זישה ברייטברט, ׳שמשון הגיבור׳ המודרני, היה אמן קרקס ונחשב לאיש החזק בעולם. השילוב בין כוח אגדי ליהדות גלויה ומוצהרת הפך אותו לדמות נערצת על יהודי העולם, עד למותו הטרגי וחסר הטעם
זיגמונג זישה ברייטברג הנפח, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית
התרבות היהודית תמיד העדיפה מוח על פני שרירים והשכלה על פני מכון הכושר. העם היהודי מצטיין בתחומים שונים, אך לאו דווקא בתחומי הספורט והשרירים, אם כי יהודים אחדים, לאו דווקא ישראלים – ובהם למשל השחיין היהודי האגדי מרק ספיץ מארצות הברית והמתעמלת היהודייה ילנה שושונובה מברית המועצות – היו ספורטאים מעולים וזכו במדליות אולימפיות רבות. עם זאת, הדימוי של היהודי כחלש היה נפוץ במיוחד בשנים שבהן לא הייתה ליהודים מדינה, והוא ביטא את העדיפות שנתנה התרבות היהודית לרוח על פני החומר.
לאור הדימוי הרווח הזה בולטת דמותו של זישה ברייטברט.
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית
ברייטברט נולד בסטריקוב שבפולין למשפחה יהודית קשת יום. הדעות חלוקות האם נולד ב־1883 או ב־ 1893. אביו היה נפח, וזישה המשיך את המורשת המשפחתית אך עם טוויסט קל. כבר בצעירותו ניחן זישה בכוח פיזי בלתי רגיל, וכשעבד בסדנה של אביו הוא נהג לכופף ברזלים עם הידיים לתדהמת הלקוחות.
זיגמונג זישה ברייטברג הנפח, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הייתה סטריקוב תחת שלטון הצאר, ברייטברט התגייס לצבא הרוסי ובאחד הקרבות נפל בשבי הגרמני. עם שחרורו מהשבי הצטרף ברייטברט לקרקס גרמני נודד בשם ׳בוש׳, קיבל את השם זיגמונד, הופיע ברחבי גרמניה ובהמשך גם במדינות אחרות באירופה, ואחר כך נסע עם הקרקס לארצות הברית. גם בקריירה השנייה שלו הוא המשיך לכופף ברזלים, אך לא בסדנה חשוכה אלא לאור הזרקורים. הוא יישר פרסות סוסים, כופף מוטות ברזל, שבר שרשראות עם השיניים והרים משקולות שונות ומשונות – בין השאר גם עגלות על נוסעיהן ופילונים.
ברייטברט שב לפולין, עבר לגרמניה ופגש שם נערה יהודייה, בתו של רב, השניים נישאו ונולד להם בן. סיבוב ההופעות העצמאי שאליו יצא באותן שנים קיבע את דמותו בזיכרון של יהודי מזרח אירופה בדמות ׳איש הברזל׳, ׳האדם החזק בעולם׳, וכמובן ׳שמשון הגיבור׳ המודרני.
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית
בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שמורות כרזות שפורסמו לקראת הופעותיו בפולין. לכרזות היה תפקיד שיווקי, אך בעקיפין היה להן גם תפקיד תעמולתי ולאומי. הן רוממו את הרוח היהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והבהירו ליהודים ולסביבתם כי גם ביהודים טמון כוח.
בארכיון שמורות ארבע כרזות ובהן כרזות גדולות מאוד. השפה ומקומות הדפוס מלמדות על הקהלים השונים שצפו בהופעה של ברייטברט. אחת הכרזות, הנושאת את דמותו חותך שרשראות בפיו, הודפסה בקלן שבגרמניה אך נתלתה בפולין – כפי שמעיד הכיתוב בעיפרון על מועד ההופעה. שלוש הכרזות האחרות הודפסו בסטניסלבוב – כיום איוונו פרנקובסק שבאוקראינה – ביידיש ובפולנית, שכן לא רק יהודים נהרו למופעיו.
אחד הפוסטרים מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המפרסם את הופעותיו של זישה ברייטברט
אהבתם של מיליונים
ברייטברט שימש נשיא אגודת הספורט מכבי ברלין וסימל עבור רבים את התחייה היהודית. הוא לא הסתיר מעולם את יהדותו וגם לא את אהדתו למפעל הציוני. היו אפילו שטענו כי ביקר בארץ, אך אין עדויות ממשיות לכך, והסיפורים על ביקורו מעידים בעיקר על הפופולריות שלה זכה ברייטברט גם בארץ ישראל.
הקריירה שלו הייתה קצרה יחסית. היא נמשכה כשש שנים ונקטעה באופן טרגי וטיפשי בתאונת עבודה מיותרת. במסגרת הופעותיו היה ברייטברט מנקב ערמה של פחים באמצעות מסמר שהכה עליו עם ידו שלו. באחת ההופעות נדקר ברייטברט ברגלו ממסמר חלוד ודמו זוהם. לאחר שבועות בבית חולים – בתקופה שקדמה לגילוי האנטיביוטיקה – נפטר ברייטברט בכ״ד בתשרי תרפ״ו (1925) ונטמן בבית העלמין היהודי בברלין.
על הפופולריות שלה זכה ברייטברט יכולה להעיד הידיעה ב׳דאר היום׳ – עיתונו של איתמר בן אב״י – שסיקרה את לווייתו תחת הכותרת “למות שמשון השני – הלוויה ענקית לזישה ברייטברד״:
ההלוויה הייתה ענקית והשתתפו בה אלפי יהודים ונוצרים. בשטח של קילומטרים אחדים מבתי הקברות עמדו מאות מכוניות עם אנשים שבאו אל הלוויה. מספר האנשים היה עצום ושמשי בית הקברות הזקנים מצהירים שאינם זוכרים בחייהם לוויה יהודית ענקית כזאת בברלין. המשטרה נאלצה לשלוח שוטרים רבים ולהשגיח על הסדר ועל התהלוכה.
על הגגות מסביב הועמדו צלמוניות ראינועיות וצילמו מחזות שונים משעת הלוויה …
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית
ליד הקבר הספיד את המת הרב הראשי ד״ר מונק שאמר כי המנוח רכש את אהבתם של מיליונים … ביותר ציין הרב את שבחו של המנוח בזה שבלי לשים לב אל כל הפאר והכבוד שזכה מצד העולם הרחב, לא שכח ברייטברד מעולם כי הוא יהודי. תמיד היה בא לבין אחיו היהודים באשר הם והיה מביע להם את שמחתו הרבה שיש ליהודים כיום האיש החזק ביותר בעולם … בשעת הקבורה התנופף על הקבר דגל שחור בשם אגודת ה׳מכבי׳ בברלין, שזישה ברייטברד היה נשיא הכבוד שלה. נתקבלו מברקי השתתפות בצער וזרי פרחים שהונחו על הקבר מאת אגודות האמנים בפריז, לונדון, רומא, וינה, ורשה.
בתקופת המקרא ולאחר מכן בימי בית שני, התעטף עם ישראל בטליתות, כאשר חלק מפתילות הציצית היו צבועות בצבע התכלת. צבע זה לא מגיע מן הצומח, אלא מנוזל המצוי בגופו של חילזון ימי מסוים. מנוזל זה ניתן להפיק את הצבע המיוחד. וכך אומרים חז"ל בתוספתא במסכת מנחות:
"תכלת אינה כשרה אלא מן החילזון"
במסכת מנחות, דף מד', חז"ל מתארים לנו את החילזון, אבל מה שהיה ברור בזמנם נשאר חידה בימינו:
"תנן רבנן: חילזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין את התכלת לפיכך דמיו יקרין"
ישנן גרסאות ותיאורים נוספים שלא בהכרח מקילים על הזיהוי. דיו רב נשפך במעבר הדורות בניסיון להבין את הדברים ולזהות את החילזון.
תעשיית צבע התכלת באזורינו נעצרה אי שם סביב התקופה הערבית הקדומה. לפי חז"ל הצבע נגנז, אבל יש המסבירים שאין מדובר בגניזת סודות ההפקה (כי הרי מדובר בטכניקות תעשייתיות ידועות), אלא שהתכלת נשמרה בגנזי המלכים, ורק בעלי תפקידים בכירים ואנשי השלטון יכלו להשתמש בו. כך משתמע גם בדברי הרמב"ן (שמות כ"ח):
"ותכלת גם היום לא ירים איש ידו ללבוש חוץ ממלך גוים"
הצבע המלכותי בימי קדם נודע בשם פורפורה או Purpura. חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן התייחס לצבע זה ולתהליך יצירתו מחלזונות החיים לאורך חוף ים התיכון. אומנם הוא מדבר על צבע הארגמן, אבל משערים שניתן היה להפיק ממנו צבעים שונים בספקטרום שבין אדום- סגול- כחול. מובן שהנושא מורכב מאוד; הוא נחקר היטב, וקיימות על אודותיו דעות שונות.
החל מהמאה ה-17 ניסו מדענים לזהות את חלזונות הפורפורה ואת קונכיותיהם. ניתן למצוא כמה ספרים ישנים הדנים בנושא זה באוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע בספרייה הלאומית.
ייתכן שבעקבות הכיבוש הערבי תעשיית הפקת צבע התכלת עברה מאזור חופי מזרח התיכון לאירופה לתקופת מה, ונראה שהשימוש בחילזון הוסב לשימוש בהפקת הצבע מן הצומח. חז"ל מזכירים את ה"קלא אילן" כחומר צמחי שצבעו זהה לתכלת החילזון. דעות רבות ישנן באשר לפירוש ולשפת מונח זה.
ספר הערוך, מילון תלמודי מהמאה ה-12, מתאר את הצבע כתכלת, ובלועזית "אינדיקו". צבע האינדיגו מוכר כיום בין השאר בצבע הג'ינס. ה"קלא אילן" היה זהה בצבעו לתכלת מן החי, אבל נאסר מבחינה הלכתית לצביעת פתילי הציצית.
"אני הוא שעתיד להיפרע… ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" (בבא מציעא ס"א ב')
בכל מקרה, שיטת ההפקה מהחילזון אבדה, ויותר מאלף שנה לא הטילו יהודים תכלת בציציותיהם אלא לבשו רק ציצית לבנה. הפוסקים מדגישים את חשיבות מצוות התכלת, אבל מודעים לכך שכרגע היא בלתי אפשרית.
הראשון שניסה להחזיר את צבע התכלת לציצית היה האדמו"ר מראדזין, הרב גרשון חנוך העניך ליינר (1890-1839).
הספר הראשון שכתב, "מאמר שפוני טמוני חול", נדפס בוורשא ב-1887 ועוסק באפשרות למצוא בימיו את החילזון המוזכר בחז"ל ליצירת צבע התכלת. זמן קצר לאחר מכן פרסם ספר נוסף בשם "מאמר פתיל תכלת". בספר זה טוען הרב ליינר שהצליח לזהות את החילזון.
מאמר "שפוני טמוני חול"
מאמר "פתיל תכלת"
לשם מחקריו הגיע הרב ליינר עד לאיטליה:
"העמסנו עלינו ליסע למרחקים ארחות ימים ובאנו לגבול ים התיכון במדינת איטליא בעיר נעאפולי אשר שם מקום היותר נמצא כל חית הים ושם מקום אוסף חית ורמש הים תחת חבורת עושי שכר אגמי נפש חית הים והוא בנין גדול של אבנים במעמקי ארץ על שפת ים התיכון והוא שדרות בנינים חדרים בנוים מזכוכית לבנה (אקווריום) ומי הים תמיד יחלופו חליפות ובהם כל חית הים הולכים חפשים ויתראו ע"י כותלי הזכוכית ושם יתראה כל חיה בכל תהלוכותיה וסדר מאכלה והלוכה וכל פרטי מעשיה וראיתי שם את החילזון חי הולך חפשי והנני לרשום בל סימניו וסדר תהלוכתו"
לדעתו, החילזון הוא בעצם ייצור ימי המוכר בעברית בשם דיונון הרוקחים (sepia officinalis).
מיד קמו מתנגדים לשיטה. מקצתם אף פרסמו ספרים התוקפים את הרב ליינר, לפעמים באופן בוטה מאוד.
הרב ליינר התייחס להתקפות הללו וניסה להסביר את שיטתו. הוא אף כתב תשובות רבות לשאלות שנשאלו וקיבל הסכמות ממספר רבנים. את הכול העלה הרב על הכתב בספר "עין התכלת" שיצא לאור בידי בנו לאחר פטירת אביו.
כתוצאה מהגילוי של הרב ליינר החלו אלפי חסידי ראדזין לצבוע את ציציותיהם בתכלת לפי נוסחתו. הנוסחה המיוחדת אבדה בזמן השואה, אך התגלתה מחדש בכתביו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הרצוג. הרב הרצוג חלק על שיטתו של הרב ליינר, אך בהתכתבויות עם בנו של הרב עוד לפני השואה קיבל את נוסחת התכלת של חסידות ראדזין. כך יכלו החסידים להמשיך ביצירתו גם לאחר השואה.
לרב הרצוג הייתה שיטה משלו.
בהיותו בעל השכלה אקדמית ויכולת מחקרית, הכיר הרב את כתביהם של פליניוס, אריסטו ואחרים המתייחסים לתעשיית צביעת הבדים בעת העתיקה.
הוא הכיר גם מחקרים מודרניים יותר של כימאים אירופאיים, ואף היה בקשר עם מקצתם. את ידיעותיו ומחקריו פרסם בעבודת דוקטורט בשנת 1913 בשם Hebrew Porphyrology. הוא סבר שאת התכלת הפיקו מחילזון הסגולית (Janthina) למרות שהיה מודע לעובדה שהזיהוי בעייתי ובוודאי לא מוחלט.
צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת
צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת
בין השאר מסר הרב הרצוג ציציות ראדזין לבדיקה מדעית במעבדה. התוצאות לדעתו הראו שהאדמו"ר מראדזין וחסידיו רומו בידי כימאי איטלקי, וצבע התכלת שלהם מתבסס על חומרים כימיים אחרים.
כ-60 שנה לאחר מכן ד"ר סידני אדלשטיין ערך בדיקה דומה בציציות של חסידי ראדזין והגיע לאותה מסקנה. מדובר בתהליך כימי המוכר כבר משנת 1740. אז יצרו את צבע התכלת מדם שוורים, אבל אפשר היה להכינו מכל חומר מהחי, גם מחילזון. התוצאה זהה; הצבע מגיע מתרכובת חומרים כימיים, החילזון מספק רק את החנקן.
סידני אדלשטיין היה כימאי יהודי אמריקאי ומומחה לצביעת בדים. בעת מחקריו על צבע התכלת הוא נחשף לעבודתו המקיפה של הרב הרצוג ויזם את הוצאתה לאור מחדש. הדוקטורט הודפס בספר, בתוספת מאמרי מחקר חדשים משנת 1987 שנכתבו בידי הביולוג הימי פרופ' אהוד שפניר, ובידי מנהל אוסף אדלשטיין לשעבר ד"ר משה רון.
אדלשטיין היה גם אספן של ספרים בנושא התפתחות המדע והטכנולוגיה. האוסף המקיף שלו הכיל ספרים מהמאה ה-16 ועד היום. תחומי האוסף היו בעיקר ספרים בהיסטוריה של הכימיה והאלכימיה, טכנולוגיה של המדע והיסטוריה של הצביעה, ההלבנה והניקוי היבש של טקסטילים. הוא תרם את ספרייתו לספרייה הלאומית בשנת 1976. באוסף נמצא גם עותק מצולם של הדוקטורט מאת הרב הרצוג.
סידני אדלשטיין
בעקבות מחקרים הלכתיים, היסטוריים, ארכיאולוגיים וכימיים, בדורות האחרונים מקובל לזהות את חילזון התכלת עם ארגמון קהה הקוצים (Murex trunculus). צבע התכלת מופק מנוזל הנמצא בבלוטה תת-זימית שבארגמון, ולאחר הוספת חומרים כימיים וחימום בטמפרטורה קבועה מתקבל הצבע המבוקש.
בשנים האחרונות התפרסמו ספרים ומאמרים רבים בנושא גילוי צבע התכלת וצביעת הציצית שניתן למצוא גם אצלנו בספרייה הלאומית. ראוי לציין בין השאר את ספרו המקיף של הרב מנחם בורשטיין – "התכלת", ואת הפרסומים הרבים של אגודת פתיל תכלת.
בלא מעט יצירות פופולריות העוסקות במאבק הטוב מול הרע, או בכאלו המתארות אירועים על טבעיים, פולקלור ומלאכים ושדים, מוזכר שמו של מטטרון. כך למשל ברומן "בשורות טובות" שכתבו צמד הבריטים ניל גיימן וטרי פראצ'ט, מטטרון הוא מנהיג כוחות גן העדן. בסרט "דוגמה" שביים קווין סמית' מגלם את מטטרון השחקן המנוח אלן ריקמן, ותפקידו להיות "קולו של אלוהים", משום שבני תמותה אינם מסוגלים לשמוע את האל האמיתי.
מיהו אותו מלאך מסתורי שהעסיק רבים כל כך בעולם היהודי ומחוצה לו?
קטע מתוך כתב יד קבלי מן המאה ה-19
משמעות השם מטטרון אינה ידועה בוודאות. בחלוף השנים ניתנו לו כמה הסברים שונים; רבים האמינו כי מקורו ביוונית או בלטינית, ומשמעותו היא "מאחורי הכס" (ביוונית) או "שליח" (בלטיניתׂ), אך חוקר הקבלה גרשום שלום פסל את ההשערות הללו. לפי השערה אחרת משמעות השם היא "שומר", בהתבסס על הפועל הארמי "ממטר".
תיאורו הראשון של מטטרון מופיע בספרות ההיכלות, אוסף חיבורים מיסטיים שנכתבו במאה השנייה עד החמישית. באוסף זה מסופר על "שר הפָּנים" ברקיע המשמש מורה דרך לאלו שזכו להגיע להתעלות שמימית. בסיפורים אלו מתואר מעמדו הבכיר של מטטרון בקרב מלאכי העולם העליון, והוא נחשב לאחד המשמעותיים והחזקים שבהם. בספר המכונה "חנוך השלישי" נחשף כי מטטרון הוא חנוך בן ירד המוזכר בספר "בראשית", כמי שבסוף ימיו "איננו, כי לקח אותו אלוהים" (בראשית, ה', כ"ד).
"נשלמו השמות של מטטרון שר הפנים". מתוך כתב יד של ספרות ההיכלות מן המאה ה-17
הגישה כלפי דמותו של חנוך בכתבי חז"ל הייתה לכל היותר דו משמעית. הם כינו אותו "רשע" ו"חנף", והאמינו כי הוא מת ככל האדם. על פי כמה מההשערות עמדות אלו היו חלק מוויכוח מול אלו שייחסו לחנוך כוחות מיוחדים. בהקשר זה ניתן אולי להסביר גם את המקום המיוחד שניתן לחטאו של אלישע בן-אבויה, המכונה "אחר". התלמוד מספר על אלישע, שהיה אחד מבין הארבעה שנכנסו אל "הפרדס" – כלומר הגיעו אל העולם העליון. "אחר" ראה את המלאך מטטרון יושב בנוכחות האל מתוקף היותו סופר (בשונה משאר המלאכים שעומדים תמיד מול כס הכבוד), ותהה אם ניחן בכוחות הדומים לאלו של האל. משום שתהו אם ישנם בעלי כוחות אלוהיים מלבד האל עצמו – נענשו השניים, ואלישע היה לאחד הכופרים הגדולים ביותר בעיקרי היהדות במסורת החז"לית.
"קיבלנו כי מטטרון שר הפנים ששמו כשם רבו הוא חנוך בן ירד". מתוך חיבור קבלי מן המאה ה-16
למרות זאת, התיאור המסתורי בספר "בראשית" והסיפור על הפיכתו לכאורה של חנוך למלאך המשיך להסעיר את חכמי העולם היהודי ואת חכמי הקבלה. שמו של חנוך, שעליו נאמר שחי 365 שנים, נקשר בלוח השנה השמשי – לוח השנה שנדחה לטובת לוח השנה העברי הירחי שבו אנחנו משתמשים כיום. חז"ל אפילו העלו את ההשערה שאותו מטטרון הוא מלאך האלוהים שהדריך את בני ישראל במסעם במדבר. בעולם הקבלה המאוחר יותר מטטרון אף תואר בתור האדם העליון האידיאלי, שכן הגשים את ההתעלות הרוחנית שאליה יש לשאוף. שמו שימש להשבעות וללחשים, ומקובלים רבים אף המליצו שלא לבטא את שמו בקול רם.
מתוך קובץ השבעות ותפילות שחובר בגרמניה במאה ה-16
"משביע אני עליך מטטרון עבדו של יוצרנו". מתוך מחזור תפילות של קהילות איטליה מן המאה ה-15 הנמצא באוסף הוותיקן
לצד העיסוק האינטנסיבי בדמותו של מטטרון בכתבי תורת הסוד הקדומה כדוגמת ספרות ההיכלות, נכנס לאט-לאט שמו של המלאך גם לספרות קאנונית יותר. מטטרון מוזכר גם בתפילות ובפיוטים ששולבו במחזורים לשבתות ולחגים בחלק מן הקהילות. שמו, אם כן, היה מוכר לא רק לאלו שפנו לעסוק בכתבים אזוטריים, אלא נשמע גם בבית הכנסת עצמו. כאן אפשר לראות את אחד הפיוטים הללו מתוך סידור שנדפס במאה ה-14. הפיוט הוא מסוג "אופן", פיוטים שנאמרים בזמן תפילת שחרית בשבת ובחג, ועוסקים לרוב בקדושת המלאכים ובתיאורי הרקיע העליון.
פיוט מתוך מחזור "מנהג אשכנז המזרחי" מן המאה ה-14
כך עשה חנוך/מטטרון את דרכו מפסוק עלום ויחיד בספר בראשית, דרך כתבים מיסטיים בתורת הסוד הקדומה, אל מחזורי התפילה הרשמיים של קהילות יהודיות שונות ברחבי העולם. במסע הארוך הזה הוא נעשה אחד המלאכים החזקים ביותר בפולקלור היהודי, ובסופו של דבר מצא את עצמו מככב גם ביצירות מן התרבות הפופולרית.
דיוקנו של וילם החמישי, נסיך אורנז', מאת הנרי בון (1801)
קיץ 1768 התגלה להיות תקופה מעניינת לקהילה היהודית באמסטרדם. המנהיגים היהודים המקומיים הזמינו את הזוג המלכותי שזה עתה נישא, וילם החמישי, נסיך אורנז', והנסיכה הפרוסית וילהלמינה, לבקר בקהילה האשכנזית, בתקווה לקשור קשרים טובים ומערכת יחסים איתנה עם חצרו המלכותית של הזוג הטרי. מערכת יחסים טובה עם בני משפחת המלוכה הייתה חיונית ליצירת סביבה אוהדת ותנאים ראויים ליהודים באמסטרדם וברפובליקה ההולנדית בכלל.
פנקס הקהילה של יהודי אמסטרדם השמור בארכיון העירוני של העיר מפרט את ההכנות הקדחתניות שקדמו לביקור, שנקבע ליולי 1768. בין השאר כללו ההכנות גם עריכת אוסף תפילות ופרקי תהילים לכבוד הביקור. התפילות נבחרו בקפידה והקונטרס נאצר בדקדקנות, תוך פירוט סדר התפילות ופרקי התהילים.
עמוד השער של הקונטרס, שנדפס על גבי בד סאטן, ובו הכתובת "אורה ושמחה ליהודים" בעברית ובהולנדית. לחצו כדי לצפות בקונטרס בשלמותו
הקהילה הקפידה לוודא שהאורחים המלכותיים יוכלו לעקוב אחר סדרי הטקסים והתפילות שייערכו לכבודם, ולהבין את הנאמר בהם. לפי הפנקס, ראה הקונטרס אור בשלוש גרסאות שונות. הגרסה הראשונה כללה רק שני עותקים מיוחדים, לטובת הזוג המלכותי עצמו. בגרסה זו הופיעו הטקסטים הן בעברית הן בהולנדית, נדפסו על גבי בד סאטן ונכרכו ביד אמן. הגרסה השנייה הודפסה ב-50 עותקים לטובת אנשי החצר המלכותית. עותקים אלה הופיעו גם הם בעברית ובהולנדית גם יחד, נדפסו על גבי נייר ונכרכו בסאטן אדום. הגרסה השלישית הייתה הדפסה עברית פשוטה יותר ב-500 עותקים בעבור חברי הקהילה המקומית שאמורים היו להשתתף בטקס.
לחצו כדי לצפות בקונטרס בשלמותו
הקונטרס קיבל את השם "אורה ושמחה ליהודים", ביטוי שמקורו במגילת אסתר, שאותה קוראים לפי המסורת בחג הפורים. זוג העותקים הייחודיים שהודפסו על בד סאטן הוענקו לזוג המלכותי בידי ראש הקהילה במהלך האירועים, ורשומות הקהילה מעידות שהביקור נחשב להצלחה גדולה.
הבה נדלג כמה מאות שנים קדימה, לשנת 2011, לספרייה הלאומית. ד"ר סטפן ליט, מומחה ארכיונים וחוקר פנקסי קהילות בספרייה הלאומית התוודע לסיפור הייחודי בעת שחקר את פנקס הקהילה האשכנזית של יהודי אמסטרדם, וביקש לדעת עוד. הוא יצא למשימה וקיווה לגלות שלפחות אחד מקונטרסי התפילה שהודפסו לרגל הביקור המלכותי עדיין קיים, ושאפשר ללמוד ממנו.
פרק תהילים בעברית ובהולנדית מתוך עותק הסאטן של הקונטרס. לחצו כדי לצפות בקונטרס בשלמותו
בדיקה זריזה בקטלוג הספרייה הלאומית העלתה שעל מדפי הספרייה נחים לא עותק אחד אלא שניים. הראשון היה עותק דהוי מעט של הגרסה שנדפסה בעברית ובהולנדית ונכרכה בסאטן אדום – אחד מאותם 50 עותקים שהודפסו לרגל הביקור לשימוש הפמלייה המלכותית, בדיוק כפי שתואר בפנקס אמסטרדם.
עותק זה הגיע לספרייה הלאומית מספרייתו הפרטית של החוקר והרב הגרמני-הולנדי, זיגמונד זליגמן.
לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית עותק נוסף מתוך אותה קבוצה של 50 קונטרסים בעברית ובהולנדית, אבל עותק זה כבר אינו כרוך בסאטן האדום המקורי. העותק נכלל בספריית קרן ולמדונה, שאותה רכשה בשנת 2017 הספרייה הלאומית. עם תוספת זו לאוספיה, הספרייה הלאומית מחזיקה כיום במספר הגדול ביותר של עדויות מודפסות מאותו ביקור מלכותי בקיץ 1768. הקונטרסים הודפסו בבית הדפוס היהודי הידוע באמסטרדם, דפוס פרופס. רק עותק אחד נוסף מוכר בעולם מהדפסת קונטרס זה, והוא שמור בספרייה הבריטית שבלונדון.
באשר לעותק השני ששמור בידי הספרייה הלאומית, ד"ר ליט נדהם לגלות שהיה זה אחד משני העותקים המקוריים שהודפסו להפליא על סאטן לכבודם של בני הזוג המלכותי עצמם! לפי החותמות המתנוססות על דפי הסאטן, הקונטרס הנדיר והיוקרתי הגיע לספרייה הלאומית כחלק מתרומת ספרים גדולה בידי ד"ר יוסף חזנוביץ' מפולין לפני יותר מ-100 שנים – תרומה ששימשה בסיס לאוסף הספרייה.
אפשר שאתם תוהים – כיצד שם ד"ר חזנוביץ' את ידיו על קונטרס כה נדיר, שרק שני עותקים ממנו הוכנו מלכתחילה? ובכן, למען האמת, איננו יודעים. ואולם, מה שכן ידוע הוא שהזוג המלכותי ככל הנראה לא התעניין במיוחד במתנה הייחודית שקיבל. נראה שהעותק השני של הקונטרס שהופק למענם נעלם ולא הותיר אחריו עקבות. בולטת אף יותר העובדה שניכר כי הביקור ההיסטורי לא הותיר כל עדות נוספת בצורת קונטרסים באף ספרייה הולנדית משמעותית. בשלב זה, העדויות היחידות למאמציה של הקהילה היהודית ולתכנון המדוקדק שהשקיעה בביקור מצויות בפנקס הקהילה שלה, ועמוק בארכיוני הספרייה הלאומית.
