנה לאחר פטירתו. בזכות אותם המחקרים הוא זכה בפרס ישראל, פרס ביאליק, מספר תארי דוקטור לשם כבוד, השתתף בעשרות ועדות אקדמאיות וציבוריות והוריש לימים את כל תכולת ספרייתו הפרטית לספרייה הלאומית עם מותו.

אבל לפחות לרגע אחד, רגע אחד לפני שכל זה קורה, זה לא הספיק לחוקר הצעיר. הוא רצה גם להתנסות.

עדות כתובה יחידה לאותו הרגע נמצאת בפסקה אחת שכתב שלום, פסקה הקבורה בעמוד 161 בתרגום העברי של מברלין לירושלים – פסקה שלא נמצאת לה מקבילה במהדורה האנגלית והגרמנית של החיבור. על פי עדותו שלו, שהועלתה על הכתב סמוך למותו ופורסמה זמן לא רב לאחריו, המיר החוקר וההיסטוריון את הריחוק האינטלקטואלי בהתנסות מעשית, ואת הטכניקות שמצא בכתבי-יד עתיקים החליט לנסות על עצמו.

וכך כתב שלום באוטוביוגרפיה מברלין לירושלים: "שנתים ישבתי על הדיסטרציה שלי והחילותי לקרוא את ספרי-המופת של הקבלה הקדומה לפי הסדר, עד כמה שהגיעו לידי, הן בדפוס והן בכתב-יד. במינכן נמצאו כמה מספריו של אברהם אבולעאפיה (בכתבי-היד) והחילותי לתהות על קנקנו, ואף ניסיתי לבצע כמה מהוראותיו הלכה למעשה ונוכחתי שהן גורמות שינויים במצבי התודעה והבינותי שיש להבחין בין המטרות השונות ששיטות שונות של קבלה שמו לעצמן, ואין לשים כולן בקדירה אחת. קראתי את הזוהר, אבל בלי פירושים; ניסיתי להבין את אשר לפני ועוד לא שאלתי שאלות של ביקורת היסטורית, ומה-גם שנתברר לי מיד שאין לשאול שאלות מסוג זה בלי לעבור מקודם על ספרות המדרשים. וכמובן יש להוסיף שבשנים ראשונות אלו הושפעתי עמוק מדברי אחד-העם על "שר האומה" הפועל בספרות אנונימית או פסידאפיגרפית (כך, לכל הפחות, הבינותי את אחד-העם)."

גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982

בספטמבר 1919 הגיע שלום לספריית מדינת בוואריה במינכן כדי לחבר את עבודת הדוקטורט שלו. באוסף כתבי-היד הקבליים שנשמרו במכון מצא שלום קרוב לחמישים כתבי-יד של יצירות אברהם אבולעפיה – מי שנחשב באותה תקופה לאחד מאבות הקבלה ואף למחבר אפשרי של ספר הזוהר. כמה מהטכניקות שמצא בכתבי-היד של אבולעפיה החליט שלום לנסות על עצמו.

אחד מכתבי-היד שמצא שלום במכון במינכן הוא "אור השכל", מדובר בהעתקה מאוחרת משנת שי"ב/1552 של כתב-יד שהועתק במקור בידי יעקב ברבי חיים בוונציה (וויניאזיאה)

אברהם אבולעפיה: המקובל האקסטטי

בגיל 30 זכה המקובל אברהם אבולעפיה בהתגלות נבואית המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור במטרה לגייר אותו. השנה הייתה 1270. מרגע ההתגלות ועד מותו בשלהי שנת 1291 – ראשית 1292, חיבר אבולעפיה קרוב לחמישים יצירות מקוריות. בצד הפירושים שכתב – ביניהם פירוש מורה הנבוכים לרמב"ם – הקדיש אבולעפיה את מרבית כתיבתו לחיבורם של מספר ספרי הדרכה להשגת נבואה ודבקות באל.

אל מעיין הנבואה האלהית מציע אבולעפיה להגיע דרך שמותיו של האל. השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, וכבר בספרות ההיכלות והמרכבה אנו מוצאים כמה מחכמי התלמוד הנעזרים בהם כדי להעפיל להיכלות העליונים, עד הפגישה המיוחלת עם היושב על כיסא הכבוד. אבולעפיה הרחיק לכת, וטען שדווקא בפירוק השמות וביצירת שמות חדשים יגיע המתרגל לנבואה.

ספק אם נוכל לשחזר את הטכניקות המסוימות של אבולעפיה בהם התנסה גרשם שלום במינכן. עם זאת, היות שתורת הקבלה של אבולעפיה שיטתית וסדורה, נוכל לשרטט את המהלך העיקרי שבמרכזה, כפי שפרש אותו עבורנו חוקר הקבלה משה אידל.

העיון בשמות הקדושים מתחלק לשלושה שלבים: בכתב, בדיבור ובמחשבה. ראשית, יש לכתוב את השם הקדוש על צירופיו השונים ("תקח העט והקלף והדיו ותכתוב ותצרף השמות", כותב אבולעפיה בספר אוצר עדן גנוז). בספר אור השכל, ספר הדרכה מיסטית שחיבר אבולעפיה ולו מספר עותקים באוסף כתבי-היד של הספרייה במינכן, מתמקד אבולעפיה בשם המפורש, י-ה-ו-ה, ואותו הוא מפרק ומרכיב מחדש. לכל אחת מארבעת אותיות השם מצרף אבולעפיה את האות אלף – אות שהאמין שהיא חלק מהשם המקורי של האל (א"י, א"ה, א"ו, א"ה), ולצירופים שנוצרו מוסיף ניקוד המבוסס על חמש תנועות – חולם, קמץ, חיריק, צירה וקובוץ.

טבלות לפירוק השם הקדוש, מתוך כתב-היד "אור השכל" השמור במכון במינכן

את ארבע הטבלות שנוצרו אמור המתרגל לבטא עתה בדיבור. חלק זה בתרגול הוא המסובך ביותר. תחילה על המתנבא לשיר את כל צירופי האותיות עם ניקודן. אבולעפיה האמין שכמו המוסיקה, כך גם צירופי האותיות משפיעים על הנפש. הלחן המתווסף לצירופים ידאג לכך שהשפעת השמות תתרחב, שוב כמו במוסיקה, גם לגוף.

בעת שירת השמות על המתרגל לשמור על קצב נשימה אחיד. מדובר בתהליך טכני בן שלושה מרכיבים: הכנסת האוויר לפני הדיבור, הוצאת האוויר תוך שירת האות והניקוד, ולבסוף, מנוחה בין הנשיפה לנשימה הבאה, שממנה ימשיך לאות הבאה בתור. הנשימה האחת (המחולקת לשלוש), האמין אבולעפיה, בכוחה להגביר את הרוחני שבאדם.

ובעת שמקפיד אדם לשיר נכון ולנשום נכון, עליו לדאוג גם להניע את ראשו בהתאם לניקוד האותיות. הוראות מפורטות לכך נמצא בספר חיי העולם הבא של אבולעפיה. מטרת הנעת הראש איננה לחקות את סימני הניקוד, אלא להבחין ביניהם בעת הקריאה ("כאשר תמשוך תנועת האות בהזכרה תניע ראשך צד מעלה כנגד השמיים וסגור עיניך ופתח פיך ויאירו דבריך…").

לסיום, על המתרגל להפנים את השמות שקרא. השינוי המרכזי שמבקש להשיג המתרגל הוא המעבר מההבנה השכלית אל ההפנמה שבלב. הפנמת השמות עוברת דרך הדמיון. בספר חיי העולם הבא מבהיר זאת אבולעפיה: "וסותם עיניו ומכוון בדעתו והכוונה הראשונה היא שיצייר [בדמיונו] שיש ארבע מחנות שכינה או משכן סביביו וד' דגלי חמדה בצורות עגולות סובבים המחנה החמישי". רק בשלב זה, ולאחר שכל השלבים הקודמים בוצעו כהלכה, יוכל המתנבא להגיע לדרגה העליונה של ההכרה האנושית: הנבואה.

"וזו היא צורת אותיותיו וניקודם", מתוך כתב-היד "אור השכל" השמור במכון במינכן

בסופו של דבר, עבודת הדוקטורט שתכנן שלום על תפיסת הלשון של אברהם אבולעפיה מעולם לא נכתבה. העבודה הסופית שהגיש עסקה במקורותיו של ספר הבהיר, הנחשב במחקר ליצירה הקבלית המוקדמת ביותר הידועה. כמה כתבי-יד של ספר הבהיר שמורים במינכן, ביניהם גם כתב-היד הקדום ביותר של ספר זה, מסוף המאה השלוש-עשרה. שלום לא זנח את אברהם אבולעפיה, והמשיך לעסוק במקובל האקסטטי בעשורים הבאים.

זכר נוסף להתנסויות הייחודיות של שלום לא נמצא בכתביו. לדעת משה אידל הדבר נובע מהמעמד הרעוע שהיה לשלום בתחילת דרכו האקדמית. העובדה ששלום היה זה שהקים תחום מחקר חדש לחלוטין, חקר הקבלה, הביאה לכך שמרבית שנותיו היה המרצה היחיד לקבלה באוניברסיטה, ועד למותו הפרופסור היחיד בתחום בישראל ובעולם. עד סוף חייו, נחשב חוקר המיסטיקה היהודית לעוף מוזר בין חוקרי התלמוד והתנ"ך של האוניברסיטה העברית. דיבור חופשי מדי על התנסויות מיסטיות משונות היה, לדברי אידל, "עילה לפיטורים".

 

תודה לדויד לנג, יעקב פוקס, יובל דה-מלאך וצבי לשם על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

 

לקריאה נוספת:

משה אידל, החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, הוצאת מאגנס, 1988

משה אידל, אברהם אבולעפיה: לשון, תורה והרמנויטיקה, הוצאת שוקן, 1994

משה אידל, קבלה: היבטים חדשים, הוצאת שוקן, 1993

גרשם שלום, הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה, ירושלים, 1976

גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982

 

אל תתעסקו עם זישה ברייטבארט

זישה ברייטברט, ׳שמשון הגיבור׳ המודרני, היה אמן קרקס ונחשב לאיש החזק בעולם. השילוב בין כוח אגדי ליהדות גלויה ומוצהרת הפך אותו לדמות נערצת על יהודי העולם, עד למותו הטרגי וחסר הטעם

אל תתעסקו עם זישה ברייטבארט

זיגמונג זישה ברייטברג הנפח, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

התרבות היהודית תמיד העדיפה מוח על פני שרירים והשכלה על פני מכון הכושר. העם היהודי מצטיין בתחומים שונים, אך לאו דווקא בתחומי הספורט והשרירים, אם כי יהודים אחדים, לאו דווקא ישראלים – ובהם למשל השחיין היהודי האגדי מרק ספיץ מארצות הברית והמתעמלת היהודייה ילנה שושונובה מברית המועצות – היו ספורטאים מעולים וזכו במדליות אולימפיות רבות. עם זאת, הדימוי של היהודי כחלש היה נפוץ במיוחד בשנים שבהן לא הייתה ליהודים מדינה, והוא ביטא את העדיפות שנתנה התרבות היהודית לרוח על פני החומר.

לאור הדימוי הרווח הזה בולטת דמותו של זישה ברייטברט.

breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

 

ברייטברט נולד בסטריקוב שבפולין למשפחה יהודית קשת יום. הדעות חלוקות האם נולד ב־1883 או ב־ 1893. אביו היה נפח, וזישה המשיך את המורשת המשפחתית אך עם טוויסט קל. כבר בצעירותו ניחן זישה בכוח פיזי בלתי רגיל, וכשעבד בסדנה של אביו הוא נהג לכופף ברזלים עם הידיים לתדהמת הלקוחות.

breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג הנפח, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הייתה סטריקוב תחת שלטון הצאר, ברייטברט התגייס לצבא הרוסי ובאחד הקרבות נפל בשבי הגרמני. עם שחרורו מהשבי הצטרף ברייטברט לקרקס גרמני נודד בשם ׳בוש׳, קיבל את השם זיגמונד, הופיע ברחבי גרמניה ובהמשך גם במדינות אחרות באירופה, ואחר כך נסע עם הקרקס לארצות הברית. גם בקריירה השנייה שלו הוא המשיך לכופף ברזלים, אך לא בסדנה חשוכה אלא לאור הזרקורים. הוא יישר פרסות סוסים, כופף מוטות ברזל, שבר שרשראות עם השיניים והרים משקולות שונות ומשונות – בין השאר גם עגלות על נוסעיהן ופילונים.

ברייטברט שב לפולין, עבר לגרמניה ופגש שם נערה יהודייה, בתו של רב, השניים נישאו ונולד להם בן. סיבוב ההופעות העצמאי שאליו יצא באותן שנים קיבע את דמותו בזיכרון של יהודי מזרח אירופה בדמות ׳איש הברזל׳, ׳האדם החזק בעולם׳, וכמובן ׳שמשון הגיבור׳ המודרני.

breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שמורות כרזות שפורסמו לקראת הופעותיו בפולין. לכרזות היה תפקיד שיווקי, אך בעקיפין היה להן גם תפקיד תעמולתי ולאומי. הן רוממו את הרוח היהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והבהירו ליהודים ולסביבתם כי גם ביהודים טמון כוח.

בארכיון שמורות ארבע כרזות ובהן כרזות גדולות מאוד. השפה ומקומות הדפוס מלמדות על הקהלים השונים שצפו בהופעה של ברייטברט. אחת הכרזות, הנושאת את דמותו חותך שרשראות בפיו, הודפסה בקלן שבגרמניה אך נתלתה בפולין – כפי שמעיד הכיתוב בעיפרון על מועד ההופעה. שלוש הכרזות האחרות הודפסו בסטניסלבוב – כיום איוונו פרנקובסק שבאוקראינה – ביידיש ובפולנית, שכן לא רק יהודים נהרו למופעיו.

אחד הפוסטרים מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המפרסם של הופעותיו של זיטה ברייטברט
אחד הפוסטרים מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המפרסם את הופעותיו של זישה ברייטברט

אהבתם של מיליונים

ברייטברט שימש נשיא אגודת הספורט מכבי ברלין וסימל עבור רבים את התחייה היהודית. הוא לא הסתיר מעולם את יהדותו וגם לא את אהדתו למפעל הציוני. היו אפילו שטענו כי ביקר בארץ, אך אין עדויות ממשיות לכך, והסיפורים על ביקורו מעידים בעיקר על הפופולריות שלה זכה ברייטברט גם בארץ ישראל.

