אתם קמים בבוקר ומגלים שהשיר שהתנגן בליבכם נדם. אתם לא מצליחים להעריך כמה זמן עבר מאז ששמעתם אותו לאחרונה, אבל רק עכשיו אתם ערים לעובדה זו. "איך אעבור את היום הזה?" אתם שואלים את עצמכם. השניות והדקות והשעות שמרכיבות את היום שלכם מאיימות לחנוק אתכם משעמום. אתם מרגישים חסרי מטרה, צפים בעולם ללא כיוון ברור, מעבירים את מרבית היום בלהיראות עסוקים.
בעצם, זה לא אמור לקרות לכם. דווקא לכם. הרי יש לכם עבודה מוצלחת, ידידים קרובים שיסכימו לעזור לכם להסתיר גופה באמצע הלילה, ואמא שדואגת להכין את השניצל שתמיד אהבתם. רק כעבור שעה ארוכה, לפתע אתם מבינים – הלבד מתחיל להציק. איש לא טרח להודיע לכם שחיי רווקות נצחיים, פירושם – הרבה מאוד זמן לבד.
אז אתם יוצאים לחפש לכם בת (או בן) זוג. כדי שלא תתחילו להכניס לעצמכם לראש כל מיני מחשבות מטרידות על בדידות נצחית ועתידכם בתור התמהונים של השכונה, נצא יחד למסע קצרצר ברחבי העיתונות העברית (והיידית), על מנת לסייע לכם למצוא את בחיר/ת ליבכם.
חיפוש אחר בן או בת זוג מביא איתו מגוון שאלות: איפה מתחילים? עם מי לדבר? וכמובן, השאלה הנשאלת ביותר על ידי גברים לפי הסקר המאוד-מדעי-שערכתי-בזמן- ארוחת-הצהריים: לשלם בפגישה הראשונה או לא?
ממש כמו צמיחת ההשכלה, האורתודוקסיה והחסידות – הכל התחיל איפשהו במאה התשע-עשרה, או לפחות השתכלל מאוד בתקופה הזו.
כשכולם (כמעט) דיברו יידיש
הדבר ראשון שאתם שמים לב אליו, חדי אבחנה שכמותכם, הוא העובדה כי מרבית העיתונים הרלוונטיים כתובים ביידיש. ואתם, אתם לא בדיוק יכולים לקרוא את השפה הזאת. אתם מזהים את המילה "שידוכים", אבל אין מה לעשות, יידיש היא כנראה לא שפה שגורה בפיכם.
אתם מחליטים לנסות את מזלכם בשנות הארבעים והחמישים. שמועה מוגנבת לאוזניכם שאלה היו הימים…
שנות ה-40 וה-50: כשהשדכן היה הכתובת
פחות או יותר עד שנות הארבעים, שלטו העיתונים דוברי היידיש בשוק השידוכים. בהתחשב בכך שאלו היו השנים החלוציות והאידיאולוגיות ביותר של היישוב העברי, לא מפתיע שלצעירות וצעירי ארצנו היו אינספור הזדמנויות לפגוש את בני גילם: בטיולים מאורגנים, בתנועות נוער, בהפגנות, בעבודה משותפת בשדה ועוד ועוד ועוד…
עם הקמת המדינה, הלך ופחת הלהט החלוצי – אזרחי המדינה רצו לחיות בסופו של דבר כעם ככל העמים.
שנות הארבעים יותר מעורפלות לכם, אבל אתם זוכרים באופן ברור ומובהק (הרי ראיתם שתי עונות של מד-מן) שבארה"ב של שנות החמישים רומנטיקה הייתה האופן שבו "גבר עושה מה שבא לו". זהו, שאתם לא כאלה אתה רומנטיקנים אמיתיים, אתם רוצים למצוא את אשת (איש) חלומותייכם ואתם מוכנים לעשות כל דבר. בשנים האלה – "כל דבר" משמעו ללכת לשדכן. במהלך שיטוטים ארוכים בעיתונות התקופה, אתם נתקלים בעשרות מודעות של שדכנים המציעים לרתום לטובתכם את יכולותיהם.
אתם לא מתעצלים ומבקרים כמה מהם:
אצל רובין וגוסטי נוישטיין שומרים על סודיות כל כך מוחלטת שלוקח לכם כמה דקות להבין שהם מנסים לסדר לכם מישהי נשואה.
אצל השדכן המודרני יוסף ליבר, אשתו ברוניה משדכת לכם בזריזות בן או בת זוג מהחוגים האינטליגנטיים ומאיזו עדה שתבחרו (אז זה היה חשוב).
אנו מבקשים להבהיר: זה לא שיוסף לא ניחן ביכולות שידוך מן המעלה הראשונה, הוא פשוט היה עסוק מדי בלהיעצר בשגגה על ידי ארבעה שוטרים בריטים.
שנות ה-60 העליזות
אנחנו בסיקסטיז
אתם מרגישים את זה?
רוח של נעורים, מרד וביטלס (ועשן מדברים שעדיף לא לדבר עליהם במקום מכובד כמו הספרייה הלאומית) נישאים באוויר.
אתם רואים את עצמכם בתור ילדי פרחים, פתיתי שלג חד-פעמיים, המקפצים מפרח לפרח – אל תשאלו אותנו למה, אבל אז כל זה נשמע לכם מאוד הגיוני. השדכנים לא נעלמים מן העולם, ואולי אפילו להפך – מתרבים יתר על המידה.
אז, בין הפגנה נגד נשק אטומי וציד לוויתנים לבין פסטיבל למען צדק ואחווה עולמית, אתם מחליטים להתנסות בדרכים חדשות למצוא זיווג ראוי.
אז מה יש לנו?
שמלה שמתפקדת כמשרד שידוכים נייד:
שדכנים שמארגנים טיולים מאורגנים לבן דוד הרווק מארה"ב:
ואולי ההמצאה התמוהה ביותר של התקופה: מחשב אלקטרוני (לא שיש מחשב מסוג אחר) שימצא לכם את בן או בת הזוג!
מופע שנות ה-70
אחת התקופות המוזרות ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת היא ללא ספק שנות השבעים. העשור שהביא לעולם את הדיסק והפדלפונים, היה במקרה גם העשור שהכניס לארץ סגנונות חדשים של היכרויות.
לדוגמה, קרנבל פורים לרווקים ורווקות בהשתתפות ששי קשת והנשמות הטהורות!
מדורי היכרויות שהחלו את דרכם בשנות ה-60, הפכו לדבר שבשגרה בעשור שלאחר מכן. במדורים האלה יכלו רווקות ורווקים לפרסם מודעות על עצמם – בדרך כלל צורף מידע בסיסי: מקצוע, גיל, מראה (תמיד נאה), לפעמים עדה ובדרך כלל גם דרישות מבן או מבת זוג המועדפים.
המבחר עצום: בת להורים אמידים בעלת מכונית, וילה בסביון ו"סידור מלא" / אירופאית נאה ותרבותית מעוניינת ברציני תרבותי וטוב / אקדמאית דתית, מרוקאית יפהפיה וחיננית / תעשיין נאה ועשיר בגיל 53 וגובה 1.78 מטר.
עכשיו נותר רק לחבר מכתב ולשלוח לתיבת הדואר שצוינה. או, אם אתה מעשירי הארץ, להרים את החוגה ולחייג.
אל תטעו לחשוב שרק בירושלים או בתל אביב אנשים היו עסוקים בהיכרויות; מסתבר שגם בטכניון העניינים התחממו… הסטודנטים "המשובבים, הנאים ומלאי החיים" הכפילו תוך פחות משבוע את מספרם מ-600 ל-6,000 במודעות ההיכרויות שפירסמו. והשאלה שהכי מציקה לנו בהקשר הזה היא כמה מבנות ישראל שלחו מודעה בעלות של 5 לירות ישראליות בשביל הזכות יוצאת הדופן להכיר מהנדס.
מה שבולט מעל הכל בשנות השבעים היא מטרת ההיכרות: כמעט תמיד מנוסחות המודעות כך שהדגש הוא על רצינות המשתדכים לעתיד. כך שאם חתונה לשירי הבי ג'יז זה משהו שתמיד ייחלת לו, זה כנראה העשור שלך.
שנות ה-80: וידאו ומניעת התבוללות
מדורי ההיכרויות החזיקו מעמד גם בעשור שלאחר מכן, עד שנעלמו לקראת המילניום החדש. אם משרדי שידוכים שימשו כזרוע הארוכה של ישראל למניעת התבוללות יהודי הגולה, בארץ היו רעיונות קצת יותר חדשניים.
מי שמאס במחשב המשדך, יכול היה להצטרף לשירות ההיכרויות באמצעות קלטות וידאו (שכבר נוסה בהצלחה רבה בארה"ב ובאירופה).
מכאן הדרך ל"בליינד-דייט" של רבקה מיכאלי, "דאבל-דייט" של דנה מודן ו"ג'יי-דייט" של האינטרנט הולכת ומתקצרת. איפשהו בסוף שנות ה-90/תחילת האלפיים, החלו להיעלם מרבית מודעות ומדורי ההיכרויות ואת מקומם תפסו הצ'אטים, הפורומים ולבסוף – הגביע הקדוש של צעירות וצעירי העולם – הטינדר.
היום כבר לא צריך מודעות היכרויות או שדכנים מודרניים, שום קרנבלים או טיולים מאורגנים – מספיק סמארטפון וגישה לאינטרנט והופה, העולם בכף ידכם.
אז מה אתם אומרים? איפה הכי כדאי למצוא לעצמכם אהבה חדשה?
