הצצה לאוספים המשונים של הספרייה הלאומית

טלכרדים, סימניות וכרטיסי ישיבה בבית הכנסת: מה מתחבא במחלקת הארכיונים של הספרייה?

מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית הוקמה על בסיס האוסף של אברהם שבדרון. שבדרון, שעיברת את השם לשרון אבל בספרייה משום מה הוא נשאר בשם הקודם שלו, היה ידוע כאיש עקשן שלא מוותר על אף הזדמנות להשיג את הפריט שהוא מעוניין בו. אותו ספציפית עניינו תצלומים ואוטוגרפים של אישים חשובים בתולדות עם ישראל.

בחלוף השנים הצטברו בספרייה מיני אוספים שונים ומשונים שספק אם היינו מצפים למצוא בין מדפי ספרייה, ואפילו היא לאומית. לפני שנצלול אל המשונה שבהם – אוסף כרטיסי החיוג של הספרייה הלאומית – אנחנו מזמינים אתכם להניח את הספר שאתם קוראים בצד. וכדי שתזכרו היכן עצרתם את הקריאה, בחרו סימניה אהובה מאוסף הסימניות של הספרייה.

במאה הראשונה לספירה הומצא הקודקס – הספר בצורתו המוכרת לנו, שני קונטרסים (= עמודים) הכרוכים יחדיו. היהודים אימצו את הקודקס רק במאה השמינית, אבל כבר במאה הראשונה לספירה – אז הופץ הקודקס החדש – נוצרה הסימניה. הסמן הדק הזה מיוצר על פי רוב מחתיכת קרטון, עור או חוט כלשהו. הוא מאפשר למעיין בספר החדש לאתר בקלות את העמוד שבו עצר.

הסימניות המעוטרות הראשונות ששרדו מתוארכות למאה השישית, אבל כל הסימניות שבאוסף שלנו הן מהמאה העשרים והמאה העשרים ואחת.

 

הנחתם את הספר בצד? זמן טוב לחייג לחבר ולקבוע מה עושים הערב. איך עושים זאת? למחלקת הארכיונים הפתרונים – בדמות אוסף כרטיסי החיוג של הספרייה. בארץ זכו כרטיסי החיוג של הטלפונים הציבוריים בשם "טלכרד", ובשנת 1996 רואה אור החוברת "טלכרד: בטאון עמותת אספני הטלכרט בישראל", שממנה אנו למדים שהטלפונים הציבוריים בארץ עבדו מאז 1953 על אסימונים.

בשנת 1988 החלה חברת בזק בניסויי שדה של הטכנולוגיה החדשה, ובאוקטובר 1990 הוכנסו הטלפונים מופעלי הכרטיס לשימוש המוני. הטלכרד החדש הושק עם הסלוגן הקולע, "אין כיס בלי כרטיס".

כמעט שני עשורים היה הטלכרד בשימוש. הטלפון הנייד (הפלאפון בשפת העם) החל מכרסם אט-אט בזמן האוויר של הטלפונים הציבוריים, ובשנת 2007, השנה שבה הושק האייפון של אפל, הפסיק היצרן השוויצרי של כרטיסי החיוג את הייצור.

אוסף הטלכרדים ששמור בספרייה מבוסס על תרומת האספן משה מיכאל רוסמן. בדומה לבולים, גם עטיפות הטלכרדים התייחסו לאירועי השעה (רצח רבין), חגגו תאריכים היסטוריים (מאה שנה לקולנוע) והציגו פרסומות שונות (ידיעות אחרונות – העיתון של המדינה) ונופי טבע וחיות בר.

 

אז אחרי שקבענו והתארגנו, שמנו סימניה בספר והתקשרנו לחברים באמצעות הטלכרד, זה הזמן לרכוש לעצמנו כרטיס לערב. כרטיס למה? אוסף הכרטיסים של הספרייה מספק כמה אפשרויות.

אחד התיקים מכיל כרטיסי קונצרטים, מקצתם אירועי התרמה. במלון פלס ברחוב ממילא בירושלים, למשל, מתקיים ב-2 בפברואר 1932 קונצרט גדול מיצירות המאה השבע עשרה והשמונה עשרה לטובת מוסדות "עזרת נים". בבית הספר האיטלקי מתקיים ב-25 בנובמבר 1933 קונצרט לטובת טיפול בילדים עניים ויתומים.

 

דרך אחרת לתרום (ועל הדרך גם אולי להיתרם) היא לרכוש "כרטיס הגרלה נושא פרסים".

 

הגרלות דומות מתקיימות גם כיום. בציבור החרדי הן נקראות מכירה סינית. היום העניינים השתכללו. הציבור החרדי נחשף להגרלות האלה במודעות ברחוב, במייל ובדואר. בדרך כלל מגיע קטלוג עם פרסים משוכללים – רכבים, דירה, טיסות לחו"ל, מוצרים למטבח ולסלון. הפרסים יכולים להגיע לשווי של עשרות אלפי שקלים. בכל לוח מודעות בעיר חרדית אפשר לראות פרסומים על הגרלה שנסגרת בקרוב וש"ממש ממש אסור לפספס".

ומה עם ביקור בקולנוע? מתברר שגם בשנות החמישים דובר בהוצאה לא זולה, בייחוד אם מכניסים לחישוב את המס הידוע לשמצה, "היטל עינוגים" – שהופסק רק בשנת 1982 על פי צו של שר המשפטים. עד ביטולו הייתה רשאית כל עירייה להטיל מס על "כרטיסים הנמכרים לעינוגים ציבוריים". בין הסרטים המוצגים תוכלו לצפות בלהיטים כמו הרוצחים (1964). התסריט מתבסס על סיפור קצר בשם "הרוצחים" שפרסם ארנסט המינגוויי בשנת 1927. מדובר בסרטו האחרון של רונלד רייגן והיחיד שבו הוא משחק תפקיד של נבל.

 

דוגמה לכרטיס ישיבה רב-שימושי מסוג אחר לגמרי אנו מוצאים בתיק הארכיוני המכיל "תעודת מקום תפילה לשנת …". התיק מכיל רק חמישה כרטיסים – אחד לבית הכנסת התל-אביבי "ישורון", שניים לבית הכנסת הירושלמי "ישורון" ועוד שניים לקהילת "שארית ישראל" בארה"ב. הכרטיס המוקדם ביותר הוא משנת תשט"ו, היא שנת 1955-1954. כיום, במידה שנמכרים כרטיסי ישיבה לבתי כנסת, הם נמכרים בעיקר בתקופת הימים הנוראיים.

 

לסיום נציג את האוסף הכי פחות ספרייתי מכולם: אוסף קופות הצדקה של הספרייה. כבר בתקופת התלמוד תיקנו חכמינו תקנה שבכל עיר שבה קהילה יהודית ימונה גבאי צדקה שיאסוף צדקה מבני הקהילה וישמרם בקופה מיוחדת. הרמב"ם הפך תקנה זו להלכה. רבי דובער שניאורי מחב"ד היה הראשון ליזום את יציאתן של קופות הצדקה ממיקומן המקורי בבתי הכנסת ובבתי המדרש, והכנסתן אל הבית היהודי. לימים המליץ האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון לקבוע קופסת צדקה גם ברכב "לשמירה הגנה והצלה, וכדאי לפרסם הוראה זו". הציבור הכללי נתקל בקופות הצדקה בבתי עסק רבים.

 

כתבות נוספות

הממתקים העבריים שלא מנסים גם בסגר

ההורוסקופ העברי הראשון!

אנחנו מזמינים אתכם לשמוח בשמחתנו

חג השבועות ומלחמות המים של יהודי מרוקו

חג המים מתחיל את דרכו דווקא כדרך סמלית לגזור את דינו של אדם

ילדים בעיר דמנט (הסמוכה למרקש) משחקים במים.

מספרים לנו שמנהג התזת המים בשבועות הולך ונעלם. גם אם זה נכון – וזה בכלל לא בטוח – אנחנו זוכרים אותו היטב. זרמי מים מצינורות משקים את העוברים והשבים, שקיות מים עפות לכל עבר. הקישור בין חג שבועות להתזת מים על העוברים והשבים איננו מובן מאליו. מקורו במרוקו.

מתי התחיל המנהג? העדות המוקדמת ביותר למנהג היא בת כ-450 שנה. החכם המרוקאי רבי משה בן מימון אלבז מספר על מקרה שקרה בעירו תרודאנת, השוכנת בעמק הסוס בדרום מרוקו. בערב חג השבועות התקיימה בבתי כנסת במרוקו תחרות קריאה של פיוטי אזהרות, העוסקים במניין תרי"ג (613) מצוות היהדות. חוקי התחרות פשוטים: מי שנגזר דינו לסיים ולקרוא את האזהרות נלקח בתום הקריאה אל חצר בית הכנסת ושם זכה למקלחת של מים צוננים מידי המשתתפים בתחרות והנוער המחכה – מי בכד ומי במחבת.

באותה שנה, מספר אלבז, סיים הילד שלמה פחימה בן החמש לקרוא את האזהרות ביום הראשון של שבועות. אביו של שלמה ביקש מהציבור שיניחו לבנו ולא יתיזו עליו מים. גם לאחר התערבות הסב, שהיה מנכבדי הקהילה, בקשתם נדחתה. טענת הציבור הייתה שמנהג אבותינו בידינו ואין לשנותו. העדות הראשונה של המנהג מעידה כבר היא שמדובר במנהג מבוסס.

אזהרות לרבי יצחק בן ראובן אלבג'לוני, מתוך "מנחת ביכורים", ליוורנו 1844, אתר היברובוקס

המים המותזים בשבועות זכו במרוקו לכינוי 'מי הישועות'. האמונה היא שבכוחם של מים אלו לרפא מחלות שונות ולהבטיח את בריאות המותז. המנהג הדתי נפוץ מחוץ לבית הכנסת ונעשה נחלתן של כל קהילות מרוקו. באוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת שחיבר מאיר נזרי, מציין החוקר שבספרי המנהגים אנחנו מוצאים ניסיונות של חכמים לבטל את חגיגות המים של שבועות. בצד האוסרים, היו מרבני מרוקו שסיפקו גם הסברים הלכתיים למנהג. בכל ההסברים הללו מומשלת התורה למים.

ההסברים ההלכתיים שנוסחו כדי להצדיק או לתקוף את המנהג מזכירים את הניסיונות להצדיק את הסביבון, הרעשן או קרנבל הפורים. מתברר שגם במקרה זה, מדובר בסך הכל בניסיון להסתיר את העובדה שגם הפעם שאבו היהודים השראה מסביבתם. השערת החוקרים היא שמנהג התזת המים בשבועות הגיע אל יהודי מרוקו מהסביבה הלא יהודית. בצפון אפריקה חגגו התושבים בכל קיץ את חגיגת האנסארה. החגיגות כללו מלחמות מים שבמהלכם נרטבו כל הנוכחים.

בארץ ישראל העדיפה התנועה הקיבוצית כבר משנות העשרים את חג הסוכות כחג המים נוכח הקשר לשמחת בית השואבה בבית המקדש בסוכות. מדובר בהמשכה של מסורת בת אלפי שנים, שמקורותיה כבר בתלמוד, הקושרות בין סוכות לבין פולחנות להורדת המים. אם לשפוט מאזכורי החג בעיתונות העברית, העדויות המאוחרות ביותר לחגיגות חג המים בסוכות מגיעות רק עד תחילת שנות השישים של המאה הקודמת. בפעם הבאה שמוזכר "חג המים" בעיתונות הוא מוזכר בהקשר אחר לגמרי: השלמת מפעל-המים בגליל התחתון. נראה כי העליות הגדולות של ראשית קום המדינה הפיצו את מלחמות המים של שבועות, שהתחילו בכמה קהילות יהודיות בצפונה של אפריקה לכלל ישראל.

חג המים בקיבוץ גניגר עם שרה הופמן, אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת / סג'למאסא : כרך שלישי – אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, הוצאת בר-אילן, תשע"ח

יואל רפל, נדודי שינה ומים על הרצפה, מוסף 'שבועות', 'מקור ראשון'

 

כתבות נוספות

לא רק חלב: המנהגים האחרים של חג השבועות

ספר התורה של המלך ליום אחד

כך גייסה הציונות את חג השבועות

"המערה החשמלית" של "ההגנה"

מחנה הצבא יונה שכן בצפון תל אביב. ארלוזורוב נרצח ממש ממול, "ההגנה" התאמנה בו, וממנו הופגזה אלטלנה. זהו סיפורו

1

צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

בארכיונו של הצלם בנו רותנברג, מהבולטים שבצלמי ראשית המדינה, נמצאת סדרת תצלומים המציגים את חברי ארגון "ההגנה" מתאמנים במחנה הצבאי שנקרא "מחנה יונה". ארכיון התצלומים נסרק ונשמר לאחרונה באוספי הספרייה הלאומית באדיבות אוסף מיתר, וכך יכולים המבקרים להתרשם גם הם מהתמונות: בתצלומים נראים חברי "ההגנה" מאזינים לתדרוכים, רצים, קופצים, זוחלים, וגם סתם כך מצטלמים, ביחד ולחוד. אימונים אלו התקיימו בצפון הישן של תל אביב, ממש ליד המקום שבו נמצאים היום מלון הילטון וגן העצמאות; וכך התעוררה סקרנותי לגלות את סיפורו של המחנה, שלא רק אירח את אימוני "ההגנה", אלא מצא את עצמו עד למספר פרשיות בולטות בסיפור הציוני.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

לא תמיד התאמנו שם אנשי "ההגנה". אותם אימונים ראשונים במחנה התקיימו בסוף שנת 1947, כשפינה הצבא הבריטי בדצמבר באותה שנה את גוש דן. חברי "ההגנה" מיהרו להשתלט על הבסיסים המפונים ששכנו בתל אביב, בהם כמובן מחנה שרונה הבריטי (בסיס המטכ"ל בקריה), וגם המחנה הזה. שלושה ימים לאחר הפינוי נהרג בדרכו לירושלים אחד ממפקדי "ההגנה", יונה רסין, וחבריו מיהרו לקרוא את הבסיס הצבאי המפונה על שמו.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

מה היה שם לפני כן? בתחילת המאה ה-20 הורחב על גבעה זו בית קברות מוסלמי "חדש". בית הקברות שימש את תושבי יפו שסבלו ממגפת כולרה באותם ימים, ונאלצו לקבור את מתיהם רחוק מן העיר (באותה תקופה הוקם גם בית הקברות היהודי ברחוב טרומפלדור, מאותה סיבה בדיוק). בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים על המצוק מחנה נופש לטייסי חיל האוויר המלכותי. למה דווקא שם? מאותן סיבות שגם היום רוצים אנשים להגיע לתל אביב. המחנה שכן סמוך לחוף הים, בעיר שיש בה בתי קפה, אירועי תרבות, נשפים וכמובן – אלכוהול. חיילים בריטים מכל רחבי המזרח התיכון הגיעו לשהות במקום להתרעננות וצבירת כוחות.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

למרגלות המחנה ששכן על מצוק הכורכר השתרע החוף הקרוי היום על שם המלון שהוקם מעליו, חוף הילטון. על חולות החוף הזה, לאורך שפת הים התיכון, טיילו בליל שבת ה-16 ביוני 1933 סימה וחיים ארלוזורוב, אחרי שעזבו את בית הקפה ששכן מעט דרומה משם, במקום שבו נמצא היום מלון דן. שם הם הבחינו בשני זרים שעקבו אחריהם זמן מה, ושם שלף אחד מהעוקבים אקדח וירה בארלוזורוב, שהיה באותה עת ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מעין "שר החוץ" של התנועה הציונית. הרצח הסעיר את היישוב העברי, ואצבעות מאשימות הופנו כלפי התנועה הרוויזיוניסטית.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

נרוץ שוב כמה שנים קדימה. 15 שנה בדיוק למען האמת, אל יוני 1948. אל מול חופי תל אביב עלתה על שרטון ספינת האצ"ל "אלטלנה", לאחר שנמלטה מחוף כפר ויתקין, שבו החל העימות מול כוחות צה"ל. בבטן הספינה משלוח נשק שביקש האצ"ל לספק לחייליו. לצה"ל ניתנת ההוראה לעצור את האונייה בירי סוללת תותחים. היכן עמדו אותם תותחים שהפגיזו את האונייה? נכון מאוד, במחנה "יונה" שעל רכס הכורכר. פרט מעניין נוסף: על האלטלנה נהרג אברהם סטבסקי, אחד מאנשי תנועת בית"ר שהואשם ברצח ארלוזורוב.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

רצה המקרה ובקרבת המחנה שאינו קיים יותר התרחשו שניים מאירועי המפתח בסכסוך בין פלגי הימין והשמאל ביישוב היהודי בארץ ישראל. מה עוד היה במקום? כזכור, השתלטו אנשי "ההגנה" על המחנה מיד עם פינויו, עת החל השלב הראשון במלחמת העצמאות. שם הוקמו חלק מגדודי חטיבת "קרייתי", ושם אומנו טירונים שהגיעו לאחר מכן לחטיבת "גבעתי". מחנה "יונה" שימש גם בסיס חיול ראשוני לחלק מכוחות "ההגנה" בפרוץ מלחמת העצמאות. במשך תקופה שימש מחנה "יונה" את חיל הרפואה בראשיתו, וגם בסיס ההדרכה לאימון גופני ולכושר קרבי, כמו גם בית הספר לחינוך גופני שכנו במקום עד שעברו במהלך שנות החמישים למכון וינגייט.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

בשנות החמישים והשישים ניטש מאבק מר בין הממשלה לבין עיריית תל אביב שביקשה לפנות את המחנה ולהקים בשטחו גן ציבורי גדול. לקראת יום העצמאות הראשון פונה חצי משטחו של מחנה "יונה" ובמקומו החלה באפריל 1949 נטיעת "גן העצמאות". רק בתחילת שנות השישים פינה צה"ל את מלוא השטח והושלמה נטיעת הגן. בחלק מהשטח הוקם בשנת 1965 מלון הילטון שעומד שם עד היום.

תוכלו לעיין בתמונות המופיעות בכתבה זו, ובתמונות נוספות מאימוני "ההגנה" במקום, בקישור הזה. מזהים את עצמכם או קרוביכם בתצלומים? ספרו לנו בבקשה: כאן בתגובות, בפייסבוק, או בטוויטר.

תודה לפלג לוי ולמודי שניר, אנשי פרויקט "תולדות ישראל" על המידע שסייע בכתיבת כתבה זו. תודה לד"ר ניר מן על עזרתו המחקרית.

 

תוספת קטנה לסיום

לא רק אירועים מציאותיים התרחשו במחנה "יונה", בחוף הילטון ובסביבתם. גם אחת מחבורות הילדים המפורסמות ביותר של ישראל הצעירה בילתה את ימיה שם – חסמב"ה. אלו שקראו את הספרים ודאי יודעים שהמערה החשמלית המפורסמת, המפקדה הסודית של ירון זהבי וחבריו, שכנה ממש שם: בין סלעי הכורכר שמתחת לבית הקברות המוסלמי ומאוחר יותר מתחת למלון הילטון. תוכלו לקרוא עוד על המערה – הבדיונית או שמא האמיתית? – בכתבה שפרסם אלי אשד בקישור זה.

 

כתבות נוספות

הנשק הסודי של "ההגנה": עלון הקיר "החומה"

האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

מה מסתתר במנהרה הסודית שהתגלתה בספרייה?

כעס, אשמה ופחד – כך חזה פיקוד העורף שנתנהג בזמן מגפה

אל תגידו שלא אמרנו לכם: חוברת שנמצאה באוספי הספרייה חושפת שכבר לפני תשע שנים פיקוד העורף עדכן איך צפויה המגפה להשפיע על אוכלוסיית המדינה, והאם אנחנו צפויים להתנהג בהתאם. בלמ"ס

'התנהגות האוכלוסייה באירוע מגיפה ועקרונות התערבות' שכתב רמי פלץ היא חוברת מידע שפירסם ענף מדעי ההתנהגות של פיקוד העורף בשנת 2011, לפני הקורונה. בתוך החוברת הקטנה הזאת שבה 25 עמודים, הגיש לנו פיקוד העורף תחזית, ובה צפה כיצד אנחנו, האוכלוסייה הכללית, עתידים להתנהג במקרה שתכה מגפה בישראל, או שתגיע לכאן מגפה כלל עולמית. בעקבות התפרצויות ה'סארס' האימתני ו'שפעת העופות' הידועה לשמצה, החליטו בפיקוד העורף להכין את כל הנוגעים בדבר, "רק למקרה שבאמת תהיה פה מגפה יום אחד בעתיד הרחוק".

תשע שנים בלבד לאחר מכן, שוטפת את העולם מגפה של פעם במאה שנה – ה'קוביד 19', או ה'קורונה'. כשקוראים בחוברת קשה להאמין שהיא נכתבה לפני שהכתה בישראל מגפה בסדר גודל שכזה, כי בזמן שאנחנו שומעים כמעט בכל ריאיון משפטים כמו "אף אחד לא ידע שככה יהיה", או, "אנחנו לומדים את הדברים תוך כדי" – מתברר שפיקוד העורף שלח מזכר בן 25 עמודים, ובו הודיע לכולם שככה יהיה בדיוק, ושלדברים האלו כדאי להתכונן:

"התנהגות האוכלוסייה במצבי החירום השונים הנה הבסיס לפעולה של פיקוד העורף, כוחות החירום וההצלה, והרשויות המקומיות… מכאן החשיבות הרבה להבנה מעמיקה של התנהגות זו במטרה להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהיות בבסיס הערכת המצב".

או במילים אחרות: זה חשוב, תקשיבו.

כבר בתחילת החוברת מונה פיקוד העורף את המאפיינים שילוו אותנו באירוע מסוג כזה. את כולם אתם כבר מכירים די טוב: פחד (מהלא נודע), אשמה, האשמה, סטיגמה והשפעה על מאפיינים חברתיים, משפחתיים ותעסוקתיים.

אנחנו מתחילים במגפה מסתורית שמתפתחת בחוץ-לארץ, ובישראלים שמדברים קצת על החדשות, אבל מורידים ברמת ותחושת האיום. מעבר לזה גם ככה אין מה לעשות. אבל מה קורה ברגע שמופיעים מקבצי תחלואה קטנים? אנחנו עושים רציונליזציה ומרחיקים מאיתנו את האיום: "זה לא יגיע לכאן", "זה לא יכה בי".

עד כאן בסדר. אבל מהרגע שיופיעו מקבצי תחלואה משמעותיים, בחוברת מזהירים שהמצב משתנה מהר:

"התגובה האנושית היא עזה ומובילה לעלייה בתגובות הרגשיות כולל כעס, חרדה, בלבול והלם". ולרגשות האלה יש השפעה ישירה על ההתנהגות שלנו, שאותה ניסה פיקוד העורף לחזות: "לתגובות הציבור להתפרצויות מגפות בעבר היו תוצאות שליליות כגון התנהגות של זהירות מופרזת, הימנעות ממקומות או מפעילויות עם סיכון נמוך לזיהום ולהידבקות, ואפילו הימנעות מבתי חולים וממוסדות בריאות אחרים מחשש להידבק מאחרים."

פיקוד העורף מלמד שרמות הלחץ והחרדה שלנו יעלו בחדות, שצפויה ביקורתיות רבה והטלת ספק בהנחיות הבידוד, ואמביוולנטיות אל מול ההנחיות של הרשויות והמדינה. וגם באזהרות לא חוסכים כשמתריעים מפני חוסר פתיחות ושקיפות עם הציבור שיביא להחמרת המצב ולהגברת החשש והדאגה, כשמהעבר השני יהיו בינינו כאלו שיגיבו בצורה הרבה יותר קפדנית מאשר הנחיות משרד הבריאות.

איפה אתם על הסקאלה? תרשים מסכם של 'הפסיכולוגיה החברתית של אפידמיות'

אבל מה לגבי הסיקור התקשורתי, וכיצד הוא עלול להשפיע על ההתנהגות שלנו? לפי הכתוב בחוברת למטבע יש שני צדדים: בצד החיובי נמצא העברת מידע על אופן התפשטות הנגיף ואילו צעדי מניעה יש לנקוט. מצד שני, בגלל הסיקור הלאומי אנשים המרוחקים ממקום ההתפרצות עלולים לפתח חרדה ולנקוט אמצעי מניעה מוגזמים. פיקוד העורף מתייחס באופן ספציפי להצטיידות יתר במסיכות ואמצעי מיגון ולפערים שהדבר יוצר:

"לכך יש להיערך כבר בשלבים הראשונים: האם לומר לא צריך מסיכה? האם להמליץ על מסיכה ספציפית? מה יגידו מומחים שלא מסבירים מטעם המערכת הפורמאלית? אנו יודעים שלפרשנים מבחוץ יש השפעה לא קטנה על קבלת ההחלטות בעת משבר".

ברמה החברתית מזהירים אותנו שהמתחים יעלו, שתופנה גזענות כלפי קבוצות מסוימות ושיחפשו שעירים לעזאזל. תחושות קיפוח חברתי יצופו מקבוצות שונות שיושפעו מהצעדים לעצירת התפשטות המגיפה. אבל בפיקוד העורף בוחרים להתעכב דווקא על נושא שמשפיע כעת על כל אחד מאיתנו ברמה האישית:

גובהה 21 ס"מ ויש בה 25 עמודים, פנים החוברת של פיקוד העורף
גובהה 21 ס"מ ויש בה 25 עמודים, פנים החוברת של פיקוד העורף

"דרך התמודדות לא מוכרת לציבור היא ההישארות בבית והעוצר הביתי", והחשיבות של הקמת מערכת תמיכה לטיפול בנושא זה: "אחד המחקרים בנושא מגפת ה'סארס' בהנוג-קונג מדבר על כך שחלק ניכר מהציבור חש אימה, חוסר אונים או חשש. כמחצית מהנשאלים דיווחו על כך שבריאותם הנפשית התדרדרה. רבים העידו שרמות הלחץ במשפחה ובעבודה עלו".

פסקה העשויה לעניין אתכם במיוחד מתייחסת להמשך החיים בשלב המגיפה, ואיך עלינו להתכונן מבחינה מערכתית במקרים של עוצר ביתי והפסקת פעילות לאורך זמן; למשל – "מומלצת היערכות של משרד החינוך עם תוכנית לימודים דרך האינטרנט, הדבר יענה לצרכי חלק מהציבור לפחות". כמו-כן פיקוד העורף מזהיר מפני שני חששות גדולים מאוד שככל הנראה יעלו מהציבור: קשיים רגשיים, ואובדן הפרנסה.

ומה לגבי אסטרטגית יציאה? לפי החוברת יש ארבע נקודות עיקריות ששווה להתעכב עליהן: מנגנוני תמיכה באנשים, תקשורת פתוחה ושקופה בין המדינה לאזרחים, שמירה על שפיות חברתית והחזרת תחושת הביטחון. איך מחזירים את תחושת הביטחון אתם שואלים? זה די פשוט, תוכנית:

"כדי להשיב במידה מסוימת את תחושת הביטחון שנפגעה, יש לנסות ולהעצים את המסרים שהמצב בשליטה (ככל שהוא אכן בשליטה) את הדרכים להתמודדות ואת הזמן שזה צפוי להיגמר ושהדברים הולכים לחזור למסלולם". ובפיקוד העורף גם ממליצים לכם באופן אישי לשים "דגש מועצם על העתיד ועל תחושת התקווה".

אז מה אתם אומרים? איך אנחנו עומדים עד עכשיו בהנחיות פיקוד העורף?

 

כתבות נוספות

ספרים בבידוד: מגפות בספרות מופת

בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע

המוצא האחרון: כך הציל מרדכי זאב חבקין את העולם משתי מגפות