הקריירה שלו הייתה קצרה יחסית. היא נמשכה כשש שנים ונקטעה באופן טרגי וטיפשי בתאונת עבודה מיותרת. במסגרת הופעותיו היה ברייטברט מנקב ערמה של פחים באמצעות מסמר שהכה עליו עם ידו שלו. באחת ההופעות נדקר ברייטברט ברגלו ממסמר חלוד ודמו זוהם. לאחר שבועות בבית חולים – בתקופה שקדמה לגילוי האנטיביוטיקה – נפטר ברייטברט בכ״ד בתשרי תרפ״ו (1925) ונטמן בבית העלמין היהודי בברלין.

על הפופולריות שלה זכה ברייטברט יכולה להעיד הידיעה ב׳דאר היום׳ – עיתונו של איתמר בן אב״י – שסיקרה את לווייתו תחת הכותרת “למות שמשון השני – הלוויה ענקית לזישה ברייטברד״:

ההלוויה הייתה ענקית והשתתפו בה אלפי יהודים ונוצרים. בשטח של קילומטרים אחדים מבתי הקברות עמדו מאות מכוניות עם אנשים שבאו אל הלוויה. מספר האנשים היה עצום ושמשי בית הקברות הזקנים מצהירים שאינם זוכרים בחייהם לוויה יהודית ענקית כזאת בברלין. המשטרה נאלצה לשלוח שוטרים רבים ולהשגיח על הסדר ועל התהלוכה.

על הגגות מסביב הועמדו צלמוניות ראינועיות וצילמו מחזות שונים משעת הלוויה …

Breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

ליד הקבר הספיד את המת הרב הראשי ד״ר מונק שאמר כי המנוח רכש את אהבתם של מיליונים … ביותר ציין הרב את שבחו של המנוח בזה שבלי לשים לב אל כל הפאר והכבוד שזכה מצד העולם הרחב, לא שכח ברייטברד מעולם כי הוא יהודי. תמיד היה בא לבין אחיו היהודים באשר הם והיה מביע להם את שמחתו הרבה שיש ליהודים כיום האיש החזק ביותר בעולם … בשעת הקבורה התנופף על הקבר דגל שחור בשם אגודת ה׳מכבי׳ בברלין, שזישה ברייטברד היה נשיא הכבוד שלה. נתקבלו מברקי השתתפות בצער וזרי פרחים שהונחו על הקבר מאת אגודות האמנים בפריז, לונדון, רומא, וינה, ורשה.

(׳דאר היום׳, ז׳ במרחשון תרפ״ו, 25.10.1925)

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 34 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות

בעזרת פנקסי הקהילה, ניתנת לנו האפשרות לגעת בחייו של היחיד ובחיי הקהל, לאורכם ולעומקם

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות

Examining the Frankfurt Pinkas in the National Library of Israel Rare Books Reading Room

בחברה היהודית הקדם-מודרנית שימש הפנקס – קובץ דפים שנכרכו יחדיו –הן בקרב ארגונים קהילתיים הן בקרב אנשים יחידים. מוהלים נהגו לנהל פנקסי מעקב אחר טקסי המילה שערכו, אנשי עסקים תיעדו באמצעותם עסקאות, תלמידי ישיבות העתיקו אל הפנקסים טקסטים שעליהם שקדו ומיסטיקנים ציינו בפנקסים את החטאים שחטאו (ולעיתים גם את החלומות שחלמו). בכך נבדל ה"פנקס" מה"ספר" – הן בצורתו הפיזית הן באופן שבו נאספו בו הטקסטים. הפנקס היה מחברת, שבתחילה הכילה ברובה דפים ריקים, ובעליה העלה בה על הכתב מיני טקסטים או רשומות שבהם היה לו עניין מעת לעת.

מוסדות יהודיים ולא-יהודיים גם יחד, שרצו לתעד את פעילותם, מצאו את צורת התיעוד הזו יעילה במיוחד. בעת החדשה המוקדמת (בשנים 1500–1800 לספירה, לערך) הייתה החברה היהודית במזרח אירופה רשת מסועפת של מוסדות – החל ב"חברות בעלי מלאכה", שהיו גילדות קטנות ומקומיות, וכלה במועצות גדולות חוצות מחוזים, דוגמת "ועד יהודי ליטא" או "ועד ארבע ארצות" בפולין. במרוצת השנים נותרו מהמוסדות הללו פנקסים וחלקי פנקסים, ואלו יוצרים רושם ברור: בראשית העת החדשה היה ניהול פנקס חלק בלתי נפרד מארגון החיים היהודיים.

frankfurt
פנקס פרנקפורט, הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

'פנקס הקהל' – מחברת התיעוד של הוועד המנהל בקהילה – היה חלק אחד ממערך שלם של פנקסים קהילתיים. האדמניסטרציה הקהילתית הורכבה מגופים רבים אחרים, שניהלו פנקסים משלהם. הגבאים – מנהלי אוצר הקהילה – ניהלו פנקס ובו תיעדו את צורת הארגון של בית הכנסת ככלל, ובפרט ביחס לתגמולים כספיים ותגמולי צדקה, לצד מגוון ההחלטות במסגרת עבודתם. דיינים – שופטי בית המשפט הרבני – נהגו לתעד בפנקס תיקים שנוהלו בפניהם והמוכסים ניהלו רישום בפנקס משלהם באשר למיסים המשוערים מכל חבר בקהילה, והמיסים ששולמו בפועל. ה'קהל' ניהל גם הוא פנקס, ובהיותו הגוף המנהל העליון בקהילה, נחשב הפנקס שלו לחשוב מכולם. צירוף כל הפנקסים השונים הללו מכונה לעיתים "פנקס הקהילה", שמספק מבט עשיר ומגוון על רוחב יריעת חיי הקהילה היהודית.

frankfurt pinkas
ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היודאיקה בספרייה הלאומית, בוחן את פנקס פרנקפורט

אין זו משימה פשוטה, לעמוד על אופן פעולתו של הפנקס ולהבין את תפקידו בחייהם של ועד הקהילה ושל הקהילה בכלל. כפי שהראה פרופ' ישראל ברטל מהאוניברסיטה העברית, במעגלים התרבותיים והפוליטיים של יהודי מזרח אירופה במאה התשע-עשרה והעשרים התפתחו רבדים רבים של תפישות שגויות רבות באשר ל'פנקס הקהל' של ראשית העת החדשה, אבל דורות מאוחרים יותר של חוקרים בכל זאת המשיכו אותן וחזרו עליהן. משכילי המאה התשע-עשרה אימצו השקפה שלפיה פנקס הקהילה היה התגלמות ההיסטוריה כולה של הקהילה היהודית בראשית העת החדשה – מוסד והיסטוריה שכלפיהם חשו אותם משכילים בוז. ברומן הסטירי, 'קבורת חמור', מלגלג פרץ סמולנסקין:

פנקס יימצא בכל עיר ועיר מקום מושב בני-ישראל ועל הפנקס הזה כולם ייכתבו וכל אשר קרה בעיר לזיכרון לדור אחרון. שם יש זיכרון למוכת עץ ולאנוסה, למלשינים ולמוסרים ממון ישראל ביד גוי, למורדים בכבוד הקהל ולמאכלי טריפה, לגונבים כלי-הקודש מבית-התפילה ולנושאי מטפחת בבגדיהם ביום השבת, לבית אשר הוכה שאייה בידי לצים ושדים ולחוטאים אשר בחטאם פרצה המגיפה, או כי לעגו להחברה הקדושה. בכתב הזה ייכתבו כל אלה אשר פרצו חוק ישראל והם המה ישאו עוונם במותם, כי ייקבר קבורת חמור.

zulz
עמוד מתוך פנקס ז'ולז', מתוארך בשנים 1796 עד 1805, מהארכיון המרכזי של העם היהודי. לחצו להגדלה

במאה העשרים גם יהודים ציוניים ממגוון זרמים התייחסו לפנקס באותו אופן רומנטי, אבל חיובי ביותר. רבים מהם ראו בו ביטוי עליון של הגופים האוטונומיים בקרב היהודים בעת החדשה המוקדמת – גופים שנדמו בעיניהם של אותם ציונים למבשרי המוסדות הלאומיים היהודיים שביקשו הם-עצמם לכונן. אחרים ראו בגופי הקהילה הללו את התגלמותה של רוח האומה. אברהם רכטמן, שהשתתף במשלחת האתנוגרפית הגדולה של אנ-סקי בשנת 1912, הביע תחושה זו במונחים ליריים:

הפנקס הוא ראי של חיי העם (folks leben) בדורות קודמים. הפנקס משקף את תחושותיו של העם, את השמחה שלו ואת העצב, כיצד הביע את דאגותיו ומה היו דרישותיו. הפנקס מאפשר לנו לגעת בחייו של היחיד ובחיי הקהל, לאורכם ולעומקם. הפנקסים מלמדים אותנו כיצד נראו אז החיים, כמו גם היחסים בחברה, בין חברה אחת לשנייה, בין קהילה זו לקהילה אחרת, והם מלמדים אותנו גם על יחסם של היהודים לסביבה החיצונית, לעולם הלא-יהודי שהקיף אותם.

שני הטקסטים חולקים, כמובן, תפישה רומנטית עד מאוד של הפנקס כהתגלמות ההיסטוריה ורוחם של היהודים ככלל, אף שהערכים ששני הטקסטים ייחסו לכך היו שונים ביותר.

נוכח תוצר זה, של הדמיון היהודי הפורה יתר על המידה, רצוי לנהל בעניינו של 'פנקס הקהל' דיון מפוכח יותר. למרבה הצער, חרף רצונם העז הן של המשכילים הן של היהודים הלאומיים, הפנקס לא שימש "זיכרון קהילתי". חלקן המכריע של הרשומות עסקו בסוגיות טכניות ביותר, דוגמת מיסוי ועניינים כלכליים אחרים, שהיו בתחום אחריותו של הקהל. אירועים משמעותיים בחיי הקהילה תועדו רק במקרים שבהם נדרש הקהל להחליט החלטות או לתקן תקנות.

halberstadt
עמודים 102-101 מפנקס הקהילה של הלברשטאדט. מתוארך בשנים 1808-1773 מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

נוסף על כך, הפנקס לא היה זמין לשימושה של הקהילה בלבד, וחברי הקהל הקפידו בקנאות על הגישה אליו. חוקת קהילת קרקוב משנת 1595 מציינת במפורש כי היחידים שיכולים להחזיק בפנקס הם רשמי הקהילה (שכונו אז "עדים דמטה"), כשהוא נעול בארגז שרק הם מורשים לפתוח.

בקהילות הפולניות-ליטאיות היה 'פנקס הקהל' מסמך טכני עד מאוד. תועדו בו רק נושאים שטופלו בידי הקהל. מובן שמדובר בנושאים שיכלו להיות בעלי חשיבות עצומה מבחינת ניהול הקהילה, אבל לא באופן האידיאליסטי והרומנטי שבו נתפשו בעבר.

בפנקס מופיעות סוגיות מכריעות, כמו שאלת השליטה בגודל האוכלוסייה, באמצעות הענקת זכויות תושב ("חזקת היישוב") או הגבלתן. לעיתים היה לדבר קשר לתקנות הנוגעות לנדוניות, כיוון שרק מי שהיו עשירים דיים לשלם נדוניות נאות יכלו לצרף את ילדיהם לקהילה. סוגייה נוספת שאנו מוצאים בפנקסים היא זו הנוגעת לניהול הבחירות השנתיות לקהל. עוד נושאים שעולים מהפנקסים הם ניהול הצדקה הקהילתית (דבר שלעיתים קרובות נעשה באמצעות תקנות הנוגעות לגבאים), העסקת ל עובדי ציבור (חזנים, שוחטים, רופאים, מיילדות, מורים וכך הלאה), ובעיקר רב הקהילה, ויחסים אל מול הרשויות הלא-יהודיות.

אף ש'פנקס הקהל' לא מאפשר לנו הצצה לנפש היהודית – לטוב או לרע – הוא חושף בפנינו כיצד ארגנו יהודים את הקהילות שלהם, ואיך ניהלו את חייהם לפני מאות שנים.

 

לאתר הפנקסים

החיפוש אחר חילזון התכלת

בפרשת "שלח" מציינת התורה את המצווה לצבוע בצבע התכלת את פתילות הציצית. מה מאחורי ציווי זה?

talit-715x537

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת".

בתקופת המקרא ולאחר מכן בימי בית שני, התעטף עם ישראל בטליתות, כאשר חלק מפתילות הציצית היו צבועות בצבע התכלת. צבע זה לא מגיע מן הצומח, אלא מנוזל המצוי בגופו של חילזון ימי מסוים. מנוזל זה ניתן להפיק את הצבע המיוחד. וכך אומרים חז"ל בתוספתא במסכת מנחות:

"תכלת אינה כשרה אלא מן החילזון"

במסכת מנחות, דף מד', חז"ל מתארים לנו את החילזון, אבל מה שהיה ברור בזמנם נשאר חידה בימינו:

"תנן רבנן: חילזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין את התכלת לפיכך דמיו יקרין"

ישנן גרסאות ותיאורים נוספים שלא בהכרח מקילים על הזיהוי. דיו רב נשפך במעבר הדורות בניסיון להבין את הדברים ולזהות את החילזון.

תעשיית צבע התכלת באזורינו נעצרה אי שם סביב התקופה הערבית הקדומה. לפי חז"ל הצבע נגנז, אבל יש המסבירים שאין מדובר בגניזת סודות ההפקה (כי הרי מדובר בטכניקות תעשייתיות ידועות), אלא שהתכלת נשמרה בגנזי המלכים, ורק בעלי תפקידים בכירים ואנשי השלטון יכלו להשתמש בו. כך משתמע גם בדברי הרמב"ן (שמות כ"ח):

"ותכלת גם היום לא ירים איש ידו ללבוש חוץ ממלך גוים"

הצבע המלכותי בימי קדם נודע בשם פורפורה או Purpura. חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן התייחס לצבע זה ולתהליך יצירתו מחלזונות החיים לאורך חוף ים התיכון. אומנם הוא מדבר על צבע הארגמן, אבל משערים שניתן היה להפיק ממנו צבעים שונים בספקטרום שבין אדום- סגול- כחול. מובן שהנושא מורכב מאוד; הוא נחקר היטב, וקיימות על אודותיו דעות שונות.

החל מהמאה ה-17 ניסו מדענים לזהות את חלזונות הפורפורה ואת קונכיותיהם. ניתן למצוא כמה ספרים ישנים הדנים בנושא זה באוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע בספרייה הלאומית.

(תמונה 1) תמונת קונכיות מתוך הספר Memorias sobre la púrpura de los antiguos, restaurada en España, מדריד 1779
תמונת קונכיות מתוך הספר Memorias sobre la púrpura de los antiguos, restaurada en España, מדריד 1779
תמונה מתוך הספר Purpur-Sneglen, הולנד 1777
תמונה מתוך הספר Purpur-Sneglen, הולנד 1777

ייתכן שבעקבות הכיבוש הערבי תעשיית הפקת צבע התכלת עברה מאזור חופי מזרח התיכון לאירופה לתקופת מה, ונראה שהשימוש בחילזון הוסב לשימוש בהפקת הצבע מן הצומח. חז"ל מזכירים את ה"קלא אילן" כחומר צמחי שצבעו זהה לתכלת החילזון. דעות רבות ישנן באשר לפירוש ולשפת מונח זה.

ספר הערוך, מילון תלמודי מהמאה ה-12, מתאר את הצבע כתכלת, ובלועזית "אינדיקו". צבע האינדיגו מוכר כיום בין השאר בצבע הג'ינס. ה"קלא אילן" היה זהה בצבעו לתכלת מן החי, אבל נאסר מבחינה הלכתית לצביעת פתילי הציצית.

"אני הוא שעתיד להיפרע… ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" (בבא מציעא ס"א ב')

בכל מקרה, שיטת ההפקה מהחילזון אבדה, ויותר מאלף שנה לא הטילו יהודים תכלת בציציותיהם אלא לבשו רק ציצית לבנה. הפוסקים מדגישים את חשיבות מצוות התכלת, אבל מודעים לכך שכרגע היא בלתי אפשרית.

הראשון שניסה להחזיר את צבע התכלת לציצית היה האדמו"ר מראדזין, הרב גרשון חנוך העניך ליינר (1890-1839).

(תמונה 3) כתב ידו של האדמו"ר מרדזין מתוך אוספי הספרייה הלאומית
כתב ידו של האדמו"ר מרדזין מתוך אוספי הספרייה הלאומית

הספר הראשון שכתב, "מאמר שפוני טמוני חול", נדפס בוורשא ב-1887 ועוסק באפשרות למצוא בימיו את החילזון המוזכר בחז"ל ליצירת צבע התכלת. זמן קצר לאחר מכן פרסם ספר נוסף בשם "מאמר פתיל תכלת". בספר זה טוען הרב ליינר שהצליח לזהות את החילזון.

מאמר "שפוני טמוני חול"
מאמר "שפוני טמוני חול"

מאמר "פתיל תכלת"
מאמר "פתיל תכלת"

לשם מחקריו הגיע הרב ליינר עד לאיטליה:

"העמסנו עלינו ליסע למרחקים ארחות ימים ובאנו לגבול ים התיכון במדינת איטליא בעיר נעאפולי אשר שם מקום היותר נמצא כל חית הים ושם מקום אוסף חית ורמש הים תחת חבורת עושי שכר אגמי נפש חית הים והוא בנין גדול של אבנים במעמקי ארץ על שפת ים התיכון והוא שדרות בנינים חדרים בנוים מזכוכית לבנה (אקווריום) ומי הים תמיד יחלופו חליפות ובהם כל חית הים הולכים חפשים ויתראו ע"י כותלי הזכוכית ושם יתראה כל חיה בכל תהלוכותיה וסדר מאכלה והלוכה וכל פרטי מעשיה וראיתי שם את החילזון חי הולך חפשי והנני לרשום בל סימניו וסדר תהלוכתו"

לדעתו, החילזון הוא בעצם ייצור ימי המוכר בעברית בשם דיונון הרוקחים (sepia officinalis).

מיד קמו מתנגדים לשיטה. מקצתם אף פרסמו ספרים התוקפים את הרב ליינר, לפעמים באופן בוטה מאוד.

ביטול הראשון למאמר, ווארשא תרמ"ח
ביטול הראשון למאמר, ווארשא תרמ"ח

 

בקרת תכלת מאיי אלישה, קראקא תרמ"ח
בקרת תכלת מאיי אלישה, קראקא תרמ"ח

הרב ליינר התייחס להתקפות הללו וניסה להסביר את שיטתו. הוא אף כתב תשובות רבות לשאלות שנשאלו וקיבל הסכמות ממספר רבנים. את הכול העלה הרב על הכתב בספר "עין התכלת" שיצא לאור בידי בנו לאחר פטירת אביו.

כתוצאה מהגילוי של הרב ליינר החלו אלפי חסידי ראדזין לצבוע את ציציותיהם בתכלת לפי נוסחתו. הנוסחה המיוחדת אבדה בזמן השואה, אך התגלתה מחדש בכתביו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הרצוג. הרב הרצוג חלק על שיטתו של הרב ליינר, אך בהתכתבויות עם בנו של הרב עוד לפני השואה קיבל את נוסחת התכלת של חסידות ראדזין. כך יכלו החסידים להמשיך ביצירתו גם לאחר השואה.

לרב הרצוג הייתה שיטה משלו.

בהיותו בעל השכלה אקדמית ויכולת מחקרית, הכיר הרב את כתביהם של פליניוס, אריסטו ואחרים המתייחסים לתעשיית צביעת הבדים בעת העתיקה.

הוא הכיר גם מחקרים מודרניים יותר של כימאים אירופאיים, ואף היה בקשר עם מקצתם. את ידיעותיו ומחקריו פרסם בעבודת דוקטורט בשנת 1913 בשם Hebrew Porphyrology. הוא סבר שאת התכלת הפיקו מחילזון הסגולית (Janthina) למרות שהיה מודע לעובדה שהזיהוי בעייתי ובוודאי לא מוחלט.

צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת, עמוד 1
צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת

צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת, עמוד 2
צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת

בין השאר מסר הרב הרצוג ציציות ראדזין לבדיקה מדעית במעבדה. התוצאות לדעתו הראו שהאדמו"ר מראדזין וחסידיו רומו בידי כימאי איטלקי, וצבע התכלת שלהם מתבסס על חומרים כימיים אחרים.

כ-60 שנה לאחר מכן ד"ר סידני אדלשטיין ערך בדיקה דומה בציציות של חסידי ראדזין והגיע לאותה מסקנה. מדובר בתהליך כימי המוכר כבר משנת 1740. אז יצרו את צבע התכלת מדם שוורים, אבל אפשר היה להכינו מכל חומר מהחי, גם מחילזון. התוצאה זהה; הצבע מגיע מתרכובת חומרים כימיים, החילזון מספק רק את החנקן.

סידני אדלשטיין היה כימאי יהודי אמריקאי ומומחה לצביעת בדים. בעת מחקריו על צבע התכלת הוא נחשף לעבודתו המקיפה של הרב הרצוג ויזם את הוצאתה לאור מחדש. הדוקטורט הודפס בספר, בתוספת מאמרי מחקר חדשים משנת 1987 שנכתבו בידי הביולוג הימי פרופ' אהוד שפניר, ובידי מנהל אוסף אדלשטיין לשעבר ד"ר משה רון.

הדוקטורט הרב הרצוג במהדורה חדשה
הדוקטורט של הרב הרצוג במהדורה חדשה

אדלשטיין היה גם אספן של ספרים בנושא התפתחות המדע והטכנולוגיה. האוסף המקיף שלו הכיל ספרים מהמאה ה-16 ועד היום. תחומי האוסף היו בעיקר ספרים בהיסטוריה של הכימיה והאלכימיה, טכנולוגיה של המדע והיסטוריה של הצביעה, ההלבנה והניקוי היבש של טקסטילים. הוא תרם את ספרייתו לספרייה הלאומית בשנת 1976. באוסף נמצא גם עותק מצולם של הדוקטורט מאת הרב הרצוג.

סידני אדלשטיין
סידני אדלשטיין

בעקבות מחקרים הלכתיים, היסטוריים, ארכיאולוגיים וכימיים, בדורות האחרונים מקובל לזהות את חילזון התכלת עם ארגמון קהה הקוצים (Murex trunculus). צבע התכלת מופק מנוזל הנמצא בבלוטה תת-זימית שבארגמון, ולאחר הוספת חומרים כימיים וחימום בטמפרטורה קבועה מתקבל הצבע המבוקש.

ארגמון קהה הקוצים בקונכיתו (ויקישיתוף)
ארגמון קהה הקוצים בקונכיתו (ויקישיתוף)

בשנים האחרונות התפרסמו ספרים ומאמרים רבים בנושא גילוי צבע התכלת וצביעת הציצית שניתן למצוא גם אצלנו בספרייה הלאומית. ראוי לציין בין השאר את ספרו המקיף של הרב מנחם בורשטיין – "התכלת", ואת הפרסומים הרבים של אגודת פתיל תכלת.

 

1 2

 

כתבות נוספות

מי אתה המלאך מטטרון?

הספרים הנדירים ששמרו על גחלת התפילה בנדידות היהודים

האם בני ישראל באמת חצו את ים סוף?