אגם החולה התקיים עד שנות החמישים של המאה הקודמת; שרידיו נמצאים כיום בתחום שמורת החולה. האגם מופיע בצורה ציורית במפות עתיקות רבות. את שמותיו השונים ניתן לזהות במבחר מן המפות:

במפה מתוך תנ"ך נוצרי, 1603, החולה מופיעה בשם "אגם סמכוניט".

במפתו של אדריכם משנת 1590 ניתן לראות את אגם החולה בשמו "מי מרון".

זוהי מפת שבט מנשה מתוך ספרו של המחבר המתאר את ארץ ישראל על פי נחלות השבטים. המפה מכוונת אל המזרח. מימין לאגם החולה נראה חלקה הצפוני של הכנרת.

במפת נחלת שבט נפתלי מאת תומס פולר, 1650, מסומן אגם החולה בשם "מי מרום". משמאל לאגם מצוירת מלחמת צבא יהושע בכנענים.

בסמוך לחולה מופיעה העיר הכנענית 'אבל בית מעכה'.

במפה מתוך הגדת אמסטרדם, 1695, אגם החולה מסומן בשם "מי מרון". ניתן לראות כי גם במפה זו כמו בשתיים מקודמותיה האגם מוקף בשורת עצים גבוהים.

במפה מתוך אטלס תנכ"י מן המאה ה-19 מצוינים שלושת שמות האגם: מי מרום, אגם סמכוניטיס, ים החולה. כן מסומנים אזורי הביצות שמצפון לו.

מדרום לחולה מסומן המעבר ההיסטורי מאזור הגולן אל הגליל – גשר בנות יעקב.

שם האגם סמכוניטיס ייתכן ונובע מן המלה הערבית לדגים ששכנו בים זה. ואכן, ר' רחמים יוסף אופלטקה, המתלווה לאמו במסעה מירושלים למירון בל"ג בעומר תרל"ו, 1876, מתאר את מסעם ומתייחס לעיר צפת באומרו "דגים בה לרוב הבאים מים חילתא… מים מתוקים…" (מסעות ארץ ישראל : של עולים יהודים מימי הבינים ועד ראשית ימי שיבת ציון /קיבצם וביארם אברהם יערי ; יוצא לאור ע"י המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית. עמ' 632.  הספר בקטלוג הספרייה הלאומית.  השם "חילתא" מופיע בתלמוד הבבלי.)

מפתו של החוקר גוטליב שומכר, 1900, מציגה אף היא את ימת החולה ואת הביצות שמצפון לה. שומכר היה מהנדס טמפלרי ששרטט מפות חשובות של אזור צפון הארץ, ירדן, והגולן. בית משפחתו במושבה הגרמנית בחיפה שופץ והורחב ומשמש כיום כמלון בוטיק. בסמוך לימת החולה במפת שומכר מסומנים גם היישובים היהודים שהוקמו על ידי אנשי העליה הראשונה: יסוד המעלה (1883) ומשמר הירדן (1890). על יסוד המעלה כותב החוקר ישעיהו פרס בספרו: "נוסדה… בידי מהגרים מפולניה ובאה בשנת 1890 תחת הנהלת פקידות הברון רוטשילד, שהפכה את כל שטח המושבה לגן פרחים והקימה בה בית חרושת לעשית שממני בושם ותמרוקים".

גם החוקר אברהם משה לונץ מתייחס ליסוד המעלה, וכך הוא כותב ב- 1891 בספרו בפרק על המושבות בארץ הגליל: "המושבה הזאת עומדת על שפת 'מי מרום'… ובשנה החולפת כונן בה הנדיב גן גדול אשר בחלק גדול ממנו נטועים פרחי חמד מפיקי ריח, אשר מהם יוציאו שמנים מריחים… אנית תורן קטנה תעבור על פני מי מרום להביא קנים וזבל מעברו השני להמושבה, ועל נס התורן כתוב בעברית מעבר אחד 'יסוד המעלה' ומעבר השני 'מי מרום'".

את אזור הביצות שמצפון לאגם מי מרום מתאר ישעיהו פרס כך: "…שפלת בצות ברוחב 2 שעות…. אדמתה מצמיחה קני גומא… וסוף שלתוך מעבם אי אפשר לחדור. בשפלה הזאת יושבים בדוים מסכנים (אל-עורנה) וצוענים מלוכלכים החיים על הציד והדוגה ועל מרעה הבקר. בבצות מתגלגל התאו וגם חזיר היער יופיע…" (פרס, ישעיהו, ארץ ישראל וסוריה הדרומית : ספר המסעות / ירושלם : הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א 1921. עמ' 304.)

במפה נוספת של שומכר, מעט מאוחרת יותר, מסומן כפר אלג'יראי א-זובייד ליד יסוד המעלה. בתולדות ייסוד המעלה מסופר שחלק מאדמות היישוב נרכשו מן השבט הבדואי א-זביד. נראה כי שומכר שייך בטעות את אדמות א-זביד לקהילה האלג'יראית ששכנה בגליל בתקופה זו (ראו מאמרו של פרופ' מוסטפא עבאסי ממכללת תל חי בנושא הקהילה האלג'יראית בגליל).

גם ישראל בלקינד בספרו מתייחס אל ביצות החולה:

בשנת 1951 מכריזה הקרן הקיימת לישראל על הנושא המרכזי של מפעל הנוער השנתי:

בעלון שפורסם על ידי הקרן הקימת לישראל ב-1951, והשמור באוסף המפות ע"ש ערן לאור, נמצא את מפת תכנית יבוש החולה בלווית ברכות מאת ראש הממשלה דוד בן גוריון ותאור שלבי ביצוע המפעל ועתידו, והכל מתוך ראייתו כמיזם הראוי להכתיר את עבודת הקרן הקימת ב- 50 שנותיה הראשונות. היום, בחלוף 68 שנים, ההתרגשות החיובית דאז נראית מופרזת.

ובכך תם נסיוננו להתחקות אחר האגם הנעלם שיובש ובהיוולדו מחדש יצר את שמורת הטבע הראשונה בישראל – שמורת החולה, ובאזור ביצותיו שיובשו את אגמון החולה, אתר צפרות בעל חשיבות בקנה מידה בינלאומי.

הכתבה הוכנה בעזרתה של איילת רובין

כתבות נוספות:

מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ?

עירוב בעיר נא אמון

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק

השנה היא 1945. ברקע מתרגש מרד שעומד לפרוץ.

רחובות תל אביב כמעט ריקים, אבל אינם שקטים. קולה הלא-טבעי של מתכת הפוגשת את משטח האספלט מחריד את דממת הלילה, עת טנקים מזדחלים ברחובותיהן של שכונות מגורים. מדי כמה גושי בניינים מתמקמים חיילים בריטים בקרנות הרחובות, חמושים במכונות ירייה. עוצר הוטל על העיר. אלה המרהיבים עוז לצאת מביתם נלקחים למעצר, במקרה הטוב. תושביה של העיר העברית הראשונה מוצאים עצמם תחת זכוכית המגדלת מטילת הספק של מי שאמורים להגן עליהם.

מהי הסיבה למצב עניינים זה? – מהומות. מהומות קטלניות. הזעם שהתפרץ בעיר הותיר אחריו שני הרוגים ועשרות פצועים. ב-14 בנובמבר התייצבו חמישים אלף איש, למחות על החלטתה של ממשלת בריטניה להותיר על כנן את ההגבלות הנוקשות על הגירת יהודים לארץ ישראל המנדטורית. זוועות השואה, שפרטיהן הלכו והתבהרו בשלב זה, לא הספיקו כדי לשנות זאת.

היו ציפיות שהדברים יתפתחו אחרת. מלחמת העולם השנייה הסתיימה כמה חודשים לפניכן, ולקראת הבחירות בבריטניה, שנערכו ביולי 1945, הבטיחו פוליטיקאים ממפלגת ה"לייבור" הבריטית להסיר את המגבלות על ההגירה לפלשתינה. אבל נראה היה שברגע שעלתה המפלגה לשלטון, התפוגגו ההבטחות הללו באחת. ב-13 בנובמבר שם שר החוץ, ארנסט בווין, קץ לאופטימיות המתמשכת. הוא הצהיר בפני הפרלמנט שהמגבלות יימשכו, ואף הוסיף כי במקום להגר לפלשתינה, צריכים רובם המכריע של ניצולי השואה לתרום "לשיקום שגשוגה של אירופה". הוא אף הוסיף והזכיר שבריטניה לא התחייבה מעולם להקמת מדינה יהודית, רק להקמת בית לאומי לעם היהודי. ייתכן ודבריו של בווין היו מדויקים, אבל לא זה מה שקיוו תושבי תל אביב לשמוע.

הצהרת בווין הייתה נקודת השבר, אבל כוונותיהם של הבריטים היו ידועות עוד קודם לכן. בתגובה, הוקמה באוקטובר 'תנועת המרי העברי', ארגון הגג של המחתרות היהודיות – 'ההגנה', האצ"ל והלח"י. פעולתה הראשונה של תנועת המרי העברי הייתה מבצע חבלה רחב היקף בליל האחד בנובמבר. למעלה ממאה מוקשים ופצצות תוכננו להתפוצץ בו-זמנית, ובכך לשתק את תנועת הרכבות הבריטיות בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית – מבצע שלימים ייוודע בשם "ליל הרכבות".

החלטתו של ארגון 'ההגנה', שזוהה עם ממסד היהודי המתון, לחבור לאצ"ל וללח"י במרד גלוי נגד הבריטים הייתה החלטה נועזת, אבל אפילו למתונים הגיעו בשלב זה מים עד נפש. "בגידתו של בווין משלימה את רצח העם של היטלר בעם היהודי, שרצח מיליונים מאחינו!" זעק הכרוז ברדיו 'ההגנה' קודם להפגנה ב-14 בנובמבר, כשקרא ליהודים בכל העולם להתקומם ולפעול נגד המדיניות הבריטית.

עצרת המחאה העצומה אורגנה במהירות ותוכננה ליום ההצהרה שיישא בווין. המתח היה בשיאו וכמוהו גם זעקת המחאה של הציבור. הדוברים השתלחו בבריטים בחריפות, וגינו את אירופה המפקירה את היהודים הסובלים ואת הניסיונות לפייס את מנהיגי הערבים, שהתנגדו לכל המשך של העלייה. הארגונים קראו להימנע מפרובוקציות, אבל בתום העצרת החלו חבורות של צעירים שהשתתפו במחאה לתעל את הזעם שחשו לאלימות.

המהומות פרצו ברחוב לבונטין ומשם התפשטו במהירות לאזורים סמוכים, לרבות רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד. הצעירים התנגשו בחיילים, השליכו אבנים על כלי רכב צבאיים והציתו בנייני ממשל. החיילים הבריטים הגיבו לבסוף באש חיה, והרגו שניים: אריה בסדומסקי (21) ויהושע פרידמן (18). מאיר לוין, כתב יהודי-אמריקני מטעם 'הניו יורק פוסט', תיאר את שראו עיניו במילים "מלחמתם של חיילי הוד מלכותו בילדי ישראל – כן, ילדים ממש".* בעשר בלילה כבר הוכרז על הטלת עוצר, ובחצות היו הרחובות ריקים. עובדי משמרת הלילה במערכות העיתונים עשו את הלילה במשרדיהם, ולא יכלו ללכת הביתה.

זהו הרקע למכתב שלהלן.

לאחרונה נתגלה בארכיון הספרייה הלאומית עלון מסתורי, שנכתב במהלך התקופה שתוארה לעיל. זהותו של הכותב איננה ידועה לנו; על המכתב חתום "תושב תל אביב"

האופן שבו התגלגל המכתב לספרייה הלאומית וזהותו של התורם אינם ברורים בדיוק. בצורה חריגה, המכתב כתוב באנגלית והוא ממוען לאנשי הדיוויזיה המוטסת השישית הבריטית שהוצבה אז בתל אביב. הטקסט הוא טקסט עוצמתי. אנו מביאים אותו להלן במלואו:

לאנשי הדיוויזיה המוטסת השישית

כותב אני אליכם כתושב מן השורה בתל אביב, כדי לספר לכם כיצד מרגישים רובנו בימים אלה של שברון לב ותחושת מרירות. זה שבוע אתם כובשים את עירנו. אתם נועלים אותנו בבתינו יום ולילה, בגלל אספסוף של פרחחי רחוב שעשו דברים, שכשהם מתרחשים בליברפול או בגלזגו מטפלת בהם המשטרה בתוך שעות, אם לא דקות. הטנקים שלכם מתגלגלים ברחובותינו, האווירונים שלכם חגים מעל גגות בתינו, והטילים שלכם מאירים את השמיים שמעל. אתם מנהלים מלחמת עצבים קטנה וחביבה נגד תושביה השלווים של עיר מודרנית.

האם אתם חושבים שהפחדתם אותנו? בקרב 200,000 היהודים שגרים בתל אביב אין ולו משפחה אחת שלא איבדה אדם קרוב במחנות המוות ובתאי הגזים של היטלר. האם אתם חושבים שמראה הטנקים או רשף הטילים יבהילו אנשים שעברו את כל הייסורים הללו?
אין לי ספק שרבים מכם מתעבים את כל העסק הזה כולו. אינכם שכירי חרב; אתם אזרחיה החופשיים של מדינה חופשית שהצטרפו למלחמה בצורר האיום עלי אדמות. מילאתם את תפקידכם ועשיתם זאת בגבורה. כעת מעסיקים אתכם במשימה שונה בתכלית. נשלחתם לארץ הזאת, כך אמרו לכם, "להילחם ביהודים". במילים אחרות: לשבור את התנגדותם של אנשים נואשים, נגד האיומה שבבגידות.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז התחייבה הממשלה הבריטית – בתמיכת האומות המאוחדות כולן – לסייע ליהודים לבנות מחדש את ביתם הלאומי בפלשתינה. עיניכם הרואות, מה חוללה המדיניות הזאת בארץ הזאת. היא כוננה ציוויליזציה חדשה, לא פחות מכך. רוח חדשה החייתה את הארץ העתיקה הזאת – והעדות לכך היא תל אביב זו, היישובים החקלאיים היהודים, ירושלים החדשה וחיפה, האוניברסיטה העברית ואינספור המכללות והמוסדות הציבוריים, בסטנדרטים חדשים לחיים – הן בקרב יהודים הן בקרב ערבים. לראשונה, אחרי מאות בשנים של פזורה בגלות וניוון, שוב צועדים יהודים בגוו זקוף על אדמתו העתיקה של עמם. רק מטרה אחת ותשוקה אחת להם: להביא אל הארץ הזאת את שארית הפליטה מהקהילות היהודיות הנרדפות והמעונות במדינות אחרות, ולבנות את ביתם בקרבם.

הממשלה הבריטית החליטה שלא יקום ולא יהיה. על היהודים, אומר מר בווין, להישאר באירופה ולסייע "לשקם את הציווליזציה שלה". ניחא, שאירופה כולה מלאה באויביהם וששישה חודשים אחרי נפילת הנאצים, במדינות ששוחררו מעול הנאצים, יהודים עדיין נרדפים ונרצחים. מעולם בעבר לא נזקקו היהודים בחריפות כזו לבית לאומי זה, ומעולם בעבר לא ננעלו שעריו בפניהם בצורה יעילה כל כך.

שום ועדת חקירה מהסוג שהבטיח מר בווין אינה נחוצה כדי לבסס את העובדה שהניצולים היהודים מאימת הנאצים רוצים לנער מעליהם את אבק אירופה המוכתמת בדם ולמצוא מקלט ובית בקרב בני עמם, בארץ הזאת. שום ועדת חקירה אינה נחוצה כדי להוכיח שפלשתינה מסוגלת לקלוט את הניצולים הללו טוב יותר ומהר יותר מכל מדינה אחרת עלי אדמות, ולהפכם משבר כלי לחברים מועילים בחברה. שום אדם, שלו היכרות מזערית עם העובדות, אינו מאמין שהוועדה של מר בווין הינה יותר מכלי ישן, שאבד עליו הכלח, למשוך את הזמן, אולי יצוץ דבר מה.

אין לנו אשליות באשר למה שמונח לפתחנו. יודעים אנחנו שבכוחם של האווירונים שלכם והטנקים לחזור ולהפוך את תל אביב בתוך שעות למדבר החולי שהייתה לפני שהתחלנו לבנות אותה, לפני שלושים שנה. יודעים אנחנו שבכוחכם להפוך את ארץ ישראל היהודית כולה – את ערינו ואת היישובים שלנו, את בתי הספר ואת המכללות – לאבק. לכם כוח הזרוע, אבל תום הלב איננו שלכם עוד. נלחמים אתם למען הפַּחוֹת הערבים, שרוצים לשוב ולדרדר את פלשתינה לשממה ולקיפאון שמצאו כאן החלוצים שלנו לפני חמישים שנה. נלחמים אתם למען אילי הנפט, שלמען רווחיהם מוכנים להקריב לפחות ולאפנדים את כל שבנינו בארץ הזאת בזיעה ובדמעות. מה אכפת להם מקדמה ומפיתוח? הם רוצים שתסיימו אתם את המשימה שבה החלו היטלר והימלר – להרוס את היהודים. העיר הצעירה והמשגשגת הזאת, שהעניקה מקלט לאלפים רבים, שאילולא כן היו מתים בתאי הגז של הנאצים – שומה עליה להיחרב בפצצות ובטנקים שלכם? יישובינו החקלאים, שעליהם דובר ונכתב ושבהם כה רבים מחבריכם לנשק מצאו מנוחה ומרגוע בשעותיה האפלות ביותר של המלחמה – כלום עליהם להפוך שוב לביצות ומדבריות מסולעים שהיו בימים הטובים ההם, של אי השלטון הערבי?

הנכם חמושים מספיק לבצע את המלאכה המכוערת הזו, אף שסביר שתיתקלו בהתנגדותם הנואשת של אנשים שלא נשאר להם עוד מה להפסיד. אבל לא הטנקים שלכם ולא האווירונים יצליחו לשבור את נחישותנו לשוב ולבנות את הארץ הזאת, שתישאר ביתנו הלאומי, יאמרו אשר יאמרו מר אטלי ומר בווין. אם תחריבו את כל אשר הקמנו, את מקומם של הטנקים שלכם והסוללות יתפסו הפַּחוֹת והבדווים ושלטונם הכושל. אבל בכך לא יבוא סוף לסיפור, אף שבוודאי יבוא בכך הקץ על השלטון הבריטי ועל תהילתה של מדינה זו. מארבע כנפות תבל יבואו אחרים והם ישובו וייבנו את שחירבתם. אין כוח בעולם שיוכל למנוע מאיתנו לשוב לארץ שבה חוללה ההיסטוריה את זהותנו.

תל אביב, נובמבר 1945
תושב תל אביב

ב-15 בנובמבר התחדשו המהומות, ושלושה אנשים נוספים נהרגו. העוצר נמשך עוד שישה לילות רצופים. עד סוף החודש התרחשו עוד אירועים אלימים בכל רחבי הארץ, וארבעה עשר חברי היישוב היהודי מצאו את מותם. תנועת המרי העברי הוסיפה לפעול פחות משנה לאחר מכן והתפרקה באוגוסט 1946.

האם אתם מזהים את הטקסט במכתב שלעיל? האם איתרתם רמזים כלשהם, שעשויים להצביע על זהות הכותב? במידה שיש לכם מידע כלשהו שיוכל לשפוך אור על התעלומה, אנא פנו לשי בן ארי בכתובת הדוא"ל הבאה: [email protected].

הכתבה הוכנה בסיועו של אריאל ויטרבו, מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

* הציטוט לקוח ממאמרו של גיורא גודמן: Giora Goodman, “‘Troops were then forced to fire’: British army crowd control in Palestine, November 1945” in the journal Small Wars & Insurgencies (Volume 26, Issue 2, 2015).

כתבות נוספות

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

70 שנה אחרי: האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"