כך סייעתם לנו לזהות את לוחמי פלוגה א' מסיירת אגוז, 1973

במדינה הקטנה שלנו, לפעמים מספיקה תמונה אחת בפייסבוק כדי לחשוף את סיפורם וגבורתם של עשרות לוחמים

אגוז

ממרחק של (כמעט) חמישים שנה מסתכלות העיניים שלנו על המצולמים, ולא פוגשות אותם. פני המצולמים כולם קורנים, מביטים לא אל המצלמה, אלא אל כיוון אחר, אל במה שהוקמה תחת כיפת השמיים ושעליה מופיעה הזמרת והמלחינה דרורה חבקין. הכיתוב המאוחר שהוצמד לתמונה תופס את הרגע במדויק: "חיילים באתנחתא" נכתב שם. הכיתוב נוסף ככל הנראה בידי דן הדני וצוות צלמי העיתונות שניהל. אתנחתא ממה? ומי הם אותם חיילים? לאיזו פלוגה ויחידה השתייכו? מהם שמותיהם? מתי צולמה התמונה? מבט אחד והשאלות נערמות.

בין האוצרות הרבים ששמורים בספרייה הלאומית של ישראל נמצאים גם אלפים רבים של תצלומים המתעדים את חיילי וחיילות צה"ל בשנות עצמאותה של המדינה. במסגרת פרויקט הדיגיטציה העצום שמתבצע בספרייה בשנים האחרונות, התצלומים הישנים חוזרים לחיים והנגטיבים המצהיבים נעשים תצלומים ברזולוציה גבוהה ואיכותית.

אלא שבמקרים רבים אין לספרייה מספיק מידע כדי לזהות מיהם החיילים המצולמים בתמונה. לכן, בחרנו לפנות לחיילים ולמכריהם היכן שהם מסתובבים, היכן שכולנו מסתובבים, בפייסבוק. במסגרת הפרויקט המשותף של הספרייה הלאומית עם פייסבוק ישראל הועלו לרשת אלבומי תמונות של חיילים וחיילות צה"ל מכל מלחמות ישראל, וביניהם תמונת המופע של דרורה חבקין בפני חיילי צה"ל. תאריך התמונה המצורף: דצמבר 1973.

שעות ספורות מפירסום התמונה החלו להופיע התגובות הראשונות. ראשית, תיקנו אותנו בנוגע לזהותה של הזמרת המופיעה בפני החיילים (שאינה מופיעה בתמונה) – דרורה חבקין, לא דבורה כפי שנכתב בשגגה. פרסום שם המבצעת גרר אחריו שמות אחרים, ידועים פחות, וזהות מרבית המצולמים נחשפה אט-אט.

רמי איזנבאום היה הראשון להגיב לגופו של עניין. "חתיכת היסטוריה", כתב בחידתיות. התגובה שלנו הייתה מאופקת פחות: "תנו לנו עוד פרטים בבקשה… מי מצולם, איזו פלוגה, מה הסיפור…". עד מהרה הצטרפו לדיון מגיבים נוספים שחלקו איתנו את ההתרגשות שבזיהוי עצמם וחבריהם לפלוגה. דודו פרי כתב כי הוא "רואה שם את חבריי מאגוז", וציין את שמותיהם ("יואב רוטשילד, בנדרמן איסי, שוקן ומוטי מרגלית"). אגוז? בשנת 1973 הייתה יחידה אחת בשם זה, סיירת אגוז שהוקמה בשנת 1956 בעקבות מבצע קדש/ מלחמת סיני.

משה ברלס זיהה את מ"פ פלוגה א' בסיירת אגוז, גידי פיין המנוח. שחר פוקס כתב בתגובה כי גידי הוא אבא של אשתו, וישמח לתמונות ולזיכרונות ממנו. אפשר שהיה זה שחר שפנה לאחיו של גידי, לצביקה פיין, והוא שביקש ממשה ברלס לספר לו על ההיכרות בינו לבין אחיו. השם גידי פיין כמו הקפיץ מגיבים נוספים. זכי כהן, שבתגובה אחרת בפוסט סיפק לנו עוד פרטים על היחידה, כתב לצביקה פיין על אחיו גידי: "גידי [ז"ל] היה מ"פ פלוגה א' בעת שהתגייסתי [1972] ועזב בתחילת שנת 73'. זכור כמפקד חייכני, שהצליח להניע את חייליו בלי מאמץ מיוחד, קשוב ומתחשב".

רמי בלום היה זה שסיפק את התאריך שבו צולמה התמונה, ואת פרטי הפלוגה המסוימת שבתמונה: "פלוגה א' סיירת אגוז ספטמבר 1973", והוסיף: "מזהה 33 חיילים". שאלת תארוך התמונה המשיכה להציק למגיבים. זכי כהן ציין כי "לא בטוח שזה (הכוונה לתמונה) צולם באוקטובר 73' במהלך המלחמה", ואת רמי בלום הוא שאל: "איך גידי פיין משתלב בתמונה? הוא פרש כחצי שנה לפני…" בתחילת שנת 73'. רמי לא ידע לענות, מה שכן ידע הוא "שרק בתקופה זו (ספטמבר 73') היה לי שפם כמו בתמונה".

 

 

אגוז
לחצו להגדלת התמונה. וראו הערות בסיום הכתבה

 

רצינו לשמוע יותר על התמונה, על הנסיבות שבהן צולמה, על השירות בפלוגה א' בסיירת אגוז ועל המ"פ גידי פיין הזכור לטובה כל כך הרבה שנים לאחר מכן. המגיבים שאליהם פנינו (פנינו לכולם) שמחו לעזור.

ראשון דיברתי עם רמי בלום, שזיהה עבורנו יותר משלושים מהמצולמים. את האירוע המצולם הוא לא זכר עד שראה את התמונה. אז נזכר שהיה זה אימון שהתקיים בספטמבר 73'. את החודש שבו התקיים המופע ידע רמי למקם בזכות, כפי שכבר ציינו, השפם שהתהדר בו באותה תקופה. כשנשאל איך הוא זוכר שדווקא בחודש זה צימח שפם ולא בחודש לפני או אחרי, סיפר לי שמאז ומתמיד הצטיין בזיכרון מצוין, ושאפילו את מספרי הנעליים של חבריו לפלוגה הוא זוכר.

בעת צילום התמונה איש לא יכול היה לשער שמלחמה איומה מחכה בפתח לחיילי פלוגה א' – אחת משלוש הפלוגות המבצעיות של סיירת אגוז, מלחמה שחיכתה לכל חיילי צה"ל, מלחמת יום הכיפורים שפרצה פחות מחודש לאחר מכן, ב-6 באוקטובר. בעקבות המלחמה הוארך שירותו של רמי עד סוף מאי 74': "הייתי אמור להשתחרר בסוף אוקטובר. יצאתי לחופשת שחרור ביום חמישי, וביום שישי הוחזרתי לצבא". סיפרתי לו שאבי השתחרר מהצבא שבועיים לפני מלחמת לבנון הראשונה, ומובן שנקרא מיד בחזרה. "כל אחד והמלחמה שלו", סיכמנו.

בשיחה שקיימתי עם מגיב נוסף, חייל אחר בפלוגת א' של סיירת אגוז בשם זכי כהן, זכיתי לשמוע סקירה היסטורית של הסיירת – מימי הקמתה במלחמת קדש כסיירת בשם 'היחידה' המופקדת על קו המים של המוביל הארצי בחלקו הצפוני ("היה חשש לפעולות בהרעלת המים") ועד שסופחה היחידה לפיקוד צפון ("עד אז הסיירות השתייכו לחטיבות, אז הקימו את הסיירות הפיקודיות ואגוז ביניהן") וגם לאחר מכן. מלחמת יום הכיפורים תפסה רבים מחיילי הפלוגה בקונייטרה, והם שספגו את ההלם הראשון מהמלחמה. תחילה ביצעו חיילי הסיירת פעולות ביטחון כנגד הפת"ח בלבנון, ובסביבות ה-10 באוקטובר (יומה החמישי של המלחמה) הועלו כל חיילי הסיירת לגולן. "הקומנדו הסורי השתולל בגולן באותה התקופה" וכתוצאה מכך הוצבו שם חיילי הסיירת "כמעין שכפ"צ של שריון ותותחנים, אבטחת מובילי ציוד ומארבים".

שמו של גידי פיין עולה כמה פעמים בשיחתנו, ולקראת סופה אני חוזר אליו. התיארוך של התמונה (ספטמבר 73', כך לפי רמי בלום) מוביל את זכי להשערה הבאה: היות שגידי פיין פרש מהצבא בתחילת 1973, זכי מניח שבעת צילום התמונה שימש גידי מחליף זמני של המ"פ הנוכחי יחיאל (חיליק) קליין שיצא לחופשה. זכי זוכר שאת המלחמה לא העביר גידי בפלוגה א' ("היה נוהג שחיילים ששירתו ביחידה והשתחררו לא חוזרים אליה למילואים, אלא מוצבים במקום אחר לפי צרכי אכ"א"). זכי, אגב, לא מופיע בתמונה. בעת צילומה היה בקורס מכ"ים.

האחרון ששוחחתי איתו היה אחיו של גידי, צביקה פיין, שסייע לנו להשלים את התמונה. את שירותו הצבאי החל גידי פיין בסיירת מטכ"ל, שם היה מפקד הצוות שלו בטירונות בנימין נתניהו אחד – לימים ראש ממשלת ישראל. במהלך המסלול הוא נפצע פעמיים. כשסיים את האימון המתקדם יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס שירת תקופה קצרה בתור קצין מבצעים באוגדה 35 ותוך חודש-חודשיים צוות לסיירת אגוז. צביקה, שהיה נער בעת ששירת אחיו גידי בצה"ל (שני אחיו למעשה), לא זוכר מתי בדיוק השתחרר גידי פיין, אך ברור שהיה זה לפני פרוץ המלחמה.

גידי פיין ז"ל
גידי פיין ז"ל

היכן שירת סגן גידי פיין בזמן המלחמה? אני שואל את אחיו צביקה, ונענה שבזמן המלחמה שירת גידי פיין בדרגת סרן (עוד הוכחה לכך שהתמונה צולמה לפני המלחמה, בתמונה נחים על כתפו שני ארונות): "במלחמה התארגנו גידי וחבריו המשוחררים מאגוז לפלוגה נוספת בתוך הסיירת. התפקיד שלקחה על עצמה הפלוגה המאולתרת היה טיהור מוצבי אויב לאחר הפגזות השריון. שם גם פגש את אחיו הבכור עוזי, והשניים שמרו על קשר כמעט כל יום. ב-26 באוקטובר התקשר גידי לאחיו, וכך נודע לו שעוזי נהרג בקרב".

בתום המלחמה עבר גידי פיין לשרת בתור מ"פ בגדוד צנחנים בפלוגה המסייעת. הוא עבר לקיבוץ, התחתן, ונולדו לו בן ובת. ב-26 בנובמבר 1979 נהרג בתאונת דרכים. בשנה זו החל את השנה השנייה בלימודי מנהל עסקים במכללת רופין. "הוא נהרג שבועיים אחרי שהשתחררתי", מספר לי צביקה לקראת סוף שיחתנו, "החיוך שלו, החיוך המלא הזה שם בתמונה, החזיר אותי אחורה. זה הגידי שאני זוכר".

כפי ששיערנו, את התמונה ראה צביקה בזכות חותנו של גידי פיין, שחר פוקס הנשוי למיה בתו של גידי. נוסף על כך, זיהה שחר גם את אביו שלו בתמונה ממלחמת השחרור.

 


 

הערות:

 

הכתבה שלפניכם פורסמה ב-27.5.19. יומיים מפרסומה מצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי מכתב מגידי לנדאו, הס"ג החייכן המופיע בשורה הראשונה בתמונה בין מי שמזוהים כראובן בחבש ודני קרסל. לגידי היו מספר השגות על הזיהויים והוא צירף את הערותיו למייל:

"1. מי שמזוהה בתמונה כדני קרסל הוא למיטב זכרוני סג"מ אדם צח.
2. מי מזוהה בתמונה כסג"מ יפתח כהן הוא למיטב זכרוני סג"מ בן-גיגי.
3. יש שיבוש בשם המשפחה של אילן בורנשטיין. אמור להיות בורשטיין (עברת את שמו מאוחר יותר ל: בשור והוא היום צלם ידוע).
4.  לגבי עיתוי הצילום וזיהוי הפלוגה- לפי האנשים המופיעים בתמונה אני מעריך שמדובר באוקטובר/נובמבר 1972 (כשנה לפני המלחמה!) ודי משוכנע שלא מדובר בפלוגה א' אלא בהתכנסות כלשהי חוצת-פלוגות. הסיבה לקביעתי הנחרצת: בצילום אני מופיע כסג"מ. סיימתי קורס קצינים ביולי 1972 והוצבתי בפלוגה ב'. בנובמבר 1972 עברתי להיות קצין בהדרכת קורס סיור ביחידה.
בכל מקרה קבלתי דרגת סגן ביולי 1973 כך שלא יכול להיות שהתמונה צולמה בסמוך למלחמה."

 

תודה גידי!

 

אגב, הגילויים ממשיכים להגיע אלינו – סהר שיאחי, למשל, פנה אלינו לאחר שזיהה את אביו, יצחק שיאחי, בתמונה. הנה הוא, במרכז התמונה החתוכה.

 

בואו גם לקחת חלק בפרוייקט "נותנים שמות ללוחמים":

"בביצות מתגלגל התאו"

אגם החולה במפות מאוסף לאור בספרייה

1

אגם החולה התקיים עד שנות החמישים של המאה הקודמת; שרידיו נמצאים כיום בתחום שמורת החולה. האגם מופיע בצורה ציורית במפות עתיקות רבות. את שמותיו השונים ניתן לזהות במבחר מן המפות:

במפה מתוך תנ"ך נוצרי, 1603, החולה מופיעה בשם "אגם סמכוניט".

1

במפתו של אדריכם משנת 1590 ניתן לראות את אגם החולה בשמו "מי מרון".

זוהי מפת שבט מנשה מתוך ספרו של המחבר המתאר את ארץ ישראל על פי נחלות השבטים. המפה מכוונת אל המזרח. מימין לאגם החולה נראה חלקה הצפוני של הכנרת.

1

במפת נחלת שבט נפתלי מאת תומס פולר, 1650, מסומן אגם החולה בשם "מי מרום". משמאל לאגם מצוירת מלחמת צבא יהושע בכנענים.

1

בסמוך לחולה מופיעה העיר הכנענית 'אבל בית מעכה'.

במפה מתוך הגדת אמסטרדם, 1695, אגם החולה מסומן בשם "מי מרון". ניתן לראות כי גם במפה זו כמו בשתיים מקודמותיה האגם מוקף בשורת עצים גבוהים.

1

במפה מתוך אטלס תנכ"י מן המאה ה-19 מצוינים שלושת שמות האגם: מי מרום, אגם סמכוניטיס, ים החולה. כן מסומנים אזורי הביצות שמצפון לו.

1

מדרום לחולה מסומן המעבר ההיסטורי מאזור הגולן אל הגליל – גשר בנות יעקב.

שם האגם סמכוניטיס ייתכן ונובע מן המלה הערבית לדגים ששכנו בים זה. ואכן, ר' רחמים יוסף אופלטקה, המתלווה לאמו במסעה מירושלים למירון בל"ג בעומר תרל"ו, 1876, מתאר את מסעם ומתייחס לעיר צפת באומרו "דגים בה לרוב הבאים מים חילתא… מים מתוקים…" (מסעות ארץ ישראל : של עולים יהודים מימי הבינים ועד ראשית ימי שיבת ציון /קיבצם וביארם אברהם יערי ; יוצא לאור ע"י המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית. עמ' 632.  הספר בקטלוג הספרייה הלאומית.  השם "חילתא" מופיע בתלמוד הבבלי.)

 

מפתו של החוקר גוטליב שומכר, 1900, מציגה אף היא את ימת החולה ואת הביצות שמצפון לה. שומכר היה מהנדס טמפלרי ששרטט מפות חשובות של אזור צפון הארץ, ירדן, והגולן. בית משפחתו במושבה הגרמנית בחיפה שופץ והורחב ומשמש כיום כמלון בוטיק. בסמוך לימת החולה במפת שומכר מסומנים גם היישובים היהודים שהוקמו על ידי אנשי העליה הראשונה: יסוד המעלה (1883) ומשמר הירדן (1890). על יסוד המעלה כותב החוקר ישעיהו פרס בספרו: "נוסדה… בידי מהגרים מפולניה ובאה בשנת 1890 תחת הנהלת פקידות הברון רוטשילד, שהפכה את כל שטח המושבה לגן פרחים והקימה בה בית חרושת לעשית שממני בושם ותמרוקים".

גם החוקר אברהם משה לונץ מתייחס ליסוד המעלה, וכך הוא כותב ב- 1891 בספרו בפרק על המושבות בארץ הגליל: "המושבה הזאת עומדת על שפת 'מי מרום'… ובשנה החולפת כונן בה הנדיב גן גדול אשר בחלק גדול ממנו נטועים פרחי חמד מפיקי ריח, אשר מהם יוציאו שמנים מריחים… אנית תורן קטנה תעבור על פני מי מרום להביא קנים וזבל מעברו השני להמושבה, ועל נס התורן כתוב בעברית מעבר אחד 'יסוד המעלה' ומעבר השני 'מי מרום'".

1

את אזור הביצות שמצפון לאגם מי מרום מתאר ישעיהו פרס כך: "…שפלת בצות ברוחב 2 שעות…. אדמתה מצמיחה קני גומא… וסוף שלתוך מעבם אי אפשר לחדור. בשפלה הזאת יושבים בדוים מסכנים (אל-עורנה) וצוענים מלוכלכים החיים על הציד והדוגה ועל מרעה הבקר. בבצות מתגלגל התאו וגם חזיר היער יופיע…" (פרס, ישעיהו, ארץ ישראל וסוריה הדרומית : ספר המסעות / ירושלם : הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א 1921. עמ' 304.)

במפה נוספת של שומכר, מעט מאוחרת יותר, מסומן כפר אלג'יראי א-זובייד ליד יסוד המעלה. בתולדות ייסוד המעלה מסופר שחלק מאדמות היישוב נרכשו מן השבט הבדואי א-זביד. נראה כי שומכר שייך בטעות את אדמות א-זביד לקהילה האלג'יראית ששכנה בגליל בתקופה זו (ראו מאמרו של פרופ' מוסטפא עבאסי ממכללת תל חי בנושא הקהילה האלג'יראית בגליל).

1

גם ישראל בלקינד בספרו מתייחס אל ביצות החולה:

1
"עדרי ראמים" = הכוונה הינה לתאו

בשנת 1951 מכריזה הקרן הקיימת לישראל על הנושא המרכזי של מפעל הנוער השנתי:

1

בעלון שפורסם על ידי הקרן הקימת לישראל ב-1951, והשמור באוסף המפות ע"ש ערן לאור, נמצא את מפת תכנית יבוש החולה בלווית ברכות מאת ראש הממשלה דוד בן גוריון ותאור שלבי ביצוע המפעל ועתידו, והכל מתוך ראייתו כמיזם הראוי להכתיר את עבודת הקרן הקימת ב- 50 שנותיה הראשונות. היום, בחלוף 68 שנים, ההתרגשות החיובית דאז נראית מופרזת.

ובכך תם נסיוננו להתחקות אחר האגם הנעלם שיובש ובהיוולדו מחדש יצר את שמורת הטבע הראשונה בישראל – שמורת החולה, ובאזור ביצותיו שיובשו את אגמון החולה, אתר צפרות בעל חשיבות בקנה מידה בינלאומי.

 

הכתבה הוכנה בעזרתה של איילת רובין

 

כתבות נוספות:

מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ?

עירוב בעיר נא אמון

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק

 

תל אביב במצור: המכתב המסתורי מהמחתרת

מכתב אנונימי שהתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית, מאפשר הצצה לתקופת משבר שבה היו תושבי תל אביב אסירים בבתיהם

.

חיילים בריטים אוכפים עוצר בתל אביב בשנות הארבעים. צילם: חיים פיין, אוסף עמנואל הרוסי, הספרייה הלאומית

השנה היא 1945. ברקע מתרגש מרד שעומד לפרוץ.

