אנחנו מזמינים אתכם לשמוח בשמחתנו

אוסף הזמנות החתונה של הספרייה נחשף, ואיתו ההיסטוריה של אחד מהאירועים המשמחים בחיי אדם

כבדוני נא אחי ורעי לבא להתעלס אתי באהבים ויקח חלק בשמחתי הוא יום כלולת נכדי היקר

חתונה היא לא רק אחד האירועים המשמחים ביותר בחייו של אדם, היא גם האירוע שמותיר אחריו את שובל הפריטים הארוך ביותר. חותמים על כתובה, מפרסמים בעיתון, שולחים הזמנה ולא פעם מכינים ומחלקים ספרון להנצחת האירוע – כך היה נהוג פעם, כך נוהגים לעשות חלק מהמתחתנים גם היום (בתוספת תמונה מגנטית להדביק על המקרר). זו הסיבה שאין להתפלא על כך שמתוך אוסף ההזמנות של הספרייה הלאומית – המאגד הזמנות לאירועים שונים ומשונים בחיי היחיד והקהילה היהודית בארץ ובתפוצות, אוסף הזמנות לחתונה הוא הגדול ביותר. האוסף מאפשר, לדברי הארכיונאי אריאל ויטרבו האחראי על קטלוגו, "לבצע מחקר השוואתי בסדר גודל עצום". בכתבה זו נסתפק בהארת כמה פינות מרתקות בנושא הרחב שלפנינו.

בניגוד לאוסף האוטוגרפים של הספרייה הלאומית, הבנוי על אוספו הפרטי של אברהם שבדרון, אוסף הזמנות החתונה (השני בגודלו רק לאוסף הכרזות של הספרייה) לא התחיל את דרכו ביוזמת אספן אחד, אלא הלך וגדל בחלוף השנים כתוצאה מהצטברות הזמנות ספונטנית. לימים תרם ציון שורר, מנהל הקטלוג העברי בספרייה, את אוספו הפרטי. בשנת 1974 נרשמו ההזמנות באוסף רשמי.

אם לכתובה מסגרת הלכתית ברורה, ההזמנה לחתונה מאפשרת שוליים רחבים בהרבה של התנסות וטעם אישי – בייחוד בתקופתנו המשוחררת יותר. זה לא אומר שאי אפשר לזהות מגמות רחבות יותר – בסגנון, באיכות הנייר ובמידה שבה קושטה ההזמנה.

הזמנת החתונה המוקדמת ביותר השמורה באוסף חוברה שלא במפתיע בירושלים. השנה היא 1883, והאדון הנכבד משה פישל מזמין את מכריו ומשפחתו לחתונת הנכד יצחק יעקב עם מרת רחל "בת הרב המופלג משכיל דורש אלקים וכו' חיים פרעסס".

 

ספרה המקיף של תחיה ספיר, שהוא המחקר הכמעט בלעדי בנושא, מוקדש (כפי שמבהירה כותרת המשנה), רק ל"הזמנות לחתונות מארץ ישראל מסוף המאה המאה הי"ט ועד היום". בספרה אנו מוצאים תובנה חשובה על ההזמנה שלפנינו ועל התחום כולו: בהזמנות מתחילת המאה ה-20 מופרדות המשפחות בהזמנה, ובעצם הן אלה המזמינות בנפרד את האורחים לחגוג בשמחתם.

הזמנה משנת 1911

 

מאוחר יותר חוברו המשפחות יחדיו בהזמנות.

 

משנות השבעים לערך, אנו מוצאים שהזוג המתחתן הוא המזמין, ולא בני המשפחה.

 

את שמותיהם של חלק מהמזמינים והמוזמנים שבאוסף נזהה על נקלה. התיק שהרכיב לשם כך אריאל נקרא "הזמנות של אישים מפורסמים", ובו אנו מוצאים חתונה שבה שימשו המשורר הלאומי ביאליק ורעייתו בתור נציגי המשפחה. וזאת אף על פי שהיה הזוג חשוך ילדים. ההזמנה משנת 1927.

 

נוסף על כך, הזמנת החתונה של הילד העברי הראשון ורעייתו לאה אבושדיד, ומי שקרא קצת דבורה עומר בזמנו זוכר ודאי את המורכבות האיומה של השידוך ההוא.

 

ומה עם חתונת הבעלים של ידיעות אחרונות נוני מוזס?

 

תיק שלם מוקדש להזמנות מפרס/ איראן. רובן מ-1954 ועד 1972. נראה שזוגות יהודים-פרסיים רבים לא הסתפקו בברכת "אם אשכח ירושלים" הנאמרת בחופה, והצהירו על רגשות ציוניים כבר בהזמנת החתונה עצמה. מגן דוד הוא דימוי החוזר פעם אחר פעם בהזמנות.

חתונתם של ראיא נבויאן ודאריוש ליויאן. החתונה תיערך בשעות אחה"צ ביום ד', 29 בחודש שהריור, שנת 1351 (=20 בספטמבר 1972)

 

חתונתם של קדרת-אללה עלישאה-אף וזינת ארבאב-זאדה. החתונה תיערך בשעות אחה"צ ביום ה', 24 בחודש מהר, שנת 1337 (=16 באוקטובר 1958)

 

בשנים האחרונות הגיעו לספרייה גם כמה הזמנות לחתונות להט"ביות, דוגמת האירוע של גל ויונתן שנערכה ב-2018.

 

והחתונה של שי שלייפר ועדי שבי.

 

שאלה נוספת שאוסף ההזמנות יכולה לענות עליה היא היכן נערכות החתונות? בעשורים הראשונים של המאה העשרים נערכו רוב החתונות במלונות או בחצר בית הורי החתן או הכלה. אולמות אירועים הם חידוש של העשורים האחרונים.

 

רק בשנות השישים מתחילים לצוץ אולמות האירועים הייעודים שיחליפו את המלונות כיעד המועדף לעריכת חתונות ואירועים משמחים אחרים. דוגמה אחת שמצאנו היא אולם "תל-אביב".

 

כך גם גילינו שהספרייה הלאומית לא רק אוספת הזמנות. מתברר שחתונה אחת לפחות נערכה בשטחה.

 

ומה עם מראה ההזמנות? בשנות השבעים נכנסים המעצבים הגרפים לתמונה, וההזמנות מקבלות צורות חדשות. למשל דף ביומן תאריכים.

 

או ההזמנה הזו, המעוצבת ככתובה.

 

השיטוט שלנו באוסף העלה בליבנו שאלה בוערת. מה עושים עם הזמנה ישנה? באחוריה של יותר מהזמנה אחת מצאנו פתקים שכתב אדם לעצמו או לאחר, דוגמת ההזמנה הזו משנת 1935, שבאחוריה נכתב פירוט כספי שיש לחלק בין "הכולל שלנו והחצי השני עבור הישיבות שלנו".

 

לסיום נציין שגם כיום ממשיכה הספרייה לאסוף הזמנות חתונה. עיקר ההזמנות מגיעות מהקהילה החרדית בארץ, וכך אנו למדים על "השמרנות" בעיצוב ההזמנות העכשיוויות, המזכירות את ההזמנות הראשונות של היישוב הישן.

להזמנות אלה נשמח להוסיף גם את ההזמנות שלכם. מעוניינים לתרום הזמנה אחת לאוסף ההזמנות של הספרייה? צרו איתנו קשר במייל: [email protected] ובנוסף ניתן למסור פריטים לדלפק ההשאלה שבו נמצא תמיד מיכל איסוף למחלקת ארכיונים.

 

כתבות נוספות

מה זאת אהבה?

ארבע כתובות וחתונה

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון

עידו ועינם – על תרבויות נעלמות

כתבי יד נדירים ומיוחדים של "עידו ועינם", מיצירותיו המפורסמות ביותר של ש"י עגנון

תצלום דיוקנו של ש"י עגנון, מאת הצלם אלפרד ברנהיים, ולצדו דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א

"עידו ועינם" הוא מן היצירות המופלאות והחידתיות ביותר של ש"י עגנון. גילוי וכיסוי משמשים בסיפור בעת ובעונה אחת. כל אימת שהקורא סבור שנמסר לו פרט "ממשי", מתגלה לו עד מהרה שהסופר עוטף את הממשות במסתורין ובחידות. לעומת זאת, כל אימת שהסיפור מזכיר עניין מעורפל וחידתי, עולה בלבו של הקורא החשד שלפניו דווקא רמז לדבר-מה ממשי שעגנון נטל ממקורות כתובים וממסורות שהגיעו לאוזניו.

​בעלילה המורכבת שזורים חומרים רבים. כולם מפתים את הקורא-הפרשן לנסות ולפענחם על פי תפקידם בסיפור וגם לאור מקורות חיצוניים שיתכן ששימשו את עגנון לארוג את היריעה הרחבה שהוא פורש לפנינו. כתבי קודש מרכזיים, כתבים נידחים ומזמורים שעברו מדור לדור מפה לאוזן, שקיעים של תרבויות נעלמות, שבטים יהודיים שהתקיימו בזמנים אחרים ואף בממד זמן אחר, עולם המחקר המודרני והפירות שהוא מפיק מן המפגש עם טקסטים עתיקים, המתח בין מיסטיקה ומאגיה כיסודות מעשיים לעומת חקירת התופעות הרוחניות בכלים פילולוגיים-מדעיים, תשוקה לדעת, תשוקה ארוטית ותשוקה לקרבה מיסטית עם האלוהות – כל אלו משחקים תפקיד בסיפורו של עגנון. ועוד, שכן העלילה נעה בין מרחבים ובין זמנים צרים ורחבים, מוכרים ומוזרים, ואנו, הקוראים, מיטלטלים איתה, אפופי חידה וקסם, נתונים בידיו של רב-האמן עגנון.

יחד עם זאת, בלי ליטול כהוא-זה מן הטעם והחשיבות שבניסיונות למפות ולגלות את החומרים המשוקעים ב"עידו ועינם", דומה שמעבר לכל אלו, ביקש עגנון לעסוק בגבולות הפרשנות ובמגבלות של האפשרות להפריד בין כל הגורמים המרכיבים יצירת אמנות. עגנון כמו מבקש לומר לנו שאין מדובר בכימיה אלא באלכימיה. הוא מדגים לנו את תהליך היצירה כתהליך חד-כיווני, שאחריו אין עוד אפשרות לזהות את חומרי התבשיל. והתוצאה היא דבר-מה חדש בעולם, בריה שלא הייתה כמוה עד לבריאתה בידי הסופר האמן, גלגולו המודרני של השמאן ומספר הסיפורים הקדום.

דב סדן מביא סיפור שמאיר את גישתו של עגנון לפרשניו:

"מעשה בסופר שאשתו נסעה לאשר נסעה וביקשה ממנו שישגיח על הדגים שבכיור. ישב אצלו אורח וראה, כי הסופר מניחו מדי פעם בפעם ויורד למטבח. נלווה אליו, ראה את הסופר  פותח את הסתם ולאחר שהמים הישנים ניגרים ויורדים, הוא שוהה מעט ואחר הוא פותח את הצינור ומזרים את המים החדשים, ובאותה שהות שבין סתימה לפתיחה, היו הדגים  מפרכסים ופיהם מנשף כתוהים ובוהים על עצמם, הצביע עליהם הסופר ואמר: רואה אתה, אלה הם מבקרי…"

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.

 

דפי ההגהה לסיפור "עידו ועינם" מתוך "לוח הארץ" לשנת תשי"א.

כך נתפרה שמלת השבת של חנה'לה

'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה!': שמלת השבת המפוחמת של חנה'לה, הייתה בגלגולה הראשון שמלת-בובה

איור: נחום גוטמן, מתוך ספר הסיפורים של יצחק דמיאל "ככה סיפרו לי"

"המקום: עיירה קטנה ברוסיה. הזמן: ימי הקנטוניסטים (ליל שבת רבקה וילדיה מסובים אל השולחן, עליו נרות ושיורי אוכל. נשמעת שירת הזמירות, המסך מורם, השירה נמשכת)." מבוא תיאורי זה הוא הפתיח למערכה הראשונה של המחזה "שני ניגונים" שכתב יצחק שוויגר. המחזה ובו שלוש מערכות פורסם בכתב העת "צפרירים" שיצא לאור בלודז' בשנים 1920-1919.

כתב העת כלל שבעה-עשר גליונות בלבד. מרבית הגליונות נערכו בידי שוויגר עצמו ואת שלושת הגליונות האחרונים ערך ישראל אליהו הנדלזלץ. "צפרירים" נחלק לשני מדורים: מדור לבני נוער ומדור לילדים ונכללו בו קטעי ספרות וביקורת, מחזות עבריים, סיפורי עם, מדע פופלרי ותרגומים של ספרות כללית. בין הכותבים ניתן למנות את יעקב פיכמן, יצחק קנצלסון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור.

 

כתב העת "צפרירים: עיתון לבני הנעורים" בעריכת יצחק שוויגר (לודז', 1919)

 

המחזה "שני ניגונים" מספר את סיפורו של נער יהודי צעיר משה'לי. משה'לי נחטף מבית אימו אל ביתם של זוג איכרים רוסיים, כך יקבל הנער היהודי חינוך ראוי ובבוא היום יתגייס כחייל לצבא הרוסי. משה'לי מתגלה כנער עיקש ודעתני, הוא מסרב לאכול בשר לא כשר למורת רוחם של הוריו המאמצים ונמנע מללכת לכנסייה. הילדים בכפר בזים למשה'לי, מקניטים אותו ואינם משתפים אותו במשחקיהם. דוניה, אחותו החורגת, מרחמת על משה'לי ומנסה להקל על סבלו. התנאים הקשים גורמים למשה'לי לחלות ולבסוף הוא נופח את נשמתו ומת.

המערכה הראשונה נפתחת בהצגת הדמויות המשתתפות ומיד לאחריהן מופיע הניגון הראשון – "יום זה מכובד מכל ימים". בין לבין מופיע דו-שיח בין משה'לי לאחיותיו הצעירות. הן מקניטות האחת את השנייה: "כל השבוע רצת אחריי כעגל זה שרץ אחרי הפרה והתחננת לפניי 'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה'!". האחות לא נשארת חייבת ומאשרת: "כן, כן. היא תפרה לבובה הגדולה שמלה כל כך יפה! היא גם אמרה שאת השמלה הזאת תלבש הבובה רק בשבתות ובימים טובים."

 

מערכה ראשונה מתוך המחזה "שני נגונים" מאת יצחק שוויגר

 

שלוש מנגינות נשמעות במהלך המחזה, כאשר כל אחת מהן מסמלת זיכרון ועולם צלילי ייחודי. המאבק בין המנגינות בא לידי ביטוי במהלך המערכה השנייה, כאשר דוניה, בתם של זוג האיכרים, משתפת את משה'לי במשחק משותף שלה ושל שאר ילדי הכפר. ברקע נשמעת מנגינה בעלת אופי עממי אירופאי. הילדים שומעים את המנגינה המושרת בעוד שמשה'לי שומע את "הניגון ההוא… האחר…". סצנת הסיום של המחזה מלווה גם היא בניגון. ברקע נשמעת מנגינה מודאלית בשטייגר "אהבה רבה" (מודוס-סולם מוזיקלי חזני שאופייני לתפילה האשכנזית), שיר ערש יידי מוכר ששרה אמו של משה'לי סמוך למיטתו לאחר שקראו בצוותא קריאת שמע.

 

"הניגון ההוא… האחר…"

 

יצחק שוויגר, כותב המחזה, נולד בשנת 1892 בעיירה סמוכה לרדומישל שבאמפריה הרוסית למשפחה חסידית שורשית. הוא היה נצר לשניים מגדולי תנועת החסידות המגיד מצ'רנוביל והאדמו"ר מפולנאה. על תאריך לידתו המדויק כתב: "צחוק עשה לי אבא ז"ל. מתוך חשבונות רבים השייכים כנראה לענין 'גזירת הצבא' עשה מה שעשו יהודים רבים ושלמים. הוא הוליד אותי לא פעם אלא ארבע פעמים ובשנים שונות…".

 

יצחק שוויגר-דמיאל (צילום: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, עורך: דוד תדהר)

 

בילדותו למד ב"חדר" מסורתי, בישיבה, ולאחר מכן בגימנסיה. בסיום לימודיו בגימנסיה והוא עודנו נער ברח ארצה. בהמשך חזר לרוסיה ובימי המהפכה למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה על שם שינייבסקי במוסקבה. בתקופה זו נעצר ונכלא בעוון "סוציאליזם". בשנת 1920 חזר ארצה והיה לחבר בתנועת הפועלים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ עין-חרוד ועבד כחבר בגדוד העבודה ובחברת החשמל. היה ממייסדי וראשוני ההסתדרות וציר לוועידת הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ ישראל. שימש כמורה ומחנך והעמיד תלמידים רבים.

 

"תולדות יצחק". מתוך אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית (ARC. 4* 1412 / 447)

 

"מורה היה לנו, מורה-סופר ומחנך", סיפרה רות גפן-דותן במאמר שכתבה "מחווה נוסטלגית למעודדי קריאה ומיידדיה". "דמות מעניינת, פנים סגופות מעט וחרוצות בקמטים בולטים. לבוש מרושל מעט, בבגדים תכולים-אפורים, לראשו דבלול שניר לבן, לעיניו הכחולות מתחת לגבות עבותות-לבנות זוג משקפיים – כדי לראותנו – משקפיים עבות זגוגיות, שהורמו למצחה בעת קריאה ועיון. תמיד נשא תיק עור ממורטט שמתוכו הוציא את אוצרותיו – ספרי הלימוד וספרי 'יום השישי'."

בטקס קבוע, סיפרה גפן-דותן, היה פותח את אבזמי תיקו, מוציא ספר, מתיישב על שולחנו וקורא. הוא קרא בקול מתון ושקול "רק המשקפיים שעל מצחו נעו לקצב הקריאה." בתום הקריאה נסגר הספר והוכנס לתיק "שבת שלום ילדים!" קרא, משפט שסימל כי הגיעה השעה ללכת הביתה.

"יום שישי אחד נכנס יצחק לכיתתנו והוציא מתוך תיקו לא ספר, אלא מחברת. מחברת פשוטה, אפורה, כמחברותינו באותם ימים. כדרכו, בלי אומר ודברים פתח וקרא: 'שמלת השבת של חנה'לה הקטנה'. שלא כהרגלו, לא קרא בשם היוצר. מהרגע הראשון, אנחנו ילדים מכיתה ז', על סף בר-המצוה שלנו, האזנו לסיפור שנועד (לכאורה) ל'ילדים קטנים'. הקשבנו, הזדהינו בכל לב עם הילדה שזכתה לשמלת-שבת מיוחדת. אני זוכרת שניסיתי לבדוק את עצמי אם אני, כדי שלא לצער את אמי, הייתי 'מתנדבת' לעזור לפחמי הזקן? כשזרחו וזהרו, בסופו של סיפור, הפחמים השחורים ההם, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של הכיתה כולה. וכשהזדהה יצחק ככותב הסיפור לא יכולנו אלא להביט בו בהערצה."

זמן לא רב אחר כך בכ"ג בשבט תרצ"ז, ה-4 לפברואר 1937, פורסם בעיתון "דבר לילדים" הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה". לסיפור נלוו איורים מאת נחום גוטמן ובצדו השמאלי התחתון הופיע שמו של המחבר "יצחק שויגר".

 

"שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" מתוך "דבר לילדים" (4.2.1937)

 

הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" הפך זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. חנה'לה, ילדה קטנה, יוצאת לטייל בערב שבת, לבושה בשמלה חדשה וחגיגית שתפרה לה אימה. בדרך היא פוגשת בעדנה הפרה ובזוזי הכלב תוך שהיא מקפידה לשמור על נקיון השמלה החדשה. אז, לפתע פתאום, מופיע איש זקן נושא שק פחמים. חנה'לה מבקשת לסייע בעדו אלא שאז היא מגלה ששמלתה הלבנה התמלאה בכתמי פחם. היא חוששת מתגובתה של אימה, מתיישבת על אבן ובוכה. הירח שצופה בחנה'לה הקטנה נחלץ לעזרתה ושואל האם היא מתחרטת על כך שסייעה לזקן. חנה'לה משיבה בשלילה. בתגובה שולח הירח קווי-אור שהופכים את כתמי הפחם לנקודות אור מנצנצות.

שנה לאחר שפורסם בעיתון "דבר" הופיע הסיפור מחדש בקובץ סיפורים מאת יצחק שוויגר "ככה ספרו לי". בשנים הבאות, ולמעשה עד היום, יצא לאור הסיפור במהדורות שונות ומגוונות. הוא גם עובד לגרסאות תיאטרליות וקולנועיות. יצחק שוויגר, שהפך עם השנים ליצחק דמיאל (שוויגר בתרגום – שתקן, ודמיאל – דומיית האל), המשיך לכתוב. הוא כתב לילדים ובמקביל כתב ופרסם מאמרים רבים וספרי הגות ופילוסופיה.

 

"שמלת השבת של חנה'לה" עיבוד תיאטרלי לסיפורו של שוויגר-דמיאל (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

 

מוטיב השבת, הבובה והשמלה החדשה, מופיע עוד במחזה "שני ניגונים" שנכתב שנים רבות קודם שפורסם סיפורה של חנה'לה. חנה, רעייתו של דמיאל, סיפרה בראיון עיתונאי כי "אם הוא סיפר את הסיפור עלי או לא, אי אפשר לדעת, כי הוא סופר וזה מהדמיון שלו וזה גם לא חשוב… יצחק תמיד קרא לי חנה'לה ונתן לילדה בסיפור שהוא אהב את השם חנה'לה."

לדמיאל הייתה חיבה מיוחדת ליום השבת. במאמר שכותרתו "לנשמת השבת" כתב:

"כי הרי השבת 'ברית עולם ביני ובין בני ישראל' היא דווקא לא נתקשרה, כחגים ומועדים אחרים, בשום מאורע תולדיי של עם ישראל. היא בכלל אינה קשורה מעיקרה ב'זה ספר תולדות האדם'. היא קודמת לכן, למעלה מכן, היא קבועה בעיצומו של גלגל-עולם. נכון יותר: היא בחינת יסוד עולם, ממנה מהות עולם, פשר עולם, הליכות עולם."

בעשורים האחרונים לחייו התגורר דמיאל ברמת-גן. פעם, כשצעד ברחובות העיר, נתבקש להשלים מנין בבית כנסת מקומי. הוא נכנס לבית הכנסת והחליט להישאר לשיעור שנמסר במקום לאחר התפילה. בתום השיעור פתח בשיחה עם אחד ממשתתפיו – ר' שמואל בליז'ינסקי שמו. השיחה התארכה ודמיאל שאל, הקשה ובירר. בליז'ינסקי חשב שאביו, ר' מאיר, שהיה יהודי בעל שיעור קומה, הוגה ומשכיל, ימצא שפה משותפת עם האורח המתעניין. הוא הפנה אותו אליו ובין השניים נוצרה ידידות אמיצה שכללה שעות רבות של שיחות משותפות. במקביל החל דמיאל לשמור ולקיים תורה ומצוות.

דמיאל המשיך לפרסם מאמרים בבמות שונות. חלק מהמאמרים שכתב עוררו דיון ציבורי וזכו לתגובות רבות. כזה היה המאמר "ועוד על ספר-החיים שלנו" שפרסם דמיאל בעיתון "דבר" וזכה למכתב תגובה ארוך ומפורט מדוד בן-גוריון. לימים נכלל המכתב כמאמר בספרו של בן-גוריון "עיונים בתנ"ך".

סיפור חייו של משה'לי – הדמות הראשית במחזה "שני ניגונים", מזכירה במקצת את מסע חייו של יצחק שוויגר-דמיאל. גם על שוויגר-דמיאל ריחפה גזרת הגיוס לצבא באמיפריה הרוסית, גם הוא כמשה'לה היה מודע לזהותו היהודית, וגם הוא כמוהו היה קשוב לניגון – "הניגון ההוא…האחר".

 

תודה לפרופ' אליהו שלייפר על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

 

 

אדון עולם – לזכר דוד סוויל ז"ל

​​חומרים רבים ומגוונים נקלטים בספרייה הלאומית. לא פעם, מתלווה להם סיפור. ולעתים הם מגיעים אליו מלווים בתהייה על פרט חסר או על מידע לא שלם. אמנם כשמדובר בחומרים בני זמננו, אפשר היה לצפות שהמידע יהיה שלם וקל להשגה, אבל במקרים מסוימים החידה ממתינה לפתרון. כך קרה לא מזמן עם הגעתו של תקליטור חדש למחלקת המוזיקה, אסופה של ניגונים, כשבתקליטור עצמו נותר סיפור הממתין לפתרונו ביחס לאחד הניגונים.

דוד סוויל ז"ל. תמונה: באדיבות בני סוויל

ברצועה הראשונה של התקליטור מסופר: את הניגון הזה למדנו ממשפחתו של ר' דוד סוויל ז"ל איש חסד של אמת. ר' דוד היה מלמד ניגונים רק עם סיפור. את הניגון והסיפור הזה מקפידים לשיר ולספר בחוג המשפחה בכל הזדמנות. את הניגון שמע ר' דוד מאביו, סבא משה סוויל ז"ל, יליד ליטא.

סיפור המעשה מתרחש בתחילת המאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם, בעיירה קטנה בשם אלשאד שבליטא. ליל שבת קודש, ולבית הכנסת של הקהילה מגיע זוג ילדים קטנים, יתומים וחסרי כל. גבאי בית הכנסת מכבד את האחים בכיבוד המקובל של הקהילה לילדים קטנים: שירת אדון עולם בסיומה של התפילה. מפאת קומתם של הילדים אין הם מגיעים לבימת בית הכנסת ולכן הם מסתייעים בדרגש לעמוד עליו. וכך הם מנעימים את אווירת השבת בניגון הייחודי של אדון עולם. לאחר צאת השבת ממשיכים הילדים בנדודיהם בין עיירות ליטא. הזמן חולף והילדים אינם נצפים עוד באלשאד הקטנה. ר' דוד שואל את אביו, סבא משה: "מה עלה בגורלם של שני ילדים אלו, אבא?" סבא משה עונה: "ובכן, איני יודע, אבל הימים ימים קשים, ימים של חורף עז ועוני מחפיר גורלם של ילדים אלו כרובם של יהודי ליטא נחרץ לכליה. כנראה שמהילדים האלו נותר רק הניגון".

הדברים שנאמרו לאחר המהפכה הבולשוויקית שזימנה ימים של אימה, נעשו נכונים שבעתיים בעקבות זוועות הנאצים ושואת יהודי ליטא. אך הסיפור נותר. במשך שנים רבות ביקש ר' דוד שאת הניגון הזה ישירו ילדיו בהלווייתו. בחודש סיוון תשע"ד מסר את נשמתו לבוראו לאחר מחלה קשה. על פי בקשתו, כל המשתתפים בהלוויה שרו את הניגון, לזכר ר' דוד ולזכר ואתם ילדים מהעיירה אלשאד.

והחידה נותרה: מי היו הילדים? מה ידוע על הניגון?

אם יש לכם מידע נוסף על הניגון או על אותם שני ילדים, אנא פנו אלינו:

ד"ר גילה פלם, מנהלת ארכיון המוזיקה,
מייל: [email protected]

בני סוויל, בנו של דוד סוויל ז"ל –
מייל:  [email protected]
טלפון: 0506700846