שמה של זלדה שניאורסון-מישקובסקי, המשוררת שנהגה לחתום על שיריה בשמה הפרטי – זלדה, נעשה זה מכבר שם נרדף לאיכות בלתי מתפשרת. אך לא רק בשירה הייתה כזו; בהיותה אישה חרדית ונחבאת אל הכלים, מעולם לא נמנעה מלהתערב בענייני החולין ולהילחם בעבור צדק לכל אדם באשר הוא.
בתחילת שנות השישים, לפני שהייתה לשם דבר וטרם פרסמה את כתביה, שלחה זלדה מכתב זועם למערכת עיתון 'הארץ' – מכתב שנותן הצצה לאצילות רוחה ורגישותה יוצאת הדופן של המשוררת החרדית. מה היה תוכנו של המכתב ועל מה כעסה זלדה? עיקר הסיפור מצוי בפרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס:
בשנת 1963 נרצחו שלושה בני אדם: משה סטולרו, סנדלר גיבן; ד"ר זיגפריד יכמן, רופא מתל אביב שעסק במתן שירותים רפואיים בשגרירות האמריקנית ואישה בשם דבורה צ'צ'קס. שלוש הרציחות התרחשו בערך באותו הזמן, וכלי הרצח היה זהה : תת-מקלע עוזי.
המשטרה חשדה בסטודנט צעיר, ניצול שואה, משום שעקבותיו נעלמו בפרק הזמן שבו החלו הרשויות לחקור את הפרשיות. כך קרה, ששמו של לוי נויפלד הוכפש בטרם נמצא ולפני שנערך לו משפט הוגן. כלי התקשורת הכתימו את שמו והפכו אותו במהרה לאימת אזרחי מדינת ישראל שחששו מפניו כמפני מגפה.
במרחב הציבורי נשמעו ספקולציות מגוונות באשר לסיבה בגינה נויפלד רצח, לכאורה, את הקורבנות. התיאוריה הראשונה טענה כי מדובר במעשה נקם על פשעים שבוצעו בתקופת השואה, והשנייה גרסה כי מדובר ברצח במסגרת ריגול בעבור הקג"ב, שכן לשניים מהקורבנות היה מעין "קשר זר"; דבורה צ'צ'קס ביקרה את אימה בברית המועצות זמן לא רב לפני הירצחה, וד"ר יכמן עבד בשגרירות ארה"ב. הרשויות פרסמו את תמונתו והפעילו צוות מומחים כדי להבין את מניעיו ולנבא את צעדיו הבאים.
באותה שנה שבה כל הארץ געשה, שלחה המשוררת האלמונית דאז, זלדה, מכתב למערכת עיתון "הארץ" בעקבות כתבה שפורסמה בו כשבועיים לפני-כן. במכתב כתבה, בין השאר, שאינה מכירה את לוי נויפלד, אך משהו באופן שבו מתקיים משפט השדה שנעשה לו מזכיר לה משפט לינץ' – בלי משפט הוגן ובלי כל הוכחה, האמינו כולם כי לוי נויפלד רצח שלושה אנשים.
כך כתבה:
"בטרם שפט השופט, בטרם העיד העד, החליטו כולם: לוי נויפלד רצח אישה, רופא ונכה. הרי ספק גדול אם שפך האיש טיפת דם אחת וכבר מלקקים את דם נפשו ציירי הקריקטורות. אומרים: לו היה חף מפשע היה חוזר. לאן יחזור? לצעקה הנוראה הזו של כל הארץ 'משוגע!' 'משוגע!'? לצווחה הזו, 'רוצח'? לפסיכוזת הפחד מפניו? אינני מכירה את האיש הזה, מעולם לא ראיתי את פניו אך משהו מזכיר את ההתהוללות האפלה של משפט לינץ'."
לידידה, איש הרוח ישורון קשת, כתבה זלדה בנושא: "ורק הרדיפה הנוראה אחריו והצעקות האלה 'רוצח' ו-'משוגע' בטרם היה המשפט – הם שזיעזעו אותי. יש לי סלידה כלפי 'המשפט' כל חיי, לא כל שכן ל'צדק' של המשטרה. ל'הוכחות' של המשטרה שעלולות להיות אותן הוכחות מוצדקות כמו ב'רביזור' של גוגול… אבל הם (ב'הארץ') מחקו כל מלה שדיברה בגנות המשטרה, חוסר טעם בצורה מדהימה נראה בעיני אז. גם השם 'מבצע שדה', שכונתה הרדיפה אחר נויפלד, היה בשם הזה מין שמחה קהה של ציידים – והדהימה אותי הבגידה של כל ידידיו ורעיו וקרוביו – וכישרונותיו המזהירים ויופיו – והיה צר לי עליו – על חוליו וייסוריו – עד כלות הנשימה… זה היה כמו דיבוק אצלי".
ברבות הימים התברר שהמשוררת ניחנה בחושים חדים ביותר, שכן התברר שנויפלד היה חף מפשע: בשנת 1964 נמצא מת בידי קבוצת ילדים ששיחקו בצריף מבודד בהרי ירושלים. ליד הגופה נמצא מכתב התאבדות, ומנתיחתה עלה שהצעיר התאבד לפני שד"ר יכמן וגב' צ'צ'קס נרצחו. נויפלד, למעשה, שלח יד בנפשו מפאת תסביכים נפשיים רבים שבהם לקה בצעירותו. מקרי הרצח בפרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס נשארו בלתי מפוענחים עד היום הזה.
זלדה, שליבה נכמר על לוי נויפלד מוכה הגורל, כתבה שיר לזיכרו על אדם שפחדיו הכריעו אותו:
בפתיחת השיר צירפה זלדה ציטוט מהעיתונות המודיע על התאבדותו של נויפלד וציינה: "כך הגיע לסיומו אחד המצודים הנרחבים ביותר שמשטרת ישראל ערכה אי פעם".
בראיון שהעניקה לעיתונאי מנחם מיכלסון מ'ידיעות אחרונות' שנים אחר כך, בשנת 1981, נהגה זלדה באופן שממחיש היטב את רגישותה לחוסר צדק ולרוע. מיכלסון כתב על מקרה שהותיר בו רושם עז מאותה פגישה עם המשוררת:
"ביום ירושלמי צח, אנו מגלגלים שיחה על עיתונות ופרסום, על אלימות מילולית ופיזית. אני מספר לזלדה מעשה שקרה יום קודם לראיון, אשר פרטיו הופיעו בבוקר שיחתנו. חייל חיפני שרצח את אביו והתאבד. האם צריך, לדעתך, לפרסם זאת, או לא? – אני שואל אותה. אבל, זלדה, מוכת הלם, אינה משיבה, רק ממלמלת: נער קם באביו להרגו? חייל ירה באבא שלו? ואחר כך בעצמו? כך, הרג? – כך חזרה ומלמלה לעצמה את המילים; ואז, בפתע, כשסנטרה נחוש ואימתה רבה, היא אומרת: לא, אני לא יכולה להמשיך יותר בראיון. לא. אנא. ודחתה מלפניה את כוס התה, וקמה מאצל השולחן, והתיישבה בכורסה סמוכה, ליד ארון הספרים גדוש ספרי קודש, והביטה לא הביטה נוכחה ולחשה: "לא, איני יכולה יותר לדבר. בן קם על אביו".
כתבות נוספות
בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית
השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך
לכל איש יש שם: כך הפך השיר של זלדה משיר אישי להמנון של שכול
