ביקורת – פרוזה | הרגש נפרד מעצמו

"העמדה המובסת הזאת היא שמשרטטת את הטון המינורי שבו הספר הזה נכתב, ולטעמי זוהי גם גדולתו; הטון שלכאורה נדמה כסותר בעליל את הגבעות והעמקים שאנו מתהלכות ביניהם במרחבי העשור הזה". נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

bikoret_52_715-537

עירית תמרי, ללא כותרת, מתוך הסדרה ״אודות פירנצה״, תצלום, 95X70 ס"מ, 2015

.

על "שנות העשרים" ליערה שחורי

מאת נעמה ישראלי

.

את ספרה החדש של יערה שחורי, שנות העשרים, קראתי מכוונת מטרה. קיוויתי ששמו, הנועז יש לומר, מרמז על איזו הבנה צלולה שהוא מציע, איזו חוכמה־בדיעבד שתעזור לי לבאר לעצמי כבר עכשיו את העשור הזה, שאני קרבה לסיומו. שהוא יאפשר לי לדלג על מרחק השנים ויענה על כל השאלות הטורדות את מנוחתי לקראת המעבר לעשור הרביעי לחיי. זו כמובן הייתה טעות. כדי לקבל את התשובות לשאלות שאני שואלת היום, היה עליי לקרוא ספר בשם "שנות השלושים", או פשוט להמתין להן בסבלנות. תחת זאת, שנות העשרים מנסח את השאלות שמלוות אותי בעשור הזה בטקסט עדין ומכשף, על חייה של אישה אחרת. ומתברר שזה מענה טוב הרבה יותר ממה שקיוויתי לו.

ואולי צריך לסייג כאן; אולי שנות העשרים לא מתאר את חייה של כל אישה צעירה בעשור התלוש הזה. אולי מדויק יותר לומר שהוא מתאר את חייה של כותבת, אמנית, כשעוד אין לה לגיטימציה לקרוא לעצמה כך. הוא מתאר – בדיוק כירורגי שמתאפשר אולי דווקא משום שלא זו כוונתו האחת – את השקיפות שאנחנו עוטות בעל כורחנו כשאנחנו מתהלכות בעולם הזה, האדיש אלינו ואל שאיפותינו: "את מבינה פתאום, נשים בגיל מסוים, תחת תקרות מסוימות, תמיד ייראו דומות בעיני אלה שמביטים בהן בעייפות. הם ראו רבות כמותכן באות. הן יראו אתכן הולכות. האמנות נצחית, השנים קצרות, ועבור נשים, הטווח קצר עוד יותר".

העמדה המובסת הזאת היא שמשרטטת את הטון המינורי שבו הספר הזה נכתב, ולטעמי זוהי גם גדולתו; הטון שלכאורה נדמה כסותר בעליל את הגבעות והעמקים שאנו מתהלכות ביניהם במרחבי העשור הזה, מאמינות שכל מבט או מילה מהסובבים אותנו, מהגברים שאנו פוגשות, המורים והחברים, יש בהם כדי להגדיר לנו מי אנחנו בדיוק גדול יותר ממה שנוכל להגדיר לעצמנו. ייתכן שהטון המינורי התאפשר לשחורי רק ממרחק שנותיה, מהביטחון המסוים שוודאי צברה מאז שנות העשרים שלה, כיוצרת וכעורכת מוערכת. אולם הטון הזה, שנותר עקבי בתיאור אירועים גדולים כקטנים, מעביר במדויק את שוויון הנפש שהאירועים הללו עשויים לעורר בנו בשנים הללו. כאילו יש קליפה שעלינו לקלף עם השנים, כדי להגיע לגרעין עצמיות שאולי ואולי לא נמצא שם, ובכל מקרה נותר כמעט מנותק מהמתרחש סביבנו ולנו. למשל, לאחר סיומו של קשר זוגי שנמשך כשנה המספרת כותבת: "אלה גופים שנופלים ארצה בלי להשמיע קול, נייר דבק ישן שעמד גם ככה לנשור ממקומו, כריכה שהודבקה בדבק זול […] הם מרפים ממך בקלות או שמא זאת את שמרפה, כאילו כל אחיזה הייתה מדומה בלבד, כל לפיתה הייתה מצב זמני. שום דבר לא מכאיב, את חושבת בפליאה, תוהה לרגעים אם אינך קהה מרגש" .

אולם לקוראות, כמו למספרת, ברור עד כמה הרגש קיים ומוחשי. ואולי מה שהספר הזה מנסח, ברגישות רבה, זה התהליך שבו הרגש נפרד מעצמו ולומד ליצור אינטראקציה עם הסביבה; לאבחן את משמעותם וחשיבותם של האירועים הפוקדים אותנו ולמקם את עצמו בפרספקטיבה הנכונה – לנסות (לא תמיד בהצלחה) ליצור תואַם ביניהם לעצמו. ואולי אין פלא גם שהפרדה הזו מתרחשת בד בבד עם התהליך הכואב שבו אנחנו לומדות להסתכל אחרת על הורינו ולזהות, כאילו לראשונה, את עולמם הפנימי. שחורי לוכדת יפה את ההתנגשות בין הדיסוציאציה הרגשית לבין הכרת המציאות בתיאור הבא, כאשר זמן לא רב לאחר שהוריה נפרדו אמהּ של המספרת מבקרת אותה בדירתה עם בן זוגה החדש: "אימא שלך אוחזת ביד לא יציבה בפחית פתוחה של ספרייט ואומרת, 'הבאתי לך מתנה.' קול של אישה זרה בוקע מגרונה. הפחית נופלת. הספרייט ניתז. את הולכת לאחור, יודעת שראית משהו שלא היית אמורה לראות. הם ממהרים לעזוב. שני זרים במעילים, ונוס בפרווה, אורנוס בפרווה, מרקורי בנסיגה. את עומדת ומסתכלת על הרצפות הצהובות־חומות שרק בגללן עברת לגור שם".

כריכתו האחורית של הספר מגדירה אותו כ"ממואר בגוף שני" אשר "מערב דברים שהיו ודברים שהיו יכולים להיות". ואמנם, לאור שמו של הספר, המרמז על היותו מסמך בעל תוקף כללי, מייצג, אפשר היה לצפות להתמסרות מסוימת למסתבר האריסטוטלי על פני המציאותי האזוטרי; ובמילים אחרות, שהמוטיבציה לכתיבתו תטה מעט את הכף לטובת הדברים שהיו יכולים להיות על פני הדברים שהיו – הממד הביוגרפי האישי של הכותבת. אך כלל לא ברור אם זו אכן הייתה המוטיבציה הראשונית לכתיבת הספר. לאורך הקריאה בשנות העשרים נתקלתי לעיתים בתיאורי אפיזודות סתומות, מעין חצאי אירועים. התחושה הייתה כאילו אני מציצה אל אירועים שהיו באמת אך את פרטיהם המדויקים הכותבת ביקשה להותיר בחשכה. תפקידם של אלו בטקסט נותר לא מפוענח, וייתכן שמוטב היה לו בלעדיהם; ואולי אפשר להבינם גם כרמזים או עדויות להיסוסיה של הכותבת על הרצף של הביוגרפי והבדיוני.

בכל זאת, ספרה של שחורי מצדיק את שמו ומצליח להדהד את התהיות ששנות העשרים צורבות בנו, במופע ספרותי יפה ושברירי ממש כמו העשור שהוא מבקש לתאר. ומשום כך, אם אתן בעשור המדובר, יש בספר הזה כדי להציע נחמה רבה. וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לקרוא אותו עכשיו. ואז לקרוא אותו שוב, בעשור הבא, וודאי להבין משהו אחר.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב.

 

יערה שחורי, "שנות העשרים", כתר, 2019.
.
.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים

איך נראה שחרור ירושלים מבעד לעיניו של הקריקטוריסט המפורסם? ולמי הצדיע שרוליק הצבר? הצצה לרישומים שצייר דוש עת התלווה לכוחות צה"ל שנכנסו לעיר העתיקה

1

את קריאל גרדוש לא צריך כמעט להציג. במיוחד אם משתמשים בכינויו הידוע – דוש. דוש היה אחד מהקריקטוריסטים הנודעים והפוריים ביותר בישראל מאז שהגיע לכאן ב-48' ועד למותו בשנת 2000.

את תהילתו קצר דוש במסגרת עבודתו כקריקטוריסט וכותב ב"מעריב". בזמן מלחמת ששת הימים ובימי ההמתנה המתוחים שלפניה, גויס דוש ככתב צבאי לטובת סיקור הלחימה, והצטרף אל הכוחות הלוחמים בחזית. משם שלח את ציוריו שפורסמו ב"קריאת קרב", עלון פיקוד המרכז, במקביל לאלו שהופיעו מעל דפי "מעריב".

1

1

 

באחת הקריקטורות המפורסמות מאותה העת מופיעה דמותו של שרוליק (כינוי חיבה של ישראל), המזוהה כל כך עם דוש, כשהוא חובט בשלושת יריביו בו זמנית:

1

1

 

הצבר הצעיר של דוש, ייצוגה הסמלי של מדינת ישראל, הופיע כבר בשנת 1951 בשבועון "העולם הזה". במהלך שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, ובמהלך שבוע המלחמה עצמה, קריקטורות בכיכובו של שרוליק פורסמו ב"מעריב" יום יום. המלחמה סימלה גם שלב נוסף בהתפתחות דמותו של שרוליק שנוטש את כובע הטמבל, חובש קסדה, ועולה לראשונה על מדים.

1

1

 

אבל דוש לא הסתפק באיור קריקטורות ובתיאור תחושת הניצחון שפשתה בעם ישראל עם התקדמות הכוחות הלוחמים. דוש ליווה את הכוחות ביום הפריצה לירושלים ותיאר את השעות הגורליות במחברתו. הוא תיאר את קו החזית, את הג'יפים ואת מכונות הירייה, ובעיקר – את נופי העיר העתיקה שנגלו לפניו.

דוש צירף אל קובץ הרישומים גם תיאור שכתב על פריצת הכוחות אל ירושלים מכיוון רמאללה שבצפון. באיורי החזית נראית שיירת הג'יפים שבה נסע, כשהחזית נראית מעבר לגבעות:

1

 

לאט-לאט מתקדמים הכוחות אל עבר העיר, בתיה של רמאללה נראים למרחוק, ומחנות הליגיון הירדני פרושים מתחת.

1

 

למקצת התרשימים הוסיף דוש תיאור קצר של הדברים שראה וצייר. בתמונות מתחת אפשר לראות את רישומו של ג'יפ ירדני מבפנים ומבחוץ (למעלה), ואת תיאורו של מחנה ירדני שעולה באש (למטה).

1

1

 

בקטע בכתב ידו שהוצמד לרישומים משבוע המלחמה, תיאר דוש את הכרך הערבי שנגלה לפניו:

"סוף סוף ראיתי את ירושלים מהצד השני. מצד רמאללה. בשעה 15:00 עוד לא נפלה עיר זו, בעלת צורת קיפוד מטעם האנטנות הרבות של שירותי השידור הירדני – אך חוד השריון כבר התרכז ברכס כדי להסתער עליה".

1

בשבעה ביוני 1967, יום כיבוש ירושלים, הגיע דוש אל העיר העתיקה, שעות אחדות לאחר כניעתה. אל האיורים מן העיר הוסיף דוש תאריך ושעה, וכך ניתן לפסוע עימו ברחובות העיר:

1

בשעה 14:15 נכנס דוש אל העיר דרך שער האריות. הכותרת: היסטוריה 1967. הרישום המאולתר, כמו ציורים אחרים מאותו יום, מצוייר על פנקס מרשמי תרופות שהותיר מאחור ככל הנראה רופא צבאי ירדני.

 

1

ראשית, עולה דוש אל הר הבית. החיילים נראים פרושים על רחבת כיפת הסלע. בצד מופיע מסגד אל אקצא. האותיות הערביות במרשם הרפואי הירדני משתלבות יפה בתמונה.

 

1

עוד רבע שעה ודוש כבר נמצא בכותל. באיור נראים בתי שכונת המוגרבים, החיילים הנשענים על הקירות ומביטים אל המקום הקדוש, וארון הקודש המאולתר שהוצב במקום בידי צה"ל. אי אפשר לפספס את השיחים המבצבצים בין אבני הכותל.

 

1

ב-15:20 דוש שב במעלה ההר. הפעם הרחבה מול כיפת הסלע (שאותה הוא מכנה "מסגד עומר") ריקה. שימו לב לכיתוב: בראש ובראשונה בעיניו של דוש מדובר במקום המקדש.

 

1

עם דוש, הגיע לעיר גם הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן. דוש צייר אותו בכניסתו למתחם הר הבית, עם ספר תורה בידו השמאלית ושופר בידו הימנית.

 

1

לפנות ערב מצייר דוש את חומות העיר העתיקה כולה, על מגדליה המוכרים.

דוש שהה עדיין בעיר גם בימים הבאים של המלחמה, והוסיף לתעד גם מפגש בין מפקד פיקוד המרכז, האלוף עוזי נרקיס, לבין נכבדי הקהילה הערבית המקומית. מעל איור המפגש אפשר להבחין במה שנראה כמו טיוטה ראשונה של דיוקן האלוף שצויר באותה השעה.

1

1

 

בצוהרי התשעה ביוני מביע דוש את רגשותיו בציור פשוט אך מרגש, שאותו הוא מקדיש "לאלוף נרקיס (בחיפזון)": שרוליק שלו מצדיע לכובש העיר המחייך. יום לאחר כיבוש העיר מתפרסמת ב"מעריב" קריקטורה נרגשת נוספת, שטיוטה שלה מופיעה כאן: צה"ל מגיש את ירושלים לעם היהודי כולו.

1

1

 

כתבות נוספות:

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

הססנות, פחדנות וצה"ל ינצח! הקריקטורות שליוו את מלחמת ששת הימים

חשיפה ראשונה: דוש מצייר מהחזית את קרבות מלחמת יום הכיפורים

כך סייעתם לנו לזהות את לוחמי פלוגה א' מסיירת אגוז, 1973

במדינה הקטנה שלנו, לפעמים מספיקה תמונה אחת בפייסבוק כדי לחשוף את סיפורם וגבורתם של עשרות לוחמים

אגוז

ממרחק של (כמעט) חמישים שנה מסתכלות העיניים שלנו על המצולמים, ולא פוגשות אותם. פני המצולמים כולם קורנים, מביטים לא אל המצלמה, אלא אל כיוון אחר, אל במה שהוקמה תחת כיפת השמיים ושעליה מופיעה הזמרת והמלחינה דרורה חבקין. הכיתוב המאוחר שהוצמד לתמונה תופס את הרגע במדויק: "חיילים באתנחתא" נכתב שם. הכיתוב נוסף ככל הנראה בידי דן הדני וצוות צלמי העיתונות שניהל. אתנחתא ממה? ומי הם אותם חיילים? לאיזו פלוגה ויחידה השתייכו? מהם שמותיהם? מתי צולמה התמונה? מבט אחד והשאלות נערמות.

בין האוצרות הרבים ששמורים בספרייה הלאומית של ישראל נמצאים גם אלפים רבים של תצלומים המתעדים את חיילי וחיילות צה"ל בשנות עצמאותה של המדינה. במסגרת פרויקט הדיגיטציה העצום שמתבצע בספרייה בשנים האחרונות, התצלומים הישנים חוזרים לחיים והנגטיבים המצהיבים נעשים תצלומים ברזולוציה גבוהה ואיכותית.

אלא שבמקרים רבים אין לספרייה מספיק מידע כדי לזהות מיהם החיילים המצולמים בתמונה. לכן, בחרנו לפנות לחיילים ולמכריהם היכן שהם מסתובבים, היכן שכולנו מסתובבים, בפייסבוק. במסגרת הפרויקט המשותף של הספרייה הלאומית עם פייסבוק ישראל הועלו לרשת אלבומי תמונות של חיילים וחיילות צה"ל מכל מלחמות ישראל, וביניהם תמונת המופע של דרורה חבקין בפני חיילי צה"ל. תאריך התמונה המצורף: דצמבר 1973.

שעות ספורות מפירסום התמונה החלו להופיע התגובות הראשונות. ראשית, תיקנו אותנו בנוגע לזהותה של הזמרת המופיעה בפני החיילים (שאינה מופיעה בתמונה) – דרורה חבקין, לא דבורה כפי שנכתב בשגגה. פרסום שם המבצעת גרר אחריו שמות אחרים, ידועים פחות, וזהות מרבית המצולמים נחשפה אט-אט.

רמי איזנבאום היה הראשון להגיב לגופו של עניין. "חתיכת היסטוריה", כתב בחידתיות. התגובה שלנו הייתה מאופקת פחות: "תנו לנו עוד פרטים בבקשה… מי מצולם, איזו פלוגה, מה הסיפור…". עד מהרה הצטרפו לדיון מגיבים נוספים שחלקו איתנו את ההתרגשות שבזיהוי עצמם וחבריהם לפלוגה. דודו פרי כתב כי הוא "רואה שם את חבריי מאגוז", וציין את שמותיהם ("יואב רוטשילד, בנדרמן איסי, שוקן ומוטי מרגלית"). אגוז? בשנת 1973 הייתה יחידה אחת בשם זה, סיירת אגוז שהוקמה בשנת 1956 בעקבות מבצע קדש/ מלחמת סיני.

משה ברלס זיהה את מ"פ פלוגה א' בסיירת אגוז, גידי פיין המנוח. שחר פוקס כתב בתגובה כי גידי הוא אבא של אשתו, וישמח לתמונות ולזיכרונות ממנו. אפשר שהיה זה שחר שפנה לאחיו של גידי, לצביקה פיין, והוא שביקש ממשה ברלס לספר לו על ההיכרות בינו לבין אחיו. השם גידי פיין כמו הקפיץ מגיבים נוספים. זכי כהן, שבתגובה אחרת בפוסט סיפק לנו עוד פרטים על היחידה, כתב לצביקה פיין על אחיו גידי: "גידי [ז"ל] היה מ"פ פלוגה א' בעת שהתגייסתי [1972] ועזב בתחילת שנת 73'. זכור כמפקד חייכני, שהצליח להניע את חייליו בלי מאמץ מיוחד, קשוב ומתחשב".

רמי בלום היה זה שסיפק את התאריך שבו צולמה התמונה, ואת פרטי הפלוגה המסוימת שבתמונה: "פלוגה א' סיירת אגוז ספטמבר 1973", והוסיף: "מזהה 33 חיילים". שאלת תארוך התמונה המשיכה להציק למגיבים. זכי כהן ציין כי "לא בטוח שזה (הכוונה לתמונה) צולם באוקטובר 73' במהלך המלחמה", ואת רמי בלום הוא שאל: "איך גידי פיין משתלב בתמונה? הוא פרש כחצי שנה לפני…" בתחילת שנת 73'. רמי לא ידע לענות, מה שכן ידע הוא "שרק בתקופה זו (ספטמבר 73') היה לי שפם כמו בתמונה".

 

 

אגוז
לחצו להגדלת התמונה. וראו הערות בסיום הכתבה

 

רצינו לשמוע יותר על התמונה, על הנסיבות שבהן צולמה, על השירות בפלוגה א' בסיירת אגוז ועל המ"פ גידי פיין הזכור לטובה כל כך הרבה שנים לאחר מכן. המגיבים שאליהם פנינו (פנינו לכולם) שמחו לעזור.

ראשון דיברתי עם רמי בלום, שזיהה עבורנו יותר משלושים מהמצולמים. את האירוע המצולם הוא לא זכר עד שראה את התמונה. אז נזכר שהיה זה אימון שהתקיים בספטמבר 73'. את החודש שבו התקיים המופע ידע רמי למקם בזכות, כפי שכבר ציינו, השפם שהתהדר בו באותה תקופה. כשנשאל איך הוא זוכר שדווקא בחודש זה צימח שפם ולא בחודש לפני או אחרי, סיפר לי שמאז ומתמיד הצטיין בזיכרון מצוין, ושאפילו את מספרי הנעליים של חבריו לפלוגה הוא זוכר.

בעת צילום התמונה איש לא יכול היה לשער שמלחמה איומה מחכה בפתח לחיילי פלוגה א' – אחת משלוש הפלוגות המבצעיות של סיירת אגוז, מלחמה שחיכתה לכל חיילי צה"ל, מלחמת יום הכיפורים שפרצה פחות מחודש לאחר מכן, ב-6 באוקטובר. בעקבות המלחמה הוארך שירותו של רמי עד סוף מאי 74': "הייתי אמור להשתחרר בסוף אוקטובר. יצאתי לחופשת שחרור ביום חמישי, וביום שישי הוחזרתי לצבא". סיפרתי לו שאבי השתחרר מהצבא שבועיים לפני מלחמת לבנון הראשונה, ומובן שנקרא מיד בחזרה. "כל אחד והמלחמה שלו", סיכמנו.

בשיחה שקיימתי עם מגיב נוסף, חייל אחר בפלוגת א' של סיירת אגוז בשם זכי כהן, זכיתי לשמוע סקירה היסטורית של הסיירת – מימי הקמתה במלחמת קדש כסיירת בשם 'היחידה' המופקדת על קו המים של המוביל הארצי בחלקו הצפוני ("היה חשש לפעולות בהרעלת המים") ועד שסופחה היחידה לפיקוד צפון ("עד אז הסיירות השתייכו לחטיבות, אז הקימו את הסיירות הפיקודיות ואגוז ביניהן") וגם לאחר מכן. מלחמת יום הכיפורים תפסה רבים מחיילי הפלוגה בקונייטרה, והם שספגו את ההלם הראשון מהמלחמה. תחילה ביצעו חיילי הסיירת פעולות ביטחון כנגד הפת"ח בלבנון, ובסביבות ה-10 באוקטובר (יומה החמישי של המלחמה) הועלו כל חיילי הסיירת לגולן. "הקומנדו הסורי השתולל בגולן באותה התקופה" וכתוצאה מכך הוצבו שם חיילי הסיירת "כמעין שכפ"צ של שריון ותותחנים, אבטחת מובילי ציוד ומארבים".

שמו של גידי פיין עולה כמה פעמים בשיחתנו, ולקראת סופה אני חוזר אליו. התיארוך של התמונה (ספטמבר 73', כך לפי רמי בלום) מוביל את זכי להשערה הבאה: היות שגידי פיין פרש מהצבא בתחילת 1973, זכי מניח שבעת צילום התמונה שימש גידי מחליף זמני של המ"פ הנוכחי יחיאל (חיליק) קליין שיצא לחופשה. זכי זוכר שאת המלחמה לא העביר גידי בפלוגה א' ("היה נוהג שחיילים ששירתו ביחידה והשתחררו לא חוזרים אליה למילואים, אלא מוצבים במקום אחר לפי צרכי אכ"א"). זכי, אגב, לא מופיע בתמונה. בעת צילומה היה בקורס מכ"ים.

האחרון ששוחחתי איתו היה אחיו של גידי, צביקה פיין, שסייע לנו להשלים את התמונה. את שירותו הצבאי החל גידי פיין בסיירת מטכ"ל, שם היה מפקד הצוות שלו בטירונות בנימין נתניהו אחד – לימים ראש ממשלת ישראל. במהלך המסלול הוא נפצע פעמיים. כשסיים את האימון המתקדם יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס שירת תקופה קצרה בתור קצין מבצעים באוגדה 35 ותוך חודש-חודשיים צוות לסיירת אגוז. צביקה, שהיה נער בעת ששירת אחיו גידי בצה"ל (שני אחיו למעשה), לא זוכר מתי בדיוק השתחרר גידי פיין, אך ברור שהיה זה לפני פרוץ המלחמה.

גידי פיין ז"ל
גידי פיין ז"ל

היכן שירת סגן גידי פיין בזמן המלחמה? אני שואל את אחיו צביקה, ונענה שבזמן המלחמה שירת גידי פיין בדרגת סרן (עוד הוכחה לכך שהתמונה צולמה לפני המלחמה, בתמונה נחים על כתפו שני ארונות): "במלחמה התארגנו גידי וחבריו המשוחררים מאגוז לפלוגה נוספת בתוך הסיירת. התפקיד שלקחה על עצמה הפלוגה המאולתרת היה טיהור מוצבי אויב לאחר הפגזות השריון. שם גם פגש את אחיו הבכור עוזי, והשניים שמרו על קשר כמעט כל יום. ב-26 באוקטובר התקשר גידי לאחיו, וכך נודע לו שעוזי נהרג בקרב".

בתום המלחמה עבר גידי פיין לשרת בתור מ"פ בגדוד צנחנים בפלוגה המסייעת. הוא עבר לקיבוץ, התחתן, ונולדו לו בן ובת. ב-26 בנובמבר 1979 נהרג בתאונת דרכים. בשנה זו החל את השנה השנייה בלימודי מנהל עסקים במכללת רופין. "הוא נהרג שבועיים אחרי שהשתחררתי", מספר לי צביקה לקראת סוף שיחתנו, "החיוך שלו, החיוך המלא הזה שם בתמונה, החזיר אותי אחורה. זה הגידי שאני זוכר".

כפי ששיערנו, את התמונה ראה צביקה בזכות חותנו של גידי פיין, שחר פוקס הנשוי למיה בתו של גידי. נוסף על כך, זיהה שחר גם את אביו שלו בתמונה ממלחמת השחרור.

 


 

הערות:

 

הכתבה שלפניכם פורסמה ב-27.5.19. יומיים מפרסומה מצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי מכתב מגידי לנדאו, הס"ג החייכן המופיע בשורה הראשונה בתמונה בין מי שמזוהים כראובן בחבש ודני קרסל. לגידי היו מספר השגות על הזיהויים והוא צירף את הערותיו למייל:

"1. מי שמזוהה בתמונה כדני קרסל הוא למיטב זכרוני סג"מ אדם צח.
2. מי מזוהה בתמונה כסג"מ יפתח כהן הוא למיטב זכרוני סג"מ בן-גיגי.
3. יש שיבוש בשם המשפחה של אילן בורנשטיין. אמור להיות בורשטיין (עברת את שמו מאוחר יותר ל: בשור והוא היום צלם ידוע).
4.  לגבי עיתוי הצילום וזיהוי הפלוגה- לפי האנשים המופיעים בתמונה אני מעריך שמדובר באוקטובר/נובמבר 1972 (כשנה לפני המלחמה!) ודי משוכנע שלא מדובר בפלוגה א' אלא בהתכנסות כלשהי חוצת-פלוגות. הסיבה לקביעתי הנחרצת: בצילום אני מופיע כסג"מ. סיימתי קורס קצינים ביולי 1972 והוצבתי בפלוגה ב'. בנובמבר 1972 עברתי להיות קצין בהדרכת קורס סיור ביחידה.
בכל מקרה קבלתי דרגת סגן ביולי 1973 כך שלא יכול להיות שהתמונה צולמה בסמוך למלחמה."

 

תודה גידי!

 

אגב, הגילויים ממשיכים להגיע אלינו – סהר שיאחי, למשל, פנה אלינו לאחר שזיהה את אביו, יצחק שיאחי, בתמונה. הנה הוא, במרכז התמונה החתוכה.

 

בואו גם לקחת חלק בפרוייקט "נותנים שמות ללוחמים":

מחווה לצ'יף של ירושלים – טדי קולק

"נמאס לי, תשברו את הראש לבד, די, אני מתפטר" - על חוכמתו הפוליטית של ראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק

טדי קולק בלבוש צ'יף אינדיאני. מרץ, 1992. צילום: יולן חייק, אוסף דן הדני

טדי קולק בלבוש צ'יף אינדיאני. מרץ, 1992. צילום: יולן חייק, אוסף דן הדני

"נמאס לי, תשברו את הראש לבד, די, אני מתפטר", צעק טדי קולק יום אחד בישיבת מועצת עיריית ירושלים. היה זה לאחר שאחד הפרויקטים בעיר הופסק בהתערבות הממשלה, בשל ההתנגדות החריפה של החרדים בעיר, ובראשם מנהיג "אגודת ישראל" הרב מנחם פרוש.

אחת הדוגמאות שבהן התחולל מאבק עיקש וממושך היא מלחמת כביש רמות, המחבר את שכונת רמות הגדולה עם מרכז העיר. במלחמת כביש רמות נשרפו הרבה צמיגים ועגלות אשפה, ונורו מטחי אבנים גם בשבתות.

הפגנת חרדים ברמות, ספמטבר, 1979. צילום: פאולה רובין, אוסף דני הדני
הפגנת חרדים ברמות, ספמטבר, 1979. צילום: פאולה רובין, אוסף דני הדני

 

באחת הישיבות בנושא הכביש הזה, הגיעו שתי הקבוצות היריבות לעירייה. החרדים נכנסו ללשכתו של קולק כשהחילוניים המתינו בחוץ, ושמעו איך טדי צורח עליהם שלזרוק אבנים גם החילוניים יודעים, וגם לחסום כבישים. בשומעם זאת שמחו תושבי רמות החילוניים, כי חשבו שניצחו. אז נכנסו גם הם, וטדי צרח גם עליהם שאינם מתחשבים בשכנים ואינם יודעים לחיות עם אוכלוסיות שונות מהם. החרדים, שעוד לא הספיקו לצאת, לא האמינו למשמע אוזניהם. זוהי רק אחת הדוגמאות ליכולת התמרון שלו, וליצירת הבנה בין כוחות מתנגדים.

מחלוקות בין דתיים לחילוניים היו בירושלים דבר שבשגרה, אך בשנות כהונתו של טדי קולק כראש העיר האוכלוסייה הדתית ידעה צמיחה גדולה, אף שגדלו בה הדרישות לחיות בשכונות נפרדות סביב "תלמודי תורה", בתי כנסת ומקוואות, ובלי מגרשי ספורט ובתי קולנוע. בכל שנות כהונתו הוא דגל בליברליות בצד מחויבות יהודית; הוא לא נתן יד להחזרה בתשובה על ידי הקמת מוסדות דתיים בלב אוכלוסייה חילונית ולא התיר הקמת מוסדות בידור ובילוי "להכעיס" בשכונות דתיות.

טדי קולק תורם דם. צילום: אוסף דן הדני
טדי קולק תורם דם. צילום: אוסף דן הדני

 

טדי היה ידוע בהתפרצויותיו, אך הוא ידע לרסן את דחפיו הפראיים בתבונה פוליטית ועוצמה נפשית גדולה. למרות שבאופיו היה חסר סבלנות, ידע בהתנהגותו להפוך יצרים של חוסר סבלנות לתיאוריה של סובלנות. אחד "האויבים" העיקריים שלו במחנה הדתי היה הרב מנחם פרוש שקיים איתו קרבות מרים בנושאי האצטדיון, גן החיות, וכביש רמות, והפעיל שרים, חברי כנסת, והרבה תקשורת. לאחר שנים, בראיון לספר "זהו טדי", (משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1995) אמר הרב פרוש: "מה שטדי נתן לחינוך החרדי לא נתנה אף עירייה במדינה. הוא סלל את המסילות לכך שעירייה צריכה לתת את שירותיה לחינוך שלנו כמו לשאר סוגי החינוך, ולא עשה זאת מחישובים מוניציפליים של "תן וקח". הוא לא מעניק הטבות לאוכלוסייה אחת כדי לזכות בקולה בעניין אחר; אם מגיע לך עלפי השכל הישר, הוא ייתן לך גם אם לא יקבל שום דבר בחזרה".

 

כתבות נוספות

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל