השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, אבל יש כאן משהו אחר.
מה יש בשֵׁם? יש בו הוראה – זה שולחן. אבל יש בו גם מהות – זהו פרח הפורח בגינה. לשמותיו של האל בקבלה היהודית נוסף מרכיב שנעדר משמותיהם של דברים רבים, שמימיים פחות – הסוד שבשם.
בספריית המדינה בברלין שבגרמניה שמור כתב יד שזכה לשם המקוטלג והכוללני: "מאמרים וסודות בקבלה". אחד העיסוקים המרכזיים של כתב היד, הן בתוכן הכתוב והן בשרטוטים והטבלאות המופיעים בדפיו, הוא העיסוק בשמותיו הסודיים של האל ובסגולות שיש לשמות הסודיים הללו במציאות.
גם הפרשנויות הפרועות ביותר נתקלות לפעמים במחסום הפשט של הטקסט. לשם כך, ירדו המקובלים שלב אחד למטה בסולם – אם המילים (אבני היסוד) מונעות התקדמות, נפנה לאותיות (חומרי הגלם) – נפרק ונרכיב בעזרתן מילים חדשות, צירופים שיש או שאין להם משמעות בשפה המקובלת.
המחבר האלמוני של כתב-היד מקדיש את מרבית מרצו לשם הסודי והקדוש הידוע כ"שם בן ע"ב" – שם המורכב מ-72 (=ע"ב) יחידות בנות שלוש אותיות כל אחת, וכולל בסך הכול 216 אותיות.
השם הקדוש מבוסס על שלושה פסוקים עוקבים המופיעים בסיפור קריעת ים סוף בספר שמות. כל אחד מהפסוקים הוא בן 72 מילים. הם נקראים בקצרה פסוקי ויסע ויבא ויט.
וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
(ספר שמות, פרק י"ד, פסוקים י"ט-כ"א)
וזהו שם האל בן ע"ב האותיות המחולק ל-72 צירופים בני שלוש אותיות כל אחד: והו ילי סיט עלמ מהש ללה אכא כהת הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקמ לאו כלי לוו פהל נלכ ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אומ לכב ושר יחו להח כוק מנד אני חעמ רהע ייז ההה מיכ וול ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עממ ננא נית מבה פוי נממ ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מנק איע חבו ראה יבמ היי מומ
את העיסוק בשם בן ע"ב לא המציא מחבר כתב היד. השם מוזכר במלואו לראשונה בספר הישר, שאותו מזכיר מחבר כתב היד במפורש. החידוש הוא בדרך הפשוטה ליצירת השם שסיפק מחבר כתב היד, הכנסת שלושת הפסוקים לתוך עיגול.
בפתיחה כתב היד מבהיר המחבר:
"דע כי כל אות ואות מאותיות האלפא ביתות יש לה עיקר בקול וטעם נעלם והוא הר גבוה נמנע מלעלות בו ושם מעדני תענוגי הנפשות הטהורות אך מעין ובור מקוה מים ושורש כל השורשים ועיקר כל עיקר הווית כל הווה.
(…)
אך צריך שיהיה בעיגול, למה כי העיגול צורה ישרה תמימה ואין הפסק ואיחור ועיכוב בתנועתה כמו בשאר כל הצורות המתנועעות וזה מבואר בספרי התכונה ובספר הבהיר […] לכן צריך כל דבר ודבר שייצא מאלפא ביתא שתהיה על צורת עיגול והתנועה בהם כמו שאבאר והוא הצירוף וכשתבין סוד זה תהיה במדרגה העליונה ותוכל לעשות מעשים ישרים לפי הכוונה והסיוע ועגול השם היוצא מג' פסוקים אלו הנזכרים זה צורתו וכל שם ושם יש לו פעולה גדולה כמו שאפשר על השם הראשון בלבד."
לאחר הבהרה זו מופיע עיגול השם הקדוש, שאותו ממשיך ומפרש מחבר כתב היד כך:
"אלו הם ע"ב שמות היוצאים ומתחלקים לג' חלקים כ"ד לכל חלק ועל כל כ"ד שר גבוה עליהם ועל כל חלק יש לו כוחות ד' [כנראה ארבעה כוחות] לשמור מזרח ומערב צפון ודרום ומתחלקים שישה לכל רוח נמצאו לד' רוחות כ"ד קצוות [או צורות] וכן לשני וכן לשלישי וכולם חתומים בשם השם אלהי ישראל אלדים [כך במקור] חיים שדי רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו."
השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, וכבר בספרות ההיכלות והמרכבה אנו מוצאים כמה מחכמי התלמוד הנעזרים בהם כדי להעפיל להיכלות העליונים, עד הפגישה המיוחלת עם היושב על כיסא הכבוד. במקרא נמצא את השם המפורש, והאסור להגייה, שם ההויה בן ארבע האותיות.
הרמב"ן היה המקובל שלקח את עניין השמות עד למיצויו הלוגי הסופי. לא רק שפסוקים מסוימים במקרא יכולים, ואכן מרכיבים, כמה משמות האל, אלא, ובהקדמת רמב"ן לספר בראשית כותב על כך המקובל בן המאה ה-13: "עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: בראש יתברא אלהים. וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות."
תודה לדויד לנג וליעקב פוקס על עזרתם בחיבור הכתבה.
המגילה שגילתה לעולי הרגל היהודיים היכן ממוקמים המקומות הקדושים בארץ
הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!
תגובות על כתבה זו