השם "הספרייה הלאומית" מעורר בנו לרוב יראת כבוד וממלכתיות. עובדת הימצאו של אוסף פורנוגרפי על מדפיה עשויה להישמע מפתיעה, אבל זהו תפקידנו – לאסוף ולהנגיש הכול. אזהרה: הכתבה מכילה תמונות בעלות אופי מיני
בין מדפי הספרייה הלאומית שוכן בשקט ובשלווה אוסף פריטים שונה וצבעוני; חוברות, מגזינים, ספרים ועוד. על מקצת הספרונים מתנוססות פתקיות דביקות המכסות חלקית את התמונה על הכריכה, אך אויה – כשמסירים את הפתקה נחשפים טפחים מוצנעים שלא משאירים מקום לבלבול – מדובר בספר פורנוגרפי!
עד שנת 2011, עם יציאתו לאור של הרומן הארוטי המצליח "חמישים גוונים של אפור", הפריטים שסווגו 'פורנוגרפיים' נשמרו במחסן הנדירים, וניתן היה לעיין בהם רק בתחומי אולם הקריאה בארכיונים – זאת מתוך כוונה להגן על הכתבים מפני שמרנים המבקשים להשמידם וגם, במילים יפות, מפני השחתה מצד צרכני התכנים.
נוכח הצלחת "50 גוונים של אפור" וביסוס מעמדה של הספרות הארוטית במרחב הפופולרי, פשט בעולם כולו גל של שינוי והכלה של הז'אנר. הספרייה הלאומית הפיקה לקחים וביטלה את הצנזורה על הפורנוגרפיה; שלל פריטים יצאו לחופשי וראו סוף-סוף את אורה של תאורת הפלורסנט באולמות הקריאה הכלליים. כיום, אוסף הפורנוגרפיה בספרייה הלאומית זמין לכל קורא וקוראת.
מדוע שמור אוסף כזה בספרייה הלאומית?
במסגרת שימור התרבות הישראלית, הספרייה הלאומית אמונה על איסוף ושמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי במדינת ישראל. כן לגבי כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה. חומרים פורנוגרפיים אינם שונים מהבחינה הזו, ומייצגים גם הם, בדרכם, נתח מן ההוויה הישראלית.
אז במה מדובר? אוסף מגוון מאוד של חומרים מודפסים בלבד (אין חומר פורנוגרפי מוקלט), הכולל חוברות, ספרים, מגזינים, פנזינים, רומנים אירוטיים וסטאלגים (ספרי כיס ארוטיים ישראליים משנות ה-60). האוסף מכיל כמה מאות פריטים, ונע בין חומרים קשים ועד חומרים מרומזים בלבד, שהרי בספרייה הלאומית – כל מה שמציג את גוף האדם ואינו חומר עיוני נכלל בהגדרה "פורנוגרפיה".
כאמור, הספרייה הלאומית מחוייבת לאסוף הכול – בעיקר את מה שאנשים לא נוטים לשמור, או לפחות נוטים שלא להצהיר על כך. כל זאת כדי שלדורות הבאים יהיה מושג לגבי הלך הרוח של תקופה נתונה בישראל. דוגמה לכך הם האקדמאים שחוקרים את תופעת הסטאלגים, ומצליחים, במידה מה, להעביר לקורא את רוח הזמן.
בשיחה עם אוצרת האוסף ומנהלת מחלקת קטלוג עברי, ד"ר אהבה כהן, היא סיפרה שלאחר יציאתו של האוסף מההסגר ב'נדירים', צריך היה לקטלג אותו. אהבה הודתה שלא הרגישה בנוח לבקש מאיש במחלקה לקטלג את האוסף ובסופו של דבר החליטה לעשות זאת בעצמה.
הסיבה שבגינה חשה ד"ר כהן חוסר נוחות עם החומרים, לא נעוצה במהוגנות יתרה; בין בדיחונים בעלי גוון מיני קליל ופנזינים מבדחים, מצויים באוסף הפורנוגרפיה גם חומרים קשים ובעייתיים מאוד, כמו ספר שכותרתו: "כיצד לאלף אישה" – ספר שמקביל נשים לבעלי חיים שיש לשלוט בהם. הספר הזה, מיותר לציין, לא נמצא על המדפים.
אהבה מספרת שיש עוד כמה פריטים שנשארו במחסן הנדירים, ובהם רומן גרפי הכולל כמה סיפורים המתארים איך זה להיות זונה בתל אביב. עם זאת, רוב הפריטים מצויים שם לא בגלל תוכנם, אלא משום שיש פחות מ-250 עותקים בכל העולם. אותו חוק, לצורך העניין, חל גם על ספרים תורניים.
לסיכום, בין שנאהב את זה ובין שלאו, שימור היצירה העברית על כל גווניה (או לפחות 50 מהם) חיוני לשם העברת הידע הלאה לשנים הבאות, ולמבקשים להבין תרבות נשכחת.
חלומם של ההורים נכזב. פרנץ החולמני כבר לא יקבל על עצמו את ניהול חנות הסדקית של אביו. אחרי מעט חושבים מצאו בני הזוג את הפתרון המתבקש: יתרצה הצעיר ויילך ללמוד מקצוע באוניברסיטה.
ההורים רצו מקצוע מכובד ומכניס לבנם. הוא דיבר על ייעוד בתחום שפתוחה בו האפשרות לחדש, ובכך להטביע חותם. הרמן, אב משפחת קפקא ובעיני בנו גם הרודן הבלתי מעורער שלה, יכול היה בקלות להכתיב לבנו מסלול לימודים. אחרי הכול, הסטודנט בן ה-18 היה תלוי כלכלית בקצבה שסיפק האב. רק הרגישות למקובל ולנהוג בחברה הפראגאית מנעו מהתערבות זאת.
קפקא. דיוקן עצמי
שלושה שבועות הספיקו לצעיר כדי להחליט שלא בלימודי הכימיה יימצא את מבוקשו. הוא נרשם ללימוד משפטים באוניברסיטת פראג – תחום שסלד ממנו תחילה, אך כזה שהבטיח אפשרויות תעסוקה רבות שקרצו לצעיר – מעל הכול, כי הבטיחו לו אפשרות לדחות את ההחלטה על עתידו המקצועי בכמה שנים.
כצפוי, סירב קפקא הסטודנט להקדיש את כולו ללימודי החוק הרומי (כך נהג לכנות את לימודיו), ונרשם לקורסים בתחומי האומנות, הארכיטקטורה והפסיכולוגיה. בשלב מוקדם זה של לימודיו טרם זיהה את עצמו ככותב. מבין שתי אהבותיו הגדולות – האומנות החזותית והספרות – נדמה היה שאהבתו הראשונה תגבר. הוא גילה, להפתעתו, כישרון לא מבוטל ברישום, והחל למלא את שולי מחברותיו בשרבוטים.
ריינר שטאך, בעל הביוגרפיה המונומנטלית בת שלושת הכרכים על חייו של קפקא, העריך שרישומיו הראשונים של הסטודנט הם צעד ראשוני ומהותי דווקא בגיבוש היצירה הספרותית העתידית שלו. בשנותיו הראשונות באוניברסיטה, פרנץ חובב האומנות הוקסם במיוחד מהיצירות "היפניות" של אמיל אורליק – צייר ממוצא יהודי-אוסטרי שלמד את אומנותו ביפן.
אמיל אורליק, נערה יפנית תחת עץ ערבה, 1901
תנועת המכחול היחידה שבאמצעותה תפס אורליק נופים ואנשים כאחד, וה"שטחיות" של אותם ציורים מינימליסטים שבו את ליבו של הצעיר, שגילה מאחורי חזותם הפשוטה, כביכול – עומק רב. הבחירה בצורות אסתטיות פשוטות, אפשר שאמר לעצמו הסופר לעתיד, יכולה לשאת בתוכה עוצמה יצירתית אדירה.
בתיקי העיזבון של פרנץ קפקא נמצאה מחברת שחורה שאותה מילא בציורים. בסוף המחברת מופיע פרגמנט ספרותי בכותרת "הנסיעה – אינני יודע". הפרגמנט מתחיל במילים "כך היא ישנה, אני לא מעיר אותה". חברו מקס ברוד ציין בדף נפרד שצורף למחברת, שהפרגמנט נוצר ככל הנראה בשנות העשרים של המאה הקודמת (קפקא נפטר ב-1924) כיוון שמופיעה בפרגמנט המילה העברית "סנאית" – וידוע שקפקא החל את לימודי העברית שלו בשנת 1917.
"הנסיעה – אינני יודע", הסנאית של קפקא
מדוע זנח קפקא את הציור והעדיף על פניו את המדיום הספרותי? אפשר שהתשובה נרמזת במשפט שאמר לחברו גוסטב יאנוך, המצוטט בספר שיחות עם קפקא (ספרית פועלים, 1987): "מאוד הייתי רוצה לדעת לצייר. למעשה, אני חוזר שוב ושוב ומנסה, אך אין תוצאות. זהו כתב תמונות אישי לחלוטין. כעבור זמן מסוים, אני עצמי איני יכול לגלות את פירושו".
הציורים של קפקא:
לקריאה נוספת:
Reiner Stach, Kafka: The Early Years (translated: Shelly Frisch), Princeton University Press, 2017
גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא (תירגם: שלמה טנאי), ספרית הפועלים, 1951
ברומן "הטירה" – האחרון שכתב פרנץ קפקא – ישנה סצנה קומית כמעט, כאשר גיבור הספר, המודד ק', מגיע לבית ראש הכפר. הלה מספר לק' על מסמך רשמי שקיבל מזמן ממנהל הטירה, ולפיו יש להעסיק מודד. ראש הכפר רוצה להראות את המסמך לק' ומבקש מאשתו, מיצי, לחפש אותו בארון שבו שמורים, באי-סדר מבהיל, תיקים, תעודות ועוד חומרים כתובים, חלקם קשורים בצרורות. בחיפושה, מיצי משליכה את תכולת הארון על הרצפה אך אינה מצליחה למצוא את המסמך הספציפי. ראש הכפר מספר לק' שבתחילת כהונתו נהג לשמור על כל הניירות, ושישנם חומרים נוספים בגורן מחוץ לבית. בסוף הסצנה מנסים מיצי ושני עוזריו של ק' להכניס את כל התיקים בחזרה לארון ולשם כך נאלצים להשכיב אותו על הרצפה. רק כאשר הם יושבים על דלתו ניתן שוב לסגור את הארון. קטע גרוטסקי זה ממחיש שקפקא ידע היטב לאיזה מצב טיפול רשלני בחומרים כתובים יכול להוביל. ספק אם בשעת הכתיבה חשב על ארכיונו האישי ועל גורלו לאחר מותו, אך קשה להימנע מלחשוב על הקטע מתוך הרומן כאשר עוסקים בשחזור ארכיונו האישי של פרנץ קפקא.
למרות כל ההבדלים הקיימים בין יצירותיהם של סופרים שונים, יש דמיון גדול למדי בהרכב של ארכיוניהם האישיים. תעודות אישיות, כתבי יד, התכתבויות – אלה הם המרכיבים שניתן לזהות בכמעט כל ארכיון אישי שנוהל ונמסר ללא התערבויות חיצוניות. לגבי ארכיונו של פרנץ קפקא המצב שונה למדי, וזאת מכמה טעמים: ראשית, בשמונה השנים האחרונות לחייו שינה קפקא פעמים מספר את מקום מגוריו כך שעבר בין פראג, מספר בתי הבראה בבוהמיה, איטליה, אוסטריה וברלין, ושם גר כמה חודשים עם זוגתו דורה דיאמנט. סביר להניח שבתקופה זו השאיר אצל הוריו, אחותו אוטלה וגם אצל דורה דיאמנט בברלין מקצת מכתבי היד שלו, את מחברותיו ומכתבים שקיבל. ידוע שבביתה של דורה נשארו כתבי יד אשר נלקחו בידי הנאצים אחרי עלייתם לשלטון ועד היום לא התגלו. נוסף על כך קיימת עדות של מקס ברוד, שכתב באחד ממכתביו אל מרטין בובר בינואר 1927: "האם אתה יודע שבשנתו האחרונה ביקש [קפקא] מחברתו [דורה דיאמנט] שתשליך 20 מחברות עבות לתוך התנור? הוא שכב במיטה והתבונן איך כתבי היד נשרפו".
ככל הנראה קפקא לא ייחס לארכיונו האישי משמעות רבה. שריפת המחברות המתוארת מעידה על כך, כמו גם שתי "הצוואות" שהשאיר לברוד ובהן ביקש לשרוף את כל החומרים שיתגלו (כתבי יד ומכתבים) לאחר מותו. כל מחשבה על חשיבותם של ניירותיו הייתה זרה לקפקא. סביר להניח שלא צפה את הערך הכספי הגבוה ואת ההילה ה"קדושה" כמעט שמייחסים כיום לכל פריט בכתב ידו.
ד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים בוחן את פריטי העיזבון. צילום: חנן כהן
מיד אחרי מותו של קפקא ב-3 ביוני 1924, עשה מקס ברוד צעדים ראשוניים להצלת עיזבונו של חברו היקר. הוא שלח דיווח ראשוני על עיזבון פרנץ קפקא בתחילת יולי 1924 – כחודש לאחר פטירתו של קפקא – אל שמואל הוגו ברגמן, שהיה מנהל הספרייה הלאומית בירושלים. במכתב כתב ברוד: "קיבלתי עתה את עיזבונו הספרותי של קפקא לבדיקה. שלושה רומנים ועוד דברים רבים לא פורסמו וממתינים ליד שתכין אותם לדפוס. איש לא יכול לעשות זאת חוץ ממני, לצערי! בנוסף, יש לבדוק כמות גדולה של ניירות בלתי-מסודרים (יעניין אותך שביניהם נמצאות מחברות רבות לתרגול עברית). דומני שביופיו וערכו הספרותי העיזבון עולה על כול שקפקא פרסם במהלך חייו".
זמן קצר לאחר מכן, ב-17 ביולי 1924, פרסם ברוד בכתב העת הנודע Die Weltbühne מאמר על עיזבונו הספרותי של חברו המנוח ובו פירט: "בדירתו מצאתי עשר מחברות בפורמט קוורטו – אולם רק את המעטפות, תכולתן הושמדה כליל. מעבר לכך (על פי עדות נאמנה), הוא שרף מספר פנקסי רשימות. בדירה התגלו רק צרור דפים (בערך מאה אפוריזמים על סוגיות דתיות), טיוטה בעלת תוכן אוטוביוגרפי, שלעת עתה לא תפורסם ועוד ערמה של ניירות בלתי-מסודרים שאותם אני ממיין כרגע. תקוותי שבין הניירות יתגלו סיפורים שלמים או כמעט שלמים. מעבר לכך נמסרו לי נובלה על בעלי חיים ועוד מחברת רישום". אשר לשלושת הרומנים של קפקא כתב ברוד: "החלק היקר בעיזבון הן היצירות שניצלו מפני כעס המחבר ונמצאות במקומות בטוחים. מדובר בשלושה רומנים. "המסיק", סיפור שכבר פורסם, מהווה פרק הראשון לרומן שעלילתו משחקת באמריקה ושממנו קיים אף הפרק האחרון, כך שככל הנראה לא חסרים חלקים משמעותיים. רומן זה נמצא אצל חברה של המנוח. שני האחרים – "הטירה" ו"המשפט" שהוא ספר ססגוני ומרתק (המראה את שיא אמנותו של קפקא) – הצלתי לפני ארבע שנים (ולפני שנה), דבר שבאמת מנחם אותי כיום". בסוף המאמר מציין ברוד כי הוא מתכוון לפרסם את יצירותיו של קפקא, אך עוד לא את מכתביו.
צילום: חנן כהן
מחקרים שנעשו בעשורים החולפים הבהירו שכתבי היד של קפקא אכן היו מפוזרים בין חבריו: מקצתם אצל ברוד, כמה מחברות וכתב היד לרומן "אמריקה" אצל מילנה יזנסקה, ו"הגלגול", כתב היד של "מכתב אל האב" ומחברות נוספות – אצל הוריו. כאמור, חומרים נוספים נשמרו אצל דורה דיאמנט, מכתבים שקפקא שלח היו אצל הנמענים פליסה באואר (שאיתה התארס פעמיים), מילנה יזנסקה, מקס ברוד, פליקס וולטש, שמואל הוגו ברגמן, אוסקר באום ואחרים. ואולם, מה קרה לכל המכתבים שקפקא קיבל מחבריו ומכריו? נשארו רק אלה שמקס ברוד כתב לו, שככל הנראה הציל אותם נוסף על שאר חלקי העיזבון. אך מה עלה בגורלן של שאר האגרות שקיבל הסופר? האם הוא או מישהו ממכריו השמיד אותן? האם מקס ברוד בעצמו עשה זאת ובכך ציית לבקשתו של קפקא לפחות לגבי חלק זה של ארכיונו? אם כן, מדוע? יש לקוות שמחקרים נוספים ישפכו אור על הסוגיה.
זמן קצר לאחר פטירתו של קפקא הכין מקס ברוד לדפוס את כתבי היד לשלושת הרומנים, אף על פי שכולם לא הושלמו ולא היו עומדים בפני העין הביקורתית של מחברם. הראשון שיצא לאור היה "המשפט" ב-1925 בהוצאה קטנה אוונגרדית בשם Die Schmiede ("הנפחייה") בברלין. בהמשך אף יצאו "הטירה" ב-1926 ו-"אמריקה" ב-1927, שניהם בהוצאה הנודעת של קורט וולף. באותה הוצאה פרסם קפקא את מרבית החיבורים שאת פרסומם אישר בחייו. ההד לסיפורים אלה בעת פרסומם היה מאופק, וברוד הפציר באנשי שם שהכירו את קפקא לכתוב דברי שבח על שלושת הרומנים. כך למשל פנה למרטין בובר שהיה מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל הספרותי הגבוה שבכתיבתו של קפקא. ההכרה בגדולתו הספרותית של קפקא עדיין לא הגיעה לרמות ההערצה הבין לאומית האין-סופית שצמחה בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה.
כבר מ-1931 קיים מקס ברוד משא ומתן עם מו"לים שונים על האפשרות להוציא לאור את כל כתבי קפקא בסדרת ספרים, אך תחילה ללא הצלחה. ב-1934 קנה שלמה שוקן את כל הזכויות ליצירות קפקא מהוריו של הסופר. שנה לאחר מכן יצא לאור הכרך הראשון של כל כתבי קפקא בהוצאת שוקן בגרמניה, והשאר יצא לאור בצ'כוסלובקיה ובארצות הברית. שישה כרכים הציגו בפעם הראשונה את כל היצירות החשובות, את יומניו ואת מבחר מכתביו – כל מה שקפקא לא רצה שיתפרסם לעולם. עורך הסדרה היה מקס ברוד. הוא הוסיף ב-1937 את הביוגרפיה הראשונה של קפקא ובכך פתח ברצף אין-סופי כמעט של מחקרים על חייו ועל יצירותיו של הסופר. חלק מהותי בתהילתו העולמית של קפקא כסופר גאון מתבסס על סדרה זו ועל הביוגרפיה פרי עטו של מקס ברוד.
כאשר ברוד עלה ארצה במרץ 1939, הוא הביא עימו את מרבית ארכיונו של קפקא. בשנים לפני כן ברוד אסף כתבי יד, מחברות ומכתבים שהיו מפוזרים בין מכריו של קפקא, ודאג שירוכזו במקום אחד. מלחמת העולם השנייה, שאיימה אף על פלשתינה ועל תל אביב, גרמה לברוד לשקול חלופות לשמירה הביתית של כתבי קפקא. תחילה פנה לאוניברסיטה העברית בתקווה שתסכים לשמור את האוצר בבניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בהר הצופים, אך מנהלה דאז, גוטהולד ווייל, סירב, כיוון שהיה טרוד בשאלה כיצד לשמר את אוספי הספרייה בימים אלה ולא היה פנוי לפניות פרטיות (באופן אירוני, ייתכן שתשובה חיובית של ווייל הייתה משנה את התמונה בעתיד והייתה יכולה למנוע את הדיונים המשפטיים בשנים החולפות סביב שאלת הבעלות של ארכיון מקס ברוד, הכולל כתבים של קפקא). זמן קצר לאחר פנייתו של ברוד שינתה הנהלת הספרייה את דעתה והסכימה לבקשתו של ברוד, אך בינתיים הלה מצא פתרון אחר "בספרייה פרטית": זאת של שלמה שוקן בירושלים.
בשנות ה-50 של המאה העשרים הועברו חלקים ניכרים מכתבי היד של קפקא לכספות בנק בציריך. בעקבות פנייתם של יורשי קפקא – ילדי אחיותיו ששרדו את השואה – ב-1962 נאלץ מקס ברוד למסור להם את מרבית החומרים, וכך מצאו אלה את דרכם לאנגליה. זו הסיבה שהאוסף הגדול בעולם של כתבי היד של קפקא נמצא דווקא בספריית הבודליאן באוקספורד, בארץ שבלשונה קפקא לא שלט ובה לא ביקר מעולם. חוקרים רבים וטובים התעלמו מעובדה זו בדיונים הסוערים שהתקיימו בחלוף השנים סביב השאלה: למי שייך קפקא? לישראל או לגרמניה? מתברר שבתשובה גלומה אפשרות שלישית. אצל מקס ברוד נשארו רק כתב היד לרומן "המשפט", ועוד אלה של סיפורים קצרים אחדים, שבהם "הכנות לחתונה בכפר" ו-"תיאור של מאבק", מספר פנקסי רשימות ועשרות מכתבים. כל עוד ברוד היה בחיים, הוא לא מכר דף אחד מהפריטים שהיו יקרים לליבו. בשנות ה-40 וה-50 הוא לכאורה נתן אותם במתנה למזכירתו אסתר הופה, אך למעשה לא סיים את ההליך המשפטי שהיה כרוך בכך.
אין זה המקום לחזור על הסיפור המשונה הקשור לניהול עיזבון מקס ברוד בידי אסתר הופה לאחר פטירתו בדצמבר 1968. רק אזכיר שהחל מ-1971 נמכרו פריטים חשובים מארכיון ברוד, ובהם גם טקסטים קצרים ומכתבים מאת קפקא לנמענים שונים. מה שהתחיל בהחזרת כתבי היד (המוצדקת) ליורשי קפקא, המשיך בפעילותה של הופה בשנות ה-70 וה-80 והוביל בפועל לפיזור ארכיונו של פרנץ קפקא במוסדות שונים ואצל אספנים ברחבי תבל. כתב היד של "המשפט" נמכר במכירה פומבית והגיע לארכיון הספרותי הגרמני במארבך, "תיאור של מאבק" נמכר ישירות לאספן פרטי. מדי פעם בפעם מופיעים מכתבי קפקא אל ברוד במכירות פומביות בעולם. הסכומים האבסורדיים הנדרשים בעבורם (קרוב ל-100,000 אירו למכתב אחד) כמעט שלא מאפשרים לרכשם לאוספים ציבוריים.
בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון מדצמבר 2016 ולפיו ארכיון מקס ברוד, הכולל כתבים של קפקא, צריך להימסר לספרייה הלאומית, הועברו בידי אנשי הספרייה חומרים שהיו מאוחסנים בכספות בבנקים בתל אביב. בחומרי עיזבון מקס ברוד שהיו שמורים שם התגלו מעט פריטים של קפקא: גלויות למשפחתו ולמכרים, שתי הודעות כתובות למקס ברוד, כמה דפים עם רשימות וגם יצירה בלתי גמורה קצרה שאין לה כותרת. מדובר בסקיצה אוטוביוגרפית מ-1909 המתחילה במשפט: "בין התלמידים שלמדו אתי הייתי מטומטם, אבל לא המטומטם ביותר". נראה שמדובר בטקסט האוטוביוגרפי שברוד הזכיר במאמרו על עיזבון קפקא.
חילופי גלויות בין קפקא לברוד
ב-15 ביולי 2019 התקיים השלב האחרון בתהליך מסירת הארכיון של ברוד לספרייה הלאומית. עשרות שנים היו ספונים חומרים נוספים, אולי היקרים ביותר בכל ארכיון ברוד, בבנק גדול בציריך. בין מכתבים חשובים ויומנים של ברוד היו שם עשרות מכתבים של קפקא, שני כתבי יד ואפילו יומני המסע מ-1911 שנכתבו כאשר שני החברים (ברוד וקפקא) נסעו ביחד לפריס. כאשר נציגי הספרייה הגיע למעמד בתאריך הנ"ל, נפתחו בפניהם הכספות והתגלו שם כל הפריטים שעל קיומם ידעו אך מעולם לא ראו אותם במקור. מצבם הפיזי היה מצוין. מציאת כתבי היד ל"הכנות לחתונה בכפר" (בשלוש גרסאות) ול"מכתב אל האב" עוררו התרגשות גדולה.
כתבי היד ל"הכנות לחתונה בכפר"
דפדוף בשתי מחברות נוספות של קפקא, שהיה ידוע על קיומן, העלה כי אחת מהן כוללת בעיקר ציורים קטנים ושרבוטים של הסופר שלעיתים גם צייר עלעול במחברת השנייה, והוכיח שוב כי הסופר היה מרותק מהשפה העברית שאותה החל ללמוד מ-1917, בערך באותו הזמן שבו חלה בשחפת: מדובר במחברת הכוללת תרגילים בעברית, רשימות מילים ואפילו קטעים שלמים ובהם התייחסות לאירועים היסטוריים, כמו שביתת המורים בארץ בנובמבר 1922. ייתכן שהקטע משקף את אחד השיעורים שלקח אצל פועה מנצ'ל, בחורה מארץ ישראל ששהתה בפראג ולימדה את קפקא את שפת אימה. כל הפריטים האלה ועוד אחרים הועברו לספרייה הלאומית, שם יקוטלגו, ישוקמו (במידת הצורך) וייסרקו, כך שלאחר כמעט מאה שנים למות פרנץ קפקא הפריטים יונגשו לציבור והוא יוכל להתרשם מהם בנוחות באינטרנט.
רישום בכתב ידו של קפקא
כיום ארכיונו של קפקא לא נמצא במקום אחד, אלא מפוזר בשלושה אוספים מרכזיים: ספריית הבודליאן באוקספורד, הארכיון הספרותי הגרמני במארבך והספרייה הלאומית בירושלים, השומרת על מרבית הארכיונים האישיים של אנשי "חוג פראג". לא נמצא כמעט חומר בעיר הולדתו של קפקא, פראג. מצב זה משונה למדי, אך נובע מסיבות היסטוריות. ייתכן שפיזור זה בשלוש מדינות, שבשתיים מהן קפקא עצמו לא ביקר מעולם, הולם דווקא את מעמדו כסופר עולמי.
מהכספת בציריך לספרייה בירושלים: כתבי יד נדירים של קפקא
בין כתבי היד של קפקא שנמסרו לספרייה: שלוש טיוטות של הסיפור "הכנות לחתונה בכפר", מחברת לימוד עברית, מאות מכתבים אישיים של קפקא למקס ברוד ולחברים, רישומים וציורים של הסופר ועוד
95 שנים לאחר פטירתו של פרנץ קפקא ממחלת השחפת ו-51 שנים לאחר פטירתו של חברו הקרוב, מקס ברוד, מסתיימת כעת אחת הפרשיות הספרותיות הסבוכות, המסועפות והמרתקות ביותר שהתחוללו בארץ ובעולם בעשרות השנים האחרונות.
עשרות כתבי יד – מכתבים, טיוטות של ספרים, יומני מסע, מחברות וציורים – כולם פרי עטם של מקס ברוד והסופר הנערץ פרנץ קפקא, נמסרו החודש לספרייה הלאומית לאחר שהספרייה קיבלה את אישור בה"מ העליון בישראל ובה"מ בשוויץ לפתוח את הכספות שבהן הוחזקו כתבי היד עשרות שנים. כתבי יד אלו, שהיו חלק מעזבונו של חברו הקרוב ביותר של קפקא – מקס ברוד, מוחזרים לישראל ולספרייה הלאומית, כפי שביקש מקס ברוד בצוואתו.
בין כתבי היד שנמצאו בבנק: שלוש טיוטות של הסיפור "הכנות לחתונה בכפר"; מחברת לימוד עברית; מאות מכתבים אישיים של קפקא למקס ברוד ולחברים; רישומים וציורים של הסופר; יומני מסע; הגיגים ומחשבות שכתב לעצמו ועוד. בכך הסתיים למעשה הליך משפטי שהחל לפני 12 שנים – תהליך שעבר שלוש ערכאות משפטיות והתקיים בשלוש מדינות (ישראל, גרמניה ושוויץ).
שרידי ארכיונו של פרנץ קפקא הם חלק בלתי נפרד מארכיון מקס ברוד ומארכיוני חברי "חוג פראג" שרובם נמצאים בספרייה הלאומית. עיון בכתבי היד של חברי הקבוצה הצ'כית מלמד כי רובם שאפו וקיוו שלאחר מותם יישמרו כתביהם בספרייה הלאומית.
בקרוב יקוטלגו כל כתבי היד האלה, יסרקו ויונגשו לציבור בארץ ובכל רחבי תבל באתר הספרייה הלאומית.
"במשך למעלה מעשר שנים פעלה הספרייה הלאומית ללא לאות ובהשקעה חסרת תקדים על מנת להשיב את עזבונו של ד"ר מקס ברוד, שהיה סופר, פובליציסט ומלחין וגם חברו הקרוב ביותר של פרנץ קפקא, שנחשב לאחד הסופרים היהודים החשובים בעולם, לספרייה הלאומית, כפי שברוד ביקש בצוואתו", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית. והוא מוסיף: "לאחר שנחשפנו לכתביו של ברוד, לכתבים של קפקא, ובהם כאלו שמעולם לא פורסמו, למחברות לימודי העברית שלו ולמכתבים בהם קפקא התבטא בנושאים הקשורים ליישוב היהודי בארץ ישראל ולציונות, ברור לנו אפילו עוד יותר מבעבר – בחשיבות נוכחותם והטמעתם של השניים בתרבות הישראלית ובמערכת החינוך ושמקומם הוא בספרייה הלאומית של ישראל".
עוד אמר בלומברג, "לספרייה הלאומית תפקיד מרכזי בהנגשת אוצרותיה של מדינת ישראל והעם היהודי לציבור הרחב בארץ ובעולם, וכפי שאנו פועלים להנגיש את כל מאות האוספים והארכיונים הנמצאים בה, כך יהיה גם עם כתבי ברוד וקפקא שכבר בקרוב יסרקו ויעלו לאתר הספרייה, כחלק מהנחלת נכסי התרבות לדורות הבאים. כך יוכל הציבור הרחב, החוקרים ומיליוני מעריציו של קפקא לעיין בהם באופן חופשי וללא עלות".
