הצצה לתעשיית הפנזינים השוקקת של ישראל

סיפורה של הסוגה הספרותית המחתרתית ביותר בסביבה

'פתח אותי', 'אומייגאד שרית חדד!' ו'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' הן רק שלוש דוגמאות לכותרות הפרועות מאת יובל הפנזינים שאספה מאיה מצוות עותקי חובה בספרייה הלאומית בפסטיבל הפנזין שהתקיים ב-24 בינואר 2019. הפסטיבל, שזו לו השנה השמינית, מאגד את כל פנזינאי ארצנו – יוצרות ויוצרי הפנזינים שפועלים בישראל.

1
'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' מאת רפי פרח

עד שקיבלתי לידיי את 50 החוברות לעיון, היה השם 'פנזין' בגדר חידה. ויקיפדיה סיפקה הגדרה ראשונית למה שאני עומד לפגוש: "הפנזין", נכתב שם, "הוא כתב עת לא-מקצועי העוסק בתחום ספציפי. פנזינים אינם ממומנים על ידי גופים ציבוריים או מסחריים, והמוציאים לאור, העורכים והכותבים בדרך כלל אינם מקבלים כסף על טרחתם". ג'קי פאנק, אחת משני מארגני פסטיבל הפנזין שאיתה שוחחתי (השני הוא שותפהּ יוסי למפל), הרחיבה את ההגדרה התמציתית: "ההגדרה כל כך פשוטה. הוצאה עצמית, בדרך כלל לא למטרות רווח, שלא עוברת עריכות "מסורתיות" – מעל הכול, הגהה ועריכה לשונית. פנזינים עוסקים בתוכן אישי, משתמשים בהרבה סוגות שהן בגדר טאבו ביחס לסטאטוס-קוו ו/ או בנושאים איזוטרים. הפנזין הטיפוסי נועד למעגל הקרוב של יוצר הפנזין".

כמה זמן אורכת העבודה על אותו פנזין טיפוסי? ג'קי עונה – ולא בפעם האחרונה בשיחתנו – שאין תשובה אחת ברורה, והכל תלוי באופי ובנסיבות היוצר. "יש אנשים שמשרבטים מה שיוצא להם, ויש כאלה שלוקח להם כמה חודשים להכין את החומר, קצת לערוך, קצת לעבוד על התמונות. בכל מקרה, מי שמוציא רק עותקים ספורים – קל לו יותר. הדפסה ביתית מתאימה לעותקים ספורים, להדפסה רצינית יותר פונים לבתי דפוס. רבים מהיוצרות ומהיוצרים מגיעים עם יכולות גרפיות כאלה או אחרות, ואלו שלא – שולחים את הטקסט והאימג'ים לעורך גרפי. אך לא תמיד זה המקרה: במקרים אחרים היוצרים משחררים יצירות שלא עברו עיבוד בכלל, כיצירה מיידית".

1
'חבורת הטושים' מורכבת מאור ליבנה, מיטל זילברמן, גל בן דוד, תמר לב, נורית לאור, שחר בכור

ג'קי, שבשלב מסוים אני מתחיל לקרוא לה ה'היסטוריונית של הפנזין הישראלי', סוקרת בעבורנו את ההיסטוריה של הסוגה הספרותית בארץ: מההתחלה בעלת הגוון הפוליטי ("הזירה המרכזית שיצאו ממנה הפנזינים הראשונים היה המעגל של גוש שלום"), התחלה שהחזיקה עד רצח רבין, אז עבר הדגש מהפוליטי אל האישי והאומנותי – "משם פורחים פנזיני האומנות, המוזיקה, טורי הדעות, השירה והספרות". חשוב להדגיש שפנזינים על אומנות וספרות נוצרו לפני רצח רבין, ופנזינים פוליטיים נוצרים גם לאחריו – אך מדובר בשינוי מגמות. כיום, מרבית הפנזינים עוסקים בענייני השירה, הקולנוע והספרות. במקום השני ניצבים הקומיקסים והרומנים הגרפים. במקום השלישי והמכובד נמצא הפנזין הגרפי – שיוצריו הם לרוב סטודנטים וסטודנטיות בבתי ספר לאומנות בארץ, או אומנים מבוססים המבקשים לגשש דרך החוצה מפורמט התערוכה ("לתקשר תוכן שאי אפשר להעביר על קיר", לדבריה של ג'קי). אחרונים חביבים נמצאים הפנזינים האישיים יותר – המלאי הגיגים, לעיתים נונסנס, ובכל מקרה בעיקר כתיבה אישית. כיום יש הרבה יותר העמקה בפוליטיקת הזהויות בפנזינים, כאן בישראל.

1
מתוך החוברת 'פתח אותי'. טקסטים מאת טומי ברמבויים, ציורים מאת קטיה גורדנוב

האופי העצמאי של הסוגה כולה דוחף לכיוונים מסוימים, ורוב הפנזינים – גם אלו שבנויים על שיתוף פעולה של כמה אנשים, מדגישים את הביטוי האישי של היוצר, את טעמו, סגנון דיבורו (כמעט אף פעם לא מילים גבוהות וביטויים נמלצים. הפנזינים מעדיפים שפה ישירה, דיבורית ומלאה בסלנג). זה אולי מסביר את השאלה שנשאלה מאיה שוב ושוב בפסטיבל: "האם הספרייה הלאומית היא גוף מזוהה פוליטית?". משהו במילה לאומית כנראה צרב לפנזינאים העצמאיים.

הומור כידוע הוא דבר רציני ביותר, והרבה מאותו ביטוי אישי שמאפשר הפנזין יוצא בצורה הומוריסטית. ובאמת שאת המסרים הנוקבים ביותר, החתרניים ממש, ממתיקות החוברות בהומור מושחז ופרוע. כמה פרוע? תשפטו בעצמכם.

1
מתוך הפנזין "שלשולים מילוליים", מבית היוצר של חבורת 'באטמן לוי'

כרגיל , ג'קי מנסחת את זה טוב יותר: "השימוש בהומור פותח בפני יוצר הפנזין את היכולת לשים את האצבע על משהו ולהגיד "זה לא עובד" או "זה מפריע לי", אבל לא ממקום של הצפה רגשית, אלא בריחוק קומי – משמע, זה מפריע לי, אז בואו נצחק על זה".

1
'מובטלת בארץ התלאות' מאת אור ליבנה

מבלי להסתבך בטאטולוגיות, אפשר להוסיף שהעצמאות שגזרו היוצרים על עצמם מעניקה להם לא רק חופש להתנסות בסוגה אומנותית חדשה, אלא היא גם מאפשרת להם לעסוק בכל נושא שחשקה נפשם ובכל דרך שהיא: מדיון נוקב בסבתא מועדפת ("אבל רוצה להידמות לזו שחלקיקיה מתפרקים באדמה", מתוך: מַחֲרִיבָה), דרך איור איברי מין, ועד פתיחת הרומן הרמת-גני הראשון במשפט שספק אם היה עובר עורך בהוצאת ספרים מעונבת: "יש ת'קטע הזה בסטלה, שאתה פתאום מקבל את הפחד" (מתוך: שלמה, עלייתו ונפילתו).

1

1
הפנזין 'מחריבה' מאת לירוי בר-נתן

 

כתבות נוספות:

כך נולד מילון אבן-שושן

הכירו את האמא של אלפוני

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

שעת הנעילה של פרץ דרור בנאי

בין מחיקת העבר לחקיקת העבר: שירו של פרץ דרור בנאי "נעילה"

.

נעילה

תִרְאֶה אותִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי

כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה

עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים

תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמן מֵעֲבָרִי

וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד

אָז לֹא נוֹרָא

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים

וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה

הַיָּמִים בָּאִים כְּמו מַתָּנָה

וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

 

 

 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

פרץ-דרור בנאי יודע את מקומו. ולא בטוח שזו אמירה חיובית.

שירו "נעילה" נכתב לפני כארבעים שנה, וראה אור בספר "יפעת ולא משהו אחר" שיצא בשנת 1982. בשיר מנסח בנאי עבור נמען אנונימי את מצבו כעולה ותיק, שכבר איננו זר, והוא בן בית בארצו.

נימת השיר שלמה ומפויסת, והוא נכתב מעמדה של אדם הבטוח בסביבתו ויודע את מקומו. על פני השטח מתאר הדובר את חייו כ"סטטוס קוו" מכבד ומכובד למדי:

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

לכאורה זהו תיאור של סיפור הצלחה. מהגר שנטמע בארץ אליה פנה, שהצליח לטשטש את ההבדלים בינו, ה"חדש", ובין סביבת ה"ותיקים" אליה נכנס.

ובכל זאת, קריאת השיר מייצרת תחושת חוסר נחת. שתי שורות שיר בתוך התיאור החיובי של "סיפור ההצלחה" מטרידות את הקורא בהן:

"תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי"

הביטוי "אני יודע את מקומי" טעון במשמעות כפולה. מילולית, זוהי טענה של אדם שהגיע למקום חדש, ועתה, לאחר שנים של הסתגלות הוא סוף סוף יודע, ומכיר את מקומו, כבן בית. אך ברובד שמעבר לכך, ניתנת כאן עדות מצמצמת, המצביעה בתחכום על נחיתותו של הדובר: "אני יודע את מקומי", קרי, אני מבין שלעולם לא אהיה יותר ממה שהנני, ואני מקבל על עצמי, ללא יומרות וללא שאיפות גדולות, להישאר במעמדי הצנוע, כמהגר.

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי

שורת השיר הזו אף היא מעוררת אי נוחות גדולה: "כי נגמלתי במשך הזמן מעברי" – מדוע היה על הדובר "להיגמל" מעברו? האם עברו היה חטא קדמון עליו יש לכפר, או התמכרות מגונה שאותה יש לדחות בשאט נפש? ומדוע על מנת להיות מקובל ואהוד במקומו החדש, על מנת להיטמע ב'כור המצרף' הישראלי, היה עליו למחוק את רכיבי הזהות החשובים כל כך שספג בעברו המשפחתי, ובעברו הגאוגרפי?

האם באמת נגמל בנאי מעברו?

פרץ-דרור בנאי, יליד 1947, נולד בעיר קמישלי שבצפון סוריה, והתחנך בבית ספר פרוטסטנטי בחאלב. בילדותו סבל מעוני ומחסור ומתנאים מחיה קשים, וכבר בגיל 13 נרתם לעזור לפרנסת משפחתו.

ב-1962, כשמלאו לו 16, עלה לישראל, והתיישב עם משפחתו בכפר סבא.

שירתו של פרץ-דרור בנאי נפרסת על פני חמישה עשורים, והיבול השירי שלו רב. כחמישה עשר ספרי שירה הוציא, למן ספרו הראשון "חמצן" שיצא ב-1980, ועד לספרו האחרון "שמחה קרועה" שיצא בשנת 2012 . נוסף על הללו כתב גם מספר שירים בערבית ופרסם אותם בבמות שונות תחת שם בדוי. פרץ-דרור בנאי עסק גם בתרגום משוררים ערבים כמוחמד דרוויש וג'וברן חליל ג'וברן.

עיון מדוקדק ביצירתו של פרץ-דרור בנאי מוכיח כי המשורר כלל לא נגמל מעברו. עברו של בנאי שב וחוזר אליו בכל זמן, ובכל רגע נתון. הוא כותב ללא הרף על הרקע התרבותי שבו גדל ועל בני משפחתו, וניכר שזהותו העדתית והמשפחתית שימשו כחומר מרכזי בשירתו.

למעשה כבר מהשיר הראשון שפרסם ניכרת החזרה לעבר ולילדות, תוך הדגשת חשיבותו של העבר בחייו שבהווה: את ספרו הראשון "חמצן" פותח בנאי בשיר הערצה לאביו, שנודע לימים כאחד השירים הבולטים ביותר שלו:

על אביו, שלא חסך מבניו ספר במחסור וברעב סיפר בריאיון:

"אבי נולד למשפחה דתית ולמד בתחילה ב'חיידר'. בשלבים מאוחרים יותר הוא מרד וביקש מסבי ללמוד בבית ספר חילוני. הוא היה מרדן עד הסוף והתפקר. בנשמתו היה בוהמיין ולבסוף מצא את דרכו לחבורות של נגנים שהוא היה כותב להם את הטקסטים ושר אותם.

"כשעלינו לארץ ב-1962 המוזיקה והטקסטים כבר לא היו רלוונטיים בגלל אובדן השפה, ואבי נאלץ לעבוד במפעל אלומיניום… במבט לאחור אני מתפלא על אבי: הוא עצמו, שידע את כל המשקלים של השירה, לא לימד מזה מאומה, לא אותי ולא את אחי."

(מתוך ריאיון עם פרץ דרור בנאי שערכו גלעד מאירי ונעה שקרג'י)

את ספרו הראשון של בנאי מאכלסות דמויות משפחתיות רבות הנטועות בעולמו הישן של פרץ דרור בנאי. כך למשל שרטט את דמותה של סבתו, דמות, שבדומה לבנה, אביו של בנאי, הייתה גורם מתוק ומיטיב בחייו:

ושיר דיוקן נוסף, המשמר באופן דומה את חוויית המתיקות של דורות העבר:

לפני כעשר שנים, באחד הראיונות המעטים שהתקיימו עם פרץ-דרור בנאי הוא נשאל:

האם אתה מרוצה מהמעמד שלך בעולם השירה?

וכך ענה:

"אני לא יודע. אם לומדים אותך בבית הספר זו הכרה? אם מתרגמים אותך לשפות אחרות זו הכרה? אם אתה מקבל פרסים חשובים זו הכרה?

"יש לי ביקורת כלפי הפוליטיקה הספרותית בישראל: בשנים האחרונות מחלקים את פרס ביאליק בסיטונאות לאנשים בגיל מסוים שמפרסמים בהוצאה מסוימת. זה כבר לא פרס יוקרתי. רוני סומק שמאדיר את שם ישראל בעולם לא מקבל את הפרס הזה, ארז ביטון לא מקבל את הפרס הזה… מה, כבר לא יודעים במדינה הזאת להעריך ספרות טובה?

פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל
פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל מתוך אתר "מקום לשירה".

עשור עבר, ומים רבים עברו בנהרות השירה העברית וועדות הפרסים.

ארז ביטון כבר זכה בפרס ביאליק, ואפילו בפרס ישראל. הוא מכהן בראש ועדת ביטון, שתפקידה לבסס את העיסוק בשירה המזרחית בבתי הספר. גם רוני סומק זכה בפרסים רבים ובהוקרה על שירתו.

ופרץ-דרור בנאי? גם אם איננו עטור פרסים כחבריו לסקטור המשוררים המזרחיים, אין ספק ששמו לא נפקד מן השירה העברית: רבים משיריו נלמדים בבתי הספר. הוא זכה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול, ובעוד מספר פרסים. שיריו תורגמו לעשרות שפות, בהן אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית וטורקית, ומצאו מקום באנתולוגיות של שירה עברית שהופצו ברחבי העולם.

במונחים 'מקצועיים' אפשר להגיד שהוא זכה להכרה כמשורר.

 

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

"השפה" זוכה לתפקיד מרכזי ומשמשת רכיב משמעותי בחיבוטי הזהות של בנאי המשורר והמהגר.

ב"נעילה" מעיד על עצמו בנאי כי שפתו העברית הפכה לשפת אם וכי הצלחתו עם העברית היא חלק ממה שהפך אותו ל"סיפור ההצלחה".

אולם שוב ושוב, חוזר בנאי אל העובדה כי בתמורה להצלחה זו, היה עליו ל'מחוק' רכיבי זהות מהותיים מאד. הנה למשל תיאורו את המעברה, ואת תהליך ההיטמעות החברתית של העולים דוברי השפות הזרות, תהליך שהיה כרוך במחיקת שפת האם:

ובכל זאת, הפכה העברית לחומר הגלם של שירתו. ובה יצר והביא לאור את מאות שיריו שנכתבו בחלוף השנים.

אִם מִתְגַּבְּרִים וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה… הָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

באחד הריאיונות, בנסיון להבין מנין נחל בנאי את שירו, הוא נשאל מהי חוויית היסוד שהובילה אותו לכתיבת שירה. וכך ענה:

"החלטתי להיות משורר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה חזרתי הלום קרב…לחמתי על סף חרמונית, בעמק הבכא, היינו תחת הפגזה כבדה ואני זוכר את עצמי רץ בין עמדות, רץ בין פצועים, רואה את הגוויות נאכלות על ידי חיית השדה והחברים שלי צועקים לי: תקבור את עצמך, מטומטם, יורים! …"

בהמשך מתאר בנאי נס הצלה פרטי שזכה לו במהלך המלחמה ומוסיף:

"אמרתי 'אלוהים, אני ראיתי אותך, תיתן לי חיים ואני אחזיר לך בחזרה'. להחזיר, עבורי, זו בעצם הבחירה בשירה. הייתי בן 26 כשהחלטתי להיות משורר. התחלתי לחפש את הקול שלי, את הביטוי למה שקרה לי, את הדרך שבא אהלל את מי שנתן לי את החיים. הרגשתי שאני זקוק קודם כל לחמצן, ולכן כך גם נקרא ספרי הראשון".

קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.
קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.

מוראות המלחמה גם הם מוצאים להם הד בשירתו של פרץ-דרור בנאי, ממש כשם שזיכרונות עבר רחוקים, הופכים לחומרי החיים של שירתו.

אך כור ההיתוך של מלחמות ישראל, שבו עבר בנאי, איננו משכיח, ואיננו מוחק את ייחודו ואת מרכיבי זהותו.

אתה נתפס כמשורר מזרחי? הוא נשאל באותו ראיון שצוטט.

"בהחלט כן". הוא עונה בפסקנות.

 "כך לדעתי גם הוחלט. הקונספט של 3 בשביל 1. העורך הבין שיש גל חדש של יוצרים טובים ופירסם את הספר הזה".

"העורך", אליו מכוון בתשובתו פרץ בנאי, הוא גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" ש"גילה" את בנאי, תוך שכרך את התגלית בשתי תגליות פואטיות נוספות: רוני סומק ואלי בכר.

בשנת 1980 הוציא מוקד קובץ קטן משיריהם של שלושה משוררים תחת השם "1 בשביל 3; 3 בשביל 1". במסת סיום לאנתולוגיה זו "על שלושה משוררים צעירים", ניסה מוקד, בדרך פתלתלה, להצדיק את כינוס שלושת המשוררים יחד, בלי "לקרוא לילד בשמו", ובלי לזהות אותם כקבוצה "מזרחית". הנה במילותיו של מוקד:

"הפעם רציתי לדבר על שלושה משוררים מחוננים ורבי כח, אשר כבר השאירו את רושמם על השירה העברית והעתידים להטביע את חותמם עוד יותר. אין לומר שהביקורת התעלמה מהם עד עכשיו: אך היא גם לא התייחסה אליהם במידה ראויה של תשומת לב… ומדוע 'שלושה'? מדוע קבוצתיות חלקית זו? על כך אפשר להשיב, כי אצל שלושת המשוררים הללו גם יחד בולט מיזוג מיוחד במינו של נימה חברתית, של תיאור נוף חברתי של ישראל דלמטה, עם נימות ליריות ואישיות. הם הצליחו לפתור בדרכם הצנועה באורח יחסי את אשר לא הצליחו לעשות לפעמים גדולים מהם בגיל ובמעמד: הכוונה כאמור למיזוג היסוד החברתי עם היסוד האישי, הלירי או הבלתי לירי."

מרתק לראות כיצד מסתבך מוקד בסבך התקינות הפוליטית וכיצד מתקשה להבהיר לקוראים כי מצא לנכון לאגוד את שלושת המשוררים שלפניהם, מסיבות של מוצא עדתי.

שלושים שנה אחרי פרסומו של הספר, עונה בנאי למראייניו על השאלה "אתה נתפס כמשורר מזרחי" בפסקנות: "בהחלט כן". בטבעיות, ללא שמץ תסבוך, הוא מביא את העניין העדתי לקדמת הבמה. בגאון, ולא, כפי שעשה מוקד בשעתו, מתוך הסתרה.

ולסיום, מחווה קטנה שכדאי ללמוד מפרץ-דרור בנאי.

כשנשאל על מקורות ההשפעה על שירתו, ועל 'אבותיו הרוחניים', המשוררים בעקבותיהם הוא כותב, הוא מסתייג ממתן תשובה אחת נחרצת. לדידו של בנאי, כולם בחזקת מקורות השפעה משמעותיים ולגיטימיים. והוא משתדל לקבל מכל אחד מה שניתן. לבסוף הוא מציין:

"אני נוהג להוציא מהספרייה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר, זו גאולה קטנה."

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

שירה | איך לא ראיתי את הילד בכאבו

שירים חדשים מאת אורית קלופשטוק, שמואל מוניץ, אורי פרסטר וסתיו ב. אתלן

shira-53_715-537

אברהם אופק, פרה אדומה, עץ, בד אדום וחבל, 1979, אוסף המשכן לאמנות עין חרוד (צילום: מיכל היימן)

.

אורית קלופשטוק

ברוך אתה ה', פוקח עיוורים

אָדָם הַשּׁוֹמֵעַ קוֹנְצֶרְט
וּפוֹסֵחַ עַל הַכִּנּוֹרוֹת
לֹא יַבְחִין בְּעֶצֶב הַמֵּיתָר
וְלֹא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ עִם יְבָבָה דַּקָּה

אֵיךְ לֹא רָאִיתִי
אֶת הַיֶּלֶד בִּכְאֵבוֹ
אוֹתְךָ בְּצַעַרְךָ
אוֹתָנוּ בְּאִוַּלְתֵּנוּ

.

אשרי יושבי ביתך

תְּהִלָּה לְדָוִד
אֲרוֹמִמְךָ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם
וּמֻבְטָח לִי חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא
אֲבָל עֲדַיִן אֲנִי תָּרָה
אַחַר חֶלְקִי בָּעוֹלָם הַזֶּה
שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת מַשְׁכַּנְתָּא
וְאַתָּה פּוֹתֵחַ יָדֶיךָ
וְנוֹתֵן לִי פִּנָּה לְמַטָּה וּפִנָּה לְמַעְלָה
וַאֲנִי אֲבָרֵךְ יָהּ
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
הַלְלוּיָהּ

.

שעון חורף

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אַתְּ יוֹדַעַת מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּשָׁעָה?
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי עוֹד שָׁעָה לְאָדָם עַל עֶרֶשׂ דְּוַי?
כֻּלָּנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוַי.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אֶפְשָׁר בְּשָׁעָה לֶאֱהֹב, וַאֲפִלּוּ לְהַסְפִּיק וְלַחֲזֹר לֶאֱהֹב, בְּשָׁעָה.
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי עוֹד שָׁעָה לְזוּג אוֹהֲבִים טֶרֶם פְּרֵדָה?
כֻּלָּנוּ טֶרֶם פְּרֵדָה.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אַתְּ יוֹדַעַת כַּמָּה אֶפְשָׁר לִלְמֹד בְּשָׁעָה?
כַּמָּה יָכוֹל אָדָם לִתְפֹּס בְּשָׁעָה?
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי שָׁעָה שֶׁל שִׁעוּר לְמִי שֶׁחַי בְּצַעַר הָעִוָּרוֹן?
כֻּלָּנוּ עִוְּרִים.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
כְּאִלּוּ נֶאֱמַר,
כָּל הַמְּקַיֵּם שָׁעָה אַחַת, כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.
קְחִי.
קַיְּמִי.

 

אורית קלופשטוק, בוגרת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ולימודי טיפול משפחתי. במשך למעלה מעשרים שנה עסקה בעבודה סוציאלית. פרסמה טור סיפורים קצרים בעיתונות המקומית. שיריה פורסמו בצריף, משיב הרוח, מקור ראשון, כביש אחד ועוד. ספר שיריה הראשון עתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת פרדס.

.

.

שמואל מוניץ

דף נקי

הַלַּיְלָה יוּנַף הַגַּרְזֶן עַל הַגֶּזַע.
שׁוּב יִשָּׁפֵךְ דַּף נָקִי.
אֵינְסוֹף צֵרוּפֵי מִלִּים יֵהָרְגוּ
בִּתְבוּסַת הַלֹּבֶן שֶׁהֻכְתַּם.
אֲנַחְנוּ קִצְרֵי נְשִׁימָה. הֶרֶף עַיִן,
שִׁכְחַת נֵפֶל. אֵין לָנוּ פְּנַאי
לְהִתְאַבֵּל הַרְבֵּה. רַק לִקְרֹעַ קְרִיעָה,
לְהִתְעַטֵּף בַּחֹשֶׁךְ. לְתַעֵד אֶת הַקְּרָבוֹת
שֶׁבֵּין הַחַי לַנֶּעֱלָם.
לְהַשְׁאִיר לַדּוֹר הַבָּא
הֶדְפֵּס שֶׁל דָּם.

 

שמואל מוניץ, יליד 1995, סטודנט ללשון עברית באוניברסיטה העברית. ספר שיריו הראשון, "שום נס בחצי התורן", ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2017. עורך וכותב ב-ynet ספורט וחבר מערכת "פי האתון".

.

.

אורי פרסטר

שירים לתמר

ההעדר שלך

הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ בְּתוֹךְ הַכִּיס נִשָּׂא.
צוֹרֵב אֶת הַבְּגָדִים. חֻמּוֹ נִסְפָּג בָּעוֹר.
תּוֹפֵחַ, מִתְכַּוֵּץ, גּוּפוֹ עוֹבֵר תְּסִיסָה.
נִדְלָק בַּחֲשֵׁכָה, וְנֶעְדָּר בָּאוֹר.

רַעַד הֶעְדֵּרֵךְ, בּוֹעֵט כְּמוֹ עֻבָּר.
בּוֹעֵט וּמְפַרְכֵּס, דּוֹרֵשׁ לִינֹק חָלָב.
סָבוּךְ בְּתוֹךְ שִׁלְיָה, בְּתוֹךְ הַגּוּף נִקְבָּר
לֵדַת גּוּפוֹ שְׁקֵטָה. עוֹרוֹ קָמוּט וְלַח.

הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ מוּטָל עַל אֲדָמָה,
מְלֵא שַׁלְפּוּחִיּוֹת, עֵירֹם, אָדֹם וְנָא.
קוֹרֵא לִי בִּשְׁתִיקוֹת, בְּדֹם הַנְּשִׁימָה.
אֲנִי וְהֶעְדֵּרֵךְ נוֹגְעִים רַק בַּשֵּׁנָה.

 

לוכדת החלומות

אֵלָה עָזְבָה וְהָפְכָה לַחֲלוֹם.
הִיא יָצְאָה לְחֻפְשָׁה, וְהֵסִיטָה וִילוֹן.
נִגְלֵית בַּלֵּילוֹת, רַק מִבֵּין הַסְּדָקִים.
אֵלָה נִגְלֵית בְּבוֹרוֹת עֲמֻקִּים.

אֵלָה הָפְכָה לִרְטִיבוּת הַחֲלוֹם.
רַק שָׁם הִיא קַיֶּמֶת, אֵינָהּ אֲסוּרָה.
צִלָּהּ מִתְגַּלֶּה בַּחֲרִיץ הַוִּילוֹן.
הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינֵינוּ תְּהוֹם פְּעוּרָה.

אֵלָה הָפְכָה לְסִפּוּר אַגָּדָה.
כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל תְּפִלָּה בְּעֵת מְצוּקָה.
כְּשֶׁגְּרוֹנִי מִשְׁתַּנֵּק מֵהֶתְקֵף חֲרָדָה,
מִתְקַיֶּמֶת בְּסֶדֶק, בְּתוֹךְ אֲנָקָה.

אֵלָה הָפְכָה לַחֲלוֹם בַּלָּהוֹת.
הַצְּלָלִית שֶׁל דְּמוּתָהּ מְסָרֶבֶת לִדְהוֹת.
הַסְּדָקִים מִתְרַחֲבִים, הַמֶּרְחָב הוּא שָׁקוּף.
הִיא עָזְבָה אֶת הַחֶדֶר אֲבָל לֹא אֶת הַגּוּף.

 

אַתְּ

לְהַבִּיט רַק מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַסְּדִינִים.
לְהַבִּיט מִמֶּרְחָק, לֹא לַחֲשׂף אֶת הַפְּנִים.
לְלַטֵּף אֶת הַיָּד רַק מִבַּעַד כְּפָפוֹת,
לְלַטֵּף בְּהֶסֵּחַ, לֹא לִסְפֹּר נְשִׁיפוֹת.

לֶאֱחֹז בְּגוּפֵךְ רַק מִבַּעַד בְּגָדִים.
לֶאֱחֹז בִּזְהִירוּת כְּשֶׁהָעוֹר מַאְדִּים.
לְדַבֵּר אֶת הַסּוֹף בְּמִלִּים עֲקִיפוֹת,
לְהַפְסִיק לְדַבֵּר כְּשֶׁתְּשׁוּקוֹת מְצִיפוֹת.

לִסְפֹּר לְאָחוֹר וְלִמְנוֹת כָּל דַּקָּה.
לְהַפְסִיק בַּסְּפִירָה, לַעֲצֹר כָּל תְּשׁוּקָה,
לְהַפְסִיק בִּמְהֵרָה, אֶת הַדַּחַף לִקְבֹּר.
לְהָסִיט הַמַּבָּט, לֹא לַחֲשֹׁב עַל הַבּוֹר.

לְהִפָּגֵשׁ רַק בָּאוֹר, בְּמֶרְחָב צִבּוּרִי.
לִקְרֹא לִי בְּ'אַתְּ'. לֹא לִקְרֹא לִי אוֹרִי.
לְהַגִּיד, אֵין רָצוֹן, וְלִרְצוֹת אֶת תָּמָר.
לְחַיֵּךְ בִּמְתִיקוּת כְּשֶׁנּוֹתַר רַק הַמַּר.

 

אורי פרסטר, ילידת 1994, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולספרות באוניברסיטת תל אביב. ספרה "תני לשירה בכורה" ראה אור ב-2018 בהוצאת "הוצאה עצמית". שיריה פורסמו בגרנטה, עיתון 77 וידיעות אחרונות. ספר שיריה השני עתיד לראות אור השנה.

.

.

סתיו ב. אתלן

בדידות

כָּל מִי שֶׁאֵי פַּעַם אָהַבְתִּי
הָיָה נֵץ;
וְכָל מִי שֶׁאֵי פַּעַם הָיִיתִי
הָיְתָה קַרְקַע רוֹעֶדֶת.

אֵין לִי קַיִץ.
לֹא,
סְתָו;
הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים
עֵשֶׂב שָׁחֹר־יָבֵשׁ
מְטַפֵּס גָּבוֹהַּ.

 


אִם אַתְּ
צִפּוֹר שֶׁל
מַיִם מְתוּקִים
אֲנִי הַגַּלִּים
שֶׁאוֹחֲזִים בְּרַגְלֵי הַשְּׁחָפִים.

 

סתיו ב. אתלן היא אמנית פלסטית, אקטיביסטית בקהילה הטרנסג'נדרית, עיתונאית ויוצרת סרטים עצמאית. עובדת כמנהלת משרד במשרד עורכי דין וכפרילנסרית בתחומי כתיבת התוכן והעיתונות.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקי דסקל, גיא פרל, מימס וילמה וקטיה אויכרמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – פרוזה | מעשה כשפים

"אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב." אורית נוימאיר פוטשניק על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

bikoret-proza-53_715-537

חגית שחל, תגיד תודה שאתה גבר, חיתוך לינולאום על נייר, 25X20 ס"מ, 2017

.

הרי זאת אני הבוערת: מחשבות על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

"אני ישנה ככל האדם
ואינני עוסקת בכישוף"

דליה רביקוביץ

 

שמו של הספר, שהוא כשמה של הנובלה הראשונה מתוך השתיים שבו, אינו מותיר מקום לספק באשר לתמה המרכזית שלו ולמהותה של האש היוקדת בין עמודיו. בן־נפתלי עסוקה לאורך שתי הנובלות ביחסים הנפתלים והסמיכים שבין אישה מבוגרת לאישה צעירה, בין אם ובת; הקשר שהוא ראשית כל הקשרים כולם וגם ראשית כל הקשרים הארוטיים כולם. "האשמה היא מן האם. מקורה באותה זוגיות הרמטית משעה שנפערה לשפה", מסכמת אנא, גיבורת "בגד מאש". זאת אינה הפעם הראשונה שבן־נפתלי נדרשת באינטנסיביות לנושא הזה. היא עשתה זאת גם בכרוניקה של פרידה. (רסלינג, 2000) ובמידת מה גם בהמורה (כתר, 2015), שזיכה אותה בפרס ספיר. הפעם נדמה (אולי רק לי נדמה) שהיא מרחיקה עמוק מאוד אל תוך סבך היחסים הזה, עמוק למקום שאין ממנו חזרה.

לאנא, גיבורת הנובלה "בגד מאש", יש שם משובש. פרי טעות. הוא שובש בידי פקיד ההגירה שהכניס אותה ואת הוריה לארץ. מאז היא מתעקשת עליו. מתעקשת על התעתיק המשובש, מתעקשת להיעשות היא עצמה לבקשה ולתחינה. בפני מי נשמעת התחינה הזו ומה היא מבקשת?

אנא כותבת את עבודת התואר השני שלה בחוג להיסטוריה. היא מתעקשת לא לכתוב את ההיסטוריה, אלא לברוא אותה. היא מתעקשת לכתוב מגרונה של עמנואל (מנו) פנסון, שהורשעה בכישוף והוצאה להורג במאה השש־עשרה. היא יודעת שעבודתה לא תתקבל, שהיא חורגת מכללי כתיבת המחקר ההיסטורי. היא מייחלת לכך. אנא מסבירה לנו, קוראיה: "בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים". התערערות הסדר החברתי, ולמעשה עצם השינוי – הוא הגורם לניסיון להשיב את הגלגל אחורה באמצעות מציאת אשֵמה: המכשפה. כך זה בעולם הנורמלי, כך יאמר המחקר ההיסטורי השגור שאנא מסרבת לכתוב. אצלה תמונת מראה: השינוי, הדרישה לפסוע אל החיים הבוגרים, הנורמטיביים, הזוגיים, מולידים את הצורך במכשפה, את הכמיהה אל האישה המבוגרת שתאסוף אותה אל חיקה. המכשפה היא המסיגה את הזמן לאחור, לא קדימה. אנא נוהה אחר החריגוּת, אחר השוליות, מתאהבת בה, מחפשת את הכישוף. היא מוצאת אותו עד מהרה בדמות ליאורה, בעלת הדירה שבה היא מתגוררת. אישה מבוגרת ממנה המהלכת עליה קסם, שובה אותה בעולמה אט־אט. ליאורה ההולכת ומתעוורת שוכרת את שירותיה של אנא שתקרא באוזניה, אך עד מהרה הופך הקשר ביניהן אינטימי, סמיך ואפל.

יוהאן הוא בן הזוג של אנא. גם הוא בזרותו, בגרמניות שלו, בפרוטסטנטיות האדוקה, הסגפנית והקשוחה שלו, ממלא את הצורך שלה בחריגות, בזרות ובה בעת בנורמליות ההטרוסקסואלית, שתתפורר אל מול קסמיה של המכשפה. יוהאן מבין מראשיתו של הקשר הזה שליאורה תאיים על הזוגיות שלו ושל אנא, שתפרום את מעטה מראית העין שלה, מעטה הנורמליות ששניהם נאחזים בו.

החריגה מעולמם של בני האדם הרגילים היא גם חריגה כלכלית. ליאורה היא בת עשירים. היא אינה עובדת. "אורח חיים יצרני ואני לא מסתדרים". גם אנא אינה עובדת. ליאורה נושאת בקרבה אשם על כך שגדלה בבית שהייתה בו משרתת – ערביה. פער מעמדות כפול שאִפשר חיי נוחות, התמסרות לחריגות, על פני השטח, ללא רפלקסיה ותוך קבלת הסדר הזה כטבעי. אבל האשם שבחיי הבטלה, שבהתמסרות לתהפוכות הנפש, שבחיי הנוחות הכלכליים על חשבון המנושלים מארצם דוחף את ליאורה ואת אנא אחריה לחיות כבנות בלי בית בביתן, בעירן. "אני לא מצליחה להרגיש בבית", אומרת אנא לליאורה וזו משיבה: "ככה בדיוק צריך להרגיש כאן", וממהרת למתוח את הזרות על פני כל ירושלים: "ירושלים היא עיר מתעתעת […] היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון". האשְמה של ליאורה, אשמת האדונים, שאיתה היא מתייצבת למשמרות של נשים בשחור, מחלחלת בתוכה, ואיתה הסוד שבגינו הוחלפה בנעוריה המשרתת הערבייה באחותה הצעירה; סוד משפחתי, סיפור שהיא נכפית לשחזר ביחסיה עם אנא, מקורו של חוב שאולי היא תכפה על עצמה לשלם.

הנובלה "בגד מאש", ששמה נלקח משירה של דליה רביקוביץ, משופעת בפעולת הקריאה: פרוסט ודקארט, בורחס ומרגריט דיראס ועוד. בן־נפתלי בולעת אזכורים וציטוטים אל תוך המערבולת המסחררת שלה ועושה בהם כבשלה, כולם מפרנסים במסירות את הלהבה ונצבעים בגווניה ומעניקים לה משלהם. אך מי שעולות שוב ושוב, לפחות לעיניי, מבין הלהבות, הן וולף וגיבורות "אל המגדלור" שלה. מר ראמזי וחומרתו משתקפים בפניו של יוהאן. דמויותיהן של גברת ראמזי ולילי בריסקו צפות ועולות מן התודעה המתערבלת, משתקפות שוב ושוב באנא וליאורה וצפות מתוכן ולעיתים איננו יודעות מי היא מי. האם ידענו? האם ניתן לדעת? "את שואלת אם אני מכשפה או קורבן של מכשפה? […] האמת, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני מכשפה, אבל אף אחד לא היה מאמין עליי".

אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב. היא מחליטה שהן תיסענה לטיול לחוץ לארץ. כשיחזרו, הקשר ביניהן יבוא אל קיצו ואנא תחזור אל חייה. ליאורה מסבירה לה את סוד הזמן וסוד הכישוף: "כן, אותה בהלה, הרנסנס, הצארים, דרייפוס, רוסיה הסובייטית, גרמניה הנאצית, המקרתיזם, לפחדים אין גבולות בזמן. הם המנוע של הפנטזיה." אבל כוחה של אנא לא עומד לה בתוך הפנטזיה הזאת, היא נכנעת בסופו של דבר לעכשיו, לזמן הזה, וסוד הכישוף נפרם. ה"מחלה" של ליאורה עולה על פני השטח ומתגלה כאילו פתאום לעיניה של אנא. מתגלים הרופאה, התרופות, השינוי במינוניהן, האשפוזים, החברים שבאים "לתמוך", שרגילים כבר לריטואל של ההתמוטטות והאשפוז. אנא יוצאת לפי שעה מעולם הכישוף, דוחה אותו ונמלטת. ליאורה תיסע לבדה לאירופה.

"הכרתי את המוות יותר משהכרתי את התשוקה", אומרת אנא. ניכר דיוקם של הדברים. אֶרוס ניגף בנובלה הזאת מפני תנטוס. מבטה של אנא נח שוב ושוב על גופה של ליאורה, על עורה הלבן, על נמשיה, פניה, אבל חמדה אמיתית אין בו. תיאור המין ביניהן הוא קודר ודל. אני תוהה ביני לביני מהו טיבה של תשוקה לאישה שהגופניות נעדרת ממנה כל כך. התשוקה להיבלע ולהתמזג בבשר מוחמצת: "מה עושה מישהי שהגוף כביכול מאפשר לה את מה שככלות הכל הוא חושך ממנה?" שואלת אנא. השאלה נשארת פתוחה, גם עבור הקוראות.

בנובלה השנייה, "שולי הספר", נדיה, הגיבורה, מאשפזת את עצמה מרצון עם אמהּ הדמנטית ופוסעת עוד צעד אל עבר האיחוד עם אישה, שאצל בן־נפתלי הוא האיחוד עם התוהו. נדיה מתכנסת עם אמה לתוך זוגיות המסתגרת מהעולם (עוד לפני האשפוז), מוותרת בהקלה על חייה שלה, ומתכנסת עוד אל תוך המחלה, אל תוך הטיפול וחילוף התפקידים בין אם לבת. היא מתמסרת כולה לאמהּ ולמחלתה. התקדמות המחלה, שהיא הרגרסיה למצב של תוהו ראשוני, מתוארת בריכוז ובדיוק מכאיב, בפרטי פרטים: הזיכרון המתעתע, העבר ההופך להווה, האיגיון של הקיום. כמו לליאורה, לנדיה אין ילדים, זו חלק מהחריגות ההכרחית למעשה ההיטמעות בתוך אישה אחרת שהוא החזרה אל הילדות ואל המוות. ליאורה אומרת: "הפרישה מחיי משפחה היא בגידה שאין לה תקנה באחוות הנשים ואולי באנושות בכלל", ואילו נדיה שומעת: "לימור אומרת שאני דבקה בגופה של אמא מפני שלא טיפלתי בילד". נדיה הולכת עם אמהּ אל תוך הדמנציה, אל עבר הוויתור על השפה: "אימי מקוננת בשפה לא אנושית, שאינה מבטאת דבר ואינה מוסרת דבר", חזרה אל הינקות, שאי אפשר להפריד אותה מן ההליכה אל המוות. שתי הנובלת כרוכות זו בזו. כל אחת היא שבר בזמן של האחרת, נבואה הנעה קדימה ואחורה בזמן אל עבר מימוש או אי־מימוש. האם נדיה ואמהּ הם מה שליאורה ואנא יכלו להיות? האם הדמנציה של אמהּ של נדיה היא השד המתעתע הקרטזיאני המופיע ב"בגד מאש"? האם השתיים הן אמה של ליאורה וכריסטין, הנערה המשרתת שחיה עימה וסועדת אותה בימי זקנתה במוסד? האם הן מבליחות לרגע, נדיה ואמהּ, בתוך הסיפור של ליאורה ואנא, כמו מחזה בתוך מחזה אצל שייקספיר?

הקוראת נלכדת בתוך הכישוף, בתוך סבך הנשים הבלתי ניתן להתרה, נלכדת בתוך המילים ובו בזמן מתחת למילים ומעבר להן, עמוק במקום שאין ממנו חזרה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.

 

מיכל בן־נפתלי, "בגד מאש", כתר, 2019.

 

.

» מיכל בן־נפתלי בריאיון לכבוד הופעת הספר "בגד מאש", בגיליון 51 של המוסך.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן