המוצא האחרון: כך הציל מרדכי זאב חבקין את העולם משתי מגפות

תארו לעצמכם שמצאתם את החיסון לקורונה, אבל אף אחד לא מאמין לכם. אף אחד לא נותן לכם הזדמנות להוכיח שאתם יכולים להציל את העולם. האפשרות היחידה שנותרה בידכם: להזריק לעצמכם נוזל מלא בנגיפי קורונה מוחלשים ולקוות לטוב. המזרק בידכם – הייתם עושים זאת?

אודי אדרי | 19.03.20

מרדכי זאב חבקין

שערורייה, אנטישמיות, וניסויים בבני אדם – כשפתחנו את הארכיון המרתק הזה, איש לא שיער כיצד יתפתח סיפורו המופלא של מדען ציוני שהיה נחוש להציל את העולם ממגפות הדבר והכולרה כנגד כל הסיכויים. הכירו את מרדכי זאב חבקין.

מסלולו של חבקין, יליד האימפריה הרוסית של 1860, נקבע ברגע שסיים את לימודיו בשוויץ בסוף המאה ה-19 והחליט להפוך את חקר היצורים הקטנים לעבודת חייו. היותו של לואי פסטר אחד המדענים הידועים בתחום באותה התקופה, כמו רבים מאיתנו ששולחים קורות חיים כי למה לא בעצם, הביא את חבקין לדרוש עבודה במכון פסטר בפריז – והוא גם קיבל אחת: ספרן. למה? כי זה התקן שהיה פנוי במכון, בירוקרטיה.

אחרי שעבד עם מומחים כמו פסטר ומחניקוב, התפרצויות הכולרה ברוסיה ובהודו נעשו איום של ממש. חבקין חש שהגיעה שעתו, ואחרי מחקר מאומץ הוא הצליח לפתח חיסון לכולרה המבוסס על חיידקים מוחלשים. בהתחשב בעובדה שאנשים מתו בחוץ ממגפה משתוללת, ובעקבות הסירוב לתמוך במחקרו, חבקין לקח את את הצעד הדראסטי לעבר המוצא האחרון להוכיח את אמינותו של החיסון: הוא הרים את המזרק שהיה מלא בחיידקי כולרה מוחלשים, החדיר את המחט לזרועו, והזריק לעצמו באחת את המגפה ישירות לתוך זרם הדם. הייתם מעיזים לעשות זאת?

לחצו להגדלה — תכנונים לקראת סיור של חבקין עם משלחת ממשלתית, שבו יחסן חבקין תושבי כפרים

לאחר כמה ימים שסבל מחום ומתסמינים מדאיגים – הגיעה התפנית המיוחלת, ובתאריך 30 ביולי של אותה שנה (1892) דיווח חבקין לגוף המחקר הביולוגי בצרפת על הצלחת החיסון. המדינות האירופאיות נשארו ספקניות וחשדניות כלפיו, ולא קיבלו את ממצאיו. הממסדים ביבשת אירופה לא התלהבו כל כך מרעיון החיסונים באופן כללי.

חבקין סירב להאמין שהתרופה שיכולה להביא מזור לסבלם של מיליונים לא תראה אור יום ולכן החליט לנסות את מזלו באנגליה, שם המצגת שלו דווקא צלחה, ופתחה לו דלת במוקד התפרצות שבאסיה – בהודו, אם לדייק. וכך יצא חבקין להודו והגיע סוף סוף לתת היבשת, והתכונן להתחיל בעבודתו. התפרצות הכולרה הנרחבת בהודו גרמה, בין השאר, לממשל הבנגלי, ששיווע לכל עזרה, לאשר לחבקין באופן רשמי לחסן אנשים בשטחה של הודו.

אישור מהממשלה של בנגל לחבקין לבצע חיסונים בהודו

התפרצות מחלה נוספת, מגפת הדבר במומביי, הביאה את הרשויות בהודו לפנות אל חבקין לעזרה במציאת חיסון. לאחר שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית, בינואר 1897, שוב חיסן חבקין את עצמו בחיסון נסיוני למגפת הדבר – כי היי, אם זה הצליח פעם אחת, מה הסיכוי שזה לא יצליח בפעם השנייה? וזה הצליח! מהר מאוד עבר חבקין לניסויים בבני אדם מלבד עצמו: הוא חילק שתי קבוצות אסירים מתנדבים שהסכימו לקחת חלק בניסוי בבית הסוהר, והשווה את התוצאות בין שתי קבוצות האסירים כדי לוודא שהחיסון באמת עובד. במהלך עבודתו על החיסון לדבר, חבקין אף הקים מעבדה בעיירה בייקולה. לימים תיקרא המעבדה 'מכון חבקין', על שמו.

הצלחת החיסונים באוכלוסיית הודו הייתה פנומנלית. עד 1900 חבקין הציל ארבעה מיליוני אנשים הודות לחיסוניו. אפילו הרוסים פנו אליו בערוצים חשאיים וביקשו אספקה מחיסון הכולרה. אבל כמו שאנשים נהנים לראות כוכב עולה, לא חסרים אנשים שישמחו לאיד לראות כוכב נופל, וחבקין התקדם לקראת הפרשה שתכתים את שמו ותעלה בחייהם של עשרות אנשים.

בשנת 1902 הגיע חבקין לכפר בשם מולקוואל בהודו על מנת להעניק חיסונים לתושבי הכפר, ובימים שלאחר מתן החיסון, 19 מהתושבים מתו ממחלת הטטנוס. אנשים מיד החלו להפנות אצבע מאשימה כלפי חבקין, וטענו שמשהו השתבש עם אחד מבקבוקי החיסון.

מהר מאוד נפוצה השמועה שהחיסון היה נגוע בטטנוס. הוקמה ועדת חקירה שמצאה את חבקין אשם, ולאחריה, באווירה טעונה וכואבת, הוא גורש מהודו לאנגליה. הפרשה כונתה "פרשת דרייפוס הקטנה", וכל העת אפף אותה בושם אנטישמי, שגם ככה לא הייתה זרה לחבקין מחייו ברוסיה.

עם זאת, בהיותו טיפוס שלא מוותר, ובעזרתם של חבריו ומדענים מפורסמים, מדענים חשובים באנגליה התרצו והעניקו לו גיבוי במכתב שהתפרסם בעיתון הבריטי 'הטיימס'. הם הסכימו כי מחמת הספק הסביר, אי אפשר לקבוע שהאחריות היא של חבקין – וחתמו על המסמך. הזיכוי העצל הזה עזר לחבקין לחזור להודו ולהמשיך בעבודת החיסון נגד הכולרה והדבר. הוא הוכיח את עצמו כמדען כה יעיל, עד שלאחר שחזר לכלכותה בשנת 1907, הוציאו השלטונות ההודיים דו"ח שזיכה אותו לגמרי ב"פרשת דרייפוס הקטנה", וקבע שאין מקום לזכותו מחמת הספק הסביר בלבד – אלא שהוא זכאי לחלוטין.

אבל להציל את העולם לא הספיק לחבקין. לאחר שיצא לפנסיה ב-1914 וחזר לצרפת שנה לאחר מכן, הוא המשיך להשקיע את זמנו בעבודתו המדעית ובענייני היהדות והציונות. השקעה זו התבטאה בתמיכה בארגונים ציוניים, תמיכה בטיפול בקורבנות המלחמה היהודים במהלך מלחה"ע ה-1 ואחריה, ואף ייסוד 'קרן חבקין לחינוך יהודי במזרח אירופה' אחרי המלחמה. לקראת סוף המאה ה-19 הוא אפילו נועד עם הסולטן בארץ ישראל, וניסה לשכנעו למכור ליהודים אדמות, אבל הסולטן לא ממש התלהב מהרעיון.

סיפורו המטלטל של חבקין ואפילו ארכיונו ממשיכים לרתק עד עצם היום הזה. ומה שבטוח הוא שבימים סוערים אלו, כשמגפה חדשה משתוללת בחוץ, חבל מאוד שחבקין לא נמצא איתנו כאן היום. מי יודע, אולי היה מזדמן לו להציל את העולם בפעם השלישית? הוא ודאי היה קופץ על ההזדמנות.

תודה לרחל משרתי ממחלקת ארכיונים, על סיועה בהכנת הכתבה.

כתבות נוספות

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

פעם ב-100 שנה: מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

תגלית: כך ניסתה הקהילה היהודית באיראן לרכוש את קבר מרדכי ואסתר

מסמכים שהתגלו בארכיון חושפים: לכבוד 2,500 שנה להצהרת כורש שיתפו יהודי איראן והממשל פעולה ביוזמה מפתיעה

חן מלול | 08.03.20

יהדות איראן פורים

Eugène Flandin - Voyage en Perse, avec Flandin, éd. Gide et Baudry, 1851

לא לחלוטין ברור מיהו היוזם, אבל בשנת 1968 התכתבות נמרצת מתפתחת בין שלטונות השאה האיראני לבין נציגי יהדות איראן בפרלמנט. מוקד ההתכתבות? הניסיון לרכוש את קבר מרדכי ואסתר בהמדאן. העילה? חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש בשנת 1971.

הצהרת כורש ניתנה בשנת 538 לפני הספירה בידי המלך כורש. בהצהרה ההיסטורית איפשר מייסד הממלכה הפרסית לכל העמים החיים בשטחי ממלכתו לחזור ולהשיב על כנו את הפולחן לאלוהיהם, שנאסר תחת שלטונה של מלכות בבל המובסת. במקרא (ספר עזרא א', א-ד) מופיעה גרסה המיוחדת לעם ישראל היושב בגלות, ולפיה איפשר כורש לעם הגולה לחזור ליהודה ולבנות בה את בית המקדש שחרב.

את העדות הראשונה על שיוך המוזוליאום בהמדאן לאסתר ומרדכי גיבורי המגילה הנקראת בפורים סיפק בנימין מטודלה, היהודי הנודד בן המאה ה-12. וכך כותב מגלה הארצות: "ומאותו ההר עד חמדן מהלך עשרה ימים, היא מדי העיר הגדולה, ושם כמו חמשים אלף מישראל ושם לפני כנסת אחת קבורים מרדכי ואסתר".

אחת המסורות שנקשרו סביב הקבר מספרת שלאחר מות המלך אחשוורוש ביקשו תומכי המן המת לנקום באסתר ובמרדכי. השניים נמלטו להמדאן ושם נפטרו בשיבה טובה בקרב הקהילה היהודית שבעיר. איך כל זה קשור למלך כורש? על פניו, אין קשר, אבל מההתכתבות שנמצאה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בתוך ארגון ארכיון אורט העולמי, וממקורות היסטוריים על אודות חיי השאה האחרון של איראן – כולל הנאום שלו באותן חגיגות, ברור כי מוחמד רזא שאה פהלווי ראה את עצמו כממשיכו של כורש וביקש להקרין תדמית זו אל יהודי הממלכה. חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש היו בדיוק האירוע שלו ציפה.

מוחמד רזא שאה פהלווי, המלך האחרון של איראן

במכתב ששלח המנהל הכללי של המחלקה לארכיאולוגיה וחינוך ציבורי האדון עבדוללי פורמנד אל נציג יהודי איראן בפרלמנט לטפאללה חי – אלו הם שני המתכתבים העיקריים שזיהינו – מבהיר הראשון שהמשרד לחינוך לאומי יסייע בידיה של הקהילה היהודית באיראן לרכוש את הקבר ואת האדמות סביבו מידי בנק באזארגאני המחזיק בהם. הרכישה תמומן באמצעות מכירת כרטיסי כניסה לקבר.

ההתכתבות בין נציג הממשל לנציג היהודים בפרלמנט, דצמבר 1968

בהתכתבות בין המשרד לבין נציג היהודים מורגשת תחושת הדחיפות של המשטר. השולח, פורמנד פרהמנד מאיץ בקהילה היהודית להחזיר לו תשובה – עדיף חיובית – על היוזמה, כיוון שטרם נענו פניות המשרד.

בצד היוזמה לרכוש את הקבר, תיכננה הקהילה היהודית הקמת בית ספר מקצועי על שם כורש הגדול, עם בית חולים, הוצאה לאור של מילון עברי-פרסי ואף הקמת תערוכה על פועלו של כורש בכל השפות – תערוכה שתעסוק בנושא זכויות האדם על בסיס התורה. לא ברור מה מהתוכניות הללו יצא לפועל. נראה שמכל היוזמות רק קניית אדמות הקבר בוצעה, וב-18 בינואר 1970 התקבל האישור הסופי. אדמות הקבר נקנו והועברו – כך אנו מעריכים למרות שהתיעוד נפסק בשלב זה – לידי הקהילה.

אישור הקנייה של אדמות הקבר, זהו גם המסמך המאוחר ביותר שמצאנו מאותה התכתבות, 18 בינואר 1970

ירח הדבש של יהודי איראן והשלטונות במדינה הגיע לקיצו המהיר והאכזרי עם עליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון והתבססות המהפכה האיסלאמית באיראן בשנת 1979, אז גם נמלט כורש החדש – הוא השאה האחרון של איראן, אל ארצות הברית.

מאז ומדי כמה שנים עומד קבר מרדכי ואסתר בהמדאן במוקד מחלוקת מרה. בשנת 2011 פרצו מהומות סטודנטים תומכי המשטר שפעלו להוציא את הקבר מרשימת האתרים לשימור באיראן בעקבות – לטענתם – ניסיונה של ישראל להרוס את מסגד אל-אקצא. מחאתם נרשמה כהצלחה והשלט המורה "זִיָארַתְגָאהּ" – מקום עלייה לרגל, הורד. מעת לעת משמיעים סטודנטים ברחבי איראן איומים על הריסת הקבר והקמת קונסוליה פלסטינית במקום. אבל הקבר לא נהרס, ולמקום מורשים כיום להיכנס רק יהודים ולבקש משאלות מאסתר וממרדכי. אגב, למרות המסורת ארוכת השנים המשייכת את הקבר עם דמויתיהן של מרדכי ואסתר, סיפרה לנו החוקרת תמר עילם גינדין לסיפור המגילה כולו אין תיעוד בכתובים איראניים, ומדובר, לפי אחת הסברות המובילות, דווקא בקברה של המלכה שושן-דֹחְ'ת, אשת המלך יַזְדֶגֶרְד הראשון מהמאה הרביעית-חמישית לספירה. במקורה הייתה העיר המדאן בירת מדי, וכשנכבשה בידי כורש הפך אותה המלך לבירת הקיץ של האימפריה הפרסית. העיר אף נזכרת בתנ"ך, בספר עזרא, בשם אחמתא.

תודה לתמר עילם גינדין על עזרתה בחיבור הכתבה, לאליצור ליאון על תרגום המסמכים לעברית ולד"ר מרים קלויאנו מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על ששיתפה אותנו בסיפור

לקריאה נוספת

תמר עילם גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסיכה, הוצאת זרש (הוצאה עצמית), 2015

כתבות נוספות

להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן

מגילת אסתר מאמסטרדם חושפת: כך ייעשה למתאכזרים לעם ישראל

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

נתן אלתרמן: משורר ההעפלה ומגורשי קפריסין

בארכיונו של נתן אלתרמן שמור ספר גדול ויפה שמספר סיפור גדול הרבה יותר - סיפורם של מגורשי קפריסין

עמית נאור | 05.03.20

נתן אלתרמן

צילום אודי אדרי, הספרייה הלאומית. באדיבות ארכיון אלתרמן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת ת"א

לפני כמה שבועות זכינו להציץ בארכיונו של המשורר הנודע נתן אלתרמן, באדיבותם של העובדים הנחמדים במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית של אוניברסיטת תל אביב, שם שמור ארכיונו של המשורר. פתחנו ארגזים, דפדפנו בזהירות בין מכתבים והצצנו בתמונות. מבט מקרי הפנה את תשומת ליבנו לספר גדול שהונח על המדף. על הספר הופיע הדפס בצבע שחור ונכתב באותיות קידוש לבנה: "בגירוש קפריסין".

ממדיו המיוחדים של הספר והכותרת הדרמטית עוררו את סקרנותנו. כשפתחנו את הספר הסקרנות הזו רק התגברה. בעמוד הראשון הופיעה הקדשה בכתב יד: "לנתן אלתרמן, לביקורו בקפריסין… שבועות תש"ח". ההקדשה נמסרה מאת הנהלת הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין. למטה הוסיפה הערה נוספת, שהספר הוא אחד מתוך 120 כמוהו שהוכנו בידי תלמידי המחלקה לאומנות של המוסד הנזכר לעיל – כל זה בזמן שהיו במחנה השבויים הבריטי בקפריסין.

ואכן, סקירה קצרה של כתיבתו הפובליציסטית של אלתרמן מצדיקה את הכינוי שהעניק לו ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור: "משורר ההעפלה". מבצע ההעפלה כולו – וסוגיית המגורשים לקפריסין בפרט – ריגשו את אלתרמן, ריתקו אותו, והוא לא יכול היה לשתוק נוכח העוול שנעשה בעיניו למעפילים. כזכור, בעקבות המרד הערבי, ניסו שלטונות המנדט הבריטיים למנוע בכל כוחם עלייה יהודית לארץ ישראל, ופעלו כך ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1948-1945, בהן גם התגברה משמעותית תנועת הפליטים היהודיים אל הארץ. כ-50 אלף עצורים שהו לאורך השנים במחנות המעצר שהוקמו באי השכן.

את אלתרמן הניסיונות ליירט את ספינות המעפילים הרתיחו. אומנם מלכתחילה התקיימו פעולות ההעפלה תחת מעטה חשאיות, אבל בחלוף השנים המאבק לעלייה חופשית הפך פומבי יותר – ואיתו הגיעו הרשימות המחורזות של אלתרמן בנושא, בעיקר אלו שפורסמו מעל דפי "הטור השביעי". אלתרמן התייחס בטורו המפורסם בעיקר לפרשיות ספציפיות שהתעוררו בשאלת ההעפלה והגירוש לקפריסין. לא נוכל לספר כאן על כל היצירות פרי עטו שעסקו בסוגיה, אך נזכיר כאן למשל טור שעקץ את הבריטים באחת הפרשיות המוזרות סביב מחנות המעצר בקפריסין. בטור השביעי שפורסם ב-21 במרץ 1947, הופיע השיר "קומזיץ בקפריסין או עוזי ממסחה נהפך ל-Displaces Person":

נִסְתַּיְּמוּ הַגֵּרוּש. הַמִּיּוּן, הַחִפּוּשׂ.
וְיוֹשְׁבִים תַּחַת שְׁמֵי פָמָגּוּסְטָה
עֻזִּי־גִ'ינְגִ'י מִמֶּסְחָה, וְדָנִי־גָ'מּוּס,
וְאֶפְרַיִמְקֶה כְּרוּבִי (קַפּוסְטָה).

הֵם עָבְרוּ בַּדָּרוֹם, בִּסְבִיבוֹת "נִצָּנִים",
וְעָזְרוּ לַסְּפִינָה שֶׁהִגִּיעָה.
וּבְרִיטַנְיָה, בְּיַחַס מְאֹד רְצִינִי,
גַּם אוֹתָם לְקַפְרִיסִין הִסִּיעָה.

אלתרמן מתייחס בבדיחות הדעת, או שמא בלעג, לתקרית ספינת המעפילים "שבתאי לוזינסקי" שפרצה את המצור הבריטי והגיעה לחוף ניצנים. הבריטים שהגיעו באיחור לא הצליחו להפריד בין המעפילים לבין בני הארץ שבאו לסייע להם על החוף, וגירשו לקפריסין גם כ-200 מבני הארץ. אלתרמן מציג את המקרה כדוגמה לכסילותו של משטר המנדט הבריטי ומתאר כיצד "צברים" הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים.

וְצָחַק לְעַצְמוֹ עֻזִּי־גִ'ינְגִ'י בְּלִי־חוּס,
עַל שִׁבְתּוֹ בִּמְדִינַת פָמָגּוּסְטָה,
עִם הַשְּנֵי דִיסְפְּלֵיסְד־פֶּרְסֶנְס, עִם דָּנִי־גָ'מּוּס,
וְאֶפְרַיִמְקֶה כְּרוּבִי (קַפּוסְטָה).

וְסָבִיב שְׁלוֹשׁ־מֵאוֹת־חֲמִשִּׁים בַּחוּרִים
אֶת הַצְּחוֹק גִּלְגְּלוּ, נָשְׂאוּ הֶרָה!
צָחֲקוּ בְּנֵי בְּאֵר־טוּבְיָה וְגַת וְנִירִים,
צָחֲקוּ בְּנֵי גַּן־יַבְנֶה וּגְדֵרָה!

גם בספרו "עיר היונה", שראה אור בשנת 1957, הופיעו לא מעט שירים שעסקו בנושא ההעפלה ומחנות קפריסין, שאותם כינה המשורר "פרק שאין לו אח". ואכן, בשלב זה יכול היה לכתוב אלתרמן על המחנות גם מידע אישי. כפי שנרמז לעיל, ביקר בהם המשורר ביוני 1948, זמן קצר לאחר הקמת המדינה.

מתוך "דבר", 8 ביוני 1948. במשפט אחד מתוארת יציאתו לדרך של המשורר. בסמוך – מודעה קוראת לשליחים נוספים לבקר את העצורים.

נתן אלתרמן על האוניה בדרכו לקפריסין. באדיבות משפחת אלתרמן וארכיון אלתרמן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת ת"א

בביקור זה קיבל במתנה את הספר המדובר. לא הרבה ידוע לנו על הספר הזה מלבד ההקדשה שעל דפיו. אותו מוסד בו למדו יוצרי הספר היה סמינריון שהוקם בסיוע הג'וינט מתוקף צוואתו של פנחס רוטנברג שהורה לתרום את רכושו לקידום חינוך הנוער. פעילותו בקפריסין מעידה על אורח החיים שניהלו העצורים במחנות המעפילים הללו, כמו ההדפסים היפהפיים שבתוכו שמתארים את אותו הווי בדיוק.

וכך אפשר לראות בין ההדפסים את חיי היומיום המורכבים של העצורים במחנות – עצורים ששהו שם גם אחרי קום המדינה, ולמרות הבטחה בריטית לשחררם בתום המנדט (הבריטים תירצו זאת בקיום החלטת האו"ם שביקשה למנוע מן הצדדים הלוחמים בארץ ישראל לגייס כוחות חדשים). הדפס יפהפה אחד מתאר חתונה על רקע גדרות התיל ומגדלי השמירה.

בהדפס אחר נראים גברים ונשים נושאים סירים או דוודי מים, עוסקים בעבודות המחנה כשברקע נערים משחקים כדורגל סמוך לגדר. עוד הדפס מציג נשים מיניקות יושבות כולן בצריף אחד שכנראה יועד לתינוקות.

שורת ההדפסים מתארת את החיים במחנה המעצר, את שגרת חייהם של עשרות האלפים שהיו עצורים שם, לעיתים שנים, עד ששוחררו לבסוף בתחילת שנת 1949.

וכעת אנו פונים אליכם, הקוראים, בבקשה לסייע לנו לסיים את הכתבה: כאמור, אין בידינו פרטים רבים על ספר ההדפסים המיוחד ועל יוצריו. אם בידיכם מידע על תלמידי מחלקת האומנות של הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין או על יצירתו של הספר וגלגוליו, אנא שתפו אותנו – כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או אפילו במייל: [email protected].

תוספת קטנה לסיום

אי אפשר לכתוב על אלתרמן וההעפלה בלי להזכיר את שירו המוכר ביותר של אלתרמן שעוסק בספינת מעפילים. מדובר בשיר "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", המוכר בביצועה של להקת הנח"ל (שבה כיכבו גידי גוב ואפרים שמיר), במסגרת תוכניתה "הפלנ"חניק". השיר נכתב בעקבות הגעתה של ספינת המעפילים "חנה סנש", שיצאה מאיטליה וצפויה הייתה להגיע לחוף נהריה – אך עלתה על שרטון בקרבת החוף. במבצע המורכב הורדו 252 נוסעי הספינה בסיוע הצוות האיטלקי ועל כך גומר שירו של אלתרמן את ההלל. לאחר מכן נפוצו סיפורים על מסיבה שנערכה באותו לילה לכבודו של רב החובל האיטלקי שגם נשא דברים, ושירו של אלתרמן אמור היה להיות תשובה לנאום זה. ד"ר מרדכי נאור לא הצליח לאמת את הסיפור. תוכלו לצפות בלהקת הנח"ל מבצעת את השיר כאן:

https://youtu.be/AqGNGZ1WDWA?t=723

לקריאה נוספת:

מרדכי נאור, "נתן אלתרמן – משורר ההעפלה", מתוך "בים, ביבשה וגם באוויר – מבט חדש על ההעפלה", הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תל אביב 2015

מרדכי נאור, "פרק שאין לו אח", מתוך "הטור התשיעי – אקטואליה ופוליטיקה בטורי העיתונות, השירים הליריים ושירי הזמר של נתן אלתרמן", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

כתבות נוספות

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

ילדי קפריסין חולמים על ישראל

"אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין"

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

הצו לגירוש היהודים מארה"ב

על גירוש היהודים מארה"ב במלחמת האזרחים, כבר שמעתם? זהו הסיפור המוזר של גרנט והיהודים

אביתר אדרי | 04.03.20

יוליסס סימפסון גרנט על שטר 50 דולר

בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, זעם יוליסס סימפסון גרנט (גנרל צבא צפון ארה"ב ולימים, הנשיא) על הסחר הבלתי חוקי עם הדרום. זו, כנראה, הייתה הסיבה המיידית למתן 'צו מספר 11' – הצו לגירוש היהודים ממחוזות טנסי, מיסיסיפי וקנטקי.

אך מה ליהודים ולזה?

כאשר בוחנים אותה בהקשרה ההיסטורי, אפשר לראות את הפקודה החריגה הזו כמאורע מוזר; היא הייתה להפרה בוטה של זכויות אדם בעיצומה של מלחמה על זכויות-אדם.

מה שהופך את הפקודה הזו לחריגה ביותר הוא העונש הקולקטיבי על אותו ציבור– היהודים כמקשה אחת או "כמעמד" (as a class) נדרשו לתת דין וחשבון על חטאיהם, לכאורה.

ביטול העבדות עמד במרכז סדר היום הציבורי, בעיקר בצפון, והכתיב מסורת של מאבק על זכויות אדם. נוכח גישות אלו נראית הפקודה תמוהה – איך העז גנרל בכיר בצבא הצפון אשר לחם על קידוש ומימוש זכויות הפרט לתת פקודה כה חריגה וקיצונית הסותרת את הערכים שבשמם הוא לחם? גירושו של מגזר שלם מטריטוריה ללא ראיות מוצקות ונוכח חשדות בלבד נדמה כמעט חסר היגיון.

אחת הפרשנויות המודרניות למתן הפקודה גורסת שהמעטה הצדקני שביקש הצפון לעטוף בו את המלחמה, קם בעיקר בשל הצורך להצדיק את אין ספור החללים בשדות הקטל. קשה להצדיק מלחמה עקובה מדם בעקרונות כמעט טכניים במהותם כמו פרשנות חוקתית; במקומם הובאו עקרונות "נעלים" כמו המלחמה, במקום ביטול העבדות וקידוש זכויות האדם. הצורך המוחלט לנצח במלחמה הפך את המטרה לקדושה, ואת כל האמצעים לכשרים. ובתוך כל אלו, ייתכן כי בלהט הקרב פעלו גרנט או אנשיו מתוך התניה פבלובית של אנשי צבא: חיסול כל איום פוטנציאלי ונטרול כל חשד לאיום. פרשנות זו גורסת כי לגרנט לא היו מניעים אנטישמיים, אלא מניעים צבאיים בלבד. הוא פיקד על כוחות בעימות רצחני ומדמם, וכאשר שמע כי קיים חשד לקשר בעורף עם האויב, פעל מיידית כדי למגרו. לפי פרשנות זו, היהודים גורשו עקב היותם גורם מפריע.

סברה אחרת שעולה מן העיתונות העברית-אמריקאית של אותה העת, דנה בקונספירציה משפחתית-כלכלית סביב נושא הסחר בכותנה, אשר היה נפוץ בדרום. הסחר בכותנה היה ענף רווחי ביותר בשל מחירה היקר של הכותנה, שרק עלה בזמן המלחמה. לפי סברה זו, פעילותו הכלכלית של אביו של גרנט התבססה על רכישת כותנה במחירים זולים במיוחד ומכירתה ביוקר. חמתו של גרנט על היהודים התעוררה לכאורה לאחר שאלו רכשו את הסחורה במחירים גבוהים יותר, ועודדו העלאה של מחירי הכותנה. כתוצאה מכך, קטנו שולי הרווח, ועסקיו המשפחתיים של גרנט נפגעו ישירות. כלומר, בסילוקם של היהודים כמקשה אחת מאזורי הסחר בכותנה, חיסל גרנט את מתחריו של אביו ותרם להחזרת מחירי הכותנה לשערם הנמוך. כמו כן, נתן גרנט פקודה לחקלאים למכור את הכותנה שלהם במחירים נמוכים רק לאביו ולשותפיו. המחקר ההיסטורי מציב את אביו של גרנט בסמיכות לאזורי הקרבות ולצידו של בנו עת מתן הפקודה, ומבסס את מעורבותו בסחר הכותנה ואת קשריו הכלכליים עם חברות סחר יהודיות. עם זאת, אין בכך די על מנת להוכיח קשר סיבתי.

הסבר אפשרי נוסף למתן הפקודה גורס כי גרנט כלל לא היה שותף בגיבושה, אלא חתם עליה בהיסח הדעת. טענה זו הועלתה ב-1918 על ידי סיימון וולף (Simon Wolf) – אחד ממנהיגי הקהילות היהודיות. וולף טען כי בשיחה שקיים עם גרנט לפני כחמישים שנה, בן שיחו דיווח כי לא היה לו כל קשר לצו מס' 11. לטענתו, האחראי היה אחד מקציני המטה ששירתו תחתיו, ומשמעות הדבר שפקודה זו התקבלה מאחורי גבו ובלי ידיעתו. הגיוני שבמהלך הלחימה העיקשת, נאלץ מפקד בכיר לתת את אישורו על מגוון פעולות ולחתום על צווים רבים; האם הקדיש את הזמן לקרוא כל אחד מצווים אלו? אין לדעת. אך זהו עדיין תרחיש אפשרי. אולם, האם עובדה שכזו פוטרת את גרנט מאחריות על הנעשה בשמו? האם היא מורידה מחומרת העונש הקולקטיבי?

תגובת היהודים על הפקודה לא איחרה לבוא; בין הדי המחאה שהגיעו לוושינגטון, בלט מברק אחד ששלחו יהודי פאדוקה (Paducah) לנשיא לינקולן, ובו הם שטחו את ביקורתם הנוקבת. במברק נטען שפקודתו של גרנט גרמה לסילוקם של אזרחים טובים ונאמנים, והייתה הפרה בוטה של החוקה האמריקאית ושל זכויות האזרח שלהם. כותבי המברק הפנו את הנשיא לקבלת חוות דעת מהשליש הצבאי הקודם, ממפקד האזור הקודם ומאזרחי העיר, אשר לבטח יעידו על נאמנותם ומעמדם כאזרחים וסוחרים.

גל הביקורת לא נעצר רק בנציגי היהודים, אלא גלש לכלל הציבור האמריקני והגיע עד מדרגות הקונגרס. אחת המחאות הבולטות הגיעה מצידו של סנאטור פאוול, שניגח את גרנט ופקודתו בקונגרס וקרא לתיקון העוול; הוא ציין שלמרות הצטיינותו של גרנט בשדה הקרב, פקודתו היא כתם שחור על החוקה, ושחובת הסנאט לקרוא עליה תיגר. עוד הוסיף כי היהודים הם ציבור נאמן, וכי בין אותם יהודים שגורשו היו אף רבים ששירתו בצבא ושותפים למאמץ המלחמתי נגד הדרום.

קריקטורה של גרנט בוכה "דמעות תנין" על גורלם של היהודים ברוסיה

הדי המחאה הגיעו גם לשורות הצבא ועוררו מחד גיסא ביקורת מצד חיילים יהודים המשרתים בצבא הצפון, ומאידך גיסא גרמו להתנכלויות ותקיפות של חיילים אלו על ידי חבריהם לנשק. אחת העדויות הבולטות היא מחאתו של פיליפ טרונסטיין (Philip Trounstine), מפקד פלוגה יהודי בחיל הפרשים, אשר פשט את מדיו בעקבות פקודתו של גרנט. במכתבו ציין עד כמה נפגע מהפקודה, והסביר כיצד היא עודדה התנכלויות ומעשי זדון בקרב חיילי יחידתו.

אגב, הצו בוטל מיידית על ידי לינקולן עוד טרם הגעתן של משלחות המחאה לבירה, אך הפרט הזה לא מוריד מחומרת האירוע המכונן – אירוע שלא רבים יודעים שקרה.

במבט היסטורי, הייתה פקודת הגירוש נקודת מפנה במעמדם של יהודים בארצות הברית ובסיפורה של האנטישמיות האמריקאית. בהקשר רחב יותר, הפקודה ניתנה בעיצומו של גל הגירה יהודי גדול שפקד את ארצות הברית באמצע המאה ה-19, אשר הפך את הקהילה שעד כה נטמעה בשלווה יחסית באוכלוסייה, לגלויה ופגיעה יותר.

ככל שהקהילה היהודית גדלה, היא צברה כוח והשפעה רבים יותר – וכך משכה יותר אש. הפקודה סימנה את היהודים בתור זרים ועוררה את עלייתם של גלי אנטישמיות ברחבי המדינה. החידוש שהביאה הפקודה טמון באופן התייחסותה ליהודי אמריקה כמקשה אחת אשר לה מאפיינים עוינים: היהודים סומנו כגזלנים, בוגדים ופושעים, החוטאים בקשירת קשר עם האויב, וכל זאת בעיצומו של העימות העז ביותר שידעה האומה האמריקנית עד אותה העת.