מודל 2019 | פרק מתוך התרגום החדש של "פעמון הזכוכית" לסילביה פלאת

"לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו־אינגלנד, עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים"

model_52_715-537

אן בן אור, עיר בתוך חדר, שמן על בד, 120X80 ס"מ, 2018

.

מתוך "פעמון הזכוכית" / סילביה פלאת

מאנגלית: אורטל אריכה

.

לאליזבת ודייוויד

1

זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חישמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק. קשה לי עם הוצאות להורג. המחשבה על חשמול עושה לי בחילה, וזה כל מה שהיה לקרוא עליו בעיתונים – כותרות כמו עיניים פעורות בהו בי מכל פינת רחוב ומהלוע הטחוב והנודף חמאת בוטנים של כל תחנת רכבת תחתית. זה לא היה קשור אלי בשום אופן, אבל לא יכולתי שלא לתהות איך זה להישרף חיים, לכל אורך העצבים.

חשבתי שזה בטח הדבר הנורא ביותר בעולם.

ניו יורק הייתה גרועה גם ככה. כבר בתשע בבוקר, הרעננות הכפרית הכוזבת שהסתננה אליה איכשהו במרוצת הלילה, התנדפה כמו קצה זנבו של חלום מתוק. הרחובות הלוהטים שקרקעית אפיקי הגרניט שלהם קרנה באפור מתעתע הרטיטו בשמש, גגות המכוניות יקדו והתנוצצו, והאבק האפרורי היבש חדר לעינַי ולגרוני.

ברדיו ובמשרד דיברו על הרוזנברגים ללא הפסקה עד שלא הצלחתי לסלק אותם ממחשבותי. כמו בפעם הראשונה שראיתי גופה. שבועות אחר כך, ראשה של הגופה – או מה שנותר ממנו – עוד הוסיף לרחף מאחורי הביצים והבייקון בארוחת הבוקר ומאחורי הפרצוף של באדי וילארד שבגללו ראיתי אותה מלכתחילה, ובתוך זמן קצר הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת אני נושאת איתי את הראש של הגופה על חוט, כמו מין בלון שחור נטול אף ומסריח מחומץ.

ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר אותו קיץ, כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהרוזנברגים וכמה טיפשה אני שקניתי את כל הבגדים הלא נוחים היקרים האלה שתלויים לי בארון כמו דגים רופסים, ואיך כל ההצלחות הקטנות שליקטתי בשמחה בעת לימודי בקולג' התפוגגו לאבק מול חזיתות השיש והזכוכית הבורקות לאורך שדרת מדיסון.

הייתי אמורה ליהנות כמו שלא נהניתי בחיי.

הייתי אמורה להיות מושא קנאתן של אלפי סטודנטיות אחרות כמוני בכל רחבי אמריקה שלא רצו אלא לדשדש באותן נעליים שחורות מבריקות מידה שלושים ושמונה שקניתי בבלומינגדיילס בהפסקת צהריים אחת, ואיתן חגורה שחורה מבריקה וארנק שחור מבריק תואם. וכשהתפרסמה התמונה שלי בירחון שבו עבדנו כל שתים־עשרה הבנות יחד – שותה מרטיני במחוך כסוף חושפני תקוע מעל עננה גדולה ותפוחה של טול לבן, על גג של איזה מועדון נוצץ בחברתם של כמה בחורים צעירים אנונימיים עם מבנה עצמות אמריקאי מושלם שנשכרו או הושאלו לרגל האירוע – כולם היו אמורים לחשוב שאני בטח עושה חיים משוגעים.

תראו מה יכול לקרות בארץ הזאת, הם יגידו. בחורה חיה באיזו עיירה נידחת במשך תשע־עשרה שנים, והיא כל כך ענייה, עד שאפילו היא לא יכולה להרשות לעצמה, ואז היא מקבלת מלגה ללימודים וזוכה בפרס פה ובפרס שם ובסופו של דבר נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה.

אלא שאני לא נהגתי בשום דבר, אפילו לא בעצמי. סתם התגלגלתי מהמלון לעבודה ולמסיבות, ומהמסיבות למלון וחזרה לעבודה כמו חשמלית הלומת חושים. אני מניחה שהייתי אמורה להתרגש כפי שהתרגשו רוב הבנות האחרות, אבל לא הצלחתי לעורר בעצמי שום תגובה. הרגשתי דוממת מאוד וריקה מאוד, כמו שבטח מרגישה עין הסערה, הנעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה.

היינו שתים־עשרה בבית המלון.

כולנו זכינו בתחרות מטעם ירחון אופנה, בעקבות כתבות וסיפורים ושירים וידיעות אופנה קצרצרות שכתבנו, וכפרס קיבלנו עבודה בניו יורק למשך חודש, בתשלום כל ההוצאות, וערימות אין ספור של מתנות חינם, כמו כרטיסים לבלט, והזמנות לתצוגות אופנה, ועיצובי שיער במספרה מפורסמת יקרה, והזדמנות לפגוש אנשים מצליחים בתחום העניין שלנו, ועצות בנוגע לטיפוח עור הפנים של כל אחת מאיתנו.

אני עדיין שומרת את ערכת האיפור שהם נתנו לי, שמותאמת לבחורה עם עיניים חומות ושיער חום: מלבן של מסקרה חומה ומברשת קטנטנה, וקופסית עגולה של צללית כחולה שכל גודלה מספיק בקושי כדי לטבול את קצה האצבע, ושלושה שפתונים בגוונים שבין אדום לוורוד, כולם ארוזים באותה תיבה מוזהבת קטנה שבצדה האחד ראי. יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי שמש מקושט בקונכיות ופייטים צבעוניים וכוכב ים ירוק מפלסטיק.

הבנתי שמרעיפים עלינו את כל המתנות האלה כי הן בעצם פרסומת חינם לחברות המעורבות, אבל לא יכולתי להיות צינית. הן הלהיבו אותי כל כך. במשך זמן רב אחר כך החבאתי אותן, אבל בשלב מאוחר יותר, כשחזרתי לעצמי, הוצאתי אותן והן עדיין פזורות אצלי בבית. מדי פעם אני משתמשת בשפתונים, ובשבוע שעבר תלשתי את כוכב הים מנרתיק המשקפיים ונתתי לתינוק לשחק בו.

אז היינו שתים־עשרה במלון, באותו אגף, באותה קומה, בשורה של חדרי יחיד סמוכים, וזה הזכיר לי את המעונות בקולג'. זה לא היה בית מלון רגיל – כלומר מלון שבו גברים ונשים לנים פה ושם באותה הקומה.

המלון הזה – האמזון – היה מלון לנשים בלבד, ורובן היו בנות בגילי להורים עשירים שרצו לוודא שהבנות שלהן שוהות במקום שגברים לא יכולים להשיג אותן ולהוליך אותן שולל; וכולן למדו בבתי ספר יוקרתיים למזכירות כמו קייטי גיבס, ונאלצו לשבת בכיתה בכובעים ובגרבונים ובכפפות, או סיימו ללמוד במקומות כמו קייטי גיבס ושימשו מזכירות למנהלים בכירים וזוטרים וסתם הסתובבו בניו יורק בתקווה להינשא לבחור מצליח כזה או אחר.

הבנות האלה נראו לי משועממות להחריד. ראיתי אותן שרועות על הגג בשמש, מפהקות וצובעות ציפורניים ומנסות לשמור על השיזוף שרכשו בברמודה, והן נראו לי משועממות עד מוות. דיברתי עם אחת מהן, והיא השתעממה מיאכטות והשתעממה מטיסות מפה לשם והשתעממה מסקי בשוויץ בחג המולד והשתעממה מהגברים בברזיל.

לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו־אינגלנד, עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים.

אני חושבת שאחת הצרות שלי הייתה דורין.

אף פעם לא הכרתי בחורה כמו דורין. היא למדה בקולג' לבנות החברה הגבוהה בדרום, והיה לה שיער לבן בוהק שעיטר את ראשה בפלומה של צמר גפן מתוק ועיניים כחולות כמו אבני ספיר שקופות, וכמותן קשות ומלוטשות וחסינות פגע, ופֶה שקבוע בעווית של לעג נצחי. לא לעג מרושע, אלא משועשע, מסתורי, כאילו כל האנשים סביבה די טיפשים ולו רק רצתה היא הייתה יכולה לספר בדיחות טובות על חשבונם.

דורין הבחינה בי מיד. היא גרמה לי להרגיש פיקחית יותר מהאחרות, והיא באמת הייתה מצחיקה להפליא. היא ישבה לידי בשולחן הישיבות, וכשהידוענים האורחים דיברו היא הייתה לוחשת לי איזו עקיצה שנונה.

בקולג' שלמדה בו, היא סיפרה, הייתה תודעת אופנה מפותחת כל כך, עד שלכל הבנות היו כיסויי ארנק מבד זהה לבד של השמלות שלהן, וכך, בבכל פעם שהחליפו בגד היה להן ארנק תואם. פרטים כאלה הרשימו אותי. הם העידו על חיים שלמים של דקדנטיות משוכללת מרהיבה שמשכה אותי אליה כמו מגנט.

דורין היתה נוזפת בי רק על העובדה שטרחתי להגיש את הכתבות שלי בזמן.

"בשביל מה את מתאמצת כל כך?" דורין הייתה שרועה על המיטה שלי בחלוק משי בגוון אפרסק, ושייפה בפצירה את ציפורניה הארוכות הצהובות מניקוטין, בזמן שהקלדתי את הטיוטה לריאיון עם סופר רב־מכר.

וזה היה עוד דבר – לכולנו היו כותנות לילה קיציות מכותנה מעומלנת וחלוקי בית עבים, או חלוקי מגבת ששימשו אותנו גם בחוף הים, אבל דורין לבשה יצירות ניילון ותחרה ארוכות ושקופות למחצה, וחלוקי בית בצבע החטא שדבקו לגופה בחשמל מסוג כלשהו. היה לה ריח מעניין, נגוע קלות בזיעה, כמו לעלים המשוננים של הקומפטוניה שמפיצים ריח מושק כשממוללים אותם בין האצבעות.

"את יודעת שלג'יי סי הזקנה בכלל לא יהיה אכפת אם הסיפור הזה יהיה מוכן מחר או ביום שני." דורין הציתה סיגריה והניחה לעשן להיפלט אט־אט מנחיריה ולצעף את עיניה. "האישה הזאת מכוערת כמו הלילה," המשיכה דורין באדישות. "בטח הבעל הזקן הזה שלה מכבה את כל האורות לפני שהוא מתקרב אליה, אחרת הוא מקיא."

ג'יי סי הייתה הבוסית שלי, ואני חיבבתי אותה מאוד למרות מה שדורין אמרה. היא לא הייתה מעיתונאיות האופנה המשתפכות האלה עם הריסים המלאכותיים והתכשיטים העליזים. לג'יי סי היה שכל, אז נראה שהכיעור המזעזע שלה לא היה מכשול. היא קראה בכמה שפות והכירה את כל הכותבים האיכותיים בתחום.

ניסיתי לדמיין את ג'יי סי לא בחליפה המשרדית המוקפדת שלה ובכובע שחבשה לארוחות צהריים רשמיות, אלא במיטה עם בעלה השמן, אבל לא הייתי מסוגלת. תמיד התקשיתי מאוד לדמיין אנשים במיטה יחד.

ג'יי סי רצתה ללמד אותי משהו, כל הזקנות שהכרתי אי פעם רצו ללמד אותי משהו, אבל פתאום לא חשבתי שיש להן מה ללמד אותי. הנחתי את המכסה על מכונת הכתיבה שלי והידקתי אותו בנקישה.

דורין חייכה מאוזן לאוזן. "בחורה חכמה."

מישהו נקש בדלת.

"מי שם?" לא טרחתי לקום.

"זאת אני, בטסי. אתן באות למסיבה?"

"נראה לי." עדיין לא ניגשתי לדלת.

את בטסי הם ייבאו היישר מקנזס עם הקוקו הבלונדיני הקופצני ועם החיוך שאומר כולו המלכה־של־סיגמה־קאי. אני זוכרת שפעם נקראנו שתינו למשרד של איזה מפיק טלוויזיה לא מגולח בחליפת פסים, שביקש לדעת אם יש בנו זוויות מעניינות כלשהן שהוא יכול לפתח לתוכנית, ובטסי התחילה לספר לו על התירס הזכרי והנקבי בקנזס. היא כל כך התרגשה מהתירס הארור עד שאפילו בעיניים של המפיק עלו דמעות, אבל הוא אמר לה שלמרבה הצער לא יוכל להשתמש בזה.

אחר כך, עורכת מדור היופי שכנעה את בטסי להסתפר ועשתה ממנה נערת שַער, ואני עדיין רואה את הפנים שלה פה ושם, מחייכים ממודעות הפרסום של "רעיה לעניין מתלבשת כאישה מן המניין."

בטסי תמיד הזמינה אותי לפעילויות שונות איתה ועם יתר הבנות כאילו ניסתה להציל אותי איכשהו. היא אף פעם לא הזמינה את דורין. מאחורי הגב, דורין קראה לה פוליאנה הרפתנית.

"רוצה לבוא איתנו במונית?" שאלה בטסי מבעד לדלת.
דורין הנידה בראשה.

"זה בסדר בטסי," אמרתי. "אני הולכת עם דורין."

"אוקיי." שמעתי את בטסי מתרחקת במסדרון.

"נלך, ונסתלק כשיימאס לנו," אמרה לי דורין ומעכה את בדל הסיגריה שלה על בסיס מנורת הקריאה שליד המיטה שלי, "אחר כך נצא לקרוע את העיר. המסיבות האלה שהם עורכים כאן מזכירות לי את הנשפים באולם הספורט של התיכון. בשביל מה מביאים לשם תמיד בוגרים של ייל? הם כאלה סתו־מים!"

בּאדי וילארד למד בייל, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, הבעיה איתו היתה שהוא טיפש. כלומר, הוא בהחלט הצליח להוציא ציונים טובים, ולנהל רומן עם איזו מלצרית איומה בקייפ קוד בשם גלדיס, אבל טיפת אינטואיציה לא הייתה לו. לדורין הייתה אינטואיציה. כל דבר שהיא אמרה היה כמו קול כמוס שדיבר מעצמותי ממש.

 

סילביה פלאת, "פעמון הזכוכית", הוצאת הכורסא ומודן, 2019. מאנגלית: אורטל אריכה.

 

Image result for ‫סילביה פלאת פעמון הזכוכית‬‎

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – פרוזה | הרגש נפרד מעצמו

"העמדה המובסת הזאת היא שמשרטטת את הטון המינורי שבו הספר הזה נכתב, ולטעמי זוהי גם גדולתו; הטון שלכאורה נדמה כסותר בעליל את הגבעות והעמקים שאנו מתהלכות ביניהם במרחבי העשור הזה". נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

bikoret_52_715-537

עירית תמרי, ללא כותרת, מתוך הסדרה ״אודות פירנצה״, תצלום, 95X70 ס"מ, 2015

.

על "שנות העשרים" ליערה שחורי

מאת נעמה ישראלי

.

את ספרה החדש של יערה שחורי, שנות העשרים, קראתי מכוונת מטרה. קיוויתי ששמו, הנועז יש לומר, מרמז על איזו הבנה צלולה שהוא מציע, איזו חוכמה־בדיעבד שתעזור לי לבאר לעצמי כבר עכשיו את העשור הזה, שאני קרבה לסיומו. שהוא יאפשר לי לדלג על מרחק השנים ויענה על כל השאלות הטורדות את מנוחתי לקראת המעבר לעשור הרביעי לחיי. זו כמובן הייתה טעות. כדי לקבל את התשובות לשאלות שאני שואלת היום, היה עליי לקרוא ספר בשם "שנות השלושים", או פשוט להמתין להן בסבלנות. תחת זאת, שנות העשרים מנסח את השאלות שמלוות אותי בעשור הזה בטקסט עדין ומכשף, על חייה של אישה אחרת. ומתברר שזה מענה טוב הרבה יותר ממה שקיוויתי לו.

ואולי צריך לסייג כאן; אולי שנות העשרים לא מתאר את חייה של כל אישה צעירה בעשור התלוש הזה. אולי מדויק יותר לומר שהוא מתאר את חייה של כותבת, אמנית, כשעוד אין לה לגיטימציה לקרוא לעצמה כך. הוא מתאר – בדיוק כירורגי שמתאפשר אולי דווקא משום שלא זו כוונתו האחת – את השקיפות שאנחנו עוטות בעל כורחנו כשאנחנו מתהלכות בעולם הזה, האדיש אלינו ואל שאיפותינו: "את מבינה פתאום, נשים בגיל מסוים, תחת תקרות מסוימות, תמיד ייראו דומות בעיני אלה שמביטים בהן בעייפות. הם ראו רבות כמותכן באות. הן יראו אתכן הולכות. האמנות נצחית, השנים קצרות, ועבור נשים, הטווח קצר עוד יותר".

העמדה המובסת הזאת היא שמשרטטת את הטון המינורי שבו הספר הזה נכתב, ולטעמי זוהי גם גדולתו; הטון שלכאורה נדמה כסותר בעליל את הגבעות והעמקים שאנו מתהלכות ביניהם במרחבי העשור הזה, מאמינות שכל מבט או מילה מהסובבים אותנו, מהגברים שאנו פוגשות, המורים והחברים, יש בהם כדי להגדיר לנו מי אנחנו בדיוק גדול יותר ממה שנוכל להגדיר לעצמנו. ייתכן שהטון המינורי התאפשר לשחורי רק ממרחק שנותיה, מהביטחון המסוים שוודאי צברה מאז שנות העשרים שלה, כיוצרת וכעורכת מוערכת. אולם הטון הזה, שנותר עקבי בתיאור אירועים גדולים כקטנים, מעביר במדויק את שוויון הנפש שהאירועים הללו עשויים לעורר בנו בשנים הללו. כאילו יש קליפה שעלינו לקלף עם השנים, כדי להגיע לגרעין עצמיות שאולי ואולי לא נמצא שם, ובכל מקרה נותר כמעט מנותק מהמתרחש סביבנו ולנו. למשל, לאחר סיומו של קשר זוגי שנמשך כשנה המספרת כותבת: "אלה גופים שנופלים ארצה בלי להשמיע קול, נייר דבק ישן שעמד גם ככה לנשור ממקומו, כריכה שהודבקה בדבק זול […] הם מרפים ממך בקלות או שמא זאת את שמרפה, כאילו כל אחיזה הייתה מדומה בלבד, כל לפיתה הייתה מצב זמני. שום דבר לא מכאיב, את חושבת בפליאה, תוהה לרגעים אם אינך קהה מרגש" .

אולם לקוראות, כמו למספרת, ברור עד כמה הרגש קיים ומוחשי. ואולי מה שהספר הזה מנסח, ברגישות רבה, זה התהליך שבו הרגש נפרד מעצמו ולומד ליצור אינטראקציה עם הסביבה; לאבחן את משמעותם וחשיבותם של האירועים הפוקדים אותנו ולמקם את עצמו בפרספקטיבה הנכונה – לנסות (לא תמיד בהצלחה) ליצור תואַם ביניהם לעצמו. ואולי אין פלא גם שהפרדה הזו מתרחשת בד בבד עם התהליך הכואב שבו אנחנו לומדות להסתכל אחרת על הורינו ולזהות, כאילו לראשונה, את עולמם הפנימי. שחורי לוכדת יפה את ההתנגשות בין הדיסוציאציה הרגשית לבין הכרת המציאות בתיאור הבא, כאשר זמן לא רב לאחר שהוריה נפרדו אמהּ של המספרת מבקרת אותה בדירתה עם בן זוגה החדש: "אימא שלך אוחזת ביד לא יציבה בפחית פתוחה של ספרייט ואומרת, 'הבאתי לך מתנה.' קול של אישה זרה בוקע מגרונה. הפחית נופלת. הספרייט ניתז. את הולכת לאחור, יודעת שראית משהו שלא היית אמורה לראות. הם ממהרים לעזוב. שני זרים במעילים, ונוס בפרווה, אורנוס בפרווה, מרקורי בנסיגה. את עומדת ומסתכלת על הרצפות הצהובות־חומות שרק בגללן עברת לגור שם".

כריכתו האחורית של הספר מגדירה אותו כ"ממואר בגוף שני" אשר "מערב דברים שהיו ודברים שהיו יכולים להיות". ואמנם, לאור שמו של הספר, המרמז על היותו מסמך בעל תוקף כללי, מייצג, אפשר היה לצפות להתמסרות מסוימת למסתבר האריסטוטלי על פני המציאותי האזוטרי; ובמילים אחרות, שהמוטיבציה לכתיבתו תטה מעט את הכף לטובת הדברים שהיו יכולים להיות על פני הדברים שהיו – הממד הביוגרפי האישי של הכותבת. אך כלל לא ברור אם זו אכן הייתה המוטיבציה הראשונית לכתיבת הספר. לאורך הקריאה בשנות העשרים נתקלתי לעיתים בתיאורי אפיזודות סתומות, מעין חצאי אירועים. התחושה הייתה כאילו אני מציצה אל אירועים שהיו באמת אך את פרטיהם המדויקים הכותבת ביקשה להותיר בחשכה. תפקידם של אלו בטקסט נותר לא מפוענח, וייתכן שמוטב היה לו בלעדיהם; ואולי אפשר להבינם גם כרמזים או עדויות להיסוסיה של הכותבת על הרצף של הביוגרפי והבדיוני.

בכל זאת, ספרה של שחורי מצדיק את שמו ומצליח להדהד את התהיות ששנות העשרים צורבות בנו, במופע ספרותי יפה ושברירי ממש כמו העשור שהוא מבקש לתאר. ומשום כך, אם אתן בעשור המדובר, יש בספר הזה כדי להציע נחמה רבה. וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לקרוא אותו עכשיו. ואז לקרוא אותו שוב, בעשור הבא, וודאי להבין משהו אחר.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב.

 

יערה שחורי, "שנות העשרים", כתר, 2019.
.
.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה

קולות המלחמה: חוזרים אל ההקלטות מרגעי כניסתם של כוחות צה"ל אל ירושלים העתיקה

1

מלחמת ששת הימים: כוחות צה"ל נכנסים לעיר העתיקה. צילום: לע"מ

חמישים ושתיים שנים חלפו מאז, והדי ההתרגשות עדיין עולים מן הקולות הללו.

אחת התופעות שליוו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הייתה תופעת אלבומי הניצחון. האלבומים האלו ניסו להנציח את "הרגעים הגדולים" במלחמה, שתוצאותיה השפיעו על המדינה כולה. בעוד שהאלבומים המפורסמים התמקדו בתמונות, היה זה אך מתבקש להנציח את המלחמה גם בצליל: כך יצא לאור תקליט שריכז את מיטב ההקלטות שהביאו כתבי גלי צה"ל וקול ישראל מתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, ובששת ימי הלחימה עצמם.

 

קשה לדמיין את הקרבות שהתחוללו בירושלים, ממש סמוך לעיר המערבית, שבה המשיכו לחיות האזרחים כרגיל. לעיתים נשמעו השידורים ממש כמו שידור ספורט המסקר בשידור חי את הנעשה "במגרש".

 

בהקלטה הזו אפשר לשמוע את ההתרגשות הצפויה בקרב הכוחות המשוריינים שהתכוננו לפרוץ אל העיר.

 

זמן קצר לאחר מכן נשמעו הקולות המוכרים: "הר הבית בידינו". מפקד חטיבת הצנחנים שפרצה אל העיר, מוטה גור, מי שהכריז בקשר את המילים המפורסמות, קיבל מיד שבחים נרגשים.

 

מן הרגע הראשון הבינו הכוחות את חשיבותו ועוצמתו של הרגע. החיילים קיבלו הוראה מפורשת: שמרו על המקומות הקדושים.

 

כוחות הצנחנים הגיעו אל הכותל עם המח"ט גור והרב הצבאי שלמה גורן. רחבת הכותל התמלאה בקריאות השמחה של החיילים, בצלילי תקיעות השופר המפורסמות של הרב, ובשירה ספונטנית של השיר שהתפרסם רק כמה שבועות קודם לכן – 'ירושלים של זהב', שקיבל לפתע משמעות חדשה.

 

ההגעה לכותל הייתה מבחינת החיילים גולת הכותרת בקרבות הקשים על העיר. ההקלטות מן הטקס המאולתר שהתקיים ברחבת הכותל באותן שעות ראשונות לאחר הכיבוש, מסתיימות בשירה נרגשת של "התקווה" מפי כל הנוכחים. עם הרב גורן בירכו החיילים "שהחיינו" ונשאו תפילת "יזכור" מול הקיר הקדוש. התרגשותם של הנוכחים נשמעת בקולם, ואפשר לשמוע אף את בכי הצנחנים.

 

 

בונוס לסיום

התקליט שממנו לקוחות ההקלטות היה פופולרי מאוד בתקופה שלאחר המלחמה. עותק שלו התגלגל גם לידיו של הגיטריסט אורן לוטנברג ("זקני צפת", "הבליינים") שדגם מתוכו קטעים. הקטעים הללו הופיעו לאחר מכן בשני שירים ששר ברי סחרוף. האם תזהו אותם? אפשר לשמוע אותם כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=ZI60pTPjhOM

https://www.youtube.com/watch?v=qGBi7V27YR0

הסיפור במילותיו של לוטנברג מופיע כאן.

רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים

איך נראה שחרור ירושלים מבעד לעיניו של הקריקטוריסט המפורסם? ולמי הצדיע שרוליק הצבר? הצצה לרישומים שצייר דוש עת התלווה לכוחות צה"ל שנכנסו לעיר העתיקה

1

את קריאל גרדוש לא צריך כמעט להציג. במיוחד אם משתמשים בכינויו הידוע – דוש. דוש היה אחד מהקריקטוריסטים הנודעים והפוריים ביותר בישראל מאז שהגיע לכאן ב-48' ועד למותו בשנת 2000.

את תהילתו קצר דוש במסגרת עבודתו כקריקטוריסט וכותב ב"מעריב". בזמן מלחמת ששת הימים ובימי ההמתנה המתוחים שלפניה, גויס דוש ככתב צבאי לטובת סיקור הלחימה, והצטרף אל הכוחות הלוחמים בחזית. משם שלח את ציוריו שפורסמו ב"קריאת קרב", עלון פיקוד המרכז, במקביל לאלו שהופיעו מעל דפי "מעריב".

1

1

 

באחת הקריקטורות המפורסמות מאותה העת מופיעה דמותו של שרוליק (כינוי חיבה של ישראל), המזוהה כל כך עם דוש, כשהוא חובט בשלושת יריביו בו זמנית:

1

1

 

הצבר הצעיר של דוש, ייצוגה הסמלי של מדינת ישראל, הופיע כבר בשנת 1951 בשבועון "העולם הזה". במהלך שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, ובמהלך שבוע המלחמה עצמה, קריקטורות בכיכובו של שרוליק פורסמו ב"מעריב" יום יום. המלחמה סימלה גם שלב נוסף בהתפתחות דמותו של שרוליק שנוטש את כובע הטמבל, חובש קסדה, ועולה לראשונה על מדים.

1

1

 

אבל דוש לא הסתפק באיור קריקטורות ובתיאור תחושת הניצחון שפשתה בעם ישראל עם התקדמות הכוחות הלוחמים. דוש ליווה את הכוחות ביום הפריצה לירושלים ותיאר את השעות הגורליות במחברתו. הוא תיאר את קו החזית, את הג'יפים ואת מכונות הירייה, ובעיקר – את נופי העיר העתיקה שנגלו לפניו.

דוש צירף אל קובץ הרישומים גם תיאור שכתב על פריצת הכוחות אל ירושלים מכיוון רמאללה שבצפון. באיורי החזית נראית שיירת הג'יפים שבה נסע, כשהחזית נראית מעבר לגבעות:

1

 

לאט-לאט מתקדמים הכוחות אל עבר העיר, בתיה של רמאללה נראים למרחוק, ומחנות הליגיון הירדני פרושים מתחת.

1

 

למקצת התרשימים הוסיף דוש תיאור קצר של הדברים שראה וצייר. בתמונות מתחת אפשר לראות את רישומו של ג'יפ ירדני מבפנים ומבחוץ (למעלה), ואת תיאורו של מחנה ירדני שעולה באש (למטה).

1

1

 

בקטע בכתב ידו שהוצמד לרישומים משבוע המלחמה, תיאר דוש את הכרך הערבי שנגלה לפניו:

"סוף סוף ראיתי את ירושלים מהצד השני. מצד רמאללה. בשעה 15:00 עוד לא נפלה עיר זו, בעלת צורת קיפוד מטעם האנטנות הרבות של שירותי השידור הירדני – אך חוד השריון כבר התרכז ברכס כדי להסתער עליה".

1

בשבעה ביוני 1967, יום כיבוש ירושלים, הגיע דוש אל העיר העתיקה, שעות אחדות לאחר כניעתה. אל האיורים מן העיר הוסיף דוש תאריך ושעה, וכך ניתן לפסוע עימו ברחובות העיר:

1

בשעה 14:15 נכנס דוש אל העיר דרך שער האריות. הכותרת: היסטוריה 1967. הרישום המאולתר, כמו ציורים אחרים מאותו יום, מצוייר על פנקס מרשמי תרופות שהותיר מאחור ככל הנראה רופא צבאי ירדני.

 

1

ראשית, עולה דוש אל הר הבית. החיילים נראים פרושים על רחבת כיפת הסלע. בצד מופיע מסגד אל אקצא. האותיות הערביות במרשם הרפואי הירדני משתלבות יפה בתמונה.

 

1

עוד רבע שעה ודוש כבר נמצא בכותל. באיור נראים בתי שכונת המוגרבים, החיילים הנשענים על הקירות ומביטים אל המקום הקדוש, וארון הקודש המאולתר שהוצב במקום בידי צה"ל. אי אפשר לפספס את השיחים המבצבצים בין אבני הכותל.

 

1

ב-15:20 דוש שב במעלה ההר. הפעם הרחבה מול כיפת הסלע (שאותה הוא מכנה "מסגד עומר") ריקה. שימו לב לכיתוב: בראש ובראשונה בעיניו של דוש מדובר במקום המקדש.

 

1

עם דוש, הגיע לעיר גם הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן. דוש צייר אותו בכניסתו למתחם הר הבית, עם ספר תורה בידו השמאלית ושופר בידו הימנית.

 

1

לפנות ערב מצייר דוש את חומות העיר העתיקה כולה, על מגדליה המוכרים.

דוש שהה עדיין בעיר גם בימים הבאים של המלחמה, והוסיף לתעד גם מפגש בין מפקד פיקוד המרכז, האלוף עוזי נרקיס, לבין נכבדי הקהילה הערבית המקומית. מעל איור המפגש אפשר להבחין במה שנראה כמו טיוטה ראשונה של דיוקן האלוף שצויר באותה השעה.

1

1

 

בצוהרי התשעה ביוני מביע דוש את רגשותיו בציור פשוט אך מרגש, שאותו הוא מקדיש "לאלוף נרקיס (בחיפזון)": שרוליק שלו מצדיע לכובש העיר המחייך. יום לאחר כיבוש העיר מתפרסמת ב"מעריב" קריקטורה נרגשת נוספת, שטיוטה שלה מופיעה כאן: צה"ל מגיש את ירושלים לעם היהודי כולו.

1

1

 

כתבות נוספות:

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

הססנות, פחדנות וצה"ל ינצח! הקריקטורות שליוו את מלחמת ששת הימים

חשיפה ראשונה: דוש מצייר מהחזית את קרבות מלחמת יום הכיפורים