מודל 2019 | פרק מתוך התרגום החדש של "פעמון הזכוכית" לסילביה פלאת

"לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו־אינגלנד, עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים"

model_52_715-537
אן בן אור, עיר בתוך חדר, שמן על בד, 120X80 ס"מ, 2018

.

מתוך "פעמון הזכוכית" / סילביה פלאת

מאנגלית: אורטל אריכה

.

לאליזבת ודייוויד

1

זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חישמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק. קשה לי עם הוצאות להורג. המחשבה על חשמול עושה לי בחילה, וזה כל מה שהיה לקרוא עליו בעיתונים – כותרות כמו עיניים פעורות בהו בי מכל פינת רחוב ומהלוע הטחוב והנודף חמאת בוטנים של כל תחנת רכבת תחתית. זה לא היה קשור אלי בשום אופן, אבל לא יכולתי שלא לתהות איך זה להישרף חיים, לכל אורך העצבים.

חשבתי שזה בטח הדבר הנורא ביותר בעולם.

ניו יורק הייתה גרועה גם ככה. כבר בתשע בבוקר, הרעננות הכפרית הכוזבת שהסתננה אליה איכשהו במרוצת הלילה, התנדפה כמו קצה זנבו של חלום מתוק. הרחובות הלוהטים שקרקעית אפיקי הגרניט שלהם קרנה באפור מתעתע הרטיטו בשמש, גגות המכוניות יקדו והתנוצצו, והאבק האפרורי היבש חדר לעינַי ולגרוני.

ברדיו ובמשרד דיברו על הרוזנברגים ללא הפסקה עד שלא הצלחתי לסלק אותם ממחשבותי. כמו בפעם הראשונה שראיתי גופה. שבועות אחר כך, ראשה של הגופה – או מה שנותר ממנו – עוד הוסיף לרחף מאחורי הביצים והבייקון בארוחת הבוקר ומאחורי הפרצוף של באדי וילארד שבגללו ראיתי אותה מלכתחילה, ובתוך זמן קצר הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת אני נושאת איתי את הראש של הגופה על חוט, כמו מין בלון שחור נטול אף ומסריח מחומץ.

ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר אותו קיץ, כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהרוזנברגים וכמה טיפשה אני שקניתי את כל הבגדים הלא נוחים היקרים האלה שתלויים לי בארון כמו דגים רופסים, ואיך כל ההצלחות הקטנות שליקטתי בשמחה בעת לימודי בקולג' התפוגגו לאבק מול חזיתות השיש והזכוכית הבורקות לאורך שדרת מדיסון.

הייתי אמורה ליהנות כמו שלא נהניתי בחיי.

הייתי אמורה להיות מושא קנאתן של אלפי סטודנטיות אחרות כמוני בכל רחבי אמריקה שלא רצו אלא לדשדש באותן נעליים שחורות מבריקות מידה שלושים ושמונה שקניתי בבלומינגדיילס בהפסקת צהריים אחת, ואיתן חגורה שחורה מבריקה וארנק שחור מבריק תואם. וכשהתפרסמה התמונה שלי בירחון שבו עבדנו כל שתים־עשרה הבנות יחד – שותה מרטיני במחוך כסוף חושפני תקוע מעל עננה גדולה ותפוחה של טול לבן, על גג של איזה מועדון נוצץ בחברתם של כמה בחורים צעירים אנונימיים עם מבנה עצמות אמריקאי מושלם שנשכרו או הושאלו לרגל האירוע – כולם היו אמורים לחשוב שאני בטח עושה חיים משוגעים.

תראו מה יכול לקרות בארץ הזאת, הם יגידו. בחורה חיה באיזו עיירה נידחת במשך תשע־עשרה שנים, והיא כל כך ענייה, עד שאפילו היא לא יכולה להרשות לעצמה, ואז היא מקבלת מלגה ללימודים וזוכה בפרס פה ובפרס שם ובסופו של דבר נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה.

אלא שאני לא נהגתי בשום דבר, אפילו לא בעצמי. סתם התגלגלתי מהמלון לעבודה ולמסיבות, ומהמסיבות למלון וחזרה לעבודה כמו חשמלית הלומת חושים. אני מניחה שהייתי אמורה להתרגש כפי שהתרגשו רוב הבנות האחרות, אבל לא הצלחתי לעורר בעצמי שום תגובה. הרגשתי דוממת מאוד וריקה מאוד, כמו שבטח מרגישה עין הסערה, הנעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה.

היינו שתים־עשרה בבית המלון.

כולנו זכינו בתחרות מטעם ירחון אופנה, בעקבות כתבות וסיפורים ושירים וידיעות אופנה קצרצרות שכתבנו, וכפרס קיבלנו עבודה בניו יורק למשך חודש, בתשלום כל ההוצאות, וערימות אין ספור של מתנות חינם, כמו כרטיסים לבלט, והזמנות לתצוגות אופנה, ועיצובי שיער במספרה מפורסמת יקרה, והזדמנות לפגוש אנשים מצליחים בתחום העניין שלנו, ועצות בנוגע לטיפוח עור הפנים של כל אחת מאיתנו.

אני עדיין שומרת את ערכת האיפור שהם נתנו לי, שמותאמת לבחורה עם עיניים חומות ושיער חום: מלבן של מסקרה חומה ומברשת קטנטנה, וקופסית עגולה של צללית כחולה שכל גודלה מספיק בקושי כדי לטבול את קצה האצבע, ושלושה שפתונים בגוונים שבין אדום לוורוד, כולם ארוזים באותה תיבה מוזהבת קטנה שבצדה האחד ראי. יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי שמש מקושט בקונכיות ופייטים צבעוניים וכוכב ים ירוק מפלסטיק.

הבנתי שמרעיפים עלינו את כל המתנות האלה כי הן בעצם פרסומת חינם לחברות המעורבות, אבל לא יכולתי להיות צינית. הן הלהיבו אותי כל כך. במשך זמן רב אחר כך החבאתי אותן, אבל בשלב מאוחר יותר, כשחזרתי לעצמי, הוצאתי אותן והן עדיין פזורות אצלי בבית. מדי פעם אני משתמשת בשפתונים, ובשבוע שעבר תלשתי את כוכב הים מנרתיק המשקפיים ונתתי לתינוק לשחק בו.

אז היינו שתים־עשרה במלון, באותו אגף, באותה קומה, בשורה של חדרי יחיד סמוכים, וזה הזכיר לי את המעונות בקולג'. זה לא היה בית מלון רגיל – כלומר מלון שבו גברים ונשים לנים פה ושם באותה הקומה.

המלון הזה – האמזון – היה מלון לנשים בלבד, ורובן היו בנות בגילי להורים עשירים שרצו לוודא שהבנות שלהן שוהות במקום שגברים לא יכולים להשיג אותן ולהוליך אותן שולל; וכולן למדו בבתי ספר יוקרתיים למזכירות כמו קייטי גיבס, ונאלצו לשבת בכיתה בכובעים ובגרבונים ובכפפות, או סיימו ללמוד במקומות כמו קייטי גיבס ושימשו מזכירות למנהלים בכירים וזוטרים וסתם הסתובבו בניו יורק בתקווה להינשא לבחור מצליח כזה או אחר.

הבנות האלה נראו לי משועממות להחריד. ראיתי אותן שרועות על הגג בשמש, מפהקות וצובעות ציפורניים ומנסות לשמור על השיזוף שרכשו בברמודה, והן נראו לי משועממות עד מוות. דיברתי עם אחת מהן, והיא השתעממה מיאכטות והשתעממה מטיסות מפה לשם והשתעממה מסקי בשוויץ בחג המולד והשתעממה מהגברים בברזיל.

לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו־אינגלנד, עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים.

אני חושבת שאחת הצרות שלי הייתה דורין.

אף פעם לא הכרתי בחורה כמו דורין. היא למדה בקולג' לבנות החברה הגבוהה בדרום, והיה לה שיער לבן בוהק שעיטר את ראשה בפלומה של צמר גפן מתוק ועיניים כחולות כמו אבני ספיר שקופות, וכמותן קשות ומלוטשות וחסינות פגע, ופֶה שקבוע בעווית של לעג נצחי. לא לעג מרושע, אלא משועשע, מסתורי, כאילו כל האנשים סביבה די טיפשים ולו רק רצתה היא הייתה יכולה לספר בדיחות טובות על חשבונם.

דורין הבחינה בי מיד. היא גרמה לי להרגיש פיקחית יותר מהאחרות, והיא באמת הייתה מצחיקה להפליא. היא ישבה לידי בשולחן הישיבות, וכשהידוענים האורחים דיברו היא הייתה לוחשת לי איזו עקיצה שנונה.

בקולג' שלמדה בו, היא סיפרה, הייתה תודעת אופנה מפותחת כל כך, עד שלכל הבנות היו כיסויי ארנק מבד זהה לבד של השמלות שלהן, וכך, בבכל פעם שהחליפו בגד היה להן ארנק תואם. פרטים כאלה הרשימו אותי. הם העידו על חיים שלמים של דקדנטיות משוכללת מרהיבה שמשכה אותי אליה כמו מגנט.

דורין היתה נוזפת בי רק על העובדה שטרחתי להגיש את הכתבות שלי בזמן.

"בשביל מה את מתאמצת כל כך?" דורין הייתה שרועה על המיטה שלי בחלוק משי בגוון אפרסק, ושייפה בפצירה את ציפורניה הארוכות הצהובות מניקוטין, בזמן שהקלדתי את הטיוטה לריאיון עם סופר רב־מכר.

וזה היה עוד דבר – לכולנו היו כותנות לילה קיציות מכותנה מעומלנת וחלוקי בית עבים, או חלוקי מגבת ששימשו אותנו גם בחוף הים, אבל דורין לבשה יצירות ניילון ותחרה ארוכות ושקופות למחצה, וחלוקי בית בצבע החטא שדבקו לגופה בחשמל מסוג כלשהו. היה לה ריח מעניין, נגוע קלות בזיעה, כמו לעלים המשוננים של הקומפטוניה שמפיצים ריח מושק כשממוללים אותם בין האצבעות.

"את יודעת שלג'יי סי הזקנה בכלל לא יהיה אכפת אם הסיפור הזה יהיה מוכן מחר או ביום שני." דורין הציתה סיגריה והניחה לעשן להיפלט אט־אט מנחיריה ולצעף את עיניה. "האישה הזאת מכוערת כמו הלילה," המשיכה דורין באדישות. "בטח הבעל הזקן הזה שלה מכבה את כל האורות לפני שהוא מתקרב אליה, אחרת הוא מקיא."

ג'יי סי הייתה הבוסית שלי, ואני חיבבתי אותה מאוד למרות מה שדורין אמרה. היא לא הייתה מעיתונאיות האופנה המשתפכות האלה עם הריסים המלאכותיים והתכשיטים העליזים. לג'יי סי היה שכל, אז נראה שהכיעור המזעזע שלה לא היה מכשול. היא קראה בכמה שפות והכירה את כל הכותבים האיכותיים בתחום.

ניסיתי לדמיין את ג'יי סי לא בחליפה המשרדית המוקפדת שלה ובכובע שחבשה לארוחות צהריים רשמיות, אלא במיטה עם בעלה השמן, אבל לא הייתי מסוגלת. תמיד התקשיתי מאוד לדמיין אנשים במיטה יחד.

ג'יי סי רצתה ללמד אותי משהו, כל הזקנות שהכרתי אי פעם רצו ללמד אותי משהו, אבל פתאום לא חשבתי שיש להן מה ללמד אותי. הנחתי את המכסה על מכונת הכתיבה שלי והידקתי אותו בנקישה.

דורין חייכה מאוזן לאוזן. "בחורה חכמה."

מישהו נקש בדלת.

"מי שם?" לא טרחתי לקום.

"זאת אני, בטסי. אתן באות למסיבה?"

"נראה לי." עדיין לא ניגשתי לדלת.

את בטסי הם ייבאו היישר מקנזס עם הקוקו הבלונדיני הקופצני ועם החיוך שאומר כולו המלכה־של־סיגמה־קאי. אני זוכרת שפעם נקראנו שתינו למשרד של איזה מפיק טלוויזיה לא מגולח בחליפת פסים, שביקש לדעת אם יש בנו זוויות מעניינות כלשהן שהוא יכול לפתח לתוכנית, ובטסי התחילה לספר לו על התירס הזכרי והנקבי בקנזס. היא כל כך התרגשה מהתירס הארור עד שאפילו בעיניים של המפיק עלו דמעות, אבל הוא אמר לה שלמרבה הצער לא יוכל להשתמש בזה.

אחר כך, עורכת מדור היופי שכנעה את בטסי להסתפר ועשתה ממנה נערת שַער, ואני עדיין רואה את הפנים שלה פה ושם, מחייכים ממודעות הפרסום של "רעיה לעניין מתלבשת כאישה מן המניין."

בטסי תמיד הזמינה אותי לפעילויות שונות איתה ועם יתר הבנות כאילו ניסתה להציל אותי איכשהו. היא אף פעם לא הזמינה את דורין. מאחורי הגב, דורין קראה לה פוליאנה הרפתנית.

"רוצה לבוא איתנו במונית?" שאלה בטסי מבעד לדלת.
דורין הנידה בראשה.

"זה בסדר בטסי," אמרתי. "אני הולכת עם דורין."

"אוקיי." שמעתי את בטסי מתרחקת במסדרון.

"נלך, ונסתלק כשיימאס לנו," אמרה לי דורין ומעכה את בדל הסיגריה שלה על בסיס מנורת הקריאה שליד המיטה שלי, "אחר כך נצא לקרוע את העיר. המסיבות האלה שהם עורכים כאן מזכירות לי את הנשפים באולם הספורט של התיכון. בשביל מה מביאים לשם תמיד בוגרים של ייל? הם כאלה סתו־מים!"

בּאדי וילארד למד בייל, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, הבעיה איתו היתה שהוא טיפש. כלומר, הוא בהחלט הצליח להוציא ציונים טובים, ולנהל רומן עם איזו מלצרית איומה בקייפ קוד בשם גלדיס, אבל טיפת אינטואיציה לא הייתה לו. לדורין הייתה אינטואיציה. כל דבר שהיא אמרה היה כמו קול כמוס שדיבר מעצמותי ממש.

 

סילביה פלאת, "פעמון הזכוכית", הוצאת הכורסא ומודן, 2019. מאנגלית: אורטל אריכה.

 

Image result for ‫סילביה פלאת פעמון הזכוכית‬‎

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו