ביקורת – פרוזה | הרגש נפרד מעצמו

"העמדה המובסת הזאת היא שמשרטטת את הטון המינורי שבו הספר הזה נכתב, ולטעמי זוהי גם גדולתו; הטון שלכאורה נדמה כסותר בעליל את הגבעות והעמקים שאנו מתהלכות ביניהם במרחבי העשור הזה". נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

bikoret_52_715-537
עירית תמרי, ללא כותרת, מתוך הסדרה ״אודות פירנצה״, תצלום, 95X70 ס"מ, 2015

.

על "שנות העשרים" ליערה שחורי

מאת נעמה ישראלי

.

את ספרה החדש של יערה שחורי, שנות העשרים, קראתי מכוונת מטרה. קיוויתי ששמו, הנועז יש לומר, מרמז על איזו הבנה צלולה שהוא מציע, איזו חוכמה־בדיעבד שתעזור לי לבאר לעצמי כבר עכשיו את העשור הזה, שאני קרבה לסיומו. שהוא יאפשר לי לדלג על מרחק השנים ויענה על כל השאלות הטורדות את מנוחתי לקראת המעבר לעשור הרביעי לחיי. זו כמובן הייתה טעות. כדי לקבל את התשובות לשאלות שאני שואלת היום, היה עליי לקרוא ספר בשם "שנות השלושים", או פשוט להמתין להן בסבלנות. תחת זאת, שנות העשרים מנסח את השאלות שמלוות אותי בעשור הזה בטקסט עדין ומכשף, על חייה של אישה אחרת. ומתברר שזה מענה טוב הרבה יותר ממה שקיוויתי לו.

ואולי צריך לסייג כאן; אולי שנות העשרים לא מתאר את חייה של כל אישה צעירה בעשור התלוש הזה. אולי מדויק יותר לומר שהוא מתאר את חייה של כותבת, אמנית, כשעוד אין לה לגיטימציה לקרוא לעצמה כך. הוא מתאר – בדיוק כירורגי שמתאפשר אולי דווקא משום שלא זו כוונתו האחת – את השקיפות שאנחנו עוטות בעל כורחנו כשאנחנו מתהלכות בעולם הזה, האדיש אלינו ואל שאיפותינו: "את מבינה פתאום, נשים בגיל מסוים, תחת תקרות מסוימות, תמיד ייראו דומות בעיני אלה שמביטים בהן בעייפות. הם ראו רבות כמותכן באות. הן יראו אתכן הולכות. האמנות נצחית, השנים קצרות, ועבור נשים, הטווח קצר עוד יותר".

העמדה המובסת הזאת היא שמשרטטת את הטון המינורי שבו הספר הזה נכתב, ולטעמי זוהי גם גדולתו; הטון שלכאורה נדמה כסותר בעליל את הגבעות והעמקים שאנו מתהלכות ביניהם במרחבי העשור הזה, מאמינות שכל מבט או מילה מהסובבים אותנו, מהגברים שאנו פוגשות, המורים והחברים, יש בהם כדי להגדיר לנו מי אנחנו בדיוק גדול יותר ממה שנוכל להגדיר לעצמנו. ייתכן שהטון המינורי התאפשר לשחורי רק ממרחק שנותיה, מהביטחון המסוים שוודאי צברה מאז שנות העשרים שלה, כיוצרת וכעורכת מוערכת. אולם הטון הזה, שנותר עקבי בתיאור אירועים גדולים כקטנים, מעביר במדויק את שוויון הנפש שהאירועים הללו עשויים לעורר בנו בשנים הללו. כאילו יש קליפה שעלינו לקלף עם השנים, כדי להגיע לגרעין עצמיות שאולי ואולי לא נמצא שם, ובכל מקרה נותר כמעט מנותק מהמתרחש סביבנו ולנו. למשל, לאחר סיומו של קשר זוגי שנמשך כשנה המספרת כותבת: "אלה גופים שנופלים ארצה בלי להשמיע קול, נייר דבק ישן שעמד גם ככה לנשור ממקומו, כריכה שהודבקה בדבק זול […] הם מרפים ממך בקלות או שמא זאת את שמרפה, כאילו כל אחיזה הייתה מדומה בלבד, כל לפיתה הייתה מצב זמני. שום דבר לא מכאיב, את חושבת בפליאה, תוהה לרגעים אם אינך קהה מרגש" .

אולם לקוראות, כמו למספרת, ברור עד כמה הרגש קיים ומוחשי. ואולי מה שהספר הזה מנסח, ברגישות רבה, זה התהליך שבו הרגש נפרד מעצמו ולומד ליצור אינטראקציה עם הסביבה; לאבחן את משמעותם וחשיבותם של האירועים הפוקדים אותנו ולמקם את עצמו בפרספקטיבה הנכונה – לנסות (לא תמיד בהצלחה) ליצור תואַם ביניהם לעצמו. ואולי אין פלא גם שהפרדה הזו מתרחשת בד בבד עם התהליך הכואב שבו אנחנו לומדות להסתכל אחרת על הורינו ולזהות, כאילו לראשונה, את עולמם הפנימי. שחורי לוכדת יפה את ההתנגשות בין הדיסוציאציה הרגשית לבין הכרת המציאות בתיאור הבא, כאשר זמן לא רב לאחר שהוריה נפרדו אמהּ של המספרת מבקרת אותה בדירתה עם בן זוגה החדש: "אימא שלך אוחזת ביד לא יציבה בפחית פתוחה של ספרייט ואומרת, 'הבאתי לך מתנה.' קול של אישה זרה בוקע מגרונה. הפחית נופלת. הספרייט ניתז. את הולכת לאחור, יודעת שראית משהו שלא היית אמורה לראות. הם ממהרים לעזוב. שני זרים במעילים, ונוס בפרווה, אורנוס בפרווה, מרקורי בנסיגה. את עומדת ומסתכלת על הרצפות הצהובות־חומות שרק בגללן עברת לגור שם".

כריכתו האחורית של הספר מגדירה אותו כ"ממואר בגוף שני" אשר "מערב דברים שהיו ודברים שהיו יכולים להיות". ואמנם, לאור שמו של הספר, המרמז על היותו מסמך בעל תוקף כללי, מייצג, אפשר היה לצפות להתמסרות מסוימת למסתבר האריסטוטלי על פני המציאותי האזוטרי; ובמילים אחרות, שהמוטיבציה לכתיבתו תטה מעט את הכף לטובת הדברים שהיו יכולים להיות על פני הדברים שהיו – הממד הביוגרפי האישי של הכותבת. אך כלל לא ברור אם זו אכן הייתה המוטיבציה הראשונית לכתיבת הספר. לאורך הקריאה בשנות העשרים נתקלתי לעיתים בתיאורי אפיזודות סתומות, מעין חצאי אירועים. התחושה הייתה כאילו אני מציצה אל אירועים שהיו באמת אך את פרטיהם המדויקים הכותבת ביקשה להותיר בחשכה. תפקידם של אלו בטקסט נותר לא מפוענח, וייתכן שמוטב היה לו בלעדיהם; ואולי אפשר להבינם גם כרמזים או עדויות להיסוסיה של הכותבת על הרצף של הביוגרפי והבדיוני.

בכל זאת, ספרה של שחורי מצדיק את שמו ומצליח להדהד את התהיות ששנות העשרים צורבות בנו, במופע ספרותי יפה ושברירי ממש כמו העשור שהוא מבקש לתאר. ומשום כך, אם אתן בעשור המדובר, יש בספר הזה כדי להציע נחמה רבה. וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לקרוא אותו עכשיו. ואז לקרוא אותו שוב, בעשור הבא, וודאי להבין משהו אחר.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב.

 

יערה שחורי, "שנות העשרים", כתר, 2019.
.
.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו