"עידו ועינם" הוא מן היצירות המופלאות והחידתיות ביותר של ש"י עגנון. גילוי וכיסוי משמשים בסיפור בעת ובעונה אחת. כל אימת שהקורא סבור שנמסר לו פרט "ממשי", מתגלה לו עד מהרה שהסופר עוטף את הממשות במסתורין ובחידות. לעומת זאת, כל אימת שהסיפור מזכיר עניין מעורפל וחידתי, עולה בלבו של הקורא החשד שלפניו דווקא רמז לדבר-מה ממשי שעגנון נטל ממקורות כתובים וממסורות שהגיעו לאוזניו.

​בעלילה המורכבת שזורים חומרים רבים. כולם מפתים את הקורא-הפרשן לנסות ולפענחם על פי תפקידם בסיפור וגם לאור מקורות חיצוניים שיתכן ששימשו את עגנון לארוג את היריעה הרחבה שהוא פורש לפנינו. כתבי קודש מרכזיים, כתבים נידחים ומזמורים שעברו מדור לדור מפה לאוזן, שקיעים של תרבויות נעלמות, שבטים יהודיים שהתקיימו בזמנים אחרים ואף בממד זמן אחר, עולם המחקר המודרני והפירות שהוא מפיק מן המפגש עם טקסטים עתיקים, המתח בין מיסטיקה ומאגיה כיסודות מעשיים לעומת חקירת התופעות הרוחניות בכלים פילולוגיים-מדעיים, תשוקה לדעת, תשוקה ארוטית ותשוקה לקרבה מיסטית עם האלוהות – כל אלו משחקים תפקיד בסיפורו של עגנון. ועוד, שכן העלילה נעה בין מרחבים ובין זמנים צרים ורחבים, מוכרים ומוזרים, ואנו, הקוראים, מיטלטלים איתה, אפופי חידה וקסם, נתונים בידיו של רב-האמן עגנון.

יחד עם זאת, בלי ליטול כהוא-זה מן הטעם והחשיבות שבניסיונות למפות ולגלות את החומרים המשוקעים ב"עידו ועינם", דומה שמעבר לכל אלו, ביקש עגנון לעסוק בגבולות הפרשנות ובמגבלות של האפשרות להפריד בין כל הגורמים המרכיבים יצירת אמנות. עגנון כמו מבקש לומר לנו שאין מדובר בכימיה אלא באלכימיה. הוא מדגים לנו את תהליך היצירה כתהליך חד-כיווני, שאחריו אין עוד אפשרות לזהות את חומרי התבשיל. והתוצאה היא דבר-מה חדש בעולם, בריה שלא הייתה כמוה עד לבריאתה בידי הסופר האמן, גלגולו המודרני של השמאן ומספר הסיפורים הקדום.

דב סדן מביא סיפור שמאיר את גישתו של עגנון לפרשניו:

"מעשה בסופר שאשתו נסעה לאשר נסעה וביקשה ממנו שישגיח על הדגים שבכיור. ישב אצלו אורח וראה, כי הסופר מניחו מדי פעם בפעם ויורד למטבח. נלווה אליו, ראה את הסופר  פותח את הסתם ולאחר שהמים הישנים ניגרים ויורדים, הוא שוהה מעט ואחר הוא פותח את הצינור ומזרים את המים החדשים, ובאותה שהות שבין סתימה לפתיחה, היו הדגים  מפרכסים ופיהם מנשף כתוהים ובוהים על עצמם, הצביע עליהם הסופר ואמר: רואה אתה, אלה הם מבקרי…"

​בעידודם הנמרץ של יצחק שדה, דוד בן גוריון וארגון הנוער העובד, החליטו 14 צעירים מהיישוב העברי בארץ לצאת למסע אל אום-רשרש. היות ששום מפה לא הייתה ברשות החבורה וכל שידעו על האזור התבסס על צ'יזבטים מצמררים ששמעו באיזה קומזיץ, שכרה החבורה מורי-דרך בדואים ומספר גמלים לרכיבה. היה לאותו מסע מטרה סמויה שלא העזו לגלותה לאיש מלבדם – סקירת הדרך ש"רגל יהודית לא דרכה שם אלפיים שנה ויותר" למקרה של מאבק עתידי על האזור. לשם כך, הסליקו הצעירים את הנשקים שסחבו עמם בתוך מימיות.

באחד מימי המסע ביצע ד"ר מנדלסון, בכיר המשתתפים במסע, סקירה יסודית של חיי הטבע בדרך וגילה בערבה קן של פרסים, זן של נשר המצוי בארץ ישראל. מאותו יום ואילך ובעקבות אותה התגלית, העניקו חבריו של שמעון פרסקי את שמו החדש: שמעון פרס.

23 ימים בשמש הקופחת עשו הצעירים בדרך כשהמחשבה על שכשוך בים סוף מנצחת כל חשש שהצליח להתנגב לראשם לגבי הצלחת המסע. 20 קילומטרים מים סוף הנכסף שמעו טרטור מכוניות שהלך והתחזק. הוא התגלה אחרי מספר דקות כניידות בריטיות. את הלילה, גילו 14 הצעירים, יצטרכו לבלות בתא בתחנת משטרת אום-רשרש. בלי שום זכות לעבור בדרך צלחה, הובאו ההרפתקנים למחרת בבוקר למשפט אדמינסטרטיבי בפני מושל מחוז עזה, "הלורד אסקויית הצעיר, שדן את היהודים המחוצפים בעוון כניסה לשטח "מוגן" – מי לשבועיים מאסר ומי לתשלום קנס."

ההרפתקה לא רק שלא נגמרה שם, אלא אף הפכה למוזרה יותר: עוד באותו הלילה לקחו העצורים מונית לתל אביב. הם סרקו את העיר לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר עורך דין הרפתקן מספיק, ומשזה לא נראה באופק – התייאשו ולקחו עם שחר מונית חזרה לבית המעצר. כשנשאלו אם בכלל היה שווה לצאת לכל ההרפתקה, היות שכלל לא הספיקו לטבול במימיו של הים האדום, ענו בחיוב. הם תירצו את תשובתם בכך שראו את סיני. שלוש שנים לאחר המסע, שימשה המפה ששרטטו הסיירים הנועזים את הכוח הכובש של צה"ל בדרכו לאילת. ולגבי אותו שמעון פרסקי/פרס, הוא רק הלך ועשה חיל.