באגרת מתגלה גדולתו של הרמב"ם בתור פוסק הלכה הנשען על ניסיון חייו כפליט חרב, כדי להיטיב עם בני עמו הדחויים.

​ניסיון חייו של רבי משה בן מימון שכנע אותו, כבר מגיל צעיר, שהוא ובני תקופתו חיים בעידן של אבדן בהיסטוריה היהודית. בראשית שנות העשרים לחייו עלתה לשלטון באזורי ספרד המוסלמית תנועת המווחידון (המייחדים). המטרה המרכזית שהציבה לעצמה התנועה האסלאמית הקיצונית, הייתה הפצת גרסתם המוקצנת לאסלאם בכוח הזרוע. לשם כך, הם פעלו לנפץ את מרקם החיים השיתופי שהתפתח באזורים שכבשה – "תור הזהב הספרדי" הגיע לקיצו. אנשי המווחידון השתלטו על צפון אפריקה ואנדלוסיה, פעלו לחסל כל "השפעה זרה" על ה"אסלאם האמתי" והציבו בפני בני הדתות האחרות את הבחירה הבאה: התאסלמות או מוות. פעמים רבות אפילו לא אפשרו לבני הדתות האחרות להתאסלם והוציאו אותם להורג בו במקום.

בעקבות התקדמות הכובשים נמלטה משפחתו של הרמב"ם אל מרוקו והמגרב, ככל הנראה בשנת 1159. לא ברור מדוע בחרה משפחת הרמב"ם להגר דווקא אל מעוז הכוח של המווחידון, בייחוד בתקופה בה חרבו הקהילות היהודיות בהוראת מנהיג התנועה, עבד אלמומין.

כבר בהיותו במגרב, נשאב הרמב"ם לדיון ההלכתי הסוער בשאלת התאסלמותם מאונס של יהודי המגרב ואנדלוסיה. יהודים שהצליחו להימלט מאימת המווחידון, לאחר שנאלצו להתאסלם, פנו אל פוסקי הלכה שונים בשאלה: מה עליהם לעשות עתה?

פסיקת הלכה מפורסמת שנפוצה באזור קבעה שעל היהודים הנרדפים לסרב להתאסלם גם במחיר חייהם, היות שהאסלאם הוא בגדר עבודה זרה. יהודים שהתאסלמו מאונס, המשיך אותו פוסק, לא רק שלא יוכלו לחזור ליהדותם בחופש, אלא דינם מוות. מששמע הרמב"ם על הפסיקה הזאת הרגיש מחויב להגיב. הוא חיבר את "אגרת השמד" ושלח אותה אל אנוסי המגרב.

"אגרת השמד" לרמב"ם

מיד בתחילת האיגרת ניכר שהרמב"ם לא יכול היה להכיל את זעמו על אותו פוסק נמהר שהוציא את המתאסלמים מאונס מכלל ישראל. הוא קבע שכל מי שפוסק פסיקה חמורה שכזאת הינו ככלי ריק הראוי "שֶׁלֹּא יַרְבֶּה בַּדִּבּוּר וְיַמְעִיט הָעִנְיָן." אחרי שקרא את פסיקת ההלכה במלואה, קבע הרמב"ם ש"אִם כֵּן אֵין אֵצֶל זֶה זַך-בְּשֵׂכֶל".

לאחר שביטל את סמכות הפוסק כליל, גייס את שליטתו המופלגת בחכמת ישראל וצירף מגוון מקורות מהמדרש והאגדה. רצונו היה להראות שבמהלך קורותיהם חטאו בני ישראל שוב ושוב בעבודה זרה, ולמרות זאת סלח להם האל בכל פעם בה ביקשו תשובה. עוד הוסיף הרמב"ם, שהיו לא מעט מקרים בהם אפילו הגדולים בחכמי ישראל נאלצו להעמיד פנים ולעבור עבירות מאונס, בזמן שהמשיכו לקיים את מידת התורה והמצוות בסתר. "וְאִם אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים הַמְפוּרְסָמִים יִגְמְלֵם הַ' גְּמוּל טוֹב עַל מְעַט מִזְעָר מִמַּעֲשֵׂה הַטּוֹב – יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסוּ בְּאֹנֶס הַשְׁמֵד וְעוֹשִׂים מִצְווֹת בַּסֵּתֶר, אֵיך לֹא יִגְמְלֵם הַ' עַל כָּך, וְלֹא יִהְיֶה הֻפְרִשׁ אֶצְלוֹ בֵּין עוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה; בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עַבְדּוֹ?" בכך קבע הרמב"ם שלא רק שהתאסלמותם של יהודי המגרב לא מוציאה אותם מכלל ישראל, היא אף הופכת אותם לחולייה נוספת בשרשרת רדיפות היהודים במהלך הדורות.

הרמב"ם לא עצר שם וניסה לשכך את תחושת האשמה והדחייה שבאמירת "השאהדה" המוסלמית: ההצהרה לפיה "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו". הוא הבהיר לאנוסים שאין באמירה זו משום הפניית עורף לאלוהי ישראל, כיוון שעבור האנוס אלו מילים הנאמרות מהשפה החוצה. בסוף האיגרת הניע הרמב"ם את המתאסלמים להגר אל אזורים בהם יוכלו לחזור לחיקו המאמץ של עמם ולחיות שוב בתור יהודים החיים חיי תורה ומצוות.

אמנם שנות נדודיו של הרמב"ם הסתיימו עם הגעתו למצרים בשנת 1166, אך המהגר ופליט חרב המווחידון מעולם לא שכח את שנות נדודיו ואת הרדיפות הדתיות שהיו מנת חלקם של משפחתו ועמו. עד סוף חייו יתייחס לעצמו בכתביו כאל "הספרדי" או "האנדלוסי".

בניסיון לפרוץ את חומות הגטו האינטלקטואלי שגזרו היהודים על עצמם, נתקלו סופרי ההשכלה במכשולים אימתניים: הם נאלצו להיאבק בהתנגדות מבית ומחוץ, לעקוף את הצנזורה החמורה שהטיל הממסד הרבני על חיבוריהם ולמצוא דרך להדפיס בכוחות עצמם את אותן המילים שיעוררו את התנועה שכונתה לא פעם "המהפכה הצרפתית של היהודים".

זהו סיפורו של הקיקסטארט הספרותי היהודי הראשון.

​על אף שהסינים חתומים על גרסה מוקדמת ומסורבלת יותר, מכבש הדפוס שהמציא יוהאן גוטנברג כבש את אירופה תוך שנים ספורות. תחילה הדפיס גוטנברג ניירות בודדים המכילים שירים, משחקים ויצירות קצרצרות. לאחר ששכנע משקיעים לממן את המשך הפיתוח, הוציא בשנת 1455 את המהדורה הראשונה של הספר המודפס הראשון: 180 עותקים של "ספר הספרים" – תנ"ך גוטנברג הידוע.

כשכבר הסכימו השלטונות הנוצריים להעניק ליהודים אישור להדפסת ספריהם בעצמם (ולא באמצעות בתי דפוס בבעלות נוצרים), גילו סופרים ומשוררים יהודים שעליהם להיאבק במכשולים רבים על מנת להוציא את יצירותיהם לאור: הצנזורה שהטילו רבני קהילות באירופה והמחיר הגבוה של ההוצאה לאור הניאו סופרים לא מעטים מלנסות להוציא את יצירותיהם לאור.

הנחושים שבהם אימצו פרקטיקה שפיתחו כותבי הנאורות – מקביליהם הנוצריים – כבר במאה השבע-עשרה: שימוש במימון המונים להדפסת יצירותיהם. כזה היה סיפורו של המהפכן החינוכי, צבי משה בוק.

מהפכה בחינוך היהודי דורשת מהפכה בספרות היהודית

"נודע בישראל, אשר זה שנה תמימה הוצאתי לאור הדפוס, הודעה לספרי זה, בשם מודע לילדי בני ישראל ובו בישרתי בקהל עדת ישראל, כי עלה על דעתי לחבר ראשית הלמוד לבניהם."

(מתוך ההקדמה לספרו של משה צבי בוק, מודע לילדי בני ישראל)

בסביבות שנת 1800 עזב משה צבי בוק את פולין והיגר לברלין – שם, באחד ממרכזי ההשכלה המרכזיים של התקופה החל לקדם את משנתו החינוכית: הוא ניהל שני בתי ספר פרטיים – האחד לנערים והשני לנערות יהודיות. בניגוד גמור לנוהג בבתי ספר יהודיים בחר המחנך ללמד בעצמו את לימודי היהדות בשני המוסדות שניהל. כחלק מניסיונו לעודד את יחסי היהודים-נוצרים, פתח את שערי בית הספר לילדים נוצריים בשנת 1809.

בעידן הנאורות הבין משה צבי בוק שהמילה הכתובה תוכל לקדם ולחשוף את משנתו החינוכית לעולם בדרך שהמילה המדוברת לעולם לא תוכל. לשם כך חיבר ספר לימוד בשם "מודע לילדי בני ישראל." הספר ראה אור בשלוש שפות במקביל: גרמנית, עברית וצרפתית. הוא ביקש לכתוב ספר שבו יוכלו ההורים, המורים והבנים "למצוא בו כל דבר חפץ המועיל להם, למען לא יפזרו עוד את הונם לקנות ספרים הרבה ללמד בניהם". לשם כך, שילב משה צבי בוק בין הדפים הרבים של ספרו פרקים על רכישת השפה העברית, ניסה לעודד קריאה בשפת הקודש באמצעות סיפורים מתורגמים, סיפק משלי מוסר, מידע על גיאוגרפיה אירופאית, תיאורים של מצב היהודים ביבשת, פרקים העוסקים ב"ראשית למודים באמונת העברים" וב"ידיעות בתורנו הקדושה", ולא שכח לעסוק בשאלה המהותית "איך ילמד המורה לתלמידיו את הלמודים האלה ולשננם להנערים".

על מנת לעקוף את הצנזורה שהטילו רבני קהילות על משנתו החינוכית ועל ספרו, אימץ משה צבי בוק אסטרטגיה חדשה שפיתחו כותבי הנאורות האירופאית – אשר נודעה בסביבתו בתור "הפרה נומרענטן" (חתימה מראש). הייתה זו פרקטיקה ספרותית חדשה לחלוטין בנוף הספרות העברית: במטרה להשיג מימון להדפסה מהדורה ראשונה ומצומצמת של ספרו, חיבר משה צבי בוק עלון בן מספר עמודים בודדים ובו תיאר את הספר המיועד.

ככל הנראה נדד משה צבי בוק, כפי שנדדו סופרי השכלה אחרים, בארץ מגוריו והפיץ את העלון בין אנשי ספר יהודים אמידים בניסיון לגרום להם להתחייב באמצעות תשלום מראש לרכוש עותק אחד או יותר. היות שרשימת החותמים המופיעה בתחילת ספרו מכילה קונים ממקומות מרוחקים כמו ורשה ולונדון, בהחלט ייתכן שאלו הושגו על ידי סוכני משנה או שהכיר את הקונים בירידי ספרים שהתקיימו מעת לעת. בדרך זו הצליח משה צבי בוק להבטיח את ההוצאה לאור של ספרו.

בסופו של דבר, שירתה הפרקטיקה הזאת – הדפסת עלון מקדים המכיל מספר פסקאות או פרקים מתוך הספר המיועד והשגת חתימות של קונים מראש – סופרים ומשוררים יהודים רבים מהמאה השמונה-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. בעזרתה הצליח "סוקרטס היהודי", משה מנדלסון האמיד ובעל הקשרים הרבים, לממן את הוצאת הביאור והתרגום לגרמנית של חמשת חומשי תורה.

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.