מה יש בשֵׁם? יש בו הוראה – זה שולחן. אבל יש בו גם מהות – זהו פרח הפורח בגינה. לשמותיו של האל בקבלה היהודית נוסף מרכיב שנעדר משמותיהם של דברים רבים, שמימיים פחות – הסוד שבשם.
בספריית המדינה בברלין שבגרמניה שמור כתב יד שזכה לשם המקוטלג והכוללני: "מאמרים וסודות בקבלה". אחד העיסוקים המרכזיים של כתב היד, הן בתוכן הכתוב והן בשרטוטים והטבלאות המופיעים בדפיו, הוא העיסוק בשמותיו הסודיים של האל ובסגולות שיש לשמות הסודיים הללו במציאות.
גם הפרשנויות הפרועות ביותר נתקלות לפעמים במחסום הפשט של הטקסט. לשם כך, ירדו המקובלים שלב אחד למטה בסולם – אם המילים (אבני היסוד) מונעות התקדמות, נפנה לאותיות (חומרי הגלם) – נפרק ונרכיב בעזרתן מילים חדשות, צירופים שיש או שאין להם משמעות בשפה המקובלת.
המחבר האלמוני של כתב-היד מקדיש את מרבית מרצו לשם הסודי והקדוש הידוע כ"שם בן ע"ב" – שם המורכב מ-72 (=ע"ב) יחידות בנות שלוש אותיות כל אחת, וכולל בסך הכול 216 אותיות.
"אתחיל לכתוב פירוש התפלות", פתיחת כתב-היד. לחצו להגדלה
השם הקדוש מבוסס על שלושה פסוקים עוקבים המופיעים בסיפור קריעת ים סוף בספר שמות. כל אחד מהפסוקים הוא בן 72 מילים. הם נקראים בקצרה פסוקי ויסע ויבא ויט.
וזהו שם האל בן ע"ב האותיות המחולק ל-72 צירופים בני שלוש אותיות כל אחד: והו ילי סיט עלמ מהש ללה אכא כהת הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקמ לאו כלי לוו פהל נלכ ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אומ לכב ושר יחו להח כוק מנד אני חעמ רהע ייז ההה מיכ וול ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עממ ננא נית מבה פוי נממ ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מנק איע חבו ראה יבמ היי מומ
את העיסוק בשם בן ע"ב לא המציא מחבר כתב היד. השם מוזכר במלואו לראשונה בספר הישר, שאותו מזכיר מחבר כתב היד במפורש. החידוש הוא בדרך הפשוטה ליצירת השם שסיפק מחבר כתב היד, הכנסת שלושת הפסוקים לתוך עיגול.
בפתיחה כתב היד מבהיר המחבר:
"דע כי כל אות ואות מאותיות האלפא ביתות יש לה עיקר בקול וטעם נעלם והוא הר גבוה נמנע מלעלות בו ושם מעדני תענוגי הנפשות הטהורות אך מעין ובור מקוה מים ושורש כל השורשים ועיקר כל עיקר הווית כל הווה.
(…)
אך צריך שיהיה בעיגול, למה כי העיגול צורה ישרה תמימה ואין הפסק ואיחור ועיכוב בתנועתה כמו בשאר כל הצורות המתנועעות וזה מבואר בספרי התכונה ובספר הבהיר […] לכן צריך כל דבר ודבר שייצא מאלפא ביתא שתהיה על צורת עיגול והתנועה בהם כמו שאבאר והוא הצירוף וכשתבין סוד זה תהיה במדרגה העליונה ותוכל לעשות מעשים ישרים לפי הכוונה והסיוע ועגול השם היוצא מג' פסוקים אלו הנזכרים זה צורתו וכל שם ושם יש לו פעולה גדולה כמו שאפשר על השם הראשון בלבד."
עיגול שמו הקדוש של האל
לאחר הבהרה זו מופיע עיגול השם הקדוש, שאותו ממשיך ומפרש מחבר כתב היד כך:
"אלו הם ע"ב שמות היוצאים ומתחלקים לג' חלקים כ"ד לכל חלק ועל כל כ"ד שר גבוה עליהם ועל כל חלק יש לו כוחות ד' [כנראה ארבעה כוחות] לשמור מזרח ומערב צפון ודרום ומתחלקים שישה לכל רוח נמצאו לד' רוחות כ"ד קצוות [או צורות] וכן לשני וכן לשלישי וכולם חתומים בשם השם אלהי ישראל אלדים [כך במקור] חיים שדי רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו."
השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, וכבר בספרות ההיכלות והמרכבה אנו מוצאים כמה מחכמי התלמוד הנעזרים בהם כדי להעפיל להיכלות העליונים, עד הפגישה המיוחלת עם היושב על כיסא הכבוד. במקרא נמצא את השם המפורש, והאסור להגייה, שם ההויה בן ארבע האותיות.
הרמב"ן היה המקובל שלקח את עניין השמות עד למיצויו הלוגי הסופי. לא רק שפסוקים מסוימים במקרא יכולים, ואכן מרכיבים, כמה משמות האל, אלא, ובהקדמת רמב"ן לספר בראשית כותב על כך המקובל בן המאה ה-13: "עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: בראש יתברא אלהים. וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות."
במכבשי בית הדפוס של אברהם בן יצחק בן גרטון, בעיר רג'ו די קלבריה (Reggio di Calabria), הודפסה בשנת 1475 המהדורה הראשונה, שלוש-מאות עותקים בסך הכל, של פירוש לתורה לרבי שלמה בן יצחק, הוא רש"י, בכתב ספרדי-בינוני. מרבית עותקי הספר נשלחו בתום ההדפסה לספרד. עותק יחיד של הספר נשמר עד ימינו, בספריית פרמה שבאיטליה.
לענייננו חשובה מהדורה זו לא בשל תוכנהּ – הפירוש שעימו נכנס כל פעוט יהודי באוהלה של תורה, שכבר הופיע והופץ בכתבי יד מאות בשנים קודם לכן. גם העובדה שמדובר בספר העברי הראשון שבו מופיעה שנת הדפסה היא כרגע רק בגדר קוריוז משעשע. העניין שלנו נוגע לגופן חדש שהופיע בדפי הספר. עד מהרה נפוץ הגופן בספרים אחרים, ושימש למטרות נוספות. אולם, השם שבו נודע לראשונה הגופן הוא השם שדבק בו, וכך הגיח לעולמנו הכתב הקרוי כתב רש"י.
את תבנית האותיות שבחר לא פיתח אברהם המדפיס בעצמו. בניגוד לשם שבו זכה הגופן החדש בספר, בעת יצירתו לא התבסס המדפיס על כתב ידו של הרב והפרשן בן המאה האחת-עשרה. הסיבה לכך פשוטה: אף אוטוגרף של רש"י (אוטוגרף = עותק מקורי של יצירה בכתב ידו של המחבר) לא שרד עד ימיו. הגופן החדש שיצר נוצר בהתבסס על סגנון הכתיבה הספרדי שפגש בארץ מוצאו.
סמוך לשנה שבה הודפס הספר, עזב המדפיס אברהם את מולדתו ספרד והיגר לאיטליה. אם נעמיד את הגופן החדש אל מול הכתיבה הספרדית הבינונית שהופיעה אך שנים ספורות בכתב יד מדרום איטליה, נבחין כי מדובר באותו סוג כתיבה. ההבדל היחיד הוא שהסופרים נוהגים לסגנן את צורת האותיות, בעוד שאותיות הדפוס נשארות קבועות. עקרונות הכתיבה הם אותם עקרונות, וצורת האות הבסיסית נשמרת.
לפני הגירוש הפיצו המהגרים את הכתיבה הספרדית במקומות מגוריהם החדשים, אחרי הגירוש – הפיצוה המגורשים. זו הסיבה שטיפוס כתב זה, בלשון החוקרים, הוא הנפוץ ביותר בימי הביניים, והשפעתו חורגת מעבר למקום הולדתו ונעוריו.
העתקה איטלקית לספר השורשים מאת רבי דוד קמחי, העתיק חיים הלבלר ברבוט בשנת 1473 בעיר בארי שבאיטליה. כתב-היד שמור בספריית פלטינה, פרמה
מהי הכתיבה הספרדית הבינונית שעליה הסתמך אברהם המדפיס? במילה "ספרדית" טיפלנו, עכשיו נשאל למשמעות המילה "בינונית".
דוגמה נוספת לכתיבה ספרדית בינונית היא היצירה חידושי גיטין מאת שלמה בן אדרת, העתיק משה בן חיים אבן שבוקה בשנת 1329 בצפון מזרח ספרד. כתב-היד שמור בספריית מדינת בוואריה במינכן
הכתיבה הבינונית באות עברית זכתה לשלל כינויים בחלוף הדורות. ראש וראשון לכינויים אלו הוא "כתיבה רבנית". מקור השם ככל הנראה נוצרי, וכוונתו להבדיל בין הכתיבה המרובעת – סוג הכתיבה שבה הועתקו ביד כתבי הקודש היהודיים (ומן המאה החמש-עשרה גם הופיעו בדפוס) – לבין הכתיבה הבינונית, שבה נכתבו רבים מפירושי הרבנים על אותם כתבים מקודשים.
כאן כדאי להזכיר שוב כי המונח 'כתב רש"י' הוא הוא הכתב הרבני: זהו בעצם אותו מושג; כתב רש"י קיבל את שמו כי זה הכתב של פירוש רש"י מסביב לחומש או גמרא.
את השם המדעי יותר, 'כתב בינוני', חידש מנהל מפעל הפלאוגרפיה העברית מלאכי בית-אריה, על סמך תרגום עברי לאחת מתשובות הרמב"ם. בביטוי "כתיבה בינונית" או "כתב בינוני", אין הכוונה לספק שיפוט ערכי-אסתטי של סוג הכתיבה. הכתיבה הבינונית איננה יפה יותר או נכונה פחות משני סוגי הכתיבות הנוספים שסיווגו החוקרים: הכתב המרובע והכתב הרהוט.
לנוחיותינו נדמיין ציר התפתחות: בצד הימני הכתיבה המרובעת הנוקשה והמוקפדת, באמצע הדרך הכתיבה הבינונית ובקצה השמאלי – הכתיבה הרהוטה.
הכתיבה המרובעת מתאפיינת בזוויות חדות, קווים ברורים וצורת אות מרובעת.
דוגמה לכתיבה אשכנזית מרובעת במרכז כתב-היד: החומש עם פירוש רש"י ו'תרגום' אונקלוס, חמש המגילות, הפטרות עם פירוש רש"י, העתיק שמואל בן החבר רבי חיים בלוניל שבצרפת. כתב-היד שמור בספרייה הבריטית שבלונדון
הכתיבה הרהוטה, שמקור שמה לקוח מהפועל הארמי ר-ה-ט שמשמעותו לרוץ, כשמה כן היא: כתיבה רצה ומוקפדת פחות, ולא, כפי שמשער דובר עברית מודרנית (אני למשל) – רהוט במשמעות של מוקפד ומדויק. כתיבה זו מתאפיינת בצמצום משיכות הקולמוס: זוויות האות מתעגלות ולא פעם מתחברת אות לזו שבאה אחריה.
דוגמה לכתיבה בינונית-רהוטה מאשכנז: ספר מהרי"ל מאת יעקב בן משה הלוי מולין, העתיק קלונימס בן יצחק שליט בשנת 1540 בהערבורט שבמרכז גרמניה. כתב היד שמור בספרייה הבריטית בלונדון
הכתיבה הבינונית נמצאת בין הכתיבה המרובעת המוקפדת לרהוטה הרצה. בהשוואה למרובעת, הכתיבה הבינונית היא כתיבה נוקשה פחות, זוויות האות עגולות יותר. צורת האות המסוימת לא תהיה זהה בכל הופעותיה בכתב היד הכתוב בכתיבה בינונית, מה שדווקא סביר שיקרה למעתיק המקפיד בכתיבתו, הכותב כתיבה מרובעת. אולם, בניגוד לכתיבה הרהוטה – נדיר שיתחברו האותיות.
איך משחזרים כתב יד אבוד?
בעיר טרואה באזור שמפן שבצפון צרפת נולד, פעל ואף נפטר ר' שלמה יצחקי. את לימודיו השלים הבחור בישיבות מגנצא וורמייזא באשכנז [= גרמניה]. בגיל 30 חזר רש"י לעיר הולדתו בהיותו תלמיד חכם, ושם פצח בעשייה הספרותית הענפה שלו, שכללה פירוש למקרא ולגמרא. פירושים אלה נעשו ברבות השנים חלק כמעט בלתי נפרד מהכתבים המפורשים עצמם, בייחוד של הגמרא. רש"י הקים אסכולה פרשנית שהעמידה כמה דורות של פרשנים חשובים, בהם חתנו ר' מאיר ונכדו הרשב"ם.
היות שכתב ידו של ההוגה והפרשן לא שרד, לא ניתן להשוות את האוטוגרף של רש"י אל מול הכתב הקרוי על שמו. זו הסיבה שבהחלט יש סיכוי, אפסי כפי הנראה, אבל סיכוי, שכתב רש"י וכתב ידו של רש"י זהים לגמרי. עובדה זו, לפחות על פניה, מובילה אותנו אל דרך ללא מוצא. כדי לעקוף אותה נאלץ לרמות קצת.
נגיד שלא היו בידינו שום דוגמאות לכתב ידו של הרמב"ם. האם היינו יכולים לטעון אז שדוגמאות שנוצרו בקרבתו – באותו מרחב ותקופה היסטוריים – מלמדים על כתב ידו של גדול הפילוסופים היהודיים?
מאחר שיש בידינו דוגמאות רבות לכתב ידו של הרמב"ם, נוכל לספק תשובה טובה יחסית לשאלה ההיפותטית הזו. בחנו בעצמכם:
דוגמה לכתב ידו של הרמב"ם: פירוש המשנה מאת הרמב"ם ובכתב ידו, מסכת סוכה פרק שלישי, כתב היד שמור בספרייה הלאומית של ישראל
דוגמה לכתיבה ספרדית רהוטה, השוו לכתב ידו של הרמב"ם: קובץ חיבורים בפילוסופיה מאת משה בן יהושע הנרבוני בן דוד, העתיק מחבר כתב-היד בשנת 1347 בסירוירה שבספרד. כתב היד שמור בספריית ליידן בהולנד
לנו כתבי היד נראים דומים להפליא, מה שמוביל אותנו לשלב הבא: בחינה של כתבי היד המוקדמים ביותר שבנמצא שנכתבו באשכנז, היכן שחי ופעל רש"י.
לעובדי מפעל הפלאוגרפיה העברית בספרייה הלאומית הפתרונים. בכרך השלישי ב'אסופות כתבים עבריים מימי-הביניים' המוקדש לטיפוס הכתב האשכנזי נדפסה תמונת שטר דו-לשוני (לטיני-עברי) כתוב ביד המהווה אישור על גביית דמי שכירות. השטר חתום בידי ברכיה בן אליהו. השנה העברית המצוינת היא שנת ה'קמ"ג/ 1182 למניין הנוצרים. השטר נכתב בלונדון, 77 שנים מפטירת רש"י ו-569 קילומטרים ממקום הולדתו ומותו בצרפת. הכתיבה היא כתיבה אשכנזית בינונית.
החלק העברי של שטר דו-לשוני, חתום בידי ברכיה בן אליהו בשנת 1182 בלונדון שבאנגליה. כתב-היד שמור בספרייה הבריטית
דוגמה לכתיבה אשכנזית בינונית "שוטפת", הקרובה יותר לדרך שבה אנו מעריכים שכתב רש"י בעצמו, הוא קובץ פירושי תפילות ופיוטים מגרמניה. אף על פי שהפיוטים שפירש בעל כתב-היד, המעתיק והפרשן אהרן בן חיים כהן, הם לפי מנהג אשכנז המערבי (= גרמניה וסביבותיה), ניתוח והשוואת כתיבת אהרן בן חיים כהן מבהירה שמוצא המעתיק אף הוא מצרפת. 121 שנים מפרידות בין העתקת כתב-יד זה לבין מותו של רש"י, אך זהו הנוסח הטוב ביותר להערכת כתב ידו של הפרשן הצרפתי החשוב.
קובץ פירושי תפילות ופיוט, מהם מאת הסופר ומהם שליקט, כתב אהרן בן חיים כהן בשנת 1226 בגרמניה. כתב-היד שמור בספריית בודליאנה באוקספורד
במה דומה ושונה הכתב הספרדי בינוני (כתב רש"י) מהכתב האשכנזי הבינוני שבו כתב ככל הנראה רש"י? בין שהורתו בספרד ובין שבצפון אפריקה, ועל כך חלוקים החוקרים, ברור שהכתב הספרדי הושפע מהסביבה המוסלמית שבה נוצר; זאת בעוד שהכתב האשכנזי הושפע מהכתב הגותי הלטיני.
לסיכום, בחינה של הכתיבה הספרדית הבינונית בעשורים שקדמו להדפסת פירוש רש"י על התורה מלמדת שכתב רש"י לא נוצר בידי רש"י ולא התפתח כדי לשרת את פירושיו הנפלאים.
עובדה היא שלימים "נבחר" כתב רש"י לשמש הגופן הלא-רשמי של הספרדית-יהודית, המוכרת לנו כיום בשם הכולל 'לדינו'. רק לאחר השואה ובעקבות החורבן שהמיטה על קהילות דוברי שפת מגורשי ספרד, החליף האלפבית הלטיני את זה העברי בניסיון להציל את הלדינו מכלייה, וכתב רש"י נותר לשמש בעיקר פרשנויות חוץ-מקראיות וחוץ-תלמודיות לטקסטים המקודשים הללו. כתב רש"י טוב במיוחד לפירושים נרחבים בגלל צורת האות הדחוסה (הצרה), מה שמאפשר להכניס כמות גדולה של פירוש בשולי הטקסט העיקרי. כך, אפשר לקבוע בזהירות, נותר הגופן נאמן לשם שבו אנו מכירים אותו כבר חמש מאות שנים ויותר.
כיום, אגב, אנו דוברי העברית החדשה כותבים בסגנון הכתיבה האשכנזית. פשרה נאה בהתחשב בכך שהגיית העברית בפינו נשענת, גם אם לא מחקה במדויק, את ההגייה הספרדית המסורתית. וכך גם בדפוס: הדפוס העברי המודרני הוא ספרדי (מרובע), וכתב היד דווקא אשכנזי (רהוט).
תודה ליעקב פוקס ולאלכסנדר גורדין על עזרתם בחיבור הכתבה.
לקריאה נוספת:
מפעל הפאליאוגראפיה העברית , אסופת כתבים עבריים מימי-הביניים (כרכים א' – ג'), הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 2017-1987
אברהם גרוסמן, רש"י (כרך בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי), מרכז זלמן שזר, 2006
מלאכי בית-אריה, הכתב העברי בספרד – התפתחותו,שלוחותיו, וגלגוליו (בתוך הספר: מורשת ספרד בעריכת חיים ביינארט), הוצאת מאגנס, תשנ"ב
"לעיני חילוני שיטרח לעלעל בספר...יתגלה חיבור נאה ועבה מאוד, בעל חזות כשרה בתכלית...". אך מה שלא נראה כפרובוקטיבי לחילוני, שינה את חייו של הרב נתן קמנצקי לאין שיעור.
החרמת ספרים אינה תופעה זרה בהיסטוריה של העם היהודי. החל מהפולמוס המפורסם סביב ספרי הרמב"ם, דרך החרם על הספר "מאור עיניים" של עזריה מן האדומים, ועד להחרמות של ספרי הרב קוק, בארון הספרים היהודי נחים לא מעט ספרים שהוכרזו כספרים שמקדמים אידיאולוגיה בעייתית, שאין להכניסם לבית.
אך לא כל ספר פרובוקטיבי זוכה לחרם, ולפעמים הספרים המוחרמים אינם פרובוקטיביים כלל. הגבולות בין ספר המוכתר כפרובוקטיבי לספר שאינו דקים ועדינים: מחד גיסא, על הספר הפרובוקטיבי להכיל תכנים הנתפסים בעיני מנהיגי הקהילות כבעייתיים, ומאידך גיסא אין טעם בהטלת חרם על ספר שלא מהווה סכנה כיוון שהוא חריג בסגנונו ובמסריו, ומכאן שקהל קוראיו הפוטנציאלי מדולל ממילא. לכן, במרבית מן המקרים, אנו מגלים חרמות על ספרים שנכתבו דווקא על ידי מחברים הנאמנים למסורת היהודית, לתורה ולמצוות – בייחוד אם אלו ינסו לקדם רעיון זר וחדש בטענה שהוא נובע מתוך המסורת היהודית עצמה. במובן הזה, החרם על ספרו של הרב נתן קמנצקי זצ"ל הוא סיפור חריג ומיוחד.
אביו של הרב נתן קמנצקי, הרב יעקב קמנצקי, עמד בראשות ישיבת "תורה ודעת" בניו יורק, והרב נתן עצמו לימד בישיבת איתרי שבירושלים. כך שמדובר ברב חרדי, שגדל בבית חרדי, וכל חייו למד ולימד במוסדות חרדיים.
בשנת 2002, לאחר 15 שנים של מחקר וכתיבה, הוציא לאור הרב נתן קמנצקי ספר באנגלית בשם "Making of a Godol", או בעברית "עשיית גדול". הספר יצא בשני כרכים המונים יחד מעל 1,400 עמודים, ויועד מראש ככרך פתיחה לסדרת ספרי ביוגרפיה על אביו.
The Making of Godol
מבנה הספר משונה למדי, ולא בהכרח נוח לקרוא בו. הטקסט הגולמי מכיל 66 עמודים בלבד, שאליהם מתווספים מעל 1,200 עמודים של הערות והרחבות על גוף הטקסט. הרב נתן משתמש בהערות אלה על מנת לצייר תמונה פנוראמית של חיי אביו בתקופת לימודיו, ולשם כך תיאר לפרטי פרטים את עולם הישיבות הליטאיות באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ניתן למצוא בספר מאות סיפורים על עשרות דמויות רבניות שלימדו ולמדו בישיבות הליטאיות הגדולות.
פשקוויל שהתפרסם בערב ראש השנה תשס"ג כנגד הספר
הספר יצא לאור בערב ראש השנה תשס"ג (2002). פחות מחודשיים מיציאתו, הופיע הפשקוויל הזה ברחובות ירושלים. בט"ו טבת (20.12.2002) התפרסם החרם הרשמי בדפי העיתון "יתד נאמן":
"נזדעזנו לשמוע מפי תלמידי חכמים נאמנים, כי מפיצים "בוך" שנדפס, הנקרא "עשיית גדול" (Making of a Godol בלע"ז), והוא מלא דברי השפלה חמורים, דברי זלזול, בזיון והוצאת ש"ר [=שם רע], על כמה מגדולי רבותינו הק' [=הקדושים] מאורי ישראל, מדורות האחרונים. הלא המה ראשונים כמלאכים, אשר מפיהם חיים כל בית ישראל, ומבאר תורתם אנו שותים בצמאון, וגודל מעלתם והדר כבודם וקדושתם מושרשת בלבבו של כל יהודי ירא ד', וזאת אשר "בוך" זה בא לבטל ע"י הטלת דופי, ודברי בזיון, ומשפיל הדר כבודם…
וביותר מזה, הוא מטיל ספיקות ומבלבל את הדעה, בהחדרת דעות כוזבות והשקפות פסולות, בנוגע לעסק התורה באופנים מסויימים, וכל זה בשם גדולי ישראל. ובזה פוגע בטהרת ההשקפה, המקובלת לנו מפי רבותינו גדולי הדורות, אשר הרימו קול זעקה גדולה ומרה, ומסרו נפשם במשך היובל האחרון לעקור את הפרצה הנוראה של ערבוב לימודים אחרים, בלימוד תורתנו הק' [=הקדושה] כטהרתה כנתינתה מסיני…
ע"כ הננו בזה לגלות דעתנו, כי לא תהא כזאת בישראל עם קדושים, ו"בוך" זה אסור לבוא בקהל ד', הן להחזיקו בבית ולקרא בו, והן לעשות בו מסחר, וכל שומר נפשו הדואג לשלימות יראתו וטהרת לבבו, וחינוך צאצאיו וב"ב [=בני ביתו] יתרחק ממנו, הוא ובני ביתו כמטחווי קשת. וידע כי סכנתו עצומה לכל אחד, אשר יראת ד' נגע בלבבו. כי אין זה ספר של סיפורים על גדולי ישראל אלא להיפך. וכולו נושב ממנו רוח של קרירות, והתרחקות מהתכלית האמיתי, אשר אחריתה מי ישורנה…"
הודעת החרם בעיתון יתעד נאמן, 20.12.02
על החרם היו חתומים עשרה ממנהיגי הקהילה החרדית בארץ, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אהרן יהודה ליב שטינמן, הרב חיים קניבסקי, הרב שמואל אויערבאך והרב שלמה וולבה.
מהם אותם דברי זלזול והוצאת שם רע? איזה השקפות פסולות מקבלות ביטוי בספר של הרב החרדי המוערך?
בהקדמה לספר, הרב קמנצקי מבקש להבחין בין סיפורים (storytelling) להיסטוריה. סיפור לא צריך לכלול פרטים לא רלוונטים, אבל תיאור היסטורי מנסה לכלול את כל הפרטים. הרב נתן ביקש לכתוב ספר היסטוריה, ולכן כלל בחיבורו גם סיפורים מפתיעים על חלק מהדמויות שבספר – כולל על אביו, הרב יעקב.
כך למשל, מספר הרב נתן שאביו והרב אהרן קוטלר, מייסדה של ישיבת לייקווד, היו בקיאים בספרות רוסית, ושהרב קוטלר אהב במיוחד את אלכסנדר פושקין. הוא מספר גם שבתקופת היותו ראש ישיבת תורה ודעת, אביו הרב יעקב הזכיר את הרומן "אנה קארנינה" בפני תלמידים. כשהבחין בכך שהם לא מכירים את הספר הוא אמר "דאס איוך ניט?" [גם את זה לא?].
אך מעבר ליחסם של הרבנים לספרות כללית ופילוסופיה מודרנית, מתועדות התנהגויות שלא היינו מצפים מרבנים גדולי האומה. לדוגמה, מחלוקות היוצאת מידי שליטה עד כדי זריקת כסאות זה על זה, או נזיפות מוגזמות של רבנים כלפי תלמידים מסוימים. לאורך הספר ניתן להתרשם שהרבנים נהגו ללעוג זה לזה בזמן הוויכוחים הלמדניים. ישנם גם כמה דוגמאות לקלות ראש ואף מעשי קונדס שביצעו הרבנים הקדושים על חבריהם.
הרב נתן ידע שבהבאת סיפורים אלה, הוא עתיד לעורר מחלוקת. בהקדמה לספר הוא כותב שלא צריך להסתיר את אי-שלמויותיהן של גדולי הרבנים. לדידו, חשיפה זו מוסיפה לרבנים כבוד, ולא זלזול. כעת יוכל כל תלמיד לראות שגם הרבנים הכי גדולים התמודדו עם כעס, ועם רגעים של קלות ראש. הוא קורא לרגעים אלה "נקודות חן ייחודיות" על גופם של הגדולים אותם הוא מעריץ כל-כך. למעשה, החשיפה לסיפורים אלה רק הוסיפה להערצתו.
סיפור החרם הוא ארוך ומורכב, והרב קמנצקי כתב עליו ספר נפרד, מפורט להפליא. בסופו של דבר, החרם עמד, ולמרות שהרב נתן הוציא מהדורה שניה "מתוקנת" – הוא לא זכה להסכמה. נציין רק שהרב אלישיב, המנהיג הבולט של העולם החרדי בזמן החרם, לא ידע לקרוא אנגלית, וכל ידיעותיו על הספר התבססו על שמועות, וכן על וועדה שהקים. לעומתו, הרב משה שטרנבוך, מי שמשמש עד היום כראש הבית דין של העדה החרדית ומבין אנגלית, הכריז על הספר ככשר לאחר קריאתו.
הודעת הרב קמנצקי בעיתון יתד נאמן, 24.11.02
בינואר של שנת 2003, התפרסמה כתבה על החרם בעיתון מעריב, ובה נכתב: "לעיני חילוני שיטרח לעלעל בספר…יתגלה חיבור נאה ועבה מאוד, בעל חזות כשרה בתכלית…". אך מה שלא נראה כפרובוקטיבי לחילוני, שינה את חייו של הרב נתן קמנצקי לאין שיעור. פתאום יש קריאות לנדות את הרב המוערך מהציבור, בלייקווד שורפים את ספריו, והוא מקבל איומים לתיבת הדואר. הסיפור נסקר לא רק בעיתונות הארצית, ומגיע אף לניו יורק טיימס.
כתבה על הספר בעיתון מעריב, 10.01.03
עוד לפני שהפך החרם לרשמי, הורה הרב נתן לחנויות להפסיק למכור את ספרו עד שהוועדה תחליט מה יעלה בגורל הספר, ולמרות נסיונותיו לערער על החלטת הוועדה, כיבד את החרם מהרגע הראשון. בעקבות כך, הספר נחשב לנדיר יחסית, ומחירו באמזון הוא לא פחות מאשר 500 דולר. למעשה, הספר "Making of a Godol", וכן גם הספר המתאר את השתלשלות החרם Anatomy of a Ban"", הם הספרים עם תאריך ההוצאה לאור המאוחר ביותר מכל הספרים הנמצאים במחסן הנדירים של הספרייה הלאומית.
לשמחתי יצא לי להתכתב עם הרב נתן בשנה שעברה, כאשר שאלתי אותו אם יהיה מעוניין להעביר לספרייה עותק של אוסף מאמרים שיצא לכבוד שבת משפחתית של משפחת קמנצקי. לקריאה זו הוא נענה בשמחה רבה.
הרב נתן קמנצקי זצ"ל נפטר בחודש שעבר, ביום שבת, ערב חג השבועות תשע"ט, והוא בן 89.
באפר הפרה האדומה השתמשו בתקופת המקרא ובימי בית שני כדי לטהר טמאי מתים. המוזר שבמצווה זאת היא שכל המעורבים בהכנת האפר (השוחט, השורף והאוסף את האפר) נטמאו אבל הטמא שעליו זרקו את האפר נטהר.
רבים חשבו להעלות הסברים לתעלומה אבל בסופו של דבר מצטטים את דברי שלמה המלך במדרש:
"אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז)."
מצווה זו מוגדרת כ"חוק" – מצווה שאין אנו יודעים את הסברה.
אך מדוע היא כל כך סודית?
רש"י עונה:
"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"
במקום להסביר לאומות העולם את טעמה העמוק והנסתר של המצווה עדיף להגיד להם, בשפה של ימינו "ככה זה!".
אבל איפה ראינו שאומות העולם מתעניינים במצוות פרה אודמה?
בספר מקור חיים של הרב שמואל צרצה מספרד מאה ה-14 מופיעה תשובה מוזרה ביותר:
"הקיסר היה אומר שנצטווה אדון הנביאים (משה רבינו) עליו השלום לקחת פרה אדומה במקום הארי כדי שלא יסתכנו לצוד ארי אדום."
הסיפור המלא על האריה האדום מופיע במספר כתבי יד מהמאות ה-15 וה-16 שצילומים מהם נמצאים בספרייה הלאומית. מדובר בקיסר פרידריך השני, שליט האימפריה הרומית הקדושה שחי במחצית הראשונה של המאה ה-13.
פרידריך השני והבז שלו, מתוך כתב היד De arte venandi cum avibus. כתב היד שמור בספריית הוותיקן
פרידריך שהיה גם מלך גרמניה וסיציליה היה איש אשכולות וידע לדבר במספר שפות. הוא הוביל את מסע הצלב השישי לארץ ישראל ואף הצליח בעזרת הסכם שלום זמני עם הסולטן, לאפשר כניסת נוצרים לירושלים. כאדם משכיל ורחב אופקים דן עם יהודי בשם בן אחמי לגבי מצוות פרה אדומה. הקיסר הכיר את דברי הרמב"ם במורה נבוכים פרק ג 'מ"ז:
"ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה"
פרידריך טען שלעומת הרמב"ם הוא דווקא כן יודע את טעם פרה אדומה:
ואמר הקיסר שאם עמד הרב ז"ל (הרמב"ם) על הספר שיש בידי מחכמי הודו – שהיו לוקחים בזמן ידוע בשנה ובחודש ידוע אצלם ארי אדום והיו שורפין אותו וכל מי שהיה מתעסק בשריפתו היה טמא. ובאפרו היו מטהרין הטמאים והנדות שהיה הטומאה החמורה להם. והיו נותנין טעם למה היה מטמא העוסק בו. בעבור שכל ההורג נפש אצלם בין אדם או בהמה או חיה הוא טמא אבל לאחר שהיה אפר לא היה בו דבר טומאה שהיה כמו עפר. ואמר הקיסר כי על כן לקח אדון הנביאים פרה במקום הארי לפי שהיה סכנה גדולה לצוד ארי אדום….
לפי אותם חכמי הודו בספרו של הקיסר, משה רבינו העדיף לקחת חיה פחות מסוכנת מאריה, אבל הסיבה לטקס זהה. הריגת בעל חי גורמת לטומאה אך אפרה דווקא מטהרת.
ניסיתי לחפש בספרים על דת ההינדו לגבי אריות אדומים, טומאה וטהרה אך לא מצאתי דבר. יש חשיבות להרבה בעלי חיים בהינדואיזם אבל לא כל כך לאריה.
יצרתי קשר דרך www.quora.com עם קצין צבאי הודי לשעבר שמתמחה בהינדואיזם. הוא הציע רעיון מעניין. אולי לא מדובר באריה אדום אלא במילה וורמיליון (vermilion) שהוא אבקה בעלת צבע אדום המשמש בין היתר בטקסי נישואים בתרבות ההודית, שם זה נקרא sindoor. אולי מי ששמע את דו השיח בין הקיסר פרידריך ליהודי שמע את המילה ליאון (מתוך וורמיליון) – אריה בשפות אירופיות. בשיחה הוזכר הצבע האדום וייתכן שמעתיק הסיפור חיבר בטעות את שני הדברים יחד.
ואולי מדובר בכלל בדת אחרת מאזור הודו. אולי אתם יודעים?
מקרה נוסף של התעניינות של אומות העולם במצוות פרה אדומה מופיעה בצורת ספר שכתב Andreas Christoph Zeller תיאולוג גרמני והיסטוריון באוניברסיטת טובינגן שחי בין 1743-1684. הוא פרסם באמשטרדם ב 1711 תרגום של הלכות פרה אדומה לרמב"ם בתוספת ביאור רחב מאד.
בסוף הספר פרסם Zeller גם פרק בנושא המשיח.
אולי הקשר בין המשיח (היהודי או הנוצרי) לנושא הפרה האדומה היא הסיבה שהגויים מתעניינים כל כך במצווה העיקרית של פרשת השבוע.
רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' כותב:
תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה ראשונה עשה משה רבינו שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה.
הפרה האדומה תתגלה שוב לקראת ימות המשיח. כולם, גם הקיסר פרידריך וגם התיאולוג Zeller רצו להיות מוכנים. אולי בכל זאת היהודים צדקו….