רחובות תל אביב כמעט ריקים, אבל אינם שקטים. קולה הלא-טבעי של מתכת הפוגשת את משטח האספלט מחריד את דממת הלילה, עת טנקים מזדחלים ברחובותיהן של שכונות מגורים. מדי כמה גושי בניינים מתמקמים חיילים בריטים בקרנות הרחובות, חמושים במכונות ירייה. עוצר הוטל על העיר. אלה המרהיבים עוז לצאת מביתם נלקחים למעצר, במקרה הטוב. תושביה של העיר העברית הראשונה מוצאים עצמם תחת זכוכית המגדלת מטילת הספק של מי שאמורים להגן עליהם.

.
משוריינים בריטים מסיירים ברחוב אלנבי בתל אביב, נובמבר 1945. מקור התמונה: הארכיון הציוני המרכזי

מהי הסיבה למצב עניינים זה? – מהומות. מהומות קטלניות. הזעם שהתפרץ בעיר הותיר אחריו שני הרוגים ועשרות פצועים. ב-14 בנובמבר התייצבו חמישים אלף איש, למחות על החלטתה של ממשלת בריטניה להותיר על כנן את ההגבלות הנוקשות על הגירת יהודים לארץ ישראל המנדטורית. זוועות השואה, שפרטיהן הלכו והתבהרו בשלב זה, לא הספיקו כדי לשנות זאת.

היו ציפיות שהדברים יתפתחו אחרת. מלחמת העולם השנייה הסתיימה כמה חודשים לפניכן, ולקראת הבחירות בבריטניה, שנערכו ביולי 1945, הבטיחו פוליטיקאים ממפלגת ה"לייבור" הבריטית להסיר את המגבלות על ההגירה לפלשתינה. אבל נראה היה שברגע שעלתה המפלגה לשלטון, התפוגגו ההבטחות הללו באחת. ב-13 בנובמבר שם שר החוץ, ארנסט בווין, קץ לאופטימיות המתמשכת. הוא הצהיר בפני הפרלמנט שהמגבלות יימשכו, ואף הוסיף כי במקום להגר לפלשתינה, צריכים רובם המכריע של ניצולי השואה לתרום "לשיקום שגשוגה של אירופה". הוא אף הוסיף והזכיר שבריטניה לא התחייבה מעולם להקמת מדינה יהודית, רק להקמת בית לאומי לעם היהודי. ייתכן ודבריו של בווין היו מדויקים, אבל לא זה מה שקיוו תושבי תל אביב לשמוע.

.
שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, הצהיר שהמגבלות על הגירת יהודים לפלשתינה יימשכו, ובכך הצית התנגדות אלימה. מקור תמונה: הממשלה הבריטית

הצהרת בווין הייתה נקודת השבר, אבל כוונותיהם של הבריטים היו ידועות עוד קודם לכן. בתגובה, הוקמה באוקטובר 'תנועת המרי העברי', ארגון הגג של המחתרות היהודיות – 'ההגנה', האצ"ל והלח"י. פעולתה הראשונה של תנועת המרי העברי הייתה מבצע חבלה רחב היקף בליל האחד בנובמבר. למעלה ממאה מוקשים ופצצות תוכננו להתפוצץ בו-זמנית, ובכך לשתק את תנועת הרכבות הבריטיות בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית – מבצע שלימים ייוודע בשם "ליל הרכבות".

החלטתו של ארגון 'ההגנה', שזוהה עם ממסד היהודי המתון, לחבור לאצ"ל וללח"י במרד גלוי נגד הבריטים הייתה החלטה נועזת, אבל אפילו למתונים הגיעו בשלב זה מים עד נפש. "בגידתו של בווין משלימה את רצח העם של היטלר בעם היהודי, שרצח מיליונים מאחינו!" זעק הכרוז ברדיו 'ההגנה' קודם להפגנה ב-14 בנובמבר, כשקרא ליהודים בכל העולם להתקומם ולפעול נגד המדיניות הבריטית.

עצרת המחאה העצומה אורגנה במהירות ותוכננה ליום ההצהרה שיישא בווין. המתח היה בשיאו וכמוהו גם זעקת המחאה של הציבור. הדוברים השתלחו בבריטים בחריפות, וגינו את אירופה המפקירה את היהודים הסובלים ואת הניסיונות לפייס את מנהיגי הערבים, שהתנגדו לכל המשך של העלייה. הארגונים קראו להימנע מפרובוקציות, אבל בתום העצרת החלו חבורות של צעירים שהשתתפו במחאה לתעל את הזעם שחשו לאלימות.

המהומות פרצו ברחוב לבונטין ומשם התפשטו במהירות לאזורים סמוכים, לרבות רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד. הצעירים התנגשו בחיילים, השליכו אבנים על כלי רכב צבאיים והציתו בנייני ממשל. החיילים הבריטים הגיבו לבסוף באש חיה, והרגו שניים: אריה בסדומסקי (21) ויהושע פרידמן (18). מאיר לוין, כתב יהודי-אמריקני מטעם 'הניו יורק פוסט', תיאר את שראו עיניו במילים "מלחמתם של חיילי הוד מלכותו בילדי ישראל – כן, ילדים ממש".* בעשר בלילה כבר הוכרז על הטלת עוצר, ובחצות היו הרחובות ריקים. עובדי משמרת הלילה במערכות העיתונים עשו את הלילה במשרדיהם, ולא יכלו ללכת הביתה.

.
ילדים פצועים מאושפזים אחרי המהומות בתל אביב, נובמבבר 1945. מקור תמונה: הארכיון הציוני המרכזי

 

.
מחסום בריטי בתל אביב, נובמבר 1945. מקור התמונה: הארכיון הציוני המרכזי

 

זהו הרקע למכתב שלהלן.

לאחרונה נתגלה בארכיון הספרייה הלאומית עלון מסתורי, שנכתב במהלך התקופה שתוארה לעיל. זהותו של הכותב איננה ידועה לנו; על המכתב חתום "תושב תל אביב"

.
עמוד השער של העלון, שהתגלה בארכיון הספרייה הלאומית, ובו המכתב האנונימי

 

.
העמוד הראשון במכתב האנונימי

האופן שבו התגלגל המכתב לספרייה הלאומית וזהותו של התורם אינם ברורים בדיוק. בצורה חריגה, המכתב כתוב באנגלית והוא ממוען לאנשי הדיוויזיה המוטסת השישית הבריטית שהוצבה אז בתל אביב. הטקסט הוא טקסט עוצמתי. אנו מביאים אותו להלן במלואו:

 

לאנשי הדיוויזיה המוטסת השישית

כותב אני אליכם כתושב מן השורה בתל אביב, כדי לספר לכם כיצד מרגישים רובנו בימים אלה של שברון לב ותחושת מרירות. זה שבוע אתם כובשים את עירנו. אתם נועלים אותנו בבתינו יום ולילה, בגלל אספסוף של פרחחי רחוב שעשו דברים, שכשהם מתרחשים בליברפול או בגלזגו מטפלת בהם המשטרה בתוך שעות, אם לא דקות. הטנקים שלכם מתגלגלים ברחובותינו, האווירונים שלכם חגים מעל גגות בתינו, והטילים שלכם מאירים את השמיים שמעל. אתם מנהלים מלחמת עצבים קטנה וחביבה נגד תושביה השלווים של עיר מודרנית.

האם אתם חושבים שהפחדתם אותנו? בקרב 200,000 היהודים שגרים בתל אביב אין ולו משפחה אחת שלא איבדה אדם קרוב במחנות המוות ובתאי הגזים של היטלר. האם אתם חושבים שמראה הטנקים או רשף הטילים יבהילו אנשים שעברו את כל הייסורים הללו?
אין לי ספק שרבים מכם מתעבים את כל העסק הזה כולו. אינכם שכירי חרב; אתם אזרחיה החופשיים של מדינה חופשית שהצטרפו למלחמה בצורר האיום עלי אדמות. מילאתם את תפקידכם ועשיתם זאת בגבורה. כעת מעסיקים אתכם במשימה שונה בתכלית. נשלחתם לארץ הזאת, כך אמרו לכם, "להילחם ביהודים". במילים אחרות: לשבור את התנגדותם של אנשים נואשים, נגד האיומה שבבגידות.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז התחייבה הממשלה הבריטית – בתמיכת האומות המאוחדות כולן – לסייע ליהודים לבנות מחדש את ביתם הלאומי בפלשתינה. עיניכם הרואות, מה חוללה המדיניות הזאת בארץ הזאת. היא כוננה ציוויליזציה חדשה, לא פחות מכך. רוח חדשה החייתה את הארץ העתיקה הזאת – והעדות לכך היא תל אביב זו, היישובים החקלאיים היהודים, ירושלים החדשה וחיפה, האוניברסיטה העברית ואינספור המכללות והמוסדות הציבוריים, בסטנדרטים חדשים לחיים – הן בקרב יהודים הן בקרב ערבים. לראשונה, אחרי מאות בשנים של פזורה בגלות וניוון, שוב צועדים יהודים בגוו זקוף על אדמתו העתיקה של עמם. רק מטרה אחת ותשוקה אחת להם: להביא אל הארץ הזאת את שארית הפליטה מהקהילות היהודיות הנרדפות והמעונות במדינות אחרות, ולבנות את ביתם בקרבם.

הממשלה הבריטית החליטה שלא יקום ולא יהיה. על היהודים, אומר מר בווין, להישאר באירופה ולסייע "לשקם את הציווליזציה שלה". ניחא, שאירופה כולה מלאה באויביהם וששישה חודשים אחרי נפילת הנאצים, במדינות ששוחררו מעול הנאצים, יהודים עדיין נרדפים ונרצחים. מעולם בעבר לא נזקקו היהודים בחריפות כזו לבית לאומי זה, ומעולם בעבר לא ננעלו שעריו בפניהם בצורה יעילה כל כך.

שום ועדת חקירה מהסוג שהבטיח מר בווין אינה נחוצה כדי לבסס את העובדה שהניצולים היהודים מאימת הנאצים רוצים לנער מעליהם את אבק אירופה המוכתמת בדם ולמצוא מקלט ובית בקרב בני עמם, בארץ הזאת. שום ועדת חקירה אינה נחוצה כדי להוכיח שפלשתינה מסוגלת לקלוט את הניצולים הללו טוב יותר ומהר יותר מכל מדינה אחרת עלי אדמות, ולהפכם משבר כלי לחברים מועילים בחברה. שום אדם, שלו היכרות מזערית עם העובדות, אינו מאמין שהוועדה של מר בווין הינה יותר מכלי ישן, שאבד עליו הכלח, למשוך את הזמן, אולי יצוץ דבר מה.

אין לנו אשליות באשר למה שמונח לפתחנו. יודעים אנחנו שבכוחם של האווירונים שלכם והטנקים לחזור ולהפוך את תל אביב בתוך שעות למדבר החולי שהייתה לפני שהתחלנו לבנות אותה, לפני שלושים שנה. יודעים אנחנו שבכוחכם להפוך את ארץ ישראל היהודית כולה – את ערינו ואת היישובים שלנו, את בתי הספר ואת המכללות – לאבק. לכם כוח הזרוע, אבל תום הלב איננו שלכם עוד. נלחמים אתם למען הפַּחוֹת הערבים, שרוצים לשוב ולדרדר את פלשתינה לשממה ולקיפאון שמצאו כאן החלוצים שלנו לפני חמישים שנה. נלחמים אתם למען אילי הנפט, שלמען רווחיהם מוכנים להקריב לפחות ולאפנדים את כל שבנינו בארץ הזאת בזיעה ובדמעות. מה אכפת להם מקדמה ומפיתוח? הם רוצים שתסיימו אתם את המשימה שבה החלו היטלר והימלר – להרוס את היהודים. העיר הצעירה והמשגשגת הזאת, שהעניקה מקלט לאלפים רבים, שאילולא כן היו מתים בתאי הגז של הנאצים – שומה עליה להיחרב בפצצות ובטנקים שלכם? יישובינו החקלאים, שעליהם דובר ונכתב ושבהם כה רבים מחבריכם לנשק מצאו מנוחה ומרגוע בשעותיה האפלות ביותר של המלחמה – כלום עליהם להפוך שוב לביצות ומדבריות מסולעים שהיו בימים הטובים ההם, של אי השלטון הערבי?

הנכם חמושים מספיק לבצע את המלאכה המכוערת הזו, אף שסביר שתיתקלו בהתנגדותם הנואשת של אנשים שלא נשאר להם עוד מה להפסיד. אבל לא הטנקים שלכם ולא האווירונים יצליחו לשבור את נחישותנו לשוב ולבנות את הארץ הזאת, שתישאר ביתנו הלאומי, יאמרו אשר יאמרו מר אטלי ומר בווין. אם תחריