שעת הנעילה של פרץ דרור בנאי

בין מחיקת העבר לחקיקת העבר: שירו של פרץ דרור בנאי "נעילה"

.

נעילה

תִרְאֶה אותִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי

כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה

עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים

תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמן מֵעֲבָרִי

וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד

אָז לֹא נוֹרָא

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים

וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה

הַיָּמִים בָּאִים כְּמו מַתָּנָה

וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

 

 

 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

פרץ-דרור בנאי יודע את מקומו. ולא בטוח שזו אמירה חיובית.

שירו "נעילה" נכתב לפני כארבעים שנה, וראה אור בספר "יפעת ולא משהו אחר" שיצא בשנת 1982. בשיר מנסח בנאי עבור נמען אנונימי את מצבו כעולה ותיק, שכבר איננו זר, והוא בן בית בארצו.

נימת השיר שלמה ומפויסת, והוא נכתב מעמדה של אדם הבטוח בסביבתו ויודע את מקומו. על פני השטח מתאר הדובר את חייו כ"סטטוס קוו" מכבד ומכובד למדי:

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

לכאורה זהו תיאור של סיפור הצלחה. מהגר שנטמע בארץ אליה פנה, שהצליח לטשטש את ההבדלים בינו, ה"חדש", ובין סביבת ה"ותיקים" אליה נכנס.

ובכל זאת, קריאת השיר מייצרת תחושת חוסר נחת. שתי שורות שיר בתוך התיאור החיובי של "סיפור ההצלחה" מטרידות את הקורא בהן:

"תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי"

הביטוי "אני יודע את מקומי" טעון במשמעות כפולה. מילולית, זוהי טענה של אדם שהגיע למקום חדש, ועתה, לאחר שנים של הסתגלות הוא סוף סוף יודע, ומכיר את מקומו, כבן בית. אך ברובד שמעבר לכך, ניתנת כאן עדות מצמצמת, המצביעה בתחכום על נחיתותו של הדובר: "אני יודע את מקומי", קרי, אני מבין שלעולם לא אהיה יותר ממה שהנני, ואני מקבל על עצמי, ללא יומרות וללא שאיפות גדולות, להישאר במעמדי הצנוע, כמהגר.

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי

שורת השיר הזו אף היא מעוררת אי נוחות גדולה: "כי נגמלתי במשך הזמן מעברי" – מדוע היה על הדובר "להיגמל" מעברו? האם עברו היה חטא קדמון עליו יש לכפר, או התמכרות מגונה שאותה יש לדחות בשאט נפש? ומדוע על מנת להיות מקובל ואהוד במקומו החדש, על מנת להיטמע ב'כור המצרף' הישראלי, היה עליו למחוק את רכיבי הזהות החשובים כל כך שספג בעברו המשפחתי, ובעברו הגאוגרפי?

האם באמת נגמל בנאי מעברו?

פרץ-דרור בנאי, יליד 1947, נולד בעיר קמישלי שבצפון סוריה, והתחנך בבית ספר פרוטסטנטי בחאלב. בילדותו סבל מעוני ומחסור ומתנאים מחיה קשים, וכבר בגיל 13 נרתם לעזור לפרנסת משפחתו.

ב-1962, כשמלאו לו 16, עלה לישראל, והתיישב עם משפחתו בכפר סבא.

שירתו של פרץ-דרור בנאי נפרסת על פני חמישה עשורים, והיבול השירי שלו רב. כחמישה עשר ספרי שירה הוציא, למן ספרו הראשון "חמצן" שיצא ב-1980, ועד לספרו האחרון "שמחה קרועה" שיצא בשנת 2012 . נוסף על הללו כתב גם מספר שירים בערבית ופרסם אותם בבמות שונות תחת שם בדוי. פרץ-דרור בנאי עסק גם בתרגום משוררים ערבים כמוחמד דרוויש וג'וברן חליל ג'וברן.

עיון מדוקדק ביצירתו של פרץ-דרור בנאי מוכיח כי המשורר כלל לא נגמל מעברו. עברו של בנאי שב וחוזר אליו בכל זמן, ובכל רגע נתון. הוא כותב ללא הרף על הרקע התרבותי שבו גדל ועל בני משפחתו, וניכר שזהותו העדתית והמשפחתית שימשו כחומר מרכזי בשירתו.

למעשה כבר מהשיר הראשון שפרסם ניכרת החזרה לעבר ולילדות, תוך הדגשת חשיבותו של העבר בחייו שבהווה: את ספרו הראשון "חמצן" פותח בנאי בשיר הערצה לאביו, שנודע לימים כאחד השירים הבולטים ביותר שלו:

על אביו, שלא חסך מבניו ספר במחסור וברעב סיפר בריאיון:

"אבי נולד למשפחה דתית ולמד בתחילה ב'חיידר'. בשלבים מאוחרים יותר הוא מרד וביקש מסבי ללמוד בבית ספר חילוני. הוא היה מרדן עד הסוף והתפקר. בנשמתו היה בוהמיין ולבסוף מצא את דרכו לחבורות של נגנים שהוא היה כותב להם את הטקסטים ושר אותם.

"כשעלינו לארץ ב-1962 המוזיקה והטקסטים כבר לא היו רלוונטיים בגלל אובדן השפה, ואבי נאלץ לעבוד במפעל אלומיניום… במבט לאחור אני מתפלא על אבי: הוא עצמו, שידע את כל המשקלים של השירה, לא לימד מזה מאומה, לא אותי ולא את אחי."

(מתוך ריאיון עם פרץ דרור בנאי שערכו גלעד מאירי ונעה שקרג'י)

את ספרו הראשון של בנאי מאכלסות דמויות משפחתיות רבות הנטועות בעולמו הישן של פרץ דרור בנאי. כך למשל שרטט את דמותה של סבתו, דמות, שבדומה לבנה, אביו של בנאי, הייתה גורם מתוק ומיטיב בחייו:

ושיר דיוקן נוסף, המשמר באופן דומה את חוויית המתיקות של דורות העבר:

לפני כעשר שנים, באחד הראיונות המעטים שהתקיימו עם פרץ-דרור בנאי הוא נשאל:

האם אתה מרוצה מהמעמד שלך בעולם השירה?

וכך ענה:

"אני לא יודע. אם לומדים אותך בבית הספר זו הכרה? אם מתרגמים אותך לשפות אחרות זו הכרה? אם אתה מקבל פרסים חשובים זו הכרה?

"יש לי ביקורת כלפי הפוליטיקה הספרותית בישראל: בשנים האחרונות מחלקים את פרס ביאליק בסיטונאות לאנשים בגיל מסוים שמפרסמים בהוצאה מסוימת. זה כבר לא פרס יוקרתי. רוני סומק שמאדיר את שם ישראל בעולם לא מקבל את הפרס הזה, ארז ביטון לא מקבל את הפרס הזה… מה, כבר לא יודעים במדינה הזאת להעריך ספרות טובה?

פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל
פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל מתוך אתר "מקום לשירה".

עשור עבר, ומים רבים עברו בנהרות השירה העברית וועדות הפרסים.

ארז ביטון כבר זכה בפרס ביאליק, ואפילו בפרס ישראל. הוא מכהן בראש ועדת ביטון, שתפקידה לבסס את העיסוק בשירה המזרחית בבתי הספר. גם רוני סומק זכה בפרסים רבים ובהוקרה על שירתו.

ופרץ-דרור בנאי? גם אם איננו עטור פרסים כחבריו לסקטור המשוררים המזרחיים, אין ספק ששמו לא נפקד מן השירה העברית: רבים משיריו נלמדים בבתי הספר. הוא זכה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול, ובעוד מספר פרסים. שיריו תורגמו לעשרות שפות, בהן אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית וטורקית, ומצאו מקום באנתולוגיות של שירה עברית שהופצו ברחבי העולם.

במונחים 'מקצועיים' אפשר להגיד שהוא זכה להכרה כמשורר.

 

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

"השפה" זוכה לתפקיד מרכזי ומשמשת רכיב משמעותי בחיבוטי הזהות של בנאי המשורר והמהגר.

ב"נעילה" מעיד על עצמו בנאי כי שפתו העברית הפכה לשפת אם וכי הצלחתו עם העברית היא חלק ממה שהפך אותו ל"סיפור ההצלחה".

אולם שוב ושוב, חוזר בנאי אל העובדה כי בתמורה להצלחה זו, היה עליו ל'מחוק' רכיבי זהות מהותיים מאד. הנה למשל תיאורו את המעברה, ואת תהליך ההיטמעות החברתית של העולים דוברי השפות הזרות, תהליך שהיה כרוך במחיקת שפת האם:

ובכל זאת, הפכה העברית לחומר הגלם של שירתו. ובה יצר והביא לאור את מאות שיריו שנכתבו בחלוף השנים.

אִם מִתְגַּבְּרִים וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה… הָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

באחד הריאיונות, בנסיון להבין מנין נחל בנאי את שירו, הוא נשאל מהי חוויית היסוד שהובילה אותו לכתיבת שירה. וכך ענה:

"החלטתי להיות משורר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה חזרתי הלום קרב…לחמתי על סף חרמונית, בעמק הבכא, היינו תחת הפגזה כבדה ואני זוכר את עצמי רץ בין עמדות, רץ בין פצועים, רואה את הגוויות נאכלות על ידי חיית השדה והחברים שלי צועקים לי: תקבור את עצמך, מטומטם, יורים! …"

בהמשך מתאר בנאי נס הצלה פרטי שזכה לו במהלך המלחמה ומוסיף:

"אמרתי 'אלוהים, אני ראיתי אותך, תיתן לי חיים ואני אחזיר לך בחזרה'. להחזיר, עבורי, זו בעצם הבחירה בשירה. הייתי בן 26 כשהחלטתי להיות משורר. התחלתי לחפש את הקול שלי, את הביטוי למה שקרה לי, את הדרך שבא אהלל את מי שנתן לי את החיים. הרגשתי שאני זקוק קודם כל לחמצן, ולכן כך גם נקרא ספרי הראשון".

קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.
קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.

מוראות המלחמה גם הם מוצאים להם הד בשירתו של פרץ-דרור בנאי, ממש כשם שזיכרונות עבר רחוקים, הופכים לחומרי החיים של שירתו.

אך כור ההיתוך של מלחמות ישראל, שבו עבר בנאי, איננו משכיח, ואיננו מוחק את ייחודו ואת מרכיבי זהותו.

אתה נתפס כמשורר מזרחי? הוא נשאל באותו ראיון שצוטט.

"בהחלט כן". הוא עונה בפסקנות.

 "כך לדעתי גם הוחלט. הקונספט של 3 בשביל 1. העורך הבין שיש גל חדש של יוצרים טובים ופירסם את הספר הזה".

"העורך", אליו מכוון בתשובתו פרץ בנאי, הוא גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" ש"גילה" את בנאי, תוך שכרך את התגלית בשתי תגליות פואטיות נוספות: רוני סומק ואלי בכר.

בשנת 1980 הוציא מוקד קובץ קטן משיריהם של שלושה משוררים תחת השם "1 בשביל 3; 3 בשביל 1". במסת סיום לאנתולוגיה זו "על שלושה משוררים צעירים", ניסה מוקד, בדרך פתלתלה, להצדיק את כינוס שלושת המשוררים יחד, בלי "לקרוא לילד בשמו", ובלי לזהות אותם כקבוצה "מזרחית". הנה במילותיו של מוקד:

"הפעם רציתי לדבר על שלושה משוררים מחוננים ורבי כח, אשר כבר השאירו את רושמם על השירה העברית והעתידים להטביע את חותמם עוד יותר. אין לומר שהביקורת התעלמה מהם עד עכשיו: אך היא גם לא התייחסה אליהם במידה ראויה של תשומת לב… ומדוע 'שלושה'? מדוע קבוצתיות חלקית זו? על כך אפשר להשיב, כי אצל שלושת המשוררים הללו גם יחד בולט מיזוג מיוחד במינו של נימה חברתית, של תיאור נוף חברתי של ישראל דלמטה, עם נימות ליריות ואישיות. הם הצליחו לפתור בדרכם הצנועה באורח יחסי את אשר לא הצליחו לעשות לפעמים גדולים מהם בגיל ובמעמד: הכוונה כאמור למיזוג היסוד החברתי עם היסוד האישי, הלירי או הבלתי לירי."

מרתק לראות כיצד מסתבך מוקד בסבך התקינות הפוליטית וכיצד מתקשה להבהיר לקוראים כי מצא לנכון לאגוד את שלושת המשוררים שלפניהם, מסיבות של מוצא עדתי.

שלושים שנה אחרי פרסומו של הספר, עונה בנאי למראייניו על השאלה "אתה נתפס כמשורר מזרחי" בפסקנות: "בהחלט כן". בטבעיות, ללא שמץ תסבוך, הוא מביא את העניין העדתי לקדמת הבמה. בגאון, ולא, כפי שעשה מוקד בשעתו, מתוך הסתרה.

ולסיום, מחווה קטנה שכדאי ללמוד מפרץ-דרור בנאי.

כשנשאל על מקורות ההשפעה על שירתו, ועל 'אבותיו הרוחניים', המשוררים בעקבותיהם הוא כותב, הוא מסתייג ממתן תשובה אחת נחרצת. לדידו של בנאי, כולם בחזקת מקורות השפעה משמעותיים ולגיטימיים. והוא משתדל לקבל מכל אחד מה שניתן. לבסוף הוא מציין:

"אני נוהג להוציא מהספרייה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר, זו גאולה קטנה."

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

ביקורת – פרוזה | מעשה כשפים

"אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב." אורית נוימאיר פוטשניק על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

bikoret-proza-53_715-537

חגית שחל, תגיד תודה שאתה גבר, חיתוך לינולאום על נייר, 25X20 ס"מ, 2017

.

הרי זאת אני הבוערת: מחשבות על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

"אני ישנה ככל האדם
ואינני עוסקת בכישוף"

דליה רביקוביץ

 

שמו של הספר, שהוא כשמה של הנובלה הראשונה מתוך השתיים שבו, אינו מותיר מקום לספק באשר לתמה המרכזית שלו ולמהותה של האש היוקדת בין עמודיו. בן־נפתלי עסוקה לאורך שתי הנובלות ביחסים הנפתלים והסמיכים שבין אישה מבוגרת לאישה צעירה, בין אם ובת; הקשר שהוא ראשית כל הקשרים כולם וגם ראשית כל הקשרים הארוטיים כולם. "האשמה היא מן האם. מקורה באותה זוגיות הרמטית משעה שנפערה לשפה", מסכמת אנא, גיבורת "בגד מאש". זאת אינה הפעם הראשונה שבן־נפתלי נדרשת באינטנסיביות לנושא הזה. היא עשתה זאת גם בכרוניקה של פרידה. (רסלינג, 2000) ובמידת מה גם בהמורה (כתר, 2015), שזיכה אותה בפרס ספיר. הפעם נדמה (אולי רק לי נדמה) שהיא מרחיקה עמוק מאוד אל תוך סבך היחסים הזה, עמוק למקום שאין ממנו חזרה.

לאנא, גיבורת הנובלה "בגד מאש", יש שם משובש. פרי טעות. הוא שובש בידי פקיד ההגירה שהכניס אותה ואת הוריה לארץ. מאז היא מתעקשת עליו. מתעקשת על התעתיק המשובש, מתעקשת להיעשות היא עצמה לבקשה ולתחינה. בפני מי נשמעת התחינה הזו ומה היא מבקשת?

אנא כותבת את עבודת התואר השני שלה בחוג להיסטוריה. היא מתעקשת לא לכתוב את ההיסטוריה, אלא לברוא אותה. היא מתעקשת לכתוב מגרונה של עמנואל (מנו) פנסון, שהורשעה בכישוף והוצאה להורג במאה השש־עשרה. היא יודעת שעבודתה לא תתקבל, שהיא חורגת מכללי כתיבת המחקר ההיסטורי. היא מייחלת לכך. אנא מסבירה לנו, קוראיה: "בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים". התערערות הסדר החברתי, ולמעשה עצם השינוי – הוא הגורם לניסיון להשיב את הגלגל אחורה באמצעות מציאת אשֵמה: המכשפה. כך זה בעולם הנורמלי, כך יאמר המחקר ההיסטורי השגור שאנא מסרבת לכתוב. אצלה תמונת מראה: השינוי, הדרישה לפסוע אל החיים הבוגרים, הנורמטיביים, הזוגיים, מולידים את הצורך במכשפה, את הכמיהה אל האישה המבוגרת שתאסוף אותה אל חיקה. המכשפה היא המסיגה את הזמן לאחור, לא קדימה. אנא נוהה אחר החריגוּת, אחר השוליות, מתאהבת בה, מחפשת את הכישוף. היא מוצאת אותו עד מהרה בדמות ליאורה, בעלת הדירה שבה היא מתגוררת. אישה מבוגרת ממנה המהלכת עליה קסם, שובה אותה בעולמה אט־אט. ליאורה ההולכת ומתעוורת שוכרת את שירותיה של אנא שתקרא באוזניה, אך עד מהרה הופך הקשר ביניהן אינטימי, סמיך ואפל.

יוהאן הוא בן הזוג של אנא. גם הוא בזרותו, בגרמניות שלו, בפרוטסטנטיות האדוקה, הסגפנית והקשוחה שלו, ממלא את הצורך שלה בחריגות, בזרות ובה בעת בנורמליות ההטרוסקסואלית, שתתפורר אל מול קסמיה של המכשפה. יוהאן מבין מראשיתו של הקשר הזה שליאורה תאיים על הזוגיות שלו ושל אנא, שתפרום את מעטה מראית העין שלה, מעטה הנורמליות ששניהם נאחזים בו.

החריגה מעולמם של בני האדם הרגילים היא גם חריגה כלכלית. ליאורה היא בת עשירים. היא אינה עובדת. "אורח חיים יצרני ואני לא מסתדרים". גם אנא אינה עובדת. ליאורה נושאת בקרבה אשם על כך שגדלה בבית שהייתה בו משרתת – ערביה. פער מעמדות כפול שאִפשר חיי נוחות, התמסרות לחריגות, על פני השטח, ללא רפלקסיה ותוך קבלת הסדר הזה כטבעי. אבל האשם שבחיי הבטלה, שבהתמסרות לתהפוכות הנפש, שבחיי הנוחות הכלכליים על חשבון המנושלים מארצם דוחף את ליאורה ואת אנא אחריה לחיות כבנות בלי בית בביתן, בעירן. "אני לא מצליחה להרגיש בבית", אומרת אנא לליאורה וזו משיבה: "ככה בדיוק צריך להרגיש כאן", וממהרת למתוח את הזרות על פני כל ירושלים: "ירושלים היא עיר מתעתעת […] היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון". האשְמה של ליאורה, אשמת האדונים, שאיתה היא מתייצבת למשמרות של נשים בשחור, מחלחלת בתוכה, ואיתה הסוד שבגינו הוחלפה בנעוריה המשרתת הערבייה באחותה הצעירה; סוד משפחתי, סיפור שהיא נכפית לשחזר ביחסיה עם אנא, מקורו של חוב שאולי היא תכפה על עצמה לשלם.

הנובלה "בגד מאש", ששמה נלקח משירה של דליה רביקוביץ, משופעת בפעולת הקריאה: פרוסט ודקארט, בורחס ומרגריט דיראס ועוד. בן־נפתלי בולעת אזכורים וציטוטים אל תוך המערבולת המסחררת שלה ועושה בהם כבשלה, כולם מפרנסים במסירות את הלהבה ונצבעים בגווניה ומעניקים לה משלהם. אך מי שעולות שוב ושוב, לפחות לעיניי, מבין הלהבות, הן וולף וגיבורות "אל המגדלור" שלה. מר ראמזי וחומרתו משתקפים בפניו של יוהאן. דמויותיהן של גברת ראמזי ולילי בריסקו צפות ועולות מן התודעה המתערבלת, משתקפות שוב ושוב באנא וליאורה וצפות מתוכן ולעיתים איננו יודעות מי היא מי. האם ידענו? האם ניתן לדעת? "את שואלת אם אני מכשפה או קורבן של מכשפה? […] האמת, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני מכשפה, אבל אף אחד לא היה מאמין עליי".

אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב. היא מחליטה שהן תיסענה לטיול לחוץ לארץ. כשיחזרו, הקשר ביניהן יבוא אל קיצו ואנא תחזור אל חייה. ליאורה מסבירה לה את סוד הזמן וסוד הכישוף: "כן, אותה בהלה, הרנסנס, הצארים, דרייפוס, רוסיה הסובייטית, גרמניה הנאצית, המקרתיזם, לפחדים אין גבולות בזמן. הם המנוע של הפנטזיה." אבל כוחה של אנא לא עומד לה בתוך הפנטזיה הזאת, היא נכנעת בסופו של דבר לעכשיו, לזמן הזה, וסוד הכישוף נפרם. ה"מחלה" של ליאורה עולה על פני השטח ומתגלה כאילו פתאום לעיניה של אנא. מתגלים הרופאה, התרופות, השינוי במינוניהן, האשפוזים, החברים שבאים "לתמוך", שרגילים כבר לריטואל של ההתמוטטות והאשפוז. אנא יוצאת לפי שעה מעולם הכישוף, דוחה אותו ונמלטת. ליאורה תיסע לבדה לאירופה.

"הכרתי את המוות יותר משהכרתי את התשוקה", אומרת אנא. ניכר דיוקם של הדברים. אֶרוס ניגף בנובלה הזאת מפני תנטוס. מבטה של אנא נח שוב ושוב על גופה של ליאורה, על עורה הלבן, על נמשיה, פניה, אבל חמדה אמיתית אין בו. תיאור המין ביניהן הוא קודר ודל. אני תוהה ביני לביני מהו טיבה של תשוקה לאישה שהגופניות נעדרת ממנה כל כך. התשוקה להיבלע ולהתמזג בבשר מוחמצת: "מה עושה מישהי שהגוף כביכול מאפשר לה את מה שככלות הכל הוא חושך ממנה?" שואלת אנא. השאלה נשארת פתוחה, גם עבור הקוראות.

בנובלה השנייה, "שולי הספר", נדיה, הגיבורה, מאשפזת את עצמה מרצון עם אמהּ הדמנטית ופוסעת עוד צעד אל עבר האיחוד עם אישה, שאצל בן־נפתלי הוא האיחוד עם התוהו. נדיה מתכנסת עם אמה לתוך זוגיות המסתגרת מהעולם (עוד לפני האשפוז), מוותרת בהקלה על חייה שלה, ומתכנסת עוד אל תוך המחלה, אל תוך הטיפול וחילוף התפקידים בין אם לבת. היא מתמסרת כולה לאמהּ ולמחלתה. התקדמות המחלה, שהיא הרגרסיה למצב של תוהו ראשוני, מתוארת בריכוז ובדיוק מכאיב, בפרטי פרטים: הזיכרון המתעתע, העבר ההופך להווה, האיגיון של הקיום. כמו לליאורה, לנדיה אין ילדים, זו חלק מהחריגות ההכרחית למעשה ההיטמעות בתוך אישה אחרת שהוא החזרה אל הילדות ואל המוות. ליאורה אומרת: "הפרישה מחיי משפחה היא בגידה שאין לה תקנה באחוות הנשים ואולי באנושות בכלל", ואילו נדיה שומעת: "לימור אומרת שאני דבקה בגופה של אמא מפני שלא טיפלתי בילד". נדיה הולכת עם אמהּ אל תוך הדמנציה, אל עבר הוויתור על השפה: "אימי מקוננת בשפה לא אנושית, שאינה מבטאת דבר ואינה מוסרת דבר", חזרה אל הינקות, שאי אפשר להפריד אותה מן ההליכה אל המוות. שתי הנובלת כרוכות זו בזו. כל אחת היא שבר בזמן של האחרת, נבואה הנעה קדימה ואחורה בזמן אל עבר מימוש או אי־מימוש. האם נדיה ואמהּ הם מה שליאורה ואנא יכלו להיות? האם הדמנציה של אמהּ של נדיה היא השד המתעתע הקרטזיאני המופיע ב"בגד מאש"? האם השתיים הן אמה של ליאורה וכריסטין, הנערה המשרתת שחיה עימה וסועדת אותה בימי זקנתה במוסד? האם הן מבליחות לרגע, נדיה ואמהּ, בתוך הסיפור של ליאורה ואנא, כמו מחזה בתוך מחזה אצל שייקספיר?

הקוראת נלכדת בתוך הכישוף, בתוך סבך הנשים הבלתי ניתן להתרה, נלכדת בתוך המילים ובו בזמן מתחת למילים ומעבר להן, עמוק במקום שאין ממנו חזרה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.

 

מיכל בן־נפתלי, "בגד מאש", כתר, 2019.

 

.

» מיכל בן־נפתלי בריאיון לכבוד הופעת הספר "בגד מאש", בגיליון 51 של המוסך.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | לחצות את אמריקה באוטובוס ולחזור כדי לספר

"באותו לילה התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, 'בארי כהן בדרכים', שבו בארי כהן, מנהל קרן גידור, מחליט לברוח מניו יורק באוטובוס גרייהאונד ולחפש את אהבתו האבודה". גארי שטיינגרט מספר על ספרו החדש ועל המסע שקדם לו, בריאיון לדפנה לוי וברשימה פרי עטו

reayon-53_715-537

גארי שטיינגרט (צילום: בריג'יט לאקומב)

.

ריאיון עם גארי שטיינגרט – ואחריו רשימה שכתב

מאת דפנה לוי

 

לבארי כהן, גיבור ספרו החדש של גארי שטיינגרט, בארי כהן בדרכים, יש פתרון מקורי לבעיית הפערים הכלכליים־מעמדיים הבלתי נסבלים בארצות הברית: רולקס לכל ילד עני. היוזמה הזו היא סוג של טקס היטהרות שכהן, כלכלן שהמיר את חיי הנפש שלו בחיי מותרות, מנסה לבצע. בהמשך נסיבות חייו של כהן משתנות והוא נאלץ להתחכך באותם חלקים באמריקה שההתעשרות שלו אמורה הייתה להגן עליו מפניהם, והוא יספק לשטיינגרט שפע של הזדמנויות לבקר את הגזענות, את אלימות המשטרה, את מצביעי טראמפ, את רמיסת כבוד האדם ואת כל אותם זרמים שמאיימים לסחוף את ארצו לאבדון.

שטיינגרט כותב ספרים מצחיקים במיוחד, אף שהם ספוגים חזונות דיסטופיים ותמיד מרחפת מעליהם איזו עננה כבדה, שמפתה לייחס אותה לעובדה שהוא בעצם נולד למשפחה יהודית בסן פטרסבורג, הגיע עם הוריו לארצות הברית כשהיה בן שבע אבל שמר על מבטא רוסי כבד עד גיל ההתבגרות, ועל פי כתיבתו גם מעולם לא נפרד מראיית העולם הפסימית־טרגית הרוסית. שטיינגרט למד לימודים סובייטיים וספריו הקודמים (המדריך לרוסי המתחיל, אבסורדיסטן, סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד וכישלון קטן) הכילו כולם מרכיבים אישיים מאוד ונגעו כך או אחרת בהגירה. בארי כהן הוא הגיבור הראשון שלו שאינו מהגר. כן, הוא יהודי, אבל השורשים שלו נטועים היטב באמריקה, ואם הוא מתגעגע, הרי זה לא למקום רחוק וכמעט מיתולוגי, אלא לאמריקה שהולכת ומתפוררת לנגד עיניו.

בארי כהן האמור הוא מנהל קרן גידור, עשיר להחריד, שנמלט מחייו ומניו יורק, עולה על אוטובוס "גרייהאונד" – האוטובוס שרק מי שמעולם לא נזקק לו מצמיד לו בקלות הילה רומנטית – ונוסע לחפש את אהובתו מהקולג' המתגוררת באל פאסו. הוא נוטש מאחור את אשתו, שמנהלת רומן עם סופר מגוואטמלה, ואת בנו האוטיסט. במהלך המסע הוא עושה את כל מה שמעולם לא העז לעשות: לנהל שיחות אמיתיות עם אדם שחור ולשקול לאמץ אותו, להיכנס לסניף של וולמארט, לקנות קוק ולהגות את תוכנית חלוקת שעוני היוקרה לילדים עניים, כדי ללמד אותם על משמעות החיים. ואט־אט הוא הולך ומתמוטט נפשית.

 

הספר החדש שלך מתרחש כאן ועכשיו, וכתבת אותו בזמן אמיתי, ב-2016, בזמן ההתמודדות בין קלינטון וטראמפ. בעבר עסקת בזיכרונות רחוקים, ממרחק של שנים. מה גרם לך לוותר על נקודת התצפית הזו ולעסוק בהווה בעודו מתרחש?

עוד לפני שידעתי מה יקרה ב-2016, חשבתי שזו תהיה שנה חשובה. הרגשתי שהעולם פונה לכיוון מוזר, בגלל הברקזיט והעלייה של הימין הקיצוני ברחבי מזרח אירופה, ולאחר מכן גם במערבה. בכל הספרים שלי אני עוסק בלאומנות קיצונית, והרגשתי שהלאומנות הזו הגיעה לאמריקה בעוצמה גדולה.

בארי כהן מגלה בדרכים אמריקה שדומה מאוד לדיסטופיה שכתבת ב"אבסורדיסטן".

באמריקה האמיתית יש חלקים שממש לקוחים מאבסורדיסטן. תיירים חושבים שארצות הברית היא ניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי ביץ', אבל אלה רק מאחזים זעירים. רוב המדינה היא מקום מוזר. מקום שיודע שימיו היפים כבר מאחוריו, ומרכזי האוכלוסייה העצומים האלה שואבים אליהם את כל העושר שלו. פייסבוק, שהפך לאוניברסיטה של ממש, מלמד אותם שמהגרים, שמאלנים ו"גלובליסטים" אשמים במצב המייאש הזה.

 

שטיינגרט הוא מן הסופרים הבודדים המצליחים לכתוב ביקורת חברתית מושחזת, במעטה של הומור מושחז לא פחות, ובכל זאת רשימת הפרסים שלו ארוכה והוא נכלל תכופות ברשימת הסופרים המשובחים של הניו יורק טיימס, הגארדיאן, הוושינגטון פוסט וטיים מגזין. קשה לחשוב על עוד סופר הומוריסטי שאנשי ספרות מתייחסים לכתיבתו ברצינות, מלבד אולי האוורד ג'ייקובסון הבריטי, שעשה היסטוריה כשהיה ב-2010 לראשון הכותבים ההומוריסטים שזכה בפרס הבוּקֶר.

כהן הוא הגיבור השטיינגרטי הראשון שאינו בן למהגרים, אינו מגיע מתרבות אחרת והאנגלית היא שפת אמו. למרות זאת, קל לזהות בו ניחוחות של מהגר: הוא מנסה להתעשר אבל מתקשה לפענח את התרבות ואת הסביבה של עשירי מנהטן, הוא מרגיש אבוד. אף שהוא מתגורר בבניין דירות מפואר, בדירה מתחת לרופרט מרדוק, הוא לא תמיד מבין את שפתם של המולטי־מיליונרים הללו, והוא נוסטלגי. מאוד. שטיינגרט אומר שבניו יורק הוא אינו מרגיש מהגר, ולו משום שלמעלה ממחצית תושבי העיר נולדו במקום אחר, כמותו, או נולדו להורים מהגרים. הוא מרגיש זר מאוד במקומות אחרים בארצות הברית, "שם תמיד היו שנאה וגזענות, אבל עכשיו מותר לומר את זה בקול רם, ושאר האוכלוסייה עוצמת עיניים."

 

מכל הדמויות שכתבת נגעה לליבי במיוחד סימה, אשתו של בארי. וההתמודדות שלה עם העובדה שהבן שלהם אוטיסט.

לא היה לי קשה לכתוב אותה. כבר כתבתי בעבר דמויות נשיות, בנות של מהגרים. רוב חבריי לכיתה בתיכון היו סינים, קוריאנים והודים, וגם מעט רוסים, ואני מרגיש לגמרי בבית כשאני כותב על נשים כאלה, שאפתניות נורא, שתמיד מנסות לרצות את ההורים שלהן. הן תמיד ריתקו אותי, והיה לי ברור שעבור אישה כזו ילד שיש לו מגבלה או נכות עלול להיתפס ככישלון אישי. זה נורא. זה בלתי נסלח בעיניי, זה חלק מהעיוותים בחיים של עשירים במקומות כמו מנהטן. לכן הרגשתי שאני חייב לכתוב על זה.

 

התחקיר של שטיינגרט לפני כתיבת בארי כהן בדרכים כלל ארבעה חודשים של שוטטות בעיירות שלא הכיר, באוטובוס (ראו רשימתו בסוף הריאיון), והתחככות קרובה עם מנהלי קרנות גידור ועם עשירי ניו יורק. בראיונות קודמים הוא שב ואמר שכשגדל בקווינס הוא רצה נואשות להתעשר, אבל למזלו לא היה טוב מספיק במתמטיקה. הוא נאלץ לשחק בקלפים האחרים שהיו לו – מבטא רוסי ועבר מעניין – ולפתח בוז מבוקר כלפי מי שכן התעשרו. הבוז הזה ניכר היטב בספרו. ולא רק כשהוא מכריח את הגיבור שלו לשתות ויסקי יפני שעולה עשרות אלפי דולרים, לא לזכור את שמות הנשים בחייו, להמציא משחק קלפים שכדי לנצח בו ילדים צריכים לזכור את מקומם של מילארדרים ברשימת פורבס, או לנסות לסחוט טובות מיניות באמצעות סיפורי התמסכנות.

 

נתת לבארי עולם פנימי שטחי מאוד במונחים אינטלקטואלים. האם הוא מייצג של דור שכבר אינו מעריך יצירות ספרות גדולות? אתה חושב שלספרות יש עדיין כוח לעורר השראה ואולי להוביל לשינויים חברתיים ופוליטיים?

ספרות, לפחות בארצות הברית, היא מפעל תרבותי קטן מאוד. היכולת לשבת ולקרוא ספר מהתחלה ועד הסוף בשבוע או פחות מזה זו כמעט מותרות. פיליפ רות' כתב על זה בצורה יפהפייה, על אובדן הרגלי החשיבה שמאפשרים קריאה של ספר מורכב. אני משוכנע שהאובדן הזה אחראי במידה רבה לעלייתה של הדמגוגיה.

אז איך אתה בכל זאת יושב וכותב את הרומן הבא שלך? אגב, כבר התחלת?

כן, אני כבר כותב. אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי זה כל הזמן משתנה. כשאני כותב אני חושב שתמיד יהיו כמה משוגעים שימשיכו לקרוא ספרים – והם הקהל שלי.

.

* * *

.

גארי שטיינגרט בדרכים

מאנגלית: דפנה לוי

 

זה קרה ב־6 ביוני 2016, השנה הגורלית ביותר בהיסטוריה האמריקנית של העת האחרונה. בסביבות שלוש לפנות בוקר, בלילה חמים ולח, נכנסתי לפורט אות'וריטי, תחנת האוטובוסים המיושנת והמצחינה של ניו יורק, והפקרתי את עצמי לחסדיו של דוכן כרטיסי ה"האונד". בארבעת החודשים הבאים אחצה, בהפסקות קלות, את ארצות הברית, באחד מכלי התחבורה האמריקניים שמככבים בסיפורים יותר מכל כלי תחבורה אחר (תשאלו את "ראטסו" ריזו הגוסס מ"קאובוי של חצות"): אוטובוס גרייהאונד.

מה, לכל הרוחות, עבר לי בראש, אתם שואלים? הגרייהאונד? לפחות סע ברכבת. באותו לילה התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, בארי כהן בדרכים, שבו בארי כהן, מנהל קרן גידור, שהקרן שלו נחקרת על ידי הרשות לניירות ערך, נישואיו נמצאים במרחק עורכי דין ספורים בלבד מהתרסקות מוחלטת, ובנו האוטיסט הוא בעיניו תעלומה שאינה ניתנת לפענוח, מחליט לברוח מניו יורק באוטובוס גרייהאונד ולחפש את אהבתו האבודה, שבמקרה מתגוררת באל פאסו, טקסס. אז יש סופרים שיש להם מה שנקרא "דמיון". הם מסוגלים בקלות לדמיין איך היו מרגישים אילו חצו את המדינה באוטובוס, ולשבץ בתוך זה את הדמויות, לבנות עלילה וכו'. לי, לרוע המזל, אין דמיון ואני כותב מנקודת מבט עיתונאית מאוד. אם הדמות שלי חוצה את אמריקה באוטובוס, אז לכל הרוחות – זה מה שאני צריך לעשות.

הנסיעה באוטובוס היא זולה. בחלקים ארוכים להחריד מהמסע שלי שילמתי פחות מארבעים דולר לכרטיס. אבל בתמורה לתחבורה הזולה ביותר שיש אתה מוסר את עצמך לידי ההאונד ואינספור הכללים שלו. מהם הכללים? ראשית, אל תשב קרוב מדי לשירותים שמאחור, בעיקר בנסיעות ארוכות. זה אינו תא שירותים איכותי, לגמרי לא. כדאי לשבת הכי קרוב שאפשר לנהג, בעיקר אם, כפי שקרה בחלק הראשון של מסעי לבולטימור, הוא נרדם באמצע הלילה. כשזה קורה, והאוטובוס מתחיל לזגזג בין נתיבים, עליך לקרוא בקול בהול ביותר, "אדוני! אדוני! אדוני! תתעורר, אדוני!". מנהל־קרן־הגידור־הנמלט הבדיוני שלי, בארי כהן, חווה תקרית כזו בדיוק בנסיעת הלילה הראשונה שלו לאורך החוף המזרחי.

כלל נוסף שיש לזכור הוא לבדוק את שקע החשמל שמולך. הגרייהאונד מתגאים בצדק בכך שרבים מן המושבים מאובזרים בשקעי חשמל, ונהג טוב יזכיר לנוסעיו לוודא שאלה פועלים לפני תחילת הנסיעה. אפשר לחבר לשקע הזה כל מה שמתחשק, אבל מרבית הנוסעים מטעינים כך את הטלפונים שלהם. העובדה שיש באוטובוס כל כך הרבה טלפונים יוצרת דינמיקה מעניינת. בעבר נוסעים בנסיעות ארוכות היו משוחחים אלה עם אלה על משפחותיהם, מאהביהם וחיות המחמד שלהם, ואילו כיום רבים אובדים אל תוך עולמם הפרטי. היה חכם מצד ההאונד להתקין את שקעי החשמל הללו, משום שכך מתאפשר לנוסעים לברוח מן המציאות שאינה תמיד יפה לבריאות (אני נשבע, זו הפעם האחרונה שבה אני מזכיר את השירותים) ולשקוע בערפול חושים פייסבוקי. מעניין איך הייתה נראית חוויית הכלא התורכי של בילי הייז ב"אקספרס של חצות" אילו הייתה לו קליטה וגישה לרשת 3G. אבל אנשים מדברים זה עם זה כששקעי החשמל שלהם מפסיקים לפעול, והם רוצים להשתמש לרגע בשקע של מישהו אחר. צעירה מקסימה שאלה אותי, בדרך מברמינגהם לג'קסון, אם תוכל להשתמש בשקע שלי, ואז אמרה לי שהיא נהנית לנסוע באוטובוס כי זה מרגיע אותה ומאפשר לה לחשוב. אנשים שנוסעים בקביעות באוטובוסים מפתחים לעצמם סוג של "זן" האונדי כזה.

יש נהגים שיש להם חוקים נפלאים משלהם. "בלי סרדינים, בלי שימורי טונה," הכריז אחד כשיצאנו מפיניקס (אלכוהול אסור לחלוטין, אלוהים יודע איך הייתה נראית נסיעה שתויה בגרייהאונד). נהגים אחרים מפגינים ידע חלקי בחוקה, ואינם מפסיקים לצנזר את שיחות אמצע הלילה הלוהטות שמתפרצות מדי פעם. "תשמרו על הפה!" נהג לצעוק אחד מהם בעודנו מתפתלים לאורך מדבר מוהאבי, כשכולנו מספרים בצרחות על חיינו הקודמים ועל סיפורי אהבה שהשתבשו. נהגים טובים יודעים גם איפה למצוא את המזללות הטובות ביותר, בעיקר בדרום, ששם אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות באיזה חניון משאיות שיש בו מנות מטורפות של עוף צלוי עם תירס, במיה נימוחה וגלידות וניל עצומות. נתיבים אחרים לוקחים אותך לאזורים כאילו־עירוניים קודרים, שבהם אתה שבוי בידי בתי קפה מפקיעי מחירים של חברת האוטובוסים, הגוזלים מן הנוסעים הרעבים את הכסף שאלה הצליחו לחסוך כשהעדיפו לנסוע באוטובוס. נקניקיית הפלסטיק שאכלתי בבית הקפה של גרייהאונד בשרלוט הייתה גרועה מהמזון בחדר האוכל של אוברלין קולג'.

מי נוסע באוטובוס? ההאונד הוא הביטוי האולטימטיבי של הדמוקרטיה האמריקנית, סוג של אנטי־אקלה (ספינת הדגל של חברת הרכבות "אמטראק"). "אנשים מספרים באיזה כלא ישבו באותה פשטות שבה נוסעי הרכבת מספרים באיזו אוניברסיטה למדו משפטים," אומר בארי כהן בספר. הדרך אפשרה לי לחוות את החוויה האמריקנית כולה, בצורה שלא יכולתי לחוות אילו חציתי את אמריקה במכונית (סליחה, ג'ק קרואק). היו שם אנשים שזה עתה השתחררו מהכלא או ממוסד לחולי נפש (חלקם ענדו עדיין צמידים של בית חולים, שהעידו על כך שהם עזבו את המקום ביוזמתם). אבל רובם היו אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם אלא נסיעה באוטובוס, כשכל רכושם עלי אדמות מיטלטל איתם בבטן ההאונד.

הדמוגרפיה השתנתה כשעשינו דרכנו מן החוף המזרחי לעבר אטלנטה, ואז כשחצינו את הנופים הקיציים המהבילים של חגורת התנ"ך עד לגבול שבין אל פאסו וסיודאד חוארס, ולאחר מכן כשחצינו את פיניקס לעבר רוחות הים הנחשקות כל כך של קליפורניה. לאורך החוף המזרחי היו מרבית הנוסעים אפרו־אמריקנים, ואילו באזורי הגבול של טקסס ואריזונה האוטובוס נמלא בעיקר נוסעים לטינו־אמריקנים. בין ג'קסון לדאלאס פגשתי את גזעני העליונות־הלבנה הראשונים שלי, שדיברו בקולי קולות על צליבת מוסלמים ויהודים וקראו קריאות בוז כשחלפנו על פני גרמבלינג סטייט, הקולג' השחור הנודע של לואיזיאנה ("יום אחד יהיו לנו קולג'ים משלנו," הכריז הקולני שבהם, טוראי לשעבר, שחלם ללמוד ב"בית ספר לכמרים"). במהלך המתקפה הנוסעים האפרו־אמריקנים הסיטו את מבטיהם או העמידו פנים שהם ישנים. ממש כמו הגיבור היהודי שלי, בארי כהן, שקלתי לקנות חוברת צביעה של הברית החדשה במסוף הגרייהאונד בשרֶבפורט, לואיזיאנה, כהגנה מפני צליבה אפשרית בידי הפרוטו־קו־קלוקס־קלאנים שהתעצמו לאחרונה.

המסע האוטובוסי לרוחב אמריקה ב-2016 היה חוויה לימודית עמוקה. כשנכנסתי ביוני לתחנת האוטובוסים בניו יורק הייתי, כמו מרבית בני האדם, משוכנע שהילארי תנצח. כשירדתי מהאוטובוס בסן דייגו בספטמבר, כבר לא הייתי לגמרי בטוח. יותר מפעם אחת אמרו לי שקלינטון לא תהיה הנשיאה ה־45, ובברים באטלנטה היו אפילו מי שהרחיקו לכת וציינו שהיא תפסיד באוהיו (סביר) ובפנסילבניה (ממש מפתיע). במהלך המסע כולו, ההאונד הפך לרכב־אמת, שבו הייתה לאנשים הזדמנות לומר את הדברים האיומים ביותר בעולם או הנאצלים ביותר, לפחות עד שהנהג היה צועק "תשמרו על הפה" כדי להשתיק את כולם.

כדאי לשבת כמה שיותר קרוב לנהג, בעיקר אם – כפי שקרה במסע שלנו לבולטימור – הוא נרדם באמצע הלילה בנסיעה בכביש מהיר, ויש לכם הזדמנות להזכיר לעצמכם את מה שאנחנו זוכרים רק לעיתים רחוקות בתקופות קשות כאלה: אמריקה היא מדינה יפה עד גיחוך. מן המרחבים הירוקים העזים, החייזריים כמעט, בצפון־קרולינה ועד להרים החומים צהובים והסגווארו, הקקטוסים הגידמים של אריזונה, הטבע כאילו מושך את כתפיו באדישות מול הטיפשות של כולנו, בעודו ממתין בסבלנות שהמין שלנו יתעשת או ייכחד. להרי פרנקלין בטקסס לא מזיז שסופר ניו יורקי בודד מצלם תמונות שלהם ממקום מושבו בקדמת ההאונד. ההרים מביטים אל הנצח. והשקיעה שמעל גבול ניו מקסיקו/אולד מקסיקו היא החוויה המוזרה והאקסטטית ביותר שאי פעם חוויתי ללא סיוע סמים.

כשנכנסנו לקליפורניה, הבנתי שתכף ייגמרו לי המרחבים. למרות ריבוי המצוקות, הריחניות והאחרות, לא רציתי שהמסע הזה ייגמר. כשנוסע חצוף במיוחד החליט לזייף התקף לב כדי שיוכל לרדת מהאוטובוס ליד ביתו, אי שם בפרברי לוס אנג'לס, במקום במסוף הגרייהאונד בדאונטאון, ירדתי מהאוטובוס והבטתי ברכב הפלדה המבהיק הזה, שעל צדו מוטבעת דמותו של כלב המרוצים [הגרייהאונד]. אמבולנס יילל והנוסעים צרחו וקיללו את הנוסע־מותקף־הלב־לכאורה, אבל אני הרגשתי את הזֶן ההאונדי הגדול שבעמידה לצד הדרך באמצע הלילה, כשהתנועה חולפת על פניי בשריקה ותזמורת לכת של ציקדות פוצחת בשיר עליז על איזו מדשאה צרובת שמש. תשכחו מנוחוּת המכונית שלכם וממסע אצור בקפידה בין הברים והמסעדות המשובחים במדינה. נסיעה בכלי התחבורה הכי פחות אלגנטי באמריקה תזמן לכם שרשרת ארוכה של רגעי חסד.

.
גארי שטיינגרט, "בארי כהן בדרכים", הוצאת סימנים וידיעות ספרים. תרגמה: ניצה פלד.

 

 

.

זכויות התרגום לרשימה "גארי שטיינגרט בדרכים" ניתנו למוסך באדיבות הסופר.
“Going Greyhound” by Gary Shteyngart. Copyright © 2018 by Gary Shteyngart.

.

» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: מיכל בן־נפתלי, לכבוד צאת ספרה "בגד מאש"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | מי אתה, גרהרד ריכטר?

"ביקרתי בגלריית הדיוקנאות הלאומית בשבעה באפריל 2009. בקצה המסדרון מצאתי את בבואתי בעבודת המראה המוזכרת לעיל. אולי אז נתפס בי השם 'גרהרד ריכטר', כאשר פסעתי אל תוך אחת מעבודותיו." שני פרקים מתוך "לימבו", ספר הביכורים של עודד נעמן

model-53_715-537

אלה אמיתי סדובסקי, עבד וי' רוחצים באמבטיה של ג'ורג ושינגטון, שמן, אקריליק ואריגים על בד, 201X165 ס"מ, 2014

.

שני פרקים מתוך "לימבו" / עודד נעמן

.

5

ביקור ראשון בלונדון. אפריל 2007, יום שישי בלילה.

״הארקטיק מנקיז!״ אלכס קורא בשמחה ומגביר את קול הרמקולים. אחיו אומר ״יֶס!״ מתופף על ההגה ושר. גרהרד ריכטר, במושב האחורי, מנסה להמהם עם המוזיקה הלא מוכרת. שלושתם — אלכס, אחיו וגרהרד — נוסעים במכונית ללונדון. לאלכס אף קטן, שיער חום חלק שיורד מעל המצח ופנים מגולחות וחיוורות. אחיו דומה לו. אלכס ואחיו גרים בלונדון. גרהרד פגש את אלכס בתור לבדיקת דרכונים בנמל התעופה סטנסטד בתום טיסה מישראל לאנגליה. כמו גרהרד, גם אלכס טס מישראל לאנגליה לבדו. אחיו של אלכס בא לאסוף אותו מנמל התעופה. ״לאן אתה צריך?״ אלכס שואל את גרהרד מהמושב הקדמי. גרהרד אמור להתאכסן בפונדק גדול בכיכר פיקדילי. ״טוב מאוד. נוריד אותך ליד התמזה, לא רחוק מפיקדילי,״ אלכס אומר, וגרהרד מסתכל החוצה, אל השממה השחורה של הלילה.

גרהרד בא לאנגליה בשם הפילוסופיה. משפחתו של גרהרד — אמו ובן זוגה, אביו ובת זוגו, אחיותיו ובני זוגן — כולם יחד קנו לו, לגרהרד — הוא ביקש מהם לקנות לו כמתנת יום הולדת — כרטיס טיסה לאנגליה, לכנס פילוסופיה. מחר בבוקר גרהרד יאזין להרצאות, עד הערב, ובלילה הוא יצא לבלות בעיר. הלילה, יום שישי בלילה, הוא יישן בפונדק בכיכר פיקדילי. הוא הזמין מיטה בחדר משותף שבו שמונה מיטות קומתיים. אתמול הוא טילפן לפונדק לוודא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת. כן — הפקידה בדלפק הקבלה ענתה לטלפון ואמרה ״אין שום בעיה״. הוא תיכנן והזמין מקום בפונדק ווידא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת ולכן חשב שלא תהיה בעיה. אבל כשגרהרד נחת בנמל התעופה סטנסטד בחצות וחצי הוא גילה שאין עוד תחבורה ציבורית ושנמל התעופה רחוק מאוד מהעיר. ״מרחק שעה נסיעה,״ אלכס אמר לו כשעמד לצדו בתור לבעלי דרכונים אירופיים.

גרהרד ישראלי אבל בכל פעם שהוא מגיע לארץ אירופית הוא נעמד בתור לבעלי דרכונים אירופיים ומציג את הדרכון הגרמני שלו. הוא מוסר את הדרכון הגרמני לפקידה והפקידה משווה את התמונה בדרכון לגרהרד, שעומד לפניה. בתור לבעלי דרכונים אירופיים הוא פגש את אלכס. אלכס אמר לו שאין תחבורה ציבורית בשעה כזו, מאוחרת, ושלונדון מאוד רחוקה. גרהרד נבהל. ״אל תדאג. תוכל לבוא איתנו,״ אלכס הציע. ״אח שלי בא לאסוף אותי. הוא מחכה לי בחוץ. יש מקום במכונית.״ גרהרד הודה לאלכס ונשם לרווחה, הוציא את הדרכון הגרמני והגיש אותו לפקידה.

כשיצאו מנמל התעופה אל החניה, גרהרד שאף את האוויר של אנגליה וראה את אלכס ואחיו מתחבקים וחשב כמה הם דומים זה לזה וכמה הם דומים לביטלס וכמה נעים פה. עכשיו הם כולם במכונית שמתקרבת ללונדון. מפעלים ומחסנים, שלטי פרסומת ומרכזי קניות בוקעים אט־אט מתוך מישורי השדות החשוכים. הם מתקרבים ללונדון. אלכס ואחיו מדברים על אמא שלהם, על בעיות שיש לאחיו של אלכס במשרד ועל משחק כדורגל בסוף השבוע הקרוב, בינתיים העיר מתרוממת מתוך הישימון. כשהוא מציץ בין כתפי האחים, גרהרד רואה מבעד לשמשה הקדמית את לבה של לונדון בוער ואת חשכת נהר התמזה מבקעת אותו. הכביש המהיר מתפצל ונפרם והמכונית שוקעת אל שכונות מגורים יְשֵנוֹת, עמוסות בתים נמוכים. מתוך השכונות הם חוזרים ומטפסים אל העיר, אל ערוצי אספלט רחבים ובנייני אבן, שדרות עצים וסירות שעוגנות לאורך הנהר. הרחובות עמוקים יותר והבניינים יפים יותר משחשב. ״להתראות,״ המכונית בולמת, גרהרד יוצא וטורק את הדלת אחריו. אלכס ואחיו נעלמים.

גרהרד עומד מתחת לגשר, על גדת התמזה, ומסתכל אל הנהר. אני בלונדון. הוא מסתובב וחוצה את הכביש והולך אל כיכר פיקדילי. מגדלי העיר ובתי המידות מתנודדים מעליו כמו סוסים גבוהים. הוא הולך ומשתאה, מושיט את ידו ולא מגיע אל פעמוני הדלתות. מפתני הבתים מוגפים וחלונות הראווה אטומים וגאים. הוא מגיע סוף־סוף אל כיכר פיקדילי ואל אורות השלטים והמסכים. בכיכר התנועה סואנת לכל הכיוונים. גרהרד עוצר, מפר את צו התנועה של הכיכר. הוא חושב איך ימצא את הפונדק. אחרי כמה רגעים תנועת הכיכר משיגה אותו: ״עצרו את האיש הזה!״ צעקה מבהילה את גרהרד והוא מסתובב ורואה שוטר רץ ומתנפל על איש משתופף, דוחף אותו אל הקיר ובעזרת שוטר נוסף, שמצטרף אליו באיחור, כובל את ידי האיש באזיקים. גרהרד בוהה בשוטרים אך תשומת לבם של שאר עוברי האורח נתונה לדברים אחרים והאירוע נבלע בתזזית הכיכר. גרהרד ממשיך לחוג סביב הכיכר עד שהוא מוצא את הפונדק. הפקידה בדלפק המבואה מקבלת את פניו — ״מר ריכטר.״ חדרו חשוך ומלא. קול נשימות עולות ויורדות מסמן את מיטות הקומתיים הסמוכות לדפנות. גרהרד מוצא מיטה פנויה, מטפס בסולם ונשכב בה. הוא שוכב על הגב וחושב שהוא בלונדון, שהוא כאן.

מחר בערב, במוצאי שבת, גרהרד יצא לרקוד. הוא יתעה ברחובות החדים של שכונת שורדיץ׳, ייכנס למסיבת סווינג בסגנון שנות העשרים, ישתה קוקטייל ויצא חזרה אל הרחוב. הוא ילך עוד וייכנס למועדון לילה — הֶרְבָּל — יפקיד את מקטורנו בחדר המעילים וכערובה למקטורן יקבל כרטיס עם מספר. הוא ירקוד ואף יעז להתקרב, תוך כדי תנועה, אל מישהי, אישה, שנראה כי שמה לב אליו. אחרי כמה רגעים מעורפלים היא תתרחק ממנו והוא ירקוד עוד קצת לבדו, כדי להוכיח את עצמאותו, עד שיחליט, בעצמו ולא בגלל כישלונו, ללכת. גרהרד יחפש בכיסי מכנסיו ולא ימצא את הכרטיס עם המספר ולא יוכל לאסוף את המקטורן — ״תחזור מחר בבוקר,״ הם יאמרו לו בחדר המעילים. גרהרד יטפס במדרגות ויצא לרחוב וילך חזרה אל הפונדק. בדרך חזרה יהיה לו קר והוא יחשוב, ״טיפש.״ מחרתיים בבוקר, ביום ראשון, הוא יחזור לשורדיץ׳ ויחכה בבית קפה עד שהמועדון בו אבד המקטורן ייפתח. ״פראג״ — זה שם בית הקפה בו גרהרד יחכה. הוא יֵשב ליד החלון. בעשר בבוקר המועדון יפתח את שעריו לקראת המסיבה הראשונה ביום. גרהרד לא יורשה להיכנס ולחפש אחר המקטורן. הוא יכעס ויצעק וידרוש את כספו חזרה. הוא יתייאש והמלצר בפראג, בבית הקפה, יעודד אותו ויציע לו להתרשם מהשכונה. גרהרד ישוטט בפינות הרחובות ובגנים עד בוא הערב. דווקא אז, בעת השיטוט האבוד, משהו יקרה לו, אבל הוא לא יבין זאת. בערב הוא יטוס חזרה, ללא המקטורן.

עכשיו יום שישי, גרהרד ריכטר זה עתה הגיע ללונדון, לפונדק בכיכר פיקדילי, אחרי הנסיעה עם האחים אלכס, אחרי בתי הסוסים הגבוהים והנהר הבוער בלילה. הוא שוכב על הגב וחושב ״אני בלונדון״ ונרדם. הוא מתעורר אחרי כמה דקות לקול גניחה ארוכה: שניים מזדיינים במיטה מתחתיו.

.

 

6

Spiegel
(מראה)
גרהרד ריכטר
מדיה מעורבת, 2008.
עבודת מראה זו הוכנה במיוחד לקראת התערוכה הנוכחית. מראות הופיעו בעבודתו של גרהרד ריכטר מאז שנות השמונים המוקדמות בשל עניינו ביחס בין מציאות לבין מראית עין. תצלומים, דיוקנאות מצוירים ומראות, כולם, בדרכים שונות, מייצגים את מראית העין של נושאם. כמו דימויים מצולמים ומצוירים, הבבואה קרובה למציאות שהיא מייצגת אך שונה ממנה, אף על פי שאנחנו חושבים את מראית העין לאמיתית. "מראית עין, חזוּת," הוא אמר, "היא הנושא של חיי."
מתוך המדריך לתערוכה "גרהרד ריכטר — דיוקנאות", 26 בפברואר עד 31 במאי 2009, גלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון.

 

ביקרתי בגלריית הדיוקנאות הלאומית בשבעה באפריל 2009. בקצה המסדרון מצאתי את בבואתי בעבודת המראה המוזכרת לעיל. אולי אז נתפס בי השם ״גרהרד ריכטר״, כאשר פסעתי אל תוך אחת מעבודותיו. נלקחתי מעצמי והוקל לי. רוב הציורים בתערוכה היו ציורים של צילומים. היו שם ציורים של צילומי עיתונות משנות השישים, בשחור־לבן, ציורים של סצנות מתוך סרטי פורנו וציורים של צילומי משפחה פרטיים מתוך אלבומיו של ריכטר.

היה, למשל, ציור של צילום עיתונות של בריז׳יט בארדו. בארדו נראית יורדת במדרגות, ידה שלובה ביד אִמה וסביבן עיתונאים וצלמים משולהבים. בארדו לבושה בשמלה ארוכה, צמודה, מלכותית ובוהקת. צבעי הציור טושטשו בידי ריכטר ולא ניתן לזהות את פניה. ניכר שהיא מחייכת, אך תווי ההיכר שלה נבלעים בגוני האפור. שם הציור ״אֵם ובִתה״ או ״אישה יורדת במדרגות״ — איני זוכר איזה מהשניים — ובתווית ההסבר התנוסס שמה: ״בריז׳יט בארדו״. הבטתי בציור זמן־מה. אז הבטתי סביב. חל היפוך: תווי הפנים של האישה שעמדה לצדי נראו מטושטשים, חשאיים, ולעומתם תווי הפנים הקהים של בריז׳יט בארדו נראו ברורים, לא חסרים דבר. עכשיו, בהיזכרי ברגע ההוא, אף איני בטוח אם ביקרתי בתערוכה לבדי או שמא האישה שעמדה לצדי והתבוננה גם היא בציור היתה בת לווייתי.

בכל מקום שהייתי בלונדון, השארתי משהו. אני מנסה לחזור על עקבותי ולגלות היכן הייתי, עם מי ומה עוללתי. כמו עמי ותמי, בקצה סיפורִי נמצא בית ממתקים, עונג וסבל — לשם אני חוזר כדי לחלץ את עצמי. חוזר ושוכח. מי הייתי כשיצאתי משם, כשירדתי במדרגות גלריית הדיוקנאות הלאומית, כמו בריז׳יט בארדו בשמלה צמודה ובוהקת, הצלמים מתקהלים סביבה והיא זקופה, ידה שלובה ביד אמה?

 

.

עודד נעמן, "לימבו", כנרת זמורה ביתן, סדרת רוח צד, בשיתוף מכון הקשרים באוניברסיטת בן־גוריון, 2018.

.

עודד נאמן, "לימבו", כנרת זמורה ביתן, סדרת רוח צד, בשיתוף מכון הקשרים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2018.

 

.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת, בתרגומה החדש של אורטל אריכה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן