הצצה לתעשיית הפנזינים השוקקת של ישראל

סיפורה של הסוגה הספרותית המחתרתית ביותר בסביבה

חן מלול | 23.06.19 |
Share

'פתח אותי', 'אומייגאד שרית חדד!' ו'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' הן רק שלוש דוגמאות לכותרות הפרועות מאת יובל הפנזינים שאספה מאיה מצוות עותקי חובה בספרייה הלאומית בפסטיבל הפנזין שהתקיים ב-24 בינואר 2019. הפסטיבל, שזו לו השנה השמינית, מאגד את כל פנזינאי ארצנו – יוצרות ויוצרי הפנזינים שפועלים בישראל.

1
'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' מאת רפי פרח

עד שקיבלתי לידיי את 50 החוברות לעיון, היה השם 'פנזין' בגדר חידה. ויקיפדיה סיפקה הגדרה ראשונית למה שאני עומד לפגוש: "הפנזין", נכתב שם, "הוא כתב עת לא-מקצועי העוסק בתחום ספציפי. פנזינים אינם ממומנים על ידי גופים ציבוריים או מסחריים, והמוציאים לאור, העורכים והכותבים בדרך כלל אינם מקבלים כסף על טרחתם". ג'קי פאנק, אחת משני מארגני פסטיבל הפנזין שאיתה שוחחתי (השני הוא שותפהּ יוסי למפל), הרחיבה את ההגדרה התמציתית: "ההגדרה כל כך פשוטה. הוצאה עצמית, בדרך כלל לא למטרות רווח, שלא עוברת עריכות "מסורתיות" – מעל הכול, הגהה ועריכה לשונית. פנזינים עוסקים בתוכן אישי, משתמשים בהרבה סוגות שהן בגדר טאבו ביחס לסטאטוס-קוו ו/ או בנושאים איזוטרים. הפנזין הטיפוסי נועד למעגל הקרוב של יוצר הפנזין".

כמה זמן אורכת העבודה על אותו פנזין טיפוסי? ג'קי עונה – ולא בפעם האחרונה בשיחתנו – שאין תשובה אחת ברורה, והכל תלוי באופי ובנסיבות היוצר. "יש אנשים שמשרבטים מה שיוצא להם, ויש כאלה שלוקח להם כמה חודשים להכין את החומר, קצת לערוך, קצת לעבוד על התמונות. בכל מקרה, מי שמוציא רק עותקים ספורים – קל לו יותר. הדפסה ביתית מתאימה לעותקים ספורים, להדפסה רצינית יותר פונים לבתי דפוס. רבים מהיוצרות ומהיוצרים מגיעים עם יכולות גרפיות כאלה או אחרות, ואלו שלא – שולחים את הטקסט והאימג'ים לעורך גרפי. אך לא תמיד זה המקרה: במקרים אחרים היוצרים משחררים יצירות שלא עברו עיבוד בכלל, כיצירה מיידית".

1
'חבורת הטושים' מורכבת מאור ליבנה, מיטל זילברמן, גל בן דוד, תמר לב, נורית לאור, שחר בכור

ג'קי, שבשלב מסוים אני מתחיל לקרוא לה ה'היסטוריונית של הפנזין הישראלי', סוקרת בעבורנו את ההיסטוריה של הסוגה הספרותית בארץ: מההתחלה בעלת הגוון הפוליטי ("הזירה המרכזית שיצאו ממנה הפנזינים הראשונים היה המעגל של גוש שלום"), התחלה שהחזיקה עד רצח רבין, אז עבר הדגש מהפוליטי אל האישי והאומנותי – "משם פורחים פנזיני האומנות, המוזיקה, טורי הדעות, השירה והספרות". חשוב להדגיש שפנזינים על אומנות וספרות נוצרו לפני רצח רבין, ופנזינים פוליטיים נוצרים גם לאחריו – אך מדובר בשינוי מגמות. כיום, מרבית הפנזינים עוסקים בענייני השירה, הקולנוע והספרות. במקום השני ניצבים הקומיקסים והרומנים הגרפים. במקום השלישי והמכובד נמצא הפנזין הגרפי – שיוצריו הם לרוב סטודנטים וסטודנטיות בבתי ספר לאומנות בארץ, או אומנים מבוססים המבקשים לגשש דרך החוצה מפורמט התערוכה ("לתקשר תוכן שאי אפשר להעביר על קיר", לדבריה של ג'קי). אחרונים חביבים נמצאים הפנזינים האישיים יותר – המלאי הגיגים, לעיתים נונסנס, ובכל מקרה בעיקר כתיבה אישית. כיום יש הרבה יותר העמקה בפוליטיקת הזהויות בפנזינים, כאן בישראל.

1
מתוך החוברת 'פתח אותי'. טקסטים מאת טומי ברמבויים, ציורים מאת קטיה גורדנוב

האופי העצמאי של הסוגה כולה דוחף לכיוונים מסוימים, ורוב הפנזינים – גם אלו שבנויים על שיתוף פעולה של כמה אנשים, מדגישים את הביטוי האישי של היוצר, את טעמו, סגנון דיבורו (כמעט אף פעם לא מילים גבוהות וביטויים נמלצים. הפנזינים מעדיפים שפה ישירה, דיבורית ומלאה בסלנג). זה אולי מסביר את השאלה שנשאלה מאיה שוב ושוב בפסטיבל: "האם הספרייה הלאומית היא גוף מזוהה פוליטית?". משהו במילה לאומית כנראה צרב לפנזינאים העצמאיים.

הומור כידוע הוא דבר רציני ביותר, והרבה מאותו ביטוי אישי שמאפשר הפנזין יוצא בצורה הומוריסטית. ובאמת שאת המסרים הנוקבים ביותר, החתרניים ממש, ממתיקות החוברות בהומור מושחז ופרוע. כמה פרוע? תשפטו בעצמכם.

1
מתוך הפנזין "שלשולים מילוליים", מבית היוצר של חבורת 'באטמן לוי'

כרגיל , ג'קי מנסחת את זה טוב יותר: "השימוש בהומור פותח בפני יוצר הפנזין את היכולת לשים את האצבע על משהו ולהגיד "זה לא עובד" או "זה מפריע לי", אבל לא ממקום של הצפה רגשית, אלא בריחוק קומי – משמע, זה מפריע לי, אז בואו נצחק על זה".

1
'מובטלת בארץ התלאות' מאת אור ליבנה

מבלי להסתבך בטאטולוגיות, אפשר להוסיף שהעצמאות שגזרו היוצרים על עצמם מעניקה להם לא רק חופש להתנסות בסוגה אומנותית חדשה, אלא היא גם מאפשרת להם לעסוק בכל נושא שחשקה נפשם ובכל דרך שהיא: מדיון נוקב בסבתא מועדפת ("אבל רוצה להידמות לזו שחלקיקיה מתפרקים באדמה", מתוך: מַחֲרִיבָה), דרך איור איברי מין, ועד פתיחת הרומן הרמת-גני הראשון במשפט שספק אם היה עובר עורך בהוצאת ספרים מעונבת: "יש ת'קטע הזה בסטלה, שאתה פתאום מקבל את הפחד" (מתוך: שלמה, עלייתו ונפילתו).

1

1
הפנזין 'מחריבה' מאת לירוי בר-נתן

 

כתבות נוספות:

כך נולד מילון אבן-שושן

הכירו את האמא של אלפוני

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו