זלדה לוחמת הצדק

המשוררת זלדה ידועה בשל פועלה הספרותי, אך בשנות השישים המוקדמות, בטרם התפרסמה, שמה נקשר בפרשיית רצח מסתורית

זלדה

שמה של זלדה שניאורסון-מישקובסקי, המשוררת שנהגה לחתום על שיריה בשמה הפרטי – זלדה, נעשה זה מכבר שם נרדף לאיכות בלתי מתפשרת. אך לא רק בשירה הייתה כזו; בהיותה אישה חרדית ונחבאת אל הכלים, מעולם לא נמנעה מלהתערב בענייני החולין ולהילחם בעבור צדק לכל אדם באשר הוא.

בתחילת שנות השישים, לפני שהייתה לשם דבר וטרם פרסמה את כתביה, שלחה זלדה מכתב זועם למערכת עיתון 'הארץ' – מכתב שנותן הצצה לאצילות רוחה ורגישותה יוצאת הדופן של המשוררת החרדית. מה היה תוכנו של המכתב ועל מה כעסה זלדה? עיקר הסיפור מצוי בפרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס:

בשנת 1963 נרצחו שלושה בני אדם:  משה סטולרו, סנדלר גיבן; ד"ר זיגפריד יכמן, רופא מתל אביב שעסק במתן שירותים רפואיים בשגרירות האמריקנית ואישה בשם דבורה צ'צ'קס. שלוש הרציחות התרחשו בערך באותו הזמן, וכלי הרצח היה זהה : תת-מקלע עוזי.

 

המשטרה: יש דמיון בין רצח יכמן לרצח סטולרו - מעריב, 08/04/1963
המשטרה: יש דמיון בין רצח יכמן לרצח סטולרו – מעריב, 08/04/1963. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

המשטרה חשדה בסטודנט צעיר, ניצול שואה, משום שעקבותיו נעלמו בפרק הזמן שבו החלו הרשויות לחקור את הפרשיות. כך קרה, ששמו של לוי נויפלד הוכפש בטרם נמצא ולפני שנערך לו משפט הוגן. כלי התקשורת הכתימו את שמו והפכו אותו במהרה לאימת אזרחי מדינת ישראל שחששו מפניו כמפני מגפה.

 

נמשך המצוד על לוי נויפלד. נראה באחרונה בישובי הגליל - דבר, 02/09/1963
נמשך המצוד על לוי נויפלד. נראה באחרונה בישובי הגליל – דבר, 02/09/1963

 

במרחב הציבורי נשמעו ספקולציות מגוונות באשר לסיבה בגינה נויפלד רצח, לכאורה, את הקורבנות. התיאוריה הראשונה טענה כי מדובר במעשה  נקם על פשעים שבוצעו בתקופת השואה, והשנייה גרסה כי מדובר ברצח במסגרת ריגול בעבור הקג"ב, שכן לשניים מהקורבנות היה מעין "קשר זר"; דבורה צ'צ'קס ביקרה את אימה בברית המועצות זמן לא רב לפני הירצחה, וד"ר יכמן עבד בשגרירות ארה"ב. הרשויות פרסמו את תמונתו והפעילו צוות מומחים כדי להבין את מניעיו ולנבא את צעדיו הבאים.

 

לוי נויפלד ושלושת מקרי הרצח - 'הארץ', 2/9/1963, עמ' 5
לוי נויפלד ושלושת מקרי הרצח – 'הארץ', 2/9/1963, עמ' 5

 

באותה שנה שבה כל הארץ געשה, שלחה המשוררת האלמונית דאז, זלדה, מכתב למערכת עיתון "הארץ" בעקבות כתבה שפורסמה בו כשבועיים לפני-כן. במכתב כתבה, בין השאר, שאינה מכירה את לוי נויפלד, אך משהו באופן שבו מתקיים משפט השדה שנעשה לו מזכיר לה משפט לינץ' – בלי משפט הוגן ובלי כל הוכחה, האמינו כולם כי לוי נויפלד רצח שלושה אנשים.

כך כתבה:

"בטרם שפט השופט, בטרם העיד העד, החליטו כולם: לוי נויפלד רצח אישה, רופא ונכה. הרי ספק גדול אם שפך האיש טיפת דם אחת וכבר מלקקים את דם נפשו ציירי הקריקטורות. אומרים: לו היה חף מפשע היה חוזר. לאן יחזור? לצעקה הנוראה הזו של כל הארץ 'משוגע!' 'משוגע!'? לצווחה הזו, 'רוצח'? לפסיכוזת הפחד מפניו? אינני מכירה את האיש הזה, מעולם לא ראיתי את פניו אך משהו מזכיר את ההתהוללות האפלה של משפט לינץ'."

 

מכתבה של זלדה לעיתון 'הארץ', 14/10/1963, עמ' 2
מכתבה של זלדה לעיתון 'הארץ', 14/10/1963, עמ' 2

 

לידידה, איש הרוח ישורון קשת, כתבה זלדה בנושא: "ורק הרדיפה הנוראה אחריו והצעקות האלה 'רוצח' ו-'משוגע' בטרם היה המשפט – הם שזיעזעו אותי. יש לי סלידה כלפי 'המשפט' כל חיי, לא כל שכן ל'צדק' של המשטרה. ל'הוכחות' של המשטרה שעלולות להיות אותן הוכחות מוצדקות כמו ב'רביזור' של גוגול… אבל הם (ב'הארץ') מחקו כל מלה שדיברה בגנות המשטרה, חוסר טעם בצורה מדהימה נראה בעיני אז. גם השם 'מבצע שדה', שכונתה הרדיפה אחר נויפלד, היה בשם הזה מין שמחה קהה של ציידים – והדהימה אותי הבגידה של כל ידידיו ורעיו וקרוביו – וכישרונותיו המזהירים ויופיו – והיה צר לי עליו – על חוליו וייסוריו – עד כלות הנשימה… זה היה כמו דיבוק אצלי".

 

ילדים גילו את גופת לוי נויפלד. המשטרה אינה קושרת עוד את שמו במקרי הרצח - חרות, 01/06/1964
ילדים גילו את גופת לוי נויפלד. המשטרה אינה קושרת עוד את שמו במקרי הרצח – חרות, 01/06/1964

 

ברבות הימים התברר שהמשוררת ניחנה בחושים חדים ביותר, שכן התברר שנויפלד היה חף מפשע: בשנת 1964 נמצא מת בידי קבוצת ילדים ששיחקו בצריף מבודד בהרי ירושלים. ליד הגופה נמצא מכתב התאבדות, ומנתיחתה עלה שהצעיר התאבד לפני שד"ר יכמן וגב' צ'צ'קס נרצחו. נויפלד, למעשה, שלח יד בנפשו מפאת תסביכים נפשיים רבים שבהם לקה בצעירותו. מקרי הרצח בפרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס נשארו בלתי מפוענחים עד היום הזה.

זלדה, שליבה נכמר על לוי נויפלד מוכה הגורל, כתבה שיר לזיכרו על אדם שפחדיו הכריעו אותו:

בפתיחת השיר צירפה זלדה ציטוט מהעיתונות המודיע על התאבדותו של נויפלד וציינה: "כך הגיע לסיומו אחד המצודים הנרחבים ביותר שמשטרת ישראל ערכה אי פעם".

 

"בחיק העשבים בכה"
"בחיק העשבים בכה"

 

בראיון שהעניקה לעיתונאי מנחם מיכלסון מ'ידיעות אחרונות' שנים אחר כך, בשנת 1981, נהגה זלדה באופן שממחיש היטב את רגישותה לחוסר צדק ולרוע. מיכלסון כתב על מקרה שהותיר בו רושם עז מאותה פגישה עם המשוררת:

"ביום ירושלמי צח, אנו מגלגלים שיחה על עיתונות ופרסום, על אלימות מילולית ופיזית. אני מספר לזלדה מעשה שקרה יום קודם לראיון, אשר פרטיו הופיעו בבוקר שיחתנו. חייל חיפני שרצח את אביו והתאבד. האם צריך, לדעתך, לפרסם זאת, או לא? – אני שואל אותה. אבל, זלדה, מוכת הלם, אינה משיבה, רק ממלמלת: נער קם באביו להרגו? חייל ירה באבא שלו? ואחר כך בעצמו? כך, הרג? – כך חזרה ומלמלה לעצמה את המילים; ואז, בפתע, כשסנטרה נחוש ואימתה רבה, היא אומרת: לא, אני לא יכולה להמשיך יותר בראיון. לא. אנא. ודחתה מלפניה את כוס התה, וקמה מאצל השולחן, והתיישבה בכורסה סמוכה, ליד ארון הספרים גדוש ספרי קודש, והביטה לא הביטה נוכחה ולחשה: "לא, איני יכולה יותר לדבר. בן קם על אביו".

 

כתבות נוספות

בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

לכל איש יש שם: כך הפך השיר של זלדה משיר אישי להמנון של שכול

 

 

הצצה לתעשיית הפנזינים השוקקת של ישראל

סיפורה של הסוגה הספרותית המחתרתית ביותר בסביבה

'פתח אותי', 'אומייגאד שרית חדד!' ו'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' הן רק שלוש דוגמאות לכותרות הפרועות מאת יובל הפנזינים שאספה מאיה מצוות עותקי חובה בספרייה הלאומית בפסטיבל הפנזין שהתקיים ב-24 בינואר 2019. הפסטיבל, שזו לו השנה השמינית, מאגד את כל פנזינאי ארצנו – יוצרות ויוצרי הפנזינים שפועלים בישראל.

1
'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' מאת רפי פרח

עד שקיבלתי לידיי את 50 החוברות לעיון, היה השם 'פנזין' בגדר חידה. ויקיפדיה סיפקה הגדרה ראשונית למה שאני עומד לפגוש: "הפנזין", נכתב שם, "הוא כתב עת לא-מקצועי העוסק בתחום ספציפי. פנזינים אינם ממומנים על ידי גופים ציבוריים או מסחריים, והמוציאים לאור, העורכים והכותבים בדרך כלל אינם מקבלים כסף על טרחתם". ג'קי פאנק, אחת משני מארגני פסטיבל הפנזין שאיתה שוחחתי (השני הוא שותפהּ יוסי למפל), הרחיבה את ההגדרה התמציתית: "ההגדרה כל כך פשוטה. הוצאה עצמית, בדרך כלל לא למטרות רווח, שלא עוברת עריכות "מסורתיות" – מעל הכול, הגהה ועריכה לשונית. פנזינים עוסקים בתוכן אישי, משתמשים בהרבה סוגות שהן בגדר טאבו ביחס לסטאטוס-קוו ו/ או בנושאים איזוטרים. הפנזין הטיפוסי נועד למעגל הקרוב של יוצר הפנזין".

כמה זמן אורכת העבודה על אותו פנזין טיפוסי? ג'קי עונה – ולא בפעם האחרונה בשיחתנו – שאין תשובה אחת ברורה, והכל תלוי באופי ובנסיבות היוצר. "יש אנשים שמשרבטים מה שיוצא להם, ויש כאלה שלוקח להם כמה חודשים להכין את החומר, קצת לערוך, קצת לעבוד על התמונות. בכל מקרה, מי שמוציא רק עותקים ספורים – קל לו יותר. הדפסה ביתית מתאימה לעותקים ספורים, להדפסה רצינית יותר פונים לבתי דפוס. רבים מהיוצרות ומהיוצרים מגיעים עם יכולות גרפיות כאלה או אחרות, ואלו שלא – שולחים את הטקסט והאימג'ים לעורך גרפי. אך לא תמיד זה המקרה: במקרים אחרים היוצרים משחררים יצירות שלא עברו עיבוד בכלל, כיצירה מיידית".

1
'חבורת הטושים' מורכבת מאור ליבנה, מיטל זילברמן, גל בן דוד, תמר לב, נורית לאור, שחר בכור

ג'קי, שבשלב מסוים אני מתחיל לקרוא לה ה'היסטוריונית של הפנזין הישראלי', סוקרת בעבורנו את ההיסטוריה של הסוגה הספרותית בארץ: מההתחלה בעלת הגוון הפוליטי ("הזירה המרכזית שיצאו ממנה הפנזינים הראשונים היה המעגל של גוש שלום"), התחלה שהחזיקה עד רצח רבין, אז עבר הדגש מהפוליטי אל האישי והאומנותי – "משם פורחים פנזיני האומנות, המוזיקה, טורי הדעות, השירה והספרות". חשוב להדגיש שפנזינים על אומנות וספרות נוצרו לפני רצח רבין, ופנזינים פוליטיים נוצרים גם לאחריו – אך מדובר בשינוי מגמות. כיום, מרבית הפנזינים עוסקים בענייני השירה, הקולנוע והספרות. במקום השני ניצבים הקומיקסים והרומנים הגרפים. במקום השלישי והמכובד נמצא הפנזין הגרפי – שיוצריו הם לרוב סטודנטים וסטודנטיות בבתי ספר לאומנות בארץ, או אומנים מבוססים המבקשים לגשש דרך החוצה מפורמט התערוכה ("לתקשר תוכן שאי אפשר להעביר על קיר", לדבריה של ג'קי). אחרונים חביבים נמצאים הפנזינים האישיים יותר – המלאי הגיגים, לעיתים נונסנס, ובכל מקרה בעיקר כתיבה אישית. כיום יש הרבה יותר העמקה בפוליטיקת הזהויות בפנזינים, כאן בישראל.

1
מתוך החוברת 'פתח אותי'. טקסטים מאת טומי ברמבויים, ציורים מאת קטיה גורדנוב

האופי העצמאי של הסוגה כולה דוחף לכיוונים מסוימים, ורוב הפנזינים – גם אלו שבנויים על שיתוף פעולה של כמה אנשים, מדגישים את הביטוי האישי של היוצר, את טעמו, סגנון דיבורו (כמעט אף פעם לא מילים גבוהות וביטויים נמלצים. הפנזינים מעדיפים שפה ישירה, דיבורית ומלאה בסלנג). זה אולי מסביר את השאלה שנשאלה מאיה שוב ושוב בפסטיבל: "האם הספרייה הלאומית היא גוף מזוהה פוליטית?". משהו במילה לאומית כנראה צרב לפנזינאים העצמאיים.

הומור כידוע הוא דבר רציני ביותר, והרבה מאותו ביטוי אישי שמאפשר הפנזין יוצא בצורה הומוריסטית. ובאמת שאת המסרים הנוקבים ביותר, החתרניים ממש, ממתיקות החוברות בהומור מושחז ופרוע. כמה פרוע? תשפטו בעצמכם.

1
מתוך הפנזין "שלשולים מילוליים", מבית היוצר של חבורת 'באטמן לוי'

כרגיל , ג'קי מנסחת את זה טוב יותר: "השימוש בהומור פותח בפני יוצר הפנזין את היכולת לשים את האצבע על משהו ולהגיד "זה לא עובד" או "זה מפריע לי", אבל לא ממקום של הצפה רגשית, אלא בריחוק קומי – משמע, זה מפריע לי, אז בואו נצחק על זה".

1
'מובטלת בארץ התלאות' מאת אור ליבנה

מבלי להסתבך בטאטולוגיות, אפשר להוסיף שהעצמאות שגזרו היוצרים על עצמם מעניקה להם לא רק חופש להתנסות בסוגה אומנותית חדשה, אלא היא גם מאפשרת להם לעסוק בכל נושא שחשקה נפשם ובכל דרך שהיא: מדיון נוקב בסבתא מועדפת ("אבל רוצה להידמות לזו שחלקיקיה מתפרקים באדמה", מתוך: מַחֲרִיבָה), דרך איור איברי מין, ועד פתיחת הרומן הרמת-גני הראשון במשפט שספק אם היה עובר עורך בהוצאת ספרים מעונבת: "יש ת'קטע הזה בסטלה, שאתה פתאום מקבל את הפחד" (מתוך: שלמה, עלייתו ונפילתו).

1

1
הפנזין 'מחריבה' מאת לירוי בר-נתן

 

כתבות נוספות:

כך נולד מילון אבן-שושן

הכירו את האמא של אלפוני

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

האגדה על שירו האחרון של לוין קיפניס

"מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!" - כל כך הרבה ניסים התרחשו בדרך לפרסום השיר האחרון שכתב המשורר והסופר לוין קיפניס

1

לוין קיפניס. הצילום באדיבות ציונה קיפניס

את לוין קיפניס אפשר להכתיר ללא עוררין בתואר "משורר הילדים הלאומי". קיפניס כתב – זו לא הגזמה – אלפי שירים וסיפורים במרוצת שמונים שנות פעילותו, זמן שיא לפעילות רצופה בקרב סופרים. בחרנו לחזור אל השיר האחרון שכתב בחייו.

בפתח הביבליוגרפיה של כתבי לוין קיפניס שהגה החוקר אליהו הכהן, מופיע צילום כתב היד של השיר "אסיף", הנחשב לשירו האחרון של קיפניס. דרכו של השיר אל העמוד הפותח של הביבליוגרפיה (המכילה כ-4800 יצירות!) הייתה מופלאה, ממש כמו אחד מסיפוריו של הסופר והמשורר.

כלתו של לוין קיפניס, ציונה, סיפרה לנו כיצד זה קרה:

לטובת הכנת הביבליוגרפיה סקרה ציונה חמש תיבות מלאות בכרטיסיות עם פרטי כל היצירות, תיבות שיצר לוין קיפניס עצמו כשהבין שיש לתעד את גוף עבודתו המתרחב. העבודה הזו, כמו גם איסוף היצירות ואיתורן במקור, ארכה אחת עשרה שנים וחצי. לפני שנחתמה הביבליוגרפיה, ביקשה ציונה לפתוח את הספר בהתייחסות כלשהי של לוין ליצירתו! חיפשה וחיפשה, אך על אף כל שנות העבודה על עזבונו לא הכירה שום התייחסות כזאת. לבסוף נענו תפילותיה: כשבוע לפני רדת הספר לדפוס, ביקר שי קיפניס ז"ל, בנו של לוין ובעלה של ציונה, בבית אביו. "היינו שם אולי עשרות פעמים קודם לכן", מספרת ציונה. אבל דווקא אז, כבמעשה קסמים, הסתכל שי על שולחן עבודתו של אביו שעמד במרכז הבית, וראה לפתע מעטפה חומה סגורה. מהמעטפה הוציא שי דף בודד ובו עשר שורות השיר, עם כותרת, מנוקדות ומיושרות להפליא. על הדף הופיע גם תאריך הכתיבה: 20 בספטמבר 1989, תשעה חודשים בדיוק לפני פטירתו של לוין ב-20 ביוני 1990. ציונה מצטטת לי לי את השיר כולו מן הזיכרון: "מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!". השיר האחרון שנמצא לפתע התאים לתוכניות בדיוק.

1
באדיבות ציונה קיפניס, כלתו של לוין קיפניס

 

אך סיפורו המופלא של "אסיף" לא נגמר כאן. ציונה מיהרה להתקשר לחברתה הטובה, כלת פרס ישראל נורית הירש. היא ביקשה ממנה להלחין את השיר, והירש התרצתה. שעתיים לאחר מכן צלצל הטלפון והירש הייתה על הקו: יש לחן. "איך כל כך מהר?", שאלה ציונה, והירש ענתה: "השורות התנגנו לי מעצמן".

באוסף הספרייה הלאומית נמצאים דפי התווים לעיבוד שכתב לשיר המלחין והמעבד גיל אלדמע. על הדפים נכתב בבירור: שירו האחרון של לוין קיפניס.

 

1
העיבוד שכתב גיל אלדמע לשיר "אסיף". לחצו לגודל מלא

 

את השיר עצמו, כפי שבוצע על ידי רותי, בתה של נורית, בערב השקת הביבליוגרפיה לכתבי קיפניס, תוכלו לשמוע פה:

 

"עד היום אני לא יודעת איך זה קרה", אומרת ציונה. "איך לא מצאנו את השיר הזה קודם? זה היה כבר שמונה שנים אחרי מותו של לוין. התעלומה עדיין נשארת".

לסיום נזכיר גם את הספר האחרון של קיפניס, שאותו הקדיש לזכר אימו רחל. הספר "מי שם פה לאילם?" נכתב בשנת חייו האחרונה של קיפניס, כשהוא כבר כבן 100. מופיעים בו שלושה סיפורים המתארים מאורעות מימי ילדותו בעיירה אושומיר שבאוקראינה, מלווים באיוריו של המאייר יעקב גוטרמן. בפרקי הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר כולו, מספר קיפניס כיצד הוא, לֶווֶלֶה (כפי שכונה בילדותו) לא דיבר עד גיל שלוש. אימו לקחה אותו לכמה "מומחים": זקנה לוחשת לחשים, כנופיית צוענים, ואף רופא – אף לא אחד מהם הצליח לשנות את המצב. רק עצתו של האדמו"ר מצ'רנוביל, או לפחות כך מספר הסיפור, גרמה ללוולה הקטן להתחיל לדבר. מה הייתה עצתו של הרבי? אל תשאלו: להצמיד לרקותיו של הילד שתי עלוקות: "פתאום נשמע קול: מא-מע… אמא נבהלה: מי קורא אימא?… אך הילדים כבר רצו לקראתה: זה לוולה, זה לוולה!…. לוולה התחיל לדבר! נס גדול היה פה!". בסוף הדבר המרגש לספר מסכם קיפניס: "זכיתי לנטוע עצים על אדמת ישראל. זכיתי לראות ילדי ישראל מביאים ביכורים בשיר: "סלינו על כתפינו". זכיתי לכתוב ספרים לילדים ולתינוקות… זכיתי, זכיתי, וזכיתי".

 

1
כריכת הספר "מי שם פה לאילם?". איור: יעקב גוטרמן

"יש לי עט קסם", סיפר פעם קיפניס. "אליהו הנביא נתן לי אותו במתנה, ובעט הזה, שם בפנים יש את כל השירים. אני לא צריך לחשוב, אני רק כותב. כך יוצא שיר ועוד שיר ועוד שיר, ואין לדבר סוף".

 

כתבות נוספות

נס החנוכה של לוין קיפניס

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

שעת הנעילה של פרץ דרור בנאי

בין מחיקת העבר לחקיקת העבר: שירו של פרץ דרור בנאי "נעילה"

.

נעילה

תִרְאֶה אותִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי

כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה

עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים

תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמן מֵעֲבָרִי

וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד

אָז לֹא נוֹרָא

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים

וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה

הַיָּמִים בָּאִים כְּמו מַתָּנָה

וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

 

 

 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

פרץ-דרור בנאי יודע את מקומו. ולא בטוח שזו אמירה חיובית.

שירו "נעילה" נכתב לפני כארבעים שנה, וראה אור בספר "יפעת ולא משהו אחר" שיצא בשנת 1982. בשיר מנסח בנאי עבור נמען אנונימי את מצבו כעולה ותיק, שכבר איננו זר, והוא בן בית בארצו.

נימת השיר שלמה ומפויסת, והוא נכתב מעמדה של אדם הבטוח בסביבתו ויודע את מקומו. על פני השטח מתאר הדובר את חייו כ"סטטוס קוו" מכבד ומכובד למדי:

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

לכאורה זהו תיאור של סיפור הצלחה. מהגר שנטמע בארץ אליה פנה, שהצליח לטשטש את ההבדלים בינו, ה"חדש", ובין סביבת ה"ותיקים" אליה נכנס.

ובכל זאת, קריאת השיר מייצרת תחושת חוסר נחת. שתי שורות שיר בתוך התיאור החיובי של "סיפור ההצלחה" מטרידות את הקורא בהן:

"תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי"

הביטוי "אני יודע את מקומי" טעון במשמעות כפולה. מילולית, זוהי טענה של אדם שהגיע למקום חדש, ועתה, לאחר שנים של הסתגלות הוא סוף סוף יודע, ומכיר את מקומו, כבן בית. אך ברובד שמעבר לכך, ניתנת כאן עדות מצמצמת, המצביעה בתחכום על נחיתותו של הדובר: "אני יודע את מקומי", קרי, אני מבין שלעולם לא אהיה יותר ממה שהנני, ואני מקבל על עצמי, ללא יומרות וללא שאיפות גדולות, להישאר במעמדי הצנוע, כמהגר.

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי

שורת השיר הזו אף היא מעוררת אי נוחות גדולה: "כי נגמלתי במשך הזמן מעברי" – מדוע היה על הדובר "להיגמל" מעברו? האם עברו היה חטא קדמון עליו יש לכפר, או התמכרות מגונה שאותה יש לדחות בשאט נפש? ומדוע על מנת להיות מקובל ואהוד במקומו החדש, על מנת להיטמע ב'כור המצרף' הישראלי, היה עליו למחוק את רכיבי הזהות החשובים כל כך שספג בעברו המשפחתי, ובעברו הגאוגרפי?

האם באמת נגמל בנאי מעברו?

פרץ-דרור בנאי, יליד 1947, נולד בעיר קמישלי שבצפון סוריה, והתחנך בבית ספר פרוטסטנטי בחאלב. בילדותו סבל מעוני ומחסור ומתנאים מחיה קשים, וכבר בגיל 13 נרתם לעזור לפרנסת משפחתו.

ב-1962, כשמלאו לו 16, עלה לישראל, והתיישב עם משפחתו בכפר סבא.

שירתו של פרץ-דרור בנאי נפרסת על פני חמישה עשורים, והיבול השירי שלו רב. כחמישה עשר ספרי שירה הוציא, למן ספרו הראשון "חמצן" שיצא ב-1980, ועד לספרו האחרון "שמחה קרועה" שיצא בשנת 2012 . נוסף על הללו כתב גם מספר שירים בערבית ופרסם אותם בבמות שונות תחת שם בדוי. פרץ-דרור בנאי עסק גם בתרגום משוררים ערבים כמוחמד דרוויש וג'וברן חליל ג'וברן.

עיון מדוקדק ביצירתו של פרץ-דרור בנאי מוכיח כי המשורר כלל לא נגמל מעברו. עברו של בנאי שב וחוזר אליו בכל זמן, ובכל רגע נתון. הוא כותב ללא הרף על הרקע התרבותי שבו גדל ועל בני משפחתו, וניכר שזהותו העדתית והמשפחתית שימשו כחומר מרכזי בשירתו.

למעשה כבר מהשיר הראשון שפרסם ניכרת החזרה לעבר ולילדות, תוך הדגשת חשיבותו של העבר בחייו שבהווה: את ספרו הראשון "חמצן" פותח בנאי בשיר הערצה לאביו, שנודע לימים כאחד השירים הבולטים ביותר שלו:

על אביו, שלא חסך מבניו ספר במחסור וברעב סיפר בריאיון:

"אבי נולד למשפחה דתית ולמד בתחילה ב'חיידר'. בשלבים מאוחרים יותר הוא מרד וביקש מסבי ללמוד בבית ספר חילוני. הוא היה מרדן עד הסוף והתפקר. בנשמתו היה בוהמיין ולבסוף מצא את דרכו לחבורות של נגנים שהוא היה כותב להם את הטקסטים ושר אותם.

"כשעלינו לארץ ב-1962 המוזיקה והטקסטים כבר לא היו רלוונטיים בגלל אובדן השפה, ואבי נאלץ לעבוד במפעל אלומיניום… במבט לאחור אני מתפלא על אבי: הוא עצמו, שידע את כל המשקלים של השירה, לא לימד מזה מאומה, לא אותי ולא את אחי."

(מתוך ריאיון עם פרץ דרור בנאי שערכו גלעד מאירי ונעה שקרג'י)

את ספרו הראשון של בנאי מאכלסות דמויות משפחתיות רבות הנטועות בעולמו הישן של פרץ דרור בנאי. כך למשל שרטט את דמותה של סבתו, דמות, שבדומה לבנה, אביו של בנאי, הייתה גורם מתוק ומיטיב בחייו:

ושיר דיוקן נוסף, המשמר באופן דומה את חוויית המתיקות של דורות העבר:

לפני כעשר שנים, באחד הראיונות המעטים שהתקיימו עם פרץ-דרור בנאי הוא נשאל:

האם אתה מרוצה מהמעמד שלך בעולם השירה?

וכך ענה:

"אני לא יודע. אם לומדים אותך בבית הספר זו הכרה? אם מתרגמים אותך לשפות אחרות זו הכרה? אם אתה מקבל פרסים חשובים זו הכרה?

"יש לי ביקורת כלפי הפוליטיקה הספרותית בישראל: בשנים האחרונות מחלקים את פרס ביאליק בסיטונאות לאנשים בגיל מסוים שמפרסמים בהוצאה מסוימת. זה כבר לא פרס יוקרתי. רוני סומק שמאדיר את שם ישראל בעולם לא מקבל את הפרס הזה, ארז ביטון לא מקבל את הפרס הזה… מה, כבר לא יודעים במדינה הזאת להעריך ספרות טובה?

פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל
פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל מתוך אתר "מקום לשירה".

עשור עבר, ומים רבים עברו בנהרות השירה העברית וועדות הפרסים.

ארז ביטון כבר זכה בפרס ביאליק, ואפילו בפרס ישראל. הוא מכהן בראש ועדת ביטון, שתפקידה לבסס את העיסוק בשירה המזרחית בבתי הספר. גם רוני סומק זכה בפרסים רבים ובהוקרה על שירתו.

ופרץ-דרור בנאי? גם אם איננו עטור פרסים כחבריו לסקטור המשוררים המזרחיים, אין ספק ששמו לא נפקד מן השירה העברית: רבים משיריו נלמדים בבתי הספר. הוא זכה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול, ובעוד מספר פרסים. שיריו תורגמו לעשרות שפות, בהן אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית וטורקית, ומצאו מקום באנתולוגיות של שירה עברית שהופצו ברחבי העולם.

במונחים 'מקצועיים' אפשר להגיד שהוא זכה להכרה כמשורר.

 

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

"השפה" זוכה לתפקיד מרכזי ומשמשת רכיב משמעותי בחיבוטי הזהות של בנאי המשורר והמהגר.

ב"נעילה" מעיד על עצמו בנאי כי שפתו העברית הפכה לשפת אם וכי הצלחתו עם העברית היא חלק ממה שהפך אותו ל"סיפור ההצלחה".

אולם שוב ושוב, חוזר בנאי אל העובדה כי בתמורה להצלחה זו, היה עליו ל'מחוק' רכיבי זהות מהותיים מאד. הנה למשל תיאורו את המעברה, ואת תהליך ההיטמעות החברתית של העולים דוברי השפות הזרות, תהליך שהיה כרוך במחיקת שפת האם:

ובכל זאת, הפכה העברית לחומר הגלם של שירתו. ובה יצר והביא לאור את מאות שיריו שנכתבו בחלוף השנים.

אִם מִתְגַּבְּרִים וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה… הָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

באחד הריאיונות, בנסיון להבין מנין נחל בנאי את שירו, הוא נשאל מהי חוויית היסוד שהובילה אותו לכתיבת שירה. וכך ענה:

"החלטתי להיות משורר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה חזרתי הלום קרב…לחמתי על סף חרמונית, בעמק הבכא, היינו תחת הפגזה כבדה ואני זוכר את עצמי רץ בין עמדות, רץ בין פצועים, רואה את הגוויות נאכלות על ידי חיית השדה והחברים שלי צועקים לי: תקבור את עצמך, מטומטם, יורים! …"

בהמשך מתאר בנאי נס הצלה פרטי שזכה לו במהלך המלחמה ומוסיף:

"אמרתי 'אלוהים, אני ראיתי אותך, תיתן לי חיים ואני אחזיר לך בחזרה'. להחזיר, עבורי, זו בעצם הבחירה בשירה. הייתי בן 26 כשהחלטתי להיות משורר. התחלתי לחפש את הקול שלי, את הביטוי למה שקרה לי, את הדרך שבא אהלל את מי שנתן לי את החיים. הרגשתי שאני זקוק קודם כל לחמצן, ולכן כך גם נקרא ספרי הראשון".

קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.
קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.

מוראות המלחמה גם הם מוצאים להם הד בשירתו של פרץ-דרור בנאי, ממש כשם שזיכרונות עבר רחוקים, הופכים לחומרי החיים של שירתו.

אך כור ההיתוך של מלחמות ישראל, שבו עבר בנאי, איננו משכיח, ואיננו מוחק את ייחודו ואת מרכיבי זהותו.

אתה נתפס כמשורר מזרחי? הוא נשאל באותו ראיון שצוטט.

"בהחלט כן". הוא עונה בפסקנות.

 "כך לדעתי גם הוחלט. הקונספט של 3 בשביל 1. העורך הבין שיש גל חדש של יוצרים טובים ופירסם את הספר הזה".

"העורך", אליו מכוון בתשובתו פרץ בנאי, הוא גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" ש"גילה" את בנאי, תוך שכרך את התגלית בשתי תגליות פואטיות נוספות: רוני סומק ואלי בכר.

בשנת 1980 הוציא מוקד קובץ קטן משיריהם של שלושה משוררים תחת השם "1 בשביל 3; 3 בשביל 1". במסת סיום לאנתולוגיה זו "על שלושה משוררים צעירים", ניסה מוקד, בדרך פתלתלה, להצדיק את כינוס שלושת המשוררים יחד, בלי "לקרוא לילד בשמו", ובלי לזהות אותם כקבוצה "מזרחית". הנה במילותיו של מוקד:

"הפעם רציתי לדבר על שלושה משוררים מחוננים ורבי כח, אשר כבר השאירו את רושמם על השירה העברית והעתידים להטביע את חותמם עוד יותר. אין לומר שהביקורת התעלמה מהם עד עכשיו: אך היא גם לא התייחסה אליהם במידה ראויה של תשומת לב… ומדוע 'שלושה'? מדוע קבוצתיות חלקית זו? על כך אפשר להשיב, כי אצל שלושת המשוררים הללו גם יחד בולט מיזוג מיוחד במינו של נימה חברתית, של תיאור נוף חברתי של ישראל דלמטה, עם נימות ליריות ואישיות. הם הצליחו לפתור בדרכם הצנועה באורח יחסי את אשר לא הצליחו לעשות לפעמים גדולים מהם בגיל ובמעמד: הכוונה כאמור למיזוג היסוד החברתי עם היסוד האישי, הלירי או הבלתי לירי."

מרתק לראות כיצד מסתבך מוקד בסבך התקינות הפוליטית וכיצד מתקשה להבהיר לקוראים כי מצא לנכון לאגוד את שלושת המשוררים שלפניהם, מסיבות של מוצא עדתי.

שלושים שנה אחרי פרסומו של הספר, עונה בנאי למראייניו על השאלה "אתה נתפס כמשורר מזרחי" בפסקנות: "בהחלט כן". בטבעיות, ללא שמץ תסבוך, הוא מביא את העניין העדתי לקדמת הבמה. בגאון, ולא, כפי שעשה מוקד בשעתו, מתוך הסתרה.

ולסיום, מחווה קטנה שכדאי ללמוד מפרץ-דרור בנאי.

כשנשאל על מקורות ההשפעה על שירתו, ועל 'אבותיו הרוחניים', המשוררים בעקבותיהם הוא כותב, הוא מסתייג ממתן תשובה אחת נחרצת. לדידו של בנאי, כולם בחזקת מקורות השפעה משמעותיים ולגיטימיים. והוא משתדל לקבל מכל אחד מה שניתן. לבסוף הוא מציין:

"אני נוהג להוציא מהספרייה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר, זו גאולה קטנה."

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן