32 שנים למותו של נסיך הליצנים היהודי, דני קיי.

לדני קיי התוודעתי לראשונה בילדותי דרך אלבומי התמונות המשפחתיים, סיפורי "הדוד מאמריקה" של אימי וזיכרונותיהם המתוקים של השכנים מנתניה שזכו להכירו מקרוב מהשעות שבהן ביקר את בן דודו (סבי), מריאן קמינסקי.

דוד דניאל קמינסקי, שמו המקורי של דני קיי, היה אדם ברוך כישרונות: נוסף על יכולותיו המקצועיות בתחומי הבמה וסגולותיו הייחודיות (כמו השיר "צ'ייקובסקי", שבו מנה קיי במהירות שיא עשרות שמות של מלחינים ופסאודו מלחינים רוסיים בדקה אחת) הוא ניחן בחוש מוסיקלי מדהים, אף על פי שמעולם לא ניגן על כלי כלשהו. הוכחה חיה לכישוריו אלו נתן בשעה שניצח, תוך הפגנת הומור כובש, על תזמורות שונות. בעיקר זכורים לטובה ניצוחיו על התזמורת הסימפונית הישראלית בכמה הופעות צדקה שנערכו בישראל (שאותה פקד עשרות פעמים בחייו ותמך בה ללא תנאי בשעות קשות כמו בעיתות מלחמה). זאת ועוד, היה קיי טייס מעולה ושף מעוטר שהתמחה בבישול סיני.

בשנים הראשונות שודרו בחינוכית ובערוץ הראשון מיטב סרטיו של הקומיקאי היהודי: "אנדרו העליז"; "ליצן החצר" (הנפלא); "עושה הנפלאות" (לדעת רבים – סרטו הגדול ביותר); "חג מולד לבן"; "חייו הסודיים של וולטר מיטי"; "הקש בעץ"; "הנס כריסטיאן אנדרסן" ואחרים. נכון שעם השנים הועם במקצת זוהרם של חלק מסרטיו של קיי. מקצתם התיישנו מאוד ואינם מחזיקים מים מבחינה קולנועית גרידא. אבל, וזהו "אבל" גדול מאוד, דבר לא יעמעם את גדולתו וסגולותיו של האמן הנפלא הזה; גם בסרטיו הבינוניים קיי היה הכול מהכול: שחקן משובח, רקדן חינני, זמר זריז לשון, חקיין ובדרן בחסד עליון.

מתחילת שנות השבעים הפסיק קיי להופיע בקולנוע. עיקר פעילותו התרכז בטלוויזיה (המופע של דני קיי, תוכנית עטורת פרסים), ובפעילות הומניטרית בלתי נשכחת כגון זו בקרן "יוניצף". מלבד קבלת אוסקר כבוד על מפעל חיים בתחילת שנות השמונים, סיפק קיי כמה הופעות בלתי נשכחות במסגרת המסך הקטן, גם בתפקידים דרמטיים מעולים: בדרמת הטלוויזיה המצויינת "סקוקי" (1981, הוקרן לא פעם בחינוכית ובכבלים), המבוססת על מקרה אמיתי, גילם את מקס פלדמן, יהודי ניצול שואה. אותו פלדמן היה ממובילי המחאה הנחרצת כנגד מצעד של ניאו-נאצים אמריקניים שביקשו לעבור בשכונת "סקוקי", מקום שבו התגוררו יהודים ניצולי שואה רבים. קיי המבוגר היה כבר חולה לב באותן שנים, אך למרות בריאותו הרופפת התעקש לגלם את התפקיד בכל מחיר.

ולא נשכח אף את ליבו היהודי החם, כי לא היה ו(כנראה) לא יהיה בהוליווד ידיד אמת לישראל כמו דני קיי.

כך הצהיר האמן ערב צאתו את ישראל בביקורו הראשון בשנת 1956: "יש לי כרגע סיבה רצינית לעצבות. ככל שקרב רגע יציאתי מן הארץ הזאת, אני יותר עצוב. רצוני שתדעו, כי בצאתי מישראל אני אדם אחר לגמרי משהייתי בבואי. ביקורי בישראל היה החוויה הגדולה ביותר בחיי. נוצרה בי תפיסה חדשה. קמה בי אמונה חדשה. כאן ראיתי אנשים זקופי קומה יותר משראיתי בכל ארץ מן הארצות בהן ביקרתי. האמינו לי, שזה לילות אחדים איני יכול לישון בכלל, מרוב התרגשות והתרוממות רוחנית. יש בדעתי לשוב ולבקר בישראל בקרוב, אולי יותר בקרוב מכפי שאתם מתארים לעצמכם. אולם אז לא אבוא כנציג או"ם, או כ"כוכב" אמריקני, או כתייר – אלא כסתם כיהודי פשוט".

הבטיח וגם קיים!

יהי זכרו ברוך.

נכתב בידי מירב קיי, קרובת משפחתו של דני קיי וארז בר, חוקר תרבות ומרצה בנושאי קולנוע ומוזיקה