בקיץ 1948 הגיע בן סטונהיל למלון מרסיי בניו יורק עם מכשיר הקלטה כבד, והציב אותו בלובי המלון שבו התרכזו פליטים יהודיים רבים שהגיעו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. יהודי־אמריקני ממוצא פולני שעבד למחייתו בהתקנת רצפות, שטיחים וטפטים, סחב עימו מכשיר הקלטה כבד והציב אותו בלובי המלון. לשם מה? כדי להקליט את אותם פליטים שרים שירים שזכרו ממולדתם: את שירי העם ששרו הוריהם, שירי החגים מבית הכנסת, השירים מבית הספר ומתנועת הנוער וגם – השירים ששרו במחנות הריכוז וההשמדה, בגטאות או במקומות המסתור, שבהם שהו לאורך שנות המלחמה שתמה לא מזמן.
השירים שהקליט סטונהיל התגלגלו לארכיון ייווא (YIVO), המכון למחקר יהודי שעוסק במחקר יידיש, ובתיעוד ושימור של התרבות היידית הענפה של לפני מלחמת העולם השנייה. משם, הם הגיעו גם לארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית. בין השירים האלו, ישנם גם שניים שקווי דמיון נמתחים ביניהם. שניים שמספקים הצצה גם לרגעי האימה – והתקווה – וגם למוזיקה הפופולרית של חציה הראשון של המאה העשרים.
שמו של השיר הראשון מגלה לנו כבר את התמונה כולה: "הטנגו מאושוויץ". וזהו אכן תיאור די מסכם. את השיר כתבה בפולנית ילדה פולניה בת 12 בשם אירקה ינובסקי. למרבה הצער, לא ידועים לנו עליה פרטים רבים מעבר לשמה ולגילה. אנחנו יכולים לומר שלא הייתה יהודיה ושנספתה באחד ממחנות אושוויץ. השיר שכתבה והושר לצלילי מנגינת טנגו ידועה מלפני המלחמה צבר פופולריות בקרב אסירי המחנות שבקומפלקס ההשמדה, ורבים זכרו אותו לאחר מכן, כשהגיעו להקליט במכונת ההקלטה הגדולה של בן סטונהיל.
שירהּ של ינובסקי והביוגרפיה שלה מזכירים לנו פן שבדרך כלל מוזנח בזיכרון אושוויץ. במקום היו כמה מחנות השמדה, ועוד מחנות עבודה רבים, ובין האסירים היו לא מעט שאינם יהודים. באושוויץ נרצחו עשרות אלפי פולנים, צוענים, שחורים ושבויי מלחמה רוסיים, צרפתיים ואחרים. גם מילות השיר של ינובסקי (שתורגמו על ידי ניצולים גם ליידיש) מדברות על אסירי אושוויץ, אך במפתיע לא מתמקדות ביהודים שבהם: "השחור מביא את המנדולינה ומנגן את שירו, האנגלים והצרפתים שרים ניגון, ומהצער נרקמת שלישייה מוזיקלית. וגם הפולני מנגן בחלילית וממלא את הלבבות, שרק החופש עדיין חסר להם". פזמונו של השיר מצית תקווה בלבותיהם של השומעים: "זהו הטנגו של האסירים, הטנגו של המוכים ממחנה אושוויץ… אבל החופש קורא לנו ועוד נהיה חופשיים".
"הטנגו מאושוויץ" לא היה שיר הטנגו היחיד שנשמע במחנות. אולי הטנגו, שצבר פופולריות גדולה באירופה של תחילת המאה העשרים, שימש זיכרון לחיים שלפני המלחמה, והיה לניצוץ תקווה שהמלחמה תיגמר והחיים ישובו למסלולם. וכך נמצא באוספיו של סטונהיל שיר נוסף, עם מאפיינים דומים רבים לשירהּ של ינובסקי, ובראשם – גם הוא טנגו.
גם זה שיר שחובר ככל הנראה באושוויץ, אם כי מחברו אינו ידוע. הפעם נכתב השיר ביידיש, ולא בפולנית. שמו של השיר הוא "אוי היה לי פעם אבא" ("אוי געהאט האב איך א מאל א טאטן"), והוא מספר את סיפורו של ילד יתום שהוריו נרצחו במחנה ההשמדה המפורסם. המנגינה הרכה והמנחמת בקצב הטנגו, מסככת את כאב האובדן ומקהה את עוקצן של המילים הקשות שמתארות את חיי המחנה. סופו של השיר – בדומה ל"טנגו מאושוויץ" – שומר גם הוא על נימה אופטימית: הדובר מכריז כי הוא עודנו צעיר ועל כן הוא בוחר בחיים וימשיך לחיות למרות הכל.
חוטים רבים של דמיון נמתחים בין שני השירים הללו שמספקים הצצה נדירה לשירי מחנות ההשמדה שהפיחו מעט תקווה בקרב האסירים. שניהם נכתבו, ככל הנראה, על ידי ילדים צעירים. שניהם מתארים את המציאות הקשה במחנה, אך מביעים תקווה עזה שהסיוט ייתם בקרוב. אלו שני השירים היחידים באוסף שמזכירים במפורש את השם אושוויץ, ובשני המקרים מלווה את הכאב ואת התקווה קצב הטנגו, שמקורו הרחק מאדמת פולין, אבל מסמל עבור המאזינים את התקווה שהכל עוד יבוא על מקומו בשלום.
כתבה זו נכתבה בסיועה הרב של ד"ר גילה פלם, חוקרת מוזיקה מתקופת השואה, ומנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.
בשורות הקצרות האלה מתוך השיר "סיום" מקופלת חוויה עזה של לאה גולדברג ככותבת, חוויה שחוזרת בכמה וכמה שירים – חוויה של שיממון ובדידות, צבעים קודרים, לילה, מועקה ובעיקר אימה גדולה.
בשיר אחר של גולדברג, "זמר", מגיע החשש בצורת סיוטי לילה של ממש, בחלומות טרופים ואשמורות רצופות ללא שינה.
מה מקור האימה הזו, החוזרת ונשנית בגוף היצירה של גולדברג? אימה הפושטת ולובשת צורה בשירים השונים: לעיתים נראה שהיא קשורה לבדידות קיומית מופשטת, לעיתים היא נקשרת לימים מוקדמים, אך לרוב היא נותרת חסרת הסבר.
ברומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים שכתבה גולדברג "והוא האור", מתואר מאורע עז רושם שננעץ בלב הדמות הראשית ברומן, נורה קריגר. לצד זיכרונות חמימים מימי ילדותה, נושאת בליבה נורה הצעירה במשך שנים אירוע מפחיד מילדותה, שכנראה לא היה יחיד אלא אופייני:
הלילה ההוא. בדירה הענקית הלא-מוסקת. יקיצת-מגור. קולו של אדם זר. הילדה הקטנה מפחדת. סכין שלופה מעל לראשה. או שמא היה זה תער, או משהו חד מכלי המטבח. צעקה… פחד וימים אחרים. מסדרונות לבנים וארוכים של בית-החולים לחולי-הרוח. בכי היסטרי של גבר, והאם השבורה…"
וכך מסתבר: אביה של נורה קריגר לקה בנפשו כשהייתה ילדה; היא חיה בצל הבושה והחרדה, והשתדלה להתרחק ככל יכולתה מן ההיסטוריה המשפחתית ומן הדיבור אודותיה. אלא שלא קל להימלט מתעתועי הנפש, כמו גם מההיסטוריה האישית ומגורל המשפחה, וגם אם נורה הגיפה את הדלת על זכרו של האב, עדיין קיים בה הפחד מן השיגעון שעלול לתקוף אותה עצמה. בשיחה עם אלברט ארין, ידידו של אביה שאליו נקשרה, מתוודה נורה בפירוש: "כאשר הייתי בחוץ-לארץ, חשבתי שלא אפחד עוד, שנגמר. אבל כאן, בבית, אני מפחדת… מפני השיגעון".
שיגעונו של אביה אמנם התפרץ בעקבות מאורע קיצוני ויוצא דופן (מאסר, עינויים ושבירה פסיכולוגית שיטתית), ואין לדעת אם היה בלתי נמנע. אך בכל זאת, החשש מתורשה של השיגעון, ממעבר שלו כגזירת גורל משפחתית, אינו מניח לנורה. מרגע שעולה עניין זה בשיחה, כבר בעמודי הרומן הראשונים, "משהו נטרד בשיווי משקלה של נורה, ומעט ההומור שהיה לה עד כה פג". הפחד אינו רק מערער, הוא גם חותר תחת האפשרות להקלה באמצעות צחוק או שיחה קלילה.
החשש הזה מפני התערערות הנפש, מפני מסלול אובדן ידוע מראש, מצוי לרוב גם בשירי לאה גולדברג. כך היא כותבת בשיר "בנתיב הסיוטים":
ההקבלה האינטואיטיבית בין עמעום החשיבה החדה לבין חשיכה, לילה, שחור, אובדן דרך, דומיננטית מאוד ברומן "והוא האור", והיא ניכרת גם בשיר, כאשר מרחף מעל כל אלה גם צל מוות.
השיר "בלהות" ממחיש את הפחד הזה לפרטי פרטיו. דימוי החושך מופיע בו ביתר שאת, ואפילו מולד הירח הוא "חיוור וחד". תמונה בשיר מתארת את מה שנראה כבית סוהר, אבל כה מטריד ומוזר, עד שהוא עושה רושם של בית חולים לחולי רוח שהדוברת נקלעה אליו. צווחות חתולים, אנשים גלוחי ראש וחסרי אוריינטציה:
הבקשה המפורשת הזו של הדוברת בשיר "בלהות", שלא לראות, שלא לדעת את הקורות האיומים של אלה שנדונו לאותו גורל, עולה בקנה אחד עם ההתכחשות של נורה הצעירה למחלת אביה ברומן "והוא האור". חוסר היכולת לסבול את השיגעון, את קיומה של הנפש הפצועה, מתחיל בבדיה שהיא מספרת: "אין לי אב! אבי מת!". והוא מגיע עד למשאלה של עיוורון וכליה עצמית, ובלבד שלא לחיות בתוך מחלת הרוח.
עבור נורה, כך עולה מהרומן, מחלת הרוח כגזירה משפחתית מציינת את השיא של חוסר השליטה שלה בגורלה שלה. זהו חוסר שליטה שאינה יכולה לסבול. כך, כאשר היא מתוודעת לקורותיו האמיתיים של ארין, בסוף הרומן, מגיע חוסר השליטה למצוקה של ממש: "הכל הולך למקום אחד. גם הוא אשר אהבה. כל העולם כולו חולה-רוח… גם את, אפוא. ברור כי גם את. וכי מדוע לא? הם קוראים לכך גורל".
צו הגורל, או מה שנראה לכותבת גולדברג כצו הגורל, חוזר בסיום השיר "בלהות", ומתאר את סופה של הדרך הסלולה, ההולכת לכיוון אחד:
–
כאן יש לעצור ולשאול: מדוע בעצם "קולךָ בודד"? אין חולק על החוויה האישית המעוררת אימה של נורה קריגר (או של גולדברג) לנוכח פרצי האלימות וההזיות של אביה. אך האם אדם חולה נפש נדון מאליו לבדידות, לחוסר משמעות ולחוסר קשר אנושי? (אין לשכוח שאביה וארין היו ידידי נפש המחויבים זה לזה). בשירים מופיעה חוויית השיגעון כחשיכה טוטאלית ושלמה, ללא יכולת הפרד בין מרכיביה השונים: בין המצוקה האישית לבין תחושת הבדידות, בין המחלה לבין הפגיעה באחרים, בין המצב הרפואי לחוסר השליטה על חושי הראייה והתפיסה – הכל משמש בערבוביה, והכל שחור, אטום, סגור.
גם ברומן "והוא האור", שיחות רבות של נורה עם ארין סבות סביב הטעם, או חוסר הטעם בעיניה, של החיים עם מחלת נפש. נורה גורסת כי לחולי נפש עדיף מותם מחייהם, ואילו ארין (מטעמים שמתבררים רק בסיום הרומן) מגיב לדברים הקשים הללו בנוקשות וברוגז. בשיחה דמיונית ביניהם הוא מייעץ לה – בסרקאזם גלוי – להטביע את עצמה. אך היא זועקת "אינני רוצה, אינני רוצה. אני רוצה לחיות".
שוב נעצור כאן להרמת גבה: אם נורה רוצה לחיות בכל זאת, האין היא מזהה בכך כי יצר החיים גובר על הפחד? הנה היא יוצרת, למרות הכל, ומתעדת את תחושותיה, האין כוח היצירה גובר על רשמי הסיוט? המצג שעולה מתיאוריה של נורה, שבו בני אדם חיים מחרדה לחרדה בדרך אל המוות, הוא רב רושם וקשה מנשוא. האין בחיים כאלה ולו שמץ של אור ונחמה? מדוע לא מוזכרת במצג שלה עוצמת היצירה, ולא מוזכר כוח הריפוי של הקשר בין בני אדם, שני כוחות שלמעשה מקיימים את נפשה של נורה הצעירה.
ייתכן שאפשר לייחס את הטוטאליות הבלתי סלחנית הזו לגיל הצעיר של נורה. ייתכן שאפשר לקשר אותה לרצון שלה לבנות את עצמה בנפרד ממשפחתה, בתוך שורת זהויות אישיות משלה, שעליהן החליטה: זהותה ככותבת, כעולה לארץ ישראל, כאישה עם רצונות רומנטיים ולא רק נערה. כך או כך, אפשר להבין את היצמדותה של הצעירה הסוערת והרגישה אל כל מה שמעניק לה השראה וכוח, על חשבון דחייתה המוחלטת את כל מה שאיים עליה בעבר.
החיים והאור הם אחד, גורסת נורה קריגר – כך ניתן לגזור מן הפיוט של אבן עזרא המצוטט ברומן, פיוט המלווה אותה כמוטו ומעניק לה השראה וכוח. "והוא האור. ובזכותו אנחנו חיים את חיינו". כך היא מקשרת מפורשות בין האור לשפיות, וממנו אל הצורך העז בחיים. אך בה בעת מרחף חשש השיגעון מעליה כל הזמן, כחלק מטבע – אישי-משפחתי ובה בעת גם אוניברסלי – של סכנה מתמדת להתערערות, לקריסה ולשקיעה בסיוט.
הסכנה הזו היא אנושית וטבעית לאדם, ממש כפי שהיא חלק מן הטבע, כפי שנראה בשיר "העץ", בו נקשרים יחדיו בהקבלה זה לזה סיוטי הלילה של בני אדם, וקשיי השרידה של עצים בזמן סערה.
הבשורה הטובה בסוף השיר היא, שכפי שהעצים שורדים את הסערה, כך יוכלו גם בני האדם לקום אל יום חדש, אל בוקר שבו נאחזת שוב הכותבת, או נורה, בלחש המלווה שלה, "והוא האור". או כמו שמבטיחה נורה לעצמה: "אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי".
הצעדה הזו אל עבר האור והעתיד משתקפת היטב באחד השירים האופטימיים של גולדברג, "את תלכי בשדה". מעבר לתמונה הפסטורלית-לכאורה מוזכרים שם גם האימה, הדם, השריפות, אך הפעם ללא צריבה, מתוך הבנה שתמונת עולם שלמה ובוגרת כוללת גם יסודות שליליים אך מתמשכת הרבה מעבר להם. כך, למרות האיומים והקדרות, בכל זאת רחב לבה של הדמות, "כאור בשולי הענן", והיא שואבת עוצמה דווקא מן הקרבה לחיים ולעולם.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
בשנת 1904 התפרסמה בעיתון "הצפירה", אחד מהעיתונים העבריים הנפוצים באותה העת באימפריה הרוסית, ידיעה בדבר פתיחת בית ספר עברי ראשון ליהודי ההררים בקווקז.
הקמתו של בית הספר העברי הראשון בעיר דרבנט בקווקז היה אירוע דרמטי עבור כל היהודים ההררים (יהודי צפון הקווקז ומזרחו) מפני שסביב הקמתו התנהל אחד מן הפולמוסים המפורסמים באותם ימים בין מחנה השמרנים של הרב יעקב יצחקי למחנה של קבוצת האינטליגנציה הראשונה שהתהוותה בעיר.
עד אותה העת החינוך היחיד של הילדים היה במסגרת הקהילתית, אשר התבססה על מצוות תלמוד תורה לבנים על פי המסורת היהודית. הבנים ביקרו בבתי "תלמיד כונה" (בית התלמיד) שהיו ממוקמים בדרך כלל בבתי כנסת או בבתי הרבנים. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלו להירקם קשרים בין היהודים ההרריים לבין יהודי רוסיה ומזרח אירופה שהיגרו לקווקז עם הכיבוש הרוסי. הניסיונות הראשונים להקמת בית ספר מודרני עבור היהודים ההררים נעשו על ידי משכילים רוסים ובאמצעות "חברת מפיצי השכלה" ברוסיה שמטרתה הייתה לקדם את ההשכלה בקרב יהודי האימפריה הרוסית. ניסיונות אלה החלו כבר בשנת 1865, אך נתקלו בהתנגדות עזה מצד רבני העדה שבראשם עמד הרב יעקב יצחקי, הרב הראשי של פלח דאגסטן.
הרב יצחקי היה בעל הסמכות הרחבה ביותר בקרב כל ריכוזי היהודים ההררים בקווקז. לא רק בעיני עדתו היה חשוב ונכבד אלא גם בעיני האדמיניסטרציה הרוסית בקווקז שהכירה בסמכותו כרב ממשלתי ראשי שהמשיך את התפקיד לאחר אביו הרב יצחק יצחקי. הרב יעקב יצחקי התכתב עם גדולי הרבנים באירופה, פרס וארץ ישראל. ניהל קשרים גם עם משכילי אירופה, עסק בכתיבה מחקרית על מוצאם ותרבותם של בני עדתו ופרסם את מאמריו בכתבי העת המשכילים דאז. על אף זאת התנגד לכל יוזמה להקמת בית ספר ממשלתי עבור בני קהילתו ובמשך 40 שנות כהונתו כרב ראשי שימש כחומת ברזל כנגד חדירת מערכת החינוך המודרנית.
בהעדר מערכת חינוך מודרנית קהילתית, היהודים ההררים ששאפו להקנות השכלה כללית לילדיהם שלחו אותם לבתי ספר של אשכנזים באזור. מגמה זו החלה במספרים מועטים ביותר. אך מיעוט זה הספיק להיווצרותה של שכבת אינטליגנציה ראשונה בקרב העדה. שכבת אינטליגנציה זו היא שהובילה והכריעה את המאבק להקמת בתי ספר.
התפשטות התנועה הציוניות לשטחי הקווקז הביאו לחתירה נמרצת לשינוי המצב החינוכי והוראת השפה העברית. בראשית המאה התשע עשרה הסכסוך סביב הנושא בעיר דרבנט החריף וכמעט הגיע לשפיכות דמים. הציבור בדרבנט התחלק לשני מחנות, המחנה של הרב יעקב יצחקי ומחנה המשכילים של הרב ישעיה רבינוביץ' (הרב יש"ר), רב יהודי ההררי ציוני שנודע בפעילותו לקידום החינוך העברי של העדה. בסופו של דבר המאבק הוכרע במאי 1904 כאשר הרב יש"ר הגיש בקשה למושל האזורי למתן רישיון לפתיחת בית ספר ובקשה זו נענתה בחיוב.
לכבוד הפתיחה נערכה חגיגה המונית. האירוע נפתח עם עלייתו של הרב יש"ר אל דוכן הנואמים. אך לפני שפתח בנאום הניצחון שלו כולם ציפו הזמין את הרב יעקב יצחקי, רב העדה, לשאת דרשה בפני הציבור. הרב יצחקי עלה לדרוש בנושא מאמר משנת חכמים "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ורק לאחר מכן עלה הרב יש"ר חזרה אל הבימה לנאום. האירוע נחתם ברוב רושם והדר "והתלמידים והתלמידות שרו שירים עברים לאומים"
עם פתיחת בית הספר בדרבנט נפרצה הגדר ונפתחו בתי ספר עבריים גם בריכוזים הגדולים הנוספים של היהודים ההררים. אורך החיים של בתי ספר אלו בקווקז היה קצר מפני שלאחר המהפכה הקומוניסטית ומלחמת האזרחים הוקם שלטון סובייטי בקווקז. הפעילות הציונית כמו גם הדתית דוכאה ומנהיגיה נרדפו, נכלאו והוצאו להורג.
הרב יעקב יצחקי הספיק לעלות לארץ ישראל עוד בשנת 1906 עם קבוצה מכובדת מבני העדה. הרב יש"ר נפטר בשנת 1920 אחרי שנעצר פעמים רבות ועונה בעינויים פיזיים על ידי הצ'קה, המשטרה החשאית הסובייטית.
הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה
תוצאות הפרהוד שיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת
הבנות מדמשק במשק הפועלות בארץ, ראשית 1944. מתוך הספר: "בשליחות ללבנון ולסוריה" מאת רחל ינאית בן-צבי
היא הייתה מהפכנית מבחירה, ציונית נלהבת, ממקימות "השומר" ואחת משתי הנשים היחידות שהיו חברות בארגון. קשה לחשוב על פעילות ציונית והומנית שלא לקחה בה חלק במסגרת הקמת המדינה היהודית והדמוקרטית שעליה חלמו בנות ובני דורה.
מתוך שלל הפעילויות הללו, עמדה העלייה ארצה – בייחוד של נערות ונערות – והכשרתן לתרום (ולהיתרם) למפעל הציוני בראש מעייניה. בזמן שמרבית בני ובנות דורה ביקשו לחכות או לא ייחסו מחשבה לנושא, ראתה בן-צבי חשיבות עצומה בהעלאת יהודי ערב ל"מדינה שבדרך". כשזיהתה חלון הזדמנויות שנפתח למימוש חלומה הגדול, מיהרה לצאת לפעולה.
היו אלה תוצאות הפרהוד – הטבח הנורא בבגדאד באחד ביוני 1941, שבמהלכו נרצחו 179 מבני הקהילה היהודית, ששיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת. היות שהגישה לבגדאד נחסמה, "עלה הרעיון להעלות בנות מארצות ערב השכנות – מלבנון ומסוריה".
בן-צבי נפגשה עם הנרייטה סאלד, מנהלת ארגון "עליית הנוער", שוחחה עם ילדים שעלו בכוחות עצמם מסוריה והבטיחה להביא כמה שיותר בנות ארצה להכשרה חקלאית. היא קיבלה מסאלד חמישים סרטיפיקטים (אישורי עלייה שהנפיקו הבריטים) לצורך המשימה. החשש היה שאם היא תקבץ צעירות רבות מדי, יסרבו הבריטים להכניסן ארצה.
מירושלים יצאה בן-צבי לביירות. היא נסמכה על קשרים שקשרה עם ראשי הקהילה בביקורם בארץ ישראל ומיהרה להיפגש עם יוסף פרחי. המתנגדים הרבים ליציאה למסע טענו ש"בבית יהודי בארצות אלו אין נותנים לבת לצאת מפתח ביתה", ולכן סברו שלא תוכל לשכנע את המשפחות לאפשר לנערות לעלות ארצה.
על אף העזרה שקיבלה מפעילי "החלוץ", הארגון הציוני שפעל במחתרת, משימת שכנוע המשפחות אכן התגלתה כמשימה לא פשוטה: אבות רבים היגרו לאמריקה הלטינית והאמהות "מצפות להצטרף עם ילדיהן אל ראש המשפחה מעבר לים, ובינתיים, חרדות להיפרד מהבנות המיועדות לעליה".
"האמהות שומעות שאני רוצה בנות בגיל 14-13, וכבר הן שואלות על עתידן, שכן בגיל 17-16 נוהגות הן להשיא את בנותיהן. אני מרגיעה אותן ומסבירה, שהן תתקבלנה להתיישבות בארץ ושם לא יקשו עליהן להינשא, להקים משפחה ולהעלות את קרוביהן מביירות לישראל".
הייתה זו בדיוק התשובה שלה חיכו המשפחות המודאגות.
כמעט מרגע הגעתה לדמשק נראתה המחתרת של ביירות רדומה וחיוורת בהשוואה לפעילות הציונית התוססת שהתקיימה בבירת סוריה. בן-צבי התרשמה מהרצון העז של הנוער היהודי בדמשק לעלות ארצה, גם במחיר ויכוחים מרים עם הוריהם.
הלהיטות והדחיפות שהפגינה נציגת "עליית הנוער" הבהילה את הפעילים שליוו אותה: הם דרשו ממנה להימנע מלדבר עברית אפילו ברחובות הגטו היהודי. רק בביתו של ראש הקהילה התאפשר לבן-צבי לדבר בחופשיות. היא נאמה בפני המכובדים בעברית ובצרפתית ושמחה לראות כי "רעיון קבלת תלמידות להכשרה בחוות לימוד בארץ מתקבל ברצון". לאחר קבלת האישור פה-אחד, קבעה למחרת פגישה עם תלמידות תיכון.
"כבר בביקורי הראשון הודענו לבנות בכיתות הגבוהות על רעיון העברת בנות להכשרה וללימוד בארץ ישראל. כאשר נשאלו הבנות, אם תרצינה לעלות, הורמו כל הידיים, גבוה גבוה, מתוך התלהבות. בכיתות הגבוהות רוב בנות, ונערים מעטים. הוסבר לי שהבנים נאלצים לצאת לעבודה לתמיכת ההורים. המעטים שהיו בכיתה תבעו מיד את עלבונם – למה? מדוע מעלים רק בנות? מה יהא גורל הבנים? ניסיתי לנחם: "גם זמנם יבוא". בשעת ההפסקה הגדולה הרגשתי, שהבשורה הולכת ונמסרת מכיתה לכיתה. בעברי בחצר ננעצו בי העיניים, ומאות-מאות של ילדים וילדות נמשכו אלי וקראו לעברי: "פלשתין, פלשתין, ארץ-ישראל!"
לאחר שהסדירה בן-צבי את ענייני העלייה בדמשק פנתה לחלב, לשם הגיעה בנובמבר 1943. כבר בהגיעה נדהמה מהמיקום שבו נבנה בית הספר לבנות – הוא היה צמוד לבית בושת סורי אותו פוקדים חיילים בכל שעות היממה. היא הטיחה בכעס בפני מנהלת בית הספר ש"כל השכונה הנה סמל של גולה שכולה".
כמו בביירות, נואשה בן-צבי לפגוש בקהילה הדוברת עברית דלה. ושוב, כמו בביירות, היא האשימה דווקא את היישוב העברי, שלא השכיל לשלוח עזרה למורים המעטים והמסורים של הקהילה.
"בבוקר יום השישי מורגשת תכונה לקראת קבלת השבת בחלב. היהודים ברחובות משכו תשומת ליבי במילים: "ערב שבת! ערב שבת!" וגם בכיתות בית-הספר, בנמוכות כבגבוהות, מכל עבר! "ערב שבת!" גם אלה שמילמלו צרפתית וגם אלו ששחו בערבית, מכל עבר! ערב שבת! אף ליבי נמלא אווירה של השבת. האין זכותה של השבת כזכות התורה? האם היא לא ששמרה על הגחלת מני אז ועד הלום? אומנם ערב שבת, אך שעתי כה דחוקה! מן ההכרח היום, בערב שבת, לכנס את המועמדות שהחלו להירשם באליאנס, בג'ימיליה ובבחסיתה. וכבר קבעתי בוועד כינוס הורים לאחר סעודת-השבת".
בן-צבי מספרת על הלחץ הכבד שהופעל עליה בבקשה לקבל בנות רבות ככל האפשר: "והרשימה גדלה והולכת, ובוכות בנות ובוכות אמהות, ופתאום – הפכו כולן בנות 14. גם זו שקרובה, אולי לגיל 18 וזו שלא הגיעה לגיל 12".
מתוך ייאוש קבעה בן-צבי "שאת הגיל נקבע, אך ורק על-פי תעודת לידה" ואת הנערה בגיל המתאים בחרה לפי קריטריון ברור: "אם תתאים להכשרה חקלאית וללימודים עיוניים". כדי לא לפספס אף מועמדת מתאימה, ראיינה בן-צבי כל מועמדת פוטנציאלית בעצמה.
את הנערים והמבוגרים שפגשה בחלב עודדה לעלות ארצה באופן בלתי לגאלי, כיוון שלא היו בידייה אישורים אלא לחמישים נערות בלבד. היה זה אותו המסר שנשאה בביירות ובדמשק לפניה. מחלב יצאה בן-צבי חזרה לביירות, ובה הסדירה בעזרת פרחי את קיבוצן של הבנות משלוש הערים. את חלקן ליוותה בן-צבי בעצמה ואת חלקן ליוו פעילים אחרים. כל הבנות נקלטו ב"עיינות", בפתח תקווה ובנחלת יהודה. לא רחק היום ורבות מהן הפכו מורות לעברית ופעילות עלייה בעצמן. הן עשו את המסע חזרה לקהילותיהן וסייעו לבני משפחותיהן לעלות בעצמן ארצה.
עד סוף חייה התגאתה רחל ינאית בן-צבי בפעילותה, ובעיקר – בהישגי העולות והעולים הצעירים שסייעה להעלות ארצה (במסע הזה ובדרכים אחרות). אולם, תהייה אחת נותרה בעינה: "לי, לעצמי לא מובן הדבר, איך יכולנו להזניח עד כה קהילות יהודיות אלה שכה קרובות לנו? דמשק, הנמצאת מרחק שעה אחת מגבול ארץ-ישראל, ביירות השוכנת במרחק שלוש שעות מחיפה!"