כידוע, אהב פרופ' גרשם שלום לרשום הערות בספריו שבספרייתו. בדרך כלל מדובר בהערות מחקריות כגון הפניות, מקבילות ומידע ביבליוגרפי. אבל לפעמים בחר שלום לכתוב דווקא סיפורים מוזרים ואנקדוטות הקשורות לספר.

היחס של שלום לרב קוק

כשעלה שלום מברלין לירושלים בשנת תרפ"ג (1923) הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק כבר היה לרב הראשי האשכנזי בארץ ישראל המנדטורית. שלום העריץ את הרב קוק וראה בו אחד המיסטיקנים הגדולים והאחרונים. הוא מזכיר את הרב קוק כמה וכמה פעמים בכתביו, אולי יותר מכל מקובל או "מיסטיקן" יהודי אחר מהמאה ה-20. מעניינת העובדה ששלום משווה בינו לבין עוד מיסטיקן מודרני שגם הרשים אותו, רבי אהרון ראטה ("ר' אהרל"ה), המייסד של חסידות "שומרי אמונים".

וכך כתב שלום בספרו הגדול זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית*: "הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, שנפטר ב-1935 והיה דמות מופלאה של מיסטיקון יהודי". ושם בהערה  הוסיף שלום: "יצירתו הגדולה של הרב קוק, אורת הקודש… מהווה תיאולוגיה מיסטית אמיתית של היהדות, שמצטיינת במקוריותה ובעושרה הרעיוני. זוהי הדוגמה האחרונה שידועה לי של מחשבה קבלית יוצרת".

כמה שנים לאחר מכן כתב שלום במאמרו המסתורין היהודי והקבלה*:

"..הרב קוק המנוח, רבה הראשי של ארץ-ישראל, שבאישיותו המקורית נתקפלו שוב בדורנו אורות הקודש של המסתורין היהודי".

ואחרי כשני עשורים במאמר הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו*:

"…הרב קוק, שאני רואה בו דוגמה ומופת למיסטיקאי יהודי גדול, כפי שתופעה זו באה לביטויה ב… הספר 'אורות הקודש', זהו ספר… תערובת מופלאה של מחשבה, שיש עמה הגיון פנימי ושל הרהורים… השתפכות-הלב… זעזוע מיסטי עמוק"… הקורא ספרו של הרב קוק 'אורות הקודש' מבין מיד שאין זה מקובל; זהו אדם גדול, שתירגם נסיונו הדתי… ללשון בני אדם".

לא אכנס כאן לניסיון לפענח את ההבחנה של שלום בין "מיסטיקאי" לבין "מקובל". אני רק אעיר שעל פניו הכוונה היא להבחנה בין כתיבה קבלית תיאורטית ("תיאוסופיה") לבין כתיבה בסגנון אישי-חוויתי יותר. עוד ראוי לציין ששלום התרשם גם מהיחס המקורי של הראי"ה ל"חילונים" ולחילוניות ודן שבו במאמרו "הרהורים".

שני האישים נפגשים

מסתבר שגם הרב קוק ידע להעריך את הידע הרחב של החוקר הצעיר. מספר הרב שמואל הכהן וינגרטן, לימים ראש המועצה הדתית בירושלים*: "יום אחד פנה אלי פרופ' גרשם שלום בבקשה שאסדר לו פגישה עם הרב [קוק] זצ"ל. באתי עם פרופ' שלום אל הרב ושניהם דיברו שעה ארוכה בענייני קבלה. בסיומה של הפגישה, לאחר שפרופ' שלום פנה ללכת, קרא לי הרב ואמר 'האיש הזה בקי גדול בפתחי חוכמת הקבלה'". הרב וינגרטן עלה ארצה ב-1929 והרב קוק נפטר ב-1935, לכן הפגישה בין הרב קוק לבין שלום התקיימה כששלום היה בשנות ה-30 לחייו.

אני שומע הרצאה של שלום

בחודש פברואר 1980 זכיתי לנכוח בהרצאה מרתקת של שלום ב"בית מאיר" בירושלים. את ההרצאה ניתן לשמוע כאן*. בחלק הראשון של ההקלטה, מהדקה ה-15 בערך, דיבר שלום רבות על הקשר בינו לבין הרב קוק וציין ש"הכיר את הרב קוק", וגם בינו לבין תלמידו הגדול של הרב קוק, הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"). שלום טען שעל אף כל הערכתו הגדולה לראי"ה, הוא לא יכול לראות את עצמו תלמידו. הוא ציין במיוחד שלדעתו הרב ראה בציונות "תנועה משיחית", משא"כ שלום עצמו. אחר כך אמר שלום משפט שתפס אותי לשנים רבות. בדקה ה-26 הזכיר שלום את  הספר הקבלי על האותיות העבריות "ראש מילין", שחיבר הרב קוק כששימש רב בלונדון ב-1917. שלום הודה שלא כמו הספרים האחרים מאת הרב קוק, את הספר הזה הוא לא הצליח להבין. ואז הוא הוסיף, בשם "מגידי אמת" (והדגיש שוב שמדובר ב"מגידי אמת") שהרב בעצמו אמר פעם, שאע"פ שהבין את הספר כשחיבר אותו, הוא כבר אינו מבין את מה שכתוב בו! כפי שכבר הזכרתי, שנים רבות הסתובבתי עם התעלומה הזאת; מה זה אומר שפעם הבין וכבר אינו מבין? האם באמת התכוון לכך או שיש כאן רמז למשהו אחר? ומי הם "מגידי האמת" שסיפרו על כך לשלום?

פתרון חלקי לתעלומה

עשרות שנים אחר כך זכיתי להתחיל את עבודתי באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית. ראיתי ששלום אסף את כל ספרי הרב קוק ואת ספרי תלמידיו. הוא סידר אותם ליד המקובלים הספרדים של ירושלים מאותה התקופה. כמעט כולם עומדים על מדף פתוח, אבל את ראש מילין מצאתי נעול עם שאר הספרים הנדירים (אכן כל העותקים במהדורה הראשונה נחשבים ספרים נדירים).

מה שמיוחד בעותק הפרטי של שלום הוא מה ששלום רשם בכתב ידו בעמוד מול דף השער. אבל לפני שנגלה את הכתוב שם, עלינו להזכיר עוד דמות מפתח בסיפור שלנו.

הרב פרופ' שאול ליברמן ידוע כגדול חוקרי התלמוד והספרות הרבנית במאה ה-20. על החברות רבת השנים בינו לבין שלום ניתן לקרוא במאמרו של עמיתי מאוסף שלום יובל דה-מלאך, קוסמות מילין, שפרסמנו לא מזמן. על מערכת היחסים המיוחדת והחברותא בין הרב קוק לרב ליברמן כבר נכתב הרבה ואין צורך לחזור על הדברים כאן.

אינו מבין אף מילה ממה שכתב

וכך כתב שלום בעותק ראש מילין שלו:

"על ספר זה אמר המחבר אל ידידי שאול ליברמן, זמן מועט לפני מותו [של הרב קוק], כאשר נתן לו טופס במתנה, כי עתה אינו מבין אף מילה ממה שכתב בו, אף על פי שידע כוונת הדברים כאשר כתב אותם. כך שמעתי מפיו [של הרב ליברמן] בתשכ"ו [1966]".

מתברר שבביטוי "מגידי אמת" ששלום ציטט בהרצאתו ב-1980, התכוון שלום לדברים ששמע מפי הרבי שאול ליברמן ב-1966. בזה הצלחנו לפענח חלק מהתעלומה. אבל פרשתנו עדיין עטופה מעט מסתורין: האם הרב קוק באמת לא הבין את מה שכתב 18 שנים לפני מותו? ואם לא, מה הייתה הכוונה האמיתית של דבריו אל חברו הצעיר רבי שאול? האם בשלב המסירה מהרב ליברמן לפרופ' שלום משהו לא הובן נכון? והאם באמת לא הבין שלום כלל את ספר ראש מילין, או שמא גם כאן כוונה נסתרת? הרי באותו משפט שלום מצהיר שאת שאר ספרי הרב קוק הוא כן מבין. מעניין לציין שבהרצאתו, כמה דקות לפני כן, אמר שלום שהוא אינו מצליח להבין מה הייתה כוונת הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אע"פ שכשהם היו סטודנטים ביחד בשוויץ בזמן מלחמת העולם הראשונה, הרב הצעיר כתב כעשרה דפים על קבלה בגרמנית, ושלום כן הבין אותם. האם כל הדברים האלה הם כפשוטם, או שמא יש כאן דברים בגו?

אחרית דבר

עברה שנה וערב אחד קיבלתי הודעה מחבר ותיק שקרא מאמר זה וסיפר שיש לו הפתעה עבורי. הלא לפי מה ששלום רשם בעותק "ראש מילין" שלו כנ"ל;

אמר המחבר אל ידידי שאול ליברמן, זמן מועט לפני מותו [של הרב קוק], כאשר נתן לו טופס במתנה, כי עתה אינו מבין אף מילה ממה שכתב בו…

האמירה המסתורית של הרב קוק לגר"ש ליברמן נאמרה סמוך לפטירתו של הרב קוק ובזמן שהרב קוק העניק טופס של "ראש מילין" לרבי שאול. הטופס המקורי הזה נמצא בידי חברי, עם הקדשה מהראי"ה לגר"ש!

ב"ה

מתנת אהבת אמת לבחיר לבבי,

הגר"ש ליברמן שליט"א

אברהם יצחק הק' [הקטן]

פורים דפרוזים [יד' אדר, ולא ב"שושן פורים" של ירושלים] תרצ"ה

מכאן אנו למדים כמה דברים. קודם כל, על הערצתו של הרב קוק הקשיש לחברותא הצעיר שלו, הרב ליברמן. הרב קוק מכנה אותו "בחיר לבבי הגאון". שנית, שהרב קוק העניק לרב ליברמן את הספר בסך-הכל כחמישה חודשים לפני מותו, כמו שציין שלום. ודבר אחרון, שמועד הענקת הספר היה ביום פורים (אבל לכאורה ביום יד' אדר, ולא למחרת בפורים בירושלים)! חברי, המחזיק בספר, הציע פירוש לדברי הרב קוק ש"אינו מבין אף מילה ממה שכתב" כסוג של אמירה "פורימית" שאסור לנו להבין באופן מילולי. אינני יודע אם זה נכון, אבל נזכרתי בסיפור אחר על השניים שגם ההוא התרחש בחג פורים, ושאולי מחזק השערה זו. הסיפור מובא בספר "ליקוטי הראי"ה: פרקי חיים ואסופת אמרים של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל", לרב משה צבי נריה (כבר הרואה תש"ן), בעמ' ב460, בשם הרב ליברמן:

"באמצע סעודת פורים, בשעה שהרב ישב בראש-השולחן, ומסביב תלמידי חכמים ובני-ישיבה, הופעתי בשעה הקבועה עם חיוך שובבני ובפי טענה: אמנם פורים היום, אבל כאמור, אסור לבטל את ה'תמיד' [הכוונה לחברותא היומית שהם קיימו בספר "הטור" לרבי יעקב בן אשר]. לרב היה מאד לא-נוח כלפי הסובבים אותו, אולם הוא נאלץ 'להכנע'…התחלנו ללמוד עד שעברה רבע שעה… הרב נתן לי אחר כך מתנה, את ספרו 'ריש-מילין', עם הקדשה יפה. אמרתי להרב: הלא אינני מבין כאן שום דבר. השיב לי הרב: 'היום גם אני אינני מבין, אבל כשכתבתי את הדברים, אז הבינותי הכל'".

לפי תיאור זה חייבים לקבוע שהרב קוק רשם את ההקדשה יום לפני שהעביר את הספר לרב ליברמן. הרב נריה כותב בהערה שהרב קוק אמר זאת כדי להביך את הרב ליברמן, שעל אף גדולתו ב"נגלה" של תורה, "היה רחוק מאד מענייני חכמת הנסתר". הוא אינו מוכן לקבל את האפשרות שהראי"ה באמת לא הבין מה שכתב כעשרים שנה לפני כן בהיותו בלונדון. אמנם על פי סגנון הסיפור של הגר"ש ליברמן מסתבר שאולי הרב קוק אכן אמר את הדברים כבדיחה "פורימית". ואם כן השאלה האמתית היא איך ולמה סיפר הרב ליברמן את סיפור זה לשלום. מה שאפשר להגיד הוא ששלום הבין את זה באופן מילולי, אבל שוב, אולי היו דברים בגו…

* תל אביב 2016, עמ' 36, הערה מס' 20. מקור האנגלי 1941

* מקור 1944, מתוך דברים בגו כרך א תל אביב 1976 עמ' 261

* מקור 1964, מתוך דברים בגו כרך א עמ' 76, תל אביב 1976

* תודה לד"ר תמר זיגמן ממח' המוזיקה בספרייה הלאומית

* פירורים משולחנם של גדולי ישראל, ירושלים תשס"ד עמ' 60

חלומם של ההורים נכזב. פרנץ החולמני כבר לא יקבל על עצמו את ניהול חנות הסדקית של אביו. אחרי מעט חושבים מצאו בני הזוג את הפתרון המתבקש: יתרצה הצעיר ויילך ללמוד מקצוע באוניברסיטה.

ההורים רצו מקצוע מכובד ומכניס לבנם. הוא דיבר על ייעוד בתחום שפתוחה בו האפשרות לחדש, ובכך להטביע חותם. הרמן, אב משפחת קפקא ובעיני בנו גם הרודן הבלתי מעורער שלה, יכול היה בקלות להכתיב לבנו מסלול לימודים. אחרי הכול, הסטודנט בן ה-18 היה תלוי כלכלית בקצבה שסיפק האב. רק הרגישות למקובל ולנהוג בחברה הפראגאית מנעו מהתערבות זאת.

שלושה שבועות הספיקו לצעיר כדי להחליט שלא בלימודי הכימיה יימצא את מבוקשו. הוא נרשם ללימוד משפטים באוניברסיטת פראג – תחום שסלד ממנו תחילה, אך כזה שהבטיח אפשרויות תעסוקה רבות שקרצו לצעיר – מעל הכול, כי הבטיחו לו אפשרות לדחות את ההחלטה על עתידו המקצועי בכמה שנים.

כצפוי, סירב קפקא הסטודנט להקדיש את כולו ללימודי החוק הרומי (כך נהג לכנות את לימודיו), ונרשם לקורסים בתחומי האומנות, הארכיטקטורה והפסיכולוגיה. בשלב מוקדם זה של לימודיו טרם זיהה את עצמו ככותב. מבין שתי אהבותיו הגדולות – האומנות החזותית והספרות – נדמה היה שאהבתו הראשונה תגבר. הוא גילה, להפתעתו, כישרון לא מבוטל ברישום, והחל למלא את שולי מחברותיו בשרבוטים.

ריינר שטאך, בעל הביוגרפיה המונומנטלית בת שלושת הכרכים על חייו של קפקא, העריך שרישומיו הראשונים של הסטודנט הם צעד ראשוני ומהותי דווקא בגיבוש היצירה הספרותית העתידית שלו. בשנותיו הראשונות באוניברסיטה, פרנץ חובב האומנות הוקסם במיוחד מהיצירות "היפניות" של אמיל אורליק – צייר ממוצא יהודי-אוסטרי שלמד את אומנותו ביפן.

תנועת המכחול היחידה שבאמצעותה תפס אורליק נופים ואנשים כאחד, וה"שטחיות" של אותם ציורים מינימליסטים שבו את ליבו של הצעיר, שגילה מאחורי חזותם הפשוטה, כביכול – עומק רב. הבחירה בצורות אסתטיות פשוטות, אפשר שאמר לעצמו הסופר לעתיד, יכולה לשאת בתוכה עוצמה יצירתית אדירה.

בתיקי העיזבון של פרנץ קפקא נמצאה מחברת שחורה שאותה מילא בציורים. בסוף המחברת מופיע פרגמנט ספרותי בכותרת "הנסיעה – אינני יודע". הפרגמנט מתחיל במילים "כך היא ישנה, אני לא מעיר אותה". חברו מקס ברוד ציין בדף נפרד שצורף למחברת, שהפרגמנט נוצר ככל הנראה בשנות העשרים של המאה הקודמת (קפקא נפטר ב-1924) כיוון שמופיעה בפרגמנט המילה העברית "סנאית" – וידוע שקפקא החל את לימודי העברית שלו בשנת 1917.

מדוע זנח קפקא את הציור והעדיף על פניו את המדיום הספרותי? אפשר שהתשובה נרמזת במשפט שאמר לחברו גוסטב יאנוך, המצוטט בספר שיחות עם קפקא (ספרית פועלים, 1987): "מאוד הייתי רוצה לדעת לצייר. למעשה, אני חוזר שוב ושוב ומנסה, אך אין תוצאות. זהו כתב תמונות אישי לחלוטין. כעבור זמן מסוים, אני עצמי איני יכול לגלות את פירושו".

הציורים של קפקא:

לקריאה נוספת:

Reiner Stach, Kafka: The Early Years (translated: Shelly Frisch), Princeton University Press, 2017

גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא (תירגם: שלמה טנאי), ספרית הפועלים, 1951

קבלו טעימה מארכיון קפקא

"המחברת הכחולה" של קפקא נחשפת

כשקפקא כתב מכתב זועם בן 47 עמודים לאבא

ברומן "הטירה" – האחרון שכתב פרנץ קפקא – ישנה סצנה קומית כמעט, כאשר גיבור הספר, המודד ק', מגיע לבית ראש הכפר. הלה מספר לק' על מסמך רשמי שקיבל מזמן ממנהל הטירה, ולפיו יש להעסיק מודד. ראש הכפר רוצה להראות את המסמך לק' ומבקש מאשתו, מיצי, לחפש אותו בארון שבו שמורים, באי-סדר מבהיל, תיקים, תעודות ועוד חומרים כתובים, חלקם קשורים בצרורות. בחיפושה, מיצי משליכה את תכולת הארון על הרצפה אך אינה מצליחה למצוא את המסמך הספציפי. ראש הכפר מספר לק' שבתחילת כהונתו נהג לשמור על כל הניירות, ושישנם חומרים נוספים בגורן מחוץ לבית. בסוף הסצנה מנסים מיצי ושני עוזריו של ק' להכניס את כל התיקים בחזרה לארון ולשם כך נאלצים להשכיב אותו על הרצפה. רק כאשר הם יושבים על דלתו ניתן שוב לסגור את הארון. קטע גרוטסקי זה ממחיש שקפקא ידע היטב לאיזה מצב טיפול רשלני בחומרים כתובים יכול להוביל. ספק אם בשעת הכתיבה חשב על ארכיונו האישי ועל גורלו לאחר מותו, אך קשה להימנע מלחשוב על הקטע מתוך הרומן כאשר עוסקים בשחזור ארכיונו האישי של פרנץ קפקא.

למרות כל ההבדלים הקיימים בין יצירותיהם של סופרים שונים, יש דמיון גדול למדי בהרכב של ארכיוניהם האישיים. תעודות אישיות, כתבי יד, התכתבויות – אלה הם המרכיבים שניתן לזהות בכמעט כל ארכיון אישי שנוהל ונמסר ללא התערבויות חיצוניות. לגבי ארכיונו של פרנץ קפקא המצב שונה למדי, וזאת מכמה טעמים: ראשית, בשמונה השנים האחרונות לחייו שינה קפקא פעמים מספר את מקום מגוריו כך שעבר בין פראג, מספר בתי הבראה בבוהמיה, איטליה, אוסטריה וברלין, ושם גר כמה חודשים עם זוגתו דורה דיאמנט. סביר להניח שבתקופה זו השאיר אצל הוריו, אחותו אוטלה וגם אצל דורה דיאמנט בברלין מקצת מכתבי היד שלו, את מחברותיו ומכתבים שקיבל. ידוע שבביתה של דורה נשארו כתבי יד אשר נלקחו בידי הנאצים אחרי עלייתם לשלטון ועד היום לא התגלו. נוסף על כך קיימת עדות של מקס ברוד, שכתב באחד ממכתביו אל מרטין בובר בינואר 1927: "האם אתה יודע שבשנתו האחרונה ביקש [קפקא] מחברתו [דורה דיאמנט] שתשליך 20 מחברות עבות לתוך התנור? הוא שכב במיטה והתבונן איך כתבי היד נשרפו".

ככל הנראה קפקא לא ייחס לארכיונו האישי משמעות רבה. שריפת המחברות המתוארת מעידה על כך, כמו גם שתי "הצוואות" שהשאיר לברוד ובהן ביקש לשרוף את כל החומרים שיתגלו (כתבי יד ומכתבים) לאחר מותו. כל מחשבה על חשיבותם של ניירותיו הייתה זרה לקפקא. סביר להניח שלא צפה את הערך הכספי הגבוה ואת ההילה ה"קדושה" כמעט שמייחסים כיום לכל פריט בכתב ידו.

מיד אחרי מותו של קפקא ב-3 ביוני 1924, עשה מקס ברוד צעדים ראשוניים להצלת עיזבונו של חברו היקר. הוא שלח דיווח ראשוני על עיזבון פרנץ קפקא בתחילת יולי 1924 – כחודש לאחר פטירתו של קפקא – אל שמואל הוגו ברגמן, שהיה מנהל הספרייה הלאומית בירושלים. במכתב כתב ברוד: "קיבלתי עתה את עיזבונו הספרותי של קפקא לבדיקה. שלושה רומנים ועוד דברים רבים לא פורסמו וממתינים ליד שתכין אותם לדפוס. איש לא יכול לעשות זאת חוץ ממני, לצערי! בנוסף, יש לבדוק כמות גדולה של ניירות בלתי-מסודרים (יעניין אותך שביניהם נמצאות מחברות רבות לתרגול עברית). דומני שביופיו וערכו הספרותי העיזבון עולה על כול שקפקא פרסם במהלך חייו".

זמן קצר לאחר מכן, ב-17 ביולי 1924, פרסם ברוד בכתב העת הנודע Die Weltbühne מאמר על עיזבונו הספרותי של חברו המנוח ובו פירט: "בדירתו מצאתי עשר מחברות בפורמט קוורטו – אולם רק את המעטפות, תכולתן הושמדה כליל. מעבר לכך (על פי עדות נאמנה), הוא שרף מספר פנקסי רשימות. בדירה התגלו רק צרור דפים (בערך מאה אפוריזמים על סוגיות דתיות), טיוטה בעלת תוכן אוטוביוגרפי, שלעת עתה לא תפורסם ועוד ערמה של ניירות בלתי-מסודרים שאותם אני ממיין כרגע. תקוותי שבין הניירות יתגלו סיפורים שלמים או כמעט שלמים. מעבר לכך נמסרו לי נובלה על בעלי חיים ועוד מחברת רישום". אשר לשלושת הרומנים של קפקא כתב ברוד: "החלק היקר בעיזבון הן היצירות שניצלו מפני כעס המחבר ונמצאות במקומות בטוחים. מדובר בשלושה רומנים. "המסיק", סיפור שכבר פורסם, מהווה פרק הראשון לרומן שעלילתו משחקת באמריקה ושממנו קיים אף הפרק האחרון, כך שככל הנראה לא חסרים חלקים משמעותיים. רומן זה נמצא אצל חברה של המנוח. שני האחרים – "הטירה" ו"המשפט" שהוא ספר ססגוני ומרתק (המראה את שיא אמנותו של קפקא) – הצלתי לפני ארבע שנים (ולפני שנה), דבר שבאמת מנחם אותי כיום". בסוף המאמר מציין ברוד כי הוא מתכוון לפרסם את יצירותיו של קפקא, אך עוד לא את מכתביו.

מחקרים שנעשו בעשורים החולפים הבהירו שכתבי היד של קפקא אכן היו מפוזרים בין חבריו: מקצתם אצל ברוד, כמה מחברות וכתב היד לרומן "אמריקה" אצל מילנה יזנסקה, ו"הגלגול", כתב היד של "מכתב אל האב" ומחברות נוספות – אצל הוריו. כאמור, חומרים נוספים נשמרו אצל דורה דיאמנט, מכתבים שקפקא שלח היו אצל הנמענים פליסה באואר (שאיתה התארס פעמיים), מילנה יזנסקה, מקס ברוד, פליקס וולטש, שמואל הוגו ברגמן, אוסקר באום ואחרים. ואולם, מה קרה לכל המכתבים שקפקא קיבל מחבריו ומכריו? נשארו רק אלה שמקס ברוד כתב לו, שככל הנראה הציל אותם נוסף על שאר חלקי העיזבון. אך מה עלה בגורלן של שאר האגרות שקיבל הסופר? האם הוא או מישהו ממכריו השמיד אותן? האם מקס ברוד בעצמו עשה זאת ובכך ציית לבקשתו של קפקא לפחות לגבי חלק זה של ארכיונו? אם כן, מדוע? יש לקוות שמחקרים נוספים ישפכו אור על הסוגיה.

זמן קצר לאחר פטירתו של קפקא הכין מקס ברוד לדפוס את כתבי היד לשלושת הרומנים, אף על פי שכולם לא הושלמו ולא היו עומדים בפני העין הביקורתית של מחברם. הראשון שיצא לאור היה "המשפט" ב-1925 בהוצאה קטנה אוונגרדית בשם Die Schmiede ("הנפחייה") בברלין. בהמשך אף יצאו "הטירה" ב-1926 ו-"אמריקה" ב-1927, שניהם בהוצאה הנודעת של קורט וולף. באותה הוצאה פרסם קפקא את מרבית החיבורים שאת פרסומם אישר בחייו. ההד לסיפורים אלה בעת פרסומם היה מאופק, וברוד הפציר באנשי שם שהכירו את קפקא לכתוב דברי שבח על שלושת הרומנים. כך למשל פנה למרטין בובר שהיה מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל הספרותי הגבוה שבכתיבתו של קפקא. ההכרה בגדולתו הספרותית של קפקא עדיין לא הגיעה לרמות ההערצה הבין לאומית האין-סופית שצמחה בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

כבר מ-1931 קיים מקס ברוד משא ומתן עם מו"לים שונים על האפשרות להוציא לאור את כל כתבי קפקא בסדרת ספרים, אך תחילה ללא הצלחה. ב-1934 קנה שלמה שוקן את כל הזכויות ליצירות קפקא מהוריו של הסופר. שנה לאחר מכן יצא לאור הכרך הראשון של כל כתבי קפקא בהוצאת שוקן בגרמניה, והשאר יצא לאור בצ'כוסלובקיה ובארצות הברית. שישה כרכים הציגו בפעם הראשונה את כל היצירות החשובות, את יומניו ואת מבחר מכתביו – כל מה שקפקא לא רצה שיתפרסם לעולם. עורך הסדרה היה מקס ברוד. הוא הוסיף ב-1937 את הביוגרפיה הראשונה של קפקא ובכך פתח ברצף אין-סופי כמעט של מחקרים על חייו ועל יצירותיו של הסופר. חלק מהותי בתהילתו העולמית של קפקא כסופר גאון מתבסס על סדרה זו ועל הביוגרפיה פרי עטו של מקס ברוד.

כאשר ברוד עלה ארצה במרץ 1939, הוא הביא עימו את מרבית ארכיונו של קפקא. בשנים לפני כן ברוד אסף כתבי יד, מחברות ומכתבים שהיו מפוזרים בין מכריו של קפקא, ודאג שירוכזו במקום אחד. מלחמת העולם השנייה, שאיימה אף על פלשתינה ועל תל אביב, גרמה לברוד לשקול חלופות לשמירה הביתית של כתבי קפקא. תחילה פנה לאוניברסיטה העברית בתקווה שתסכים לשמור את האוצר בבניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בהר הצופים, אך מנהלה דאז, גוטהולד ווייל, סירב, כיוון שהיה טרוד בשאלה כיצד לשמר את אוספי הספרייה בימים אלה ולא היה פנוי לפניות פרטיות (באופן אירוני, ייתכן שתשובה חיובית של ווייל הייתה משנה את התמונה בעתיד והייתה יכולה למנוע את הדיונים המשפטיים בשנים החולפות סביב שאלת הבעלות של ארכיון מקס ברוד, הכולל כתבים של קפקא). זמן קצר לאחר פנייתו של ברוד שינתה הנהלת הספרייה את דעתה והסכימה לבקשתו של ברוד, אך בינתיים הלה מצא פתרון אחר "בספרייה פרטית": זאת של שלמה שוקן בירושלים.

בשנות ה-50 של המאה העשרים הועברו חלקים ניכרים מכתבי היד של קפקא לכספות בנק בציריך. בעקבות פנייתם של יורשי קפקא – ילדי אחיותיו ששרדו את השואה – ב-1962 נאלץ מקס ברוד למסור להם את מרבית החומרים, וכך מצאו אלה את דרכם לאנגליה. זו הסיבה שהאוסף הגדול בעולם של כתבי היד של קפקא נמצא דווקא בספריית הבודליאן באוקספורד, בארץ שבלשונה קפקא לא שלט ובה לא ביקר מעולם. חוקרים רבים וטובים התעלמו מעובדה זו בדיונים הסוערים שהתקיימו בחלוף השנים סביב השאלה: למי שייך קפקא? לישראל או לגרמניה? מתברר שבתשובה גלומה אפשרות שלישית. אצל מקס ברוד נשארו רק כתב היד לרומן "המשפט", ועוד אלה של סיפורים קצרים אחדים, שבהם "הכנות לחתונה בכפר" ו-"תיאור של מאבק", מספר פנקסי רשימות ועשרות מכתבים. כל עוד ברוד היה בחיים, הוא לא מכר דף אחד מהפריטים שהיו יקרים לליבו. בשנות ה-40 וה-50 הוא לכאורה נתן אותם במתנה למזכירתו אסתר הופה, אך למעשה לא סיים את ההליך המשפטי שהיה כרוך בכך.

אין זה המקום לחזור על הסיפור המשונה הקשור לניהול עיזבון מקס ברוד בידי אסתר הופה לאחר פטירתו בדצמבר 1968. רק אזכיר שהחל מ-1971 נמכרו פריטים חשובים מארכיון ברוד, ובהם גם טקסטים קצרים ומכתבים מאת קפקא לנמענים שונים. מה שהתחיל בהחזרת כתבי היד (המוצדקת) ליורשי קפקא, המשיך בפעילותה של הופה בשנות ה-70 וה-80 והוביל בפועל לפיזור ארכיונו של פרנץ קפקא במוסדות שונים ואצל אספנים ברחבי תבל. כתב היד של "המשפט" נמכר במכירה פומבית והגיע לארכיון הספרותי הגרמני במארבך, "תיאור של מאבק" נמכר ישירות לאספן פרטי. מדי פעם בפעם מופיעים מכתבי קפקא אל ברוד במכירות פומביות בעולם. הסכומים האבסורדיים הנדרשים בעבורם (קרוב ל-100,000 אירו למכתב אחד) כמעט שלא מאפשרים לרכשם לאוספים ציבוריים.

בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון מדצמבר 2016 ולפיו ארכיון מקס ברוד, הכולל כתבים של קפקא, צריך להימסר לספרייה הלאומית, הועברו בידי אנשי הספרייה חומרים שהיו מאוחסנים בכספות בבנקים בתל אביב. בחומרי עיזבון מקס ברוד שהיו שמורים שם התגלו מעט פריטים של קפקא: גלויות למשפחתו ולמכרים, שתי הודעות כתובות למקס ברוד, כמה דפים עם רשימות וגם יצירה בלתי גמורה קצרה שאין לה כותרת. מדובר בסקיצה אוטוביוגרפית מ-1909 המתחילה במשפט: "בין התלמידים שלמדו אתי הייתי מטומטם, אבל לא המטומטם ביותר". נראה שמדובר בטקסט האוטוביוגרפי שברוד הזכיר במאמרו על עיזבון קפקא.

ב-15 ביולי 2019 התקיים השלב האחרון בתהליך מסירת הארכיון של ברוד לספרייה הלאומית. עשרות שנים היו ספונים חומרים נוספים, אולי היקרים ביותר בכל ארכיון ברוד, בבנק גדול בציריך. בין מכתבים חשובים ויומנים של ברוד היו שם עשרות מכתבים של קפקא, שני כתבי יד ואפילו יומני המסע מ-1911 שנכתבו כאשר שני החברים (ברוד וקפקא) נסעו ביחד לפריס. כאשר נציגי הספרייה הגיע למעמד בתאריך הנ"ל, נפתחו בפניהם הכספות והתגלו שם כל הפריטים שעל קיומם ידעו אך מעולם לא ראו אותם במקור. מצבם הפיזי היה מצוין. מציאת כתבי היד ל"הכנות לחתונה בכפר" (בשלוש גרסאות) ול"מכתב אל האב" עוררו התרגשות גדולה.

דפדוף בשתי מחברות נוספות של קפקא, שהיה ידוע על קיומן, העלה כי אחת מהן כוללת בעיקר ציורים קטנים ושרבוטים של הסופר שלעיתים גם צייר עלעול במחברת השנייה, והוכיח שוב כי הסופר היה מרותק מהשפה העברית שאותה החל ללמוד מ-1917, בערך באותו הזמן שבו חלה בשחפת: מדובר במחברת הכוללת תרגילים בעברית, רשימות מילים ואפילו קטעים שלמים ובהם התייחסות לאירועים היסטוריים, כמו שביתת המורים בארץ בנובמבר 1922. ייתכן שהקטע משקף את אחד השיעורים שלקח אצל פועה מנצ'ל, בחורה מארץ ישראל ששהתה בפראג ולימדה את קפקא את שפת אימה. כל הפריטים האלה ועוד אחרים הועברו לספרייה הלאומית, שם יקוטלגו, ישוקמו (במידת הצורך) וייסרקו, כך שלאחר כמעט מאה שנים למות פרנץ קפקא הפריטים יונגשו לציבור והוא יוכל להתרשם מהם בנוחות באינטרנט.

כיום ארכיונו של קפקא לא נמצא במקום אחד, אלא מפוזר בשלושה אוספים מרכזיים: ספריית הבודליאן באוקספורד, הארכיון הספרותי הגרמני במארבך והספרייה הלאומית בירושלים, השומרת על מרבית הארכיונים האישיים של אנשי "חוג פראג". לא נמצא כמעט חומר בעיר הולדתו של קפקא, פראג. מצב זה משונה למדי, אך נובע מסיבות היסטוריות. ייתכן שפיזור זה בשלוש מדינות, שבשתיים מהן קפקא עצמו לא ביקר מעולם, הולם דווקא את מעמדו כסופר עולמי.

קבלו טעימה מארכיון קפקא

"המחברת הכחולה" של קפקא נחשפת

כשקפקא כתב מכתב זועם בן 47 עמודים לאבא

צייר ושמו פרנץ קפקא