"נמאס לי, תשברו את הראש לבד, די, אני מתפטר", צעק טדי קולק יום אחד בישיבת מועצת עיריית ירושלים. היה זה לאחר שאחד הפרויקטים בעיר הופסק בהתערבות הממשלה, בשל ההתנגדות החריפה של החרדים בעיר, ובראשם מנהיג "אגודת ישראל" הרב מנחם פרוש.
אחת הדוגמאות שבהן התחולל מאבק עיקש וממושך היא מלחמת כביש רמות, המחבר את שכונת רמות הגדולה עם מרכז העיר. במלחמת כביש רמות נשרפו הרבה צמיגים ועגלות אשפה, ונורו מטחי אבנים גם בשבתות.
באחת הישיבות בנושא הכביש הזה, הגיעו שתי הקבוצות היריבות לעירייה. החרדים נכנסו ללשכתו של קולק כשהחילוניים המתינו בחוץ, ושמעו איך טדי צורח עליהם שלזרוק אבנים גם החילוניים יודעים, וגם לחסום כבישים. בשומעם זאת שמחו תושבי רמות החילוניים, כי חשבו שניצחו. אז נכנסו גם הם, וטדי צרח גם עליהם שאינם מתחשבים בשכנים ואינם יודעים לחיות עם אוכלוסיות שונות מהם. החרדים, שעוד לא הספיקו לצאת, לא האמינו למשמע אוזניהם. זוהי רק אחת הדוגמאות ליכולת התמרון שלו, וליצירת הבנה בין כוחות מתנגדים.
מחלוקות בין דתיים לחילוניים היו בירושלים דבר שבשגרה, אך בשנות כהונתו של טדי קולק כראש העיר האוכלוסייה הדתית ידעה צמיחה גדולה, אף שגדלו בה הדרישות לחיות בשכונות נפרדות סביב "תלמודי תורה", בתי כנסת ומקוואות, ובלי מגרשי ספורט ובתי קולנוע. בכל שנות כהונתו הוא דגל בליברליות בצד מחויבות יהודית; הוא לא נתן יד להחזרה בתשובה על ידי הקמת מוסדות דתיים בלב אוכלוסייה חילונית ולא התיר הקמת מוסדות בידור ובילוי "להכעיס" בשכונות דתיות.
טדי היה ידוע בהתפרצויותיו, אך הוא ידע לרסן את דחפיו הפראיים בתבונה פוליטית ועוצמה נפשית גדולה. למרות שבאופיו היה חסר סבלנות, ידע בהתנהגותו להפוך יצרים של חוסר סבלנות לתיאוריה של סובלנות. אחד "האויבים" העיקריים שלו במחנה הדתי היה הרב מנחם פרוש שקיים איתו קרבות מרים בנושאי האצטדיון, גן החיות, וכביש רמות, והפעיל שרים, חברי כנסת, והרבה תקשורת. לאחר שנים, בראיון לספר "זהו טדי", (משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1995) אמר הרב פרוש: "מה שטדי נתן לחינוך החרדי לא נתנה אף עירייה במדינה. הוא סלל את המסילות לכך שעירייה צריכה לתת את שירותיה לחינוך שלנו כמו לשאר סוגי החינוך, ולא עשה זאת מחישובים מוניציפליים של "תן וקח". הוא לא מעניק הטבות לאוכלוסייה אחת כדי לזכות בקולה בעניין אחר; אם מגיע לך עלפי השכל הישר, הוא ייתן לך גם אם לא יקבל שום דבר בחזרה".
