איך הובילה פרשת דרייפוס האנטישמית לכינון הטור דה פראנס

כך תיעלה קבוצה של מתנגדי דרייפוס את הכעס שהרגישה לכינון אחד מאירועי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, שהתמקד בהמצאה חדשה: האופניים.

Alfred Dreyfus, stripped of his ranks, La Petite Journal, January 13, 1895. From the National Library’s collections
שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, לה פטיט ז'ורנל, 13 בינואר, 1895. מאוספי הספרייה הלאומית

זהו סיפורה של הערת שוליים לשני אירועים מרכזיים בהיסטוריה הצרפתית – פרשת דרייפוס וחניכת מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס – שביוני 1899 הצטלבו דרכיהם – רק לרגע, ובמידה קלה שבקלות.

לאחר תבוסה צורבת במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, התמקדה הרפובליקה השלישית בצרפת בשיקום גאוותה הלאומית – רבנשיזם.

האופניים, שזה מקרוב הומצאו, היו סמל לבריאות, לכושר גופני ולמודרניות, והאובססיה הלאומית לרכיבה על אופניים הובילה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה לעריכתם של מירוצי אופניים בכל רחבי המדינה. התיאבון שלא ידע שובע לרכיבה על אופניים הוביל לעלייה ברצון לצרוך דיווחי חדשות בתחום זה, ובד בבד השתמשו יצרני אופניים וציוד היקפי לרכיבה בתקשורת למטרות פרסום. עיתונים מתחרים ייסדו מירוצי אופניים כדי לקדם את עצמם.

במובנים רבים הייתה הרפובליקה השלישית מדינה מתקדמת, אבל נוסף על כך הייתה גם למודת משברים. אחד מן המשברים – שערוריית תעלת פנמה – ליבה התעצמות של רגשות אנטישמיים, מאחר ששני אנשי העסקים במוקד הפרשה היו יהודים גרמנים. הדבר הוביל לעימותים בין תומכי מלוכה לרפובליקנים, ובין קתולים לחילונים – יריבויות שהתמידו גם לאורך פרשת דרייפוס. מידה מסוימת של אמנסיפציה ושל השפעה פוליטית ומסחרית, שמהן נהנו היהודים בכל המאה התשע עשרה, הוסיפו וליבו את הדימוי האנטישמי בדבר קיומו של "לובי יהודי בין-לאומי".

The Trap set for Dreyfus​ "Dreyfus the Martyr", The Graphic London, 1899 National Library of Israel
המלכודת שנטמנה לדרייפוס, "דרייפוס המרטיר", מתוך העיתון הלונדוני דה גראפיק, 1899. מאוספי הספרייה הלאומית

ארבע שנים אחרי הרשעתו המקורית של דרייפוס, שהתבססה על ראיות בדויות, עדיין הוסיפה הסוגייה להכות גלים. אומנם זוהה האשם האמיתי – רב סרן פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, אבל עד מהרה נוקה מכל חשד בבית משפט צבאי, שהיה נחוש לתמוך בעמדת הצבא ולהימנע מכל השפלה אפשרית. כשהתפרסם מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", כבר הייתה המדינה שסועה לשני מחנות נצים, תומכי דרייפוס והמשוכנעים באשמתו.

Emile Zola’s “J’Accuse”
"אני מאשים", מאמרו המפורסם של אמיל זולא בעיתון ל'אורור, ב-3 בינואר, 1898. מאוספי הספרייה הלאומית

ב-16 בפברואר, 1899, לקה נשיא צרפת, פליקס פור, בדימום מוחי, בעודו חבוק בזרועותיה של פילגשו היהודייה, מרגריט שטיינהל. מותו הפתאומי פתח חלון הזדמנויות לתומכיו של דרייפוס, מאחר שאת מקומו תפס אמיל לובה, סנאטור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומרקע משפחתי צנוע, שנטה מאוד לתמוך במקופחים. לובה היה פופולרי דיו בקרב חברים אחרים באסיפה הלאומית כדי לגבור בנקל על יריבו במירוץ לנשיאות, אבל באומה השסועה הוא לא זכה לפופולריות רבה. הוא נחשב יריבם של המשוכנעים באשמתו של דרייפוס כיוון שתמך בבחינת משפטיהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי.

ב-3 ביוני 1899, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הצבאי נגד דרייפוס, והורה לקיים משפט חוזר. ביום המחרת, עת נענה לובה להזמנה לצפות במירוץ סוסים במסלול המירוצים 'אוטיי', הייתה האווירה הציבורית מתוחה מאוד.

Alfred Dreyfus at his Rehabilitation Ceremony
אלפרד דרייפוס בטקס השבת הדרגות שלו, 21 ביולי 1906. מתוך אוסף משפחת דרייפוס בספרייה הלאומית

לא כמו מסלול המירוצים 'לונגשאמפ', שאותו פקדו תדיר בני המעמדות הנמוכים שהיו לליבת התומכים בלובה, היה 'אוטיי' מגרשם של המעמדות העשירים, תומכי המלוכה ומתנגדי הרפובליקה, שהיו ברובם משוכנעים באשמתו של דרייפוס. נוכחותו של לובה במקום נתפשה מתריסה, ועל רקע ההנחיה לקיים משפט חוזר – נאלץ הנשיא להתמודד במקום מול המון זועם. ההפגנה נעשתה אלימה כמעט, ברגע שבו תפס הנשיא את מקומו ביציע. בין העצורים בתגרה היה גם התעשיין האמיד הרוזן ז'ול-אלברט דה דיון.

לרוזן דה דיון הלוחמני היו שני תחומי עניין עיקריים – הנדסה ודו-קרב. בשלב מסוים החברה שלו, 'דה דיון בוטון', הייתה יצרנית הרכב הגדולה בעולם.

פייר גיפארד, עורך העיתון לה ולו (Le Vélo), ביקר את ההפגנה – בדומה לרוב החברה הצרפתית – והזדזע מיחסם המשפיל של האצילים גסי הרוח לנשיא.

מבחינה פוליטית השתייך גיפארד למחנה השמאל והוא ניסח מאמרים חריפים שבהם ביקר את דה דיון ואחרים שסברו שדרייפוס אשם – חרף העובדה שרבים מהם היו מהמפרסמים החשובים בעיתונו. הדיווח של גיפארד על ההפגנה הרתיחו את דה דיון ותעשיינים אחרים כגון גוסטב קלמנט ואדוארד מישלן, שהיה אנטישמי בוטה.

לה ולו, שעסק בפוליטיקה ובספורט, היה עיתון מוביל בעיתוני הספורט, והדבר אפשר לו לגבות מחירים גבוהים על שטחי פרסום. הוא גם קיבל תמיכה כלכלית מיצרנית הרכב 'דארק' (Darracq) – מתחרה של החברות של דה דיון ושל קלמנט.

הביקורת שהשמיע גיפארד בעקבות התקרית ב'אוטיי', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אנשי העסקים הללו, המשוכנעים באשמתו של דרייפוס, היו גם כך מתוסכלים מהמונופול, הלכה למעשה, שלו זכה לה ולו, שגם נתמך בידי יריביהם. דיון ובני בריתו החליטו למשוך את עסקיהם ואת הפרסום שלהם מלה ולו ולייסד עיתון מתחרה משלהם, ל'אוטו-ולו (L’Auto-Velo), בעריכתו של אנרי דגראנז', אדם בעל ניסיון רב בתחום העיתונות ובעולם הרכיבה על אופניים.

L’Auto Velo, the first edition.
ל'אוטו-ולו, המהדורה הראשונה

דה דיון בחר בדגראנז' לעורך העיתון שלו בשל סגנונו הנוקשה, הדעתני והסמכותי. הוא הניח לו לנהל את העיתון, והכתיב הנחיה אחת בלבד: להביא את לה ולו לפשיטת רגל.

ל'אוטו-ולו הושק ב-16 באוקטובר 1900 והודפס על גבי נייר צהוב, כדי לבדל אותו מהנייר הירוק שעליו הודפס לה ולו – החלטה שעתידה הייתה להותיר רושם עמוק.

בנובמבר 1902, כשהעיתון החדש ששינה בינתיים שמו לל'אוטו, התקשה עדיין להגיע לקוראים – הפצתו הייתה תמיד כרבע מזו של לה ולו – קיים דגראנז' ישיבת חירום. בפגישה זו העלה בספונטניות עיתונאי צעיר בשם גאו לפבר, שלכאורה ניסה נואשות להעלות רעיון כלשהו, את רעיון הטור דה פראנס, בתור מיזם לקידום מכירות.

בתחילה נתקל הרעיון בספקנות מצידו של דגראנז', אבל אחרי שנועץ במנהל הכלכלי של העיתון, החליט בינואר 1903 לייסד את המירוץ. למרבה הפתעתו, 'הטור' הנחיל לעיתון הצלחה מיידית, ונתוני ההפצה האמירו מ-25,000 לערך ל-65,000 אחרי המהדורה הראשונה שדיווחה על המירוץ – תוצאות שהיו הרסניות מבחינת לה ולו, שב-1904 חדל מפעילותו.

de_L'Auto
ההכרזה על הטור דה פראנס בל'אוטו

מכאן ואילך נהנה ל'אוטו מרווחים אדירים תודות לטור דה פראנס, וכשהתקיים המירוץ בשנת 1923 כבר נמכר העיתון ב-500,000 עותקים ליום. המכירות הגיעו לנתון שיא של 850,000 בזמן המירוץ של 1933.

דגראנז' המשיך להוביל את העיתון עד מותו בשנת 1940, שגם נקנה אז על-ידי תאגיד גרמני. במהלך המלחמה לא היה העיתון בלתי-אוהד כלפי הנאצים, והדבר אפשר לו להוסיף להתפרסם גם תחת ממשל וישי, אבל אחרי המלחמה הוא נסגר, בדומה לכל שאר הפרסומים שאהדו את הגרמנים. על הריסותיו של ל'אוטו נוסד לאחר מכן עיתון הספורט הצרפתי, שזוכה כיום לפופולריות גדולה, ל'אקיפ (L’Equipe).

כך, במבט לאחור, וכאשר מחברים את הנקודות, אפשר לראות שאלמלא אלפרד דרייפוס והחוויה האנטישמית הקשה שעבר – לא היה נוסד הטור דה פראנס.

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל מופקדת על שמירת אוצרותיה של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי.

לכתבות נוספות של הספרייה הלאומית >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו