מה זה בעצם תרגום? יצירה ש"עוברת דירה" משפה אחת לאחרת? המרה לשונית בלבד או אולי גם המרה תרבותית? מה הופך תרגום לטוב? מהם הקריטריונים הבסיסיים שבלעדיהם תרגום יחשב לתרגום גרוע? וכשהתרגום כבר מתרחק יותר מדי מהטקסט המקורי, מדובר עדיין בתרגום או במשהו אחר? כל השאלות האלה רלוונטיות מאוד לגלגוליו של "דון קיחוטה" בשפה העברית.
"ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה", או בקיצור "דון קיחוטה", יצירתו האלמותית של הסופר הספרדי מיגל דה סרוונטס, התפרסמה בשני חלקים בשנים 1605 ו-1615. היצירה מספרת את סיפורו של אציל כפרי ועני למדי ש"משתגע" בעקבות קריאה מרובה בספרות האבירים ומחליט להקדיש את חייו לאבירות הנודדת. בליווי נושא כליו האיכר סאנצ'ו פאנסה, דון קיחוטה מחפש לו הרפתקאות ברחבי ספרד. לעתים קרובות, כשהרפתקאות אביריות אינן בנמצא, האביר הנודד יוצר אותן בעצמו כאמן האוחז במכחול הדמיון.
סקירה כללית של תרגומי "דון קיחוטה" לשפת הקודש מראה שהחל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו התפרסמו בערך 20 (!) תרגומים, עיבודים, כתיבות-מחדש וגרסאות שלמות ומקוצרות של היצירה. מספר מרשים ללא ספק, במיוחד כשמדובר בשפתו של ציבור מצומצם יחסית בארץ בימינו ומצומצם עד מאוד לפני מאה שנים. התרגומים הראשונים של היצירה הם הרבה יותר חופשיים ורבים מהם עומדים בחזקת כתיבה-מחדש, כלומר יצירה של טקסט חדש לחלוטין תוך קריאה, שינוי ופרשנות של טקסט קודם. עם השנים, ובמיוחד החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, ניתן להתחיל למצוא תרגומים נאמנים יותר למקור הספרדי.
על מנת להתחקות אחר המקרה הראשון של ספק תרגום ספק כתיבה-מחדש של "דון קיחוטה" לעברית עלינו לחזור בזמן לשנת 1871, בה נחמן פרנקל מפרסם את יצירתו "ספר אבינועם הגלילי או משיח האוויל".
כפי שניתן לנחש מהכותרת, פרנקל לא מתרגם את יצירתו של סרוונטס אלא משנה אותה כליל. בספר זה, דון קיחוטה הופך למין גיבור יהודי שתר אחר הרפתקאות לא בספרד של המאה ה-17 אלא בארץ ישראל של תקופת בית שני. לאבינועם הגלילי, כמו לדון קיחוטה, יש נושא כלים בשם יונה, גבירה שלה מוקדש ליבו, ורצון עז לעזור לחלשיה ונדכאיה של הארץ. השפה שבה כתוב הספר מנסה לחקות את העברית המקראית, ניסיון חיקוי שנפגוש שוב ושוב בתרגומים של דון קיחוטה לשפת הקודש.
תרגום שני ליצירה בשם "דון קישוט מן למנשה" פורסם ע"י דוד יודילביץ' בשנת 1894, אך זכה לתהילה ולתפוצה פחותות בהשוואה לתרגום השלישי מאת משוררנו הלאומי, הוא חיים נחמן ביאליק, משנת 1912: "דון קישוט איש למנשא".
ביאליק, כקודמיו, לא ידע ספרדית. בעייתיות זו מתחוורת כשמשווים את התרגום לטקסט בשפת המקור. ההערכה היא שהוא יצר את התרגום תוך התבססות על תרגום מקוצר של "דון קיחוטה" לרוסית או גרמנית. מדובר בתרגום-של-תרגום-חופשי, סלקטיבי וחסר מאוד (פרקים שלמים נעלמו כלא היו), הכתוב בשפה פסאודו-מקראית ולפרקים ממש נבואית. המרחק הרב מיצירתו המקורית של סרוונטס מקבל משמעות עמוקה כשמבינים שתרגומו של ביאליק היה התרגום הפופולארי ביותר ליצירה בארצנו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. פרופ' רות פיין סיפרה לי שכשהיא עלתה ארצה מארגנטינה ורצתה לחזות בתרגום העברי ל"דון קיחוטה" היא נדהמה כשהבינה שלקורא העברי מושג כה משובש ושונה של היצירה מהמקור הספרדי שהיא הכירה היטב.
חשבתם שביאליק הודה בכל הבעיות האלה? לא ולא, ההיפך הוא הנכון. שימו לב למילים החותמות את ההקדמה שכתב לתרגום. קשה מאוד להתעלם מהסתירות, מחצאי האמיתות ומהשקרים המלאים שמופיעים שם: "התרגום העברי נעשה על פי תרגום דון קישוט השלם נוסחא חדשה, שנמצאה בשנים האחרונות, ולפי דעת רוב ה"סרונטיסטים" היא הנכונה והיא הנקיה ביותר מזיופים והוספות על ידי זרים. ומפני שתרגום זה נועד בעיקרו לבני הנעורים, באו בו השמטות וקצורים רבים. ביחוד נשמטו כל אותן האפיזודות שאין להן ענין לגוף הספור ומסיחות את דעת הקורא מן העיקר".
מוזמנים לקרוא ולהאזין לתרגומים של ביאליק ל'דון קישוט' פה
אכן, תרגומו של ביאליק קרוב יותר לתרגום של פרנקל מאשר ל"דון קיחוטה" המקורי. לא מדובר אך ורק בהבדלי סגנון ובמשחקים בשפה אלא ממש בשינויים תוכניים. חשבתם שזה די מוזר שאיכר ספרדי זולל חזיר כסאנצ'ו יאמר תורה כגדול חכמי התלמוד? לא אצל ביאליק. בהזדמנות אחרת בספר, הדמות האהובה מבטיחה לשמור על חוקיו של דון קיחוטה כשמור את יום השבת: "ויהי אדוני בטוח, כי אהיה נזהר מאד מעבור על מצוותך, כאשר אני נזהר ממלאכה ביום השבת" (נד). הדתה בספרי הלימוד? ביאליק היה שם קודם.
בעשורים שחלפו לאחר פרסום התרגום של ביאליק יצא לאור מספר רב של עיבודים חופשיים, גרסאות מקוצרות ומהדורות לילדים ונוער ליצירתו של סרוונטס. רוב היצירות האלה אינן מוכרות במיוחד ובכתבה זו לא אתעכב עליהן.
התרגום הראשון שאפשר להגדירו פחות או יותר כנאמן למקור הספרדי מתפרסם בשנת 1955 ע"י יוסף רביקוב. הבעיה היא שמדובר אך ורק בכרך הראשון של "דון קיחוטה" משנת 1605.
בתוך כך, התרגום הראשון שהוא גם נאמן וגם שלם ל"דון קיחוטה" יוצא לאור בשנת 1958 תחת ידיו של נתן ביסטריצקי. המאמץ של ביסטריצקי הוא בהחלט ראוי לציון אך עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, זאת משום שהתרגום שלו, גם אם הוא מתאמץ להתקרב למקור, מתאפיין במורכבות רבה וכתוב בשילוב בין עברית מקראית, עברית מודרנית (לשנת 1958), עברית חז"לית, הרבה ארמית, פה ושם ערבית והמון חידושי לשון פרי עטו של המתרגם. הנה כמה דוגמאות להמחשה: "פולמוס מפליץ" (כלומר, קרב מופלא), "מן לעילא ועד לתתא" (כלומר, מלמעלה ועד למטה), "אביר מסולת" (כלומר, אביר מצוין), "טירדה וחשיקה" (כלומר, מבוכה ותשוקה), "ארמלתות" (כלומר, אלמנות), "יריבים עזיזים ומתעברים" (כלומר, אמיצים וכעוסים) ועוד. אין ספק שמדובר בשימוש יפהפה ויצירתי בשפה. הבעיה היא שאפילו הקורא של שנת 1958 התקשה מאוד להבין מה בדיוק קורה במבוך הלשוני המפותל הזה.
נכון להיום, התרגום החדש, המלא, הקריא והנאמן ביותר ל"דון קיחוטה" המקורי הוא תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו מ-1994, עם עזרה בתרגומי השירים מאת טל ניצן. מדובר בתרגום טוב למדי של היצירה הכתוב בעברית מודרנית ושוטפת, אולם לא יזיק, לעניות דעתי, לתרגם את הספר שוב אבל הפעם במסגרת מהדורה מדעית. יצירה כה חשובה, מרתקת ומורכבת כ"דון קיחוטה" תהיה יותר מראויה לכך.
לסיכום, "דון קיחוטה" עבר תלאות רבות ומשונות עד שהצליח למצוא את מקומו בשפה העברית. אבל האמת היא שזה די הולם את אופיה של היצירה. הידעתם? בפרק התשיעי הקורא הנדהם מגלה שהספר שהוא קורא הוא למעשה תרגום מערבית של ספר שנכתב ע"י היסטוריון מוסלמי בשם סידה האמטה בננחלי. לא ידעתם? ביאליק השובב הזה. רוצו לקרוא את התרגום של לנדאו.
כתבה קצרה זו מבוססת ברובה על מאמרה המופתי של מורתי ורבתי, פרופ' רות פיין מהחוג ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאים באוניברסיטה העברית בירושלים: "'דון קיחוטה' בעברית: תרגומים, עיבודים וכתיבות-מחדש" [2008, ספרדית].
כתבות נוספות
ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר
על הזוג השייקספירי ועל היהודי המומר שנתן להם חיים בעברית
"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"
מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!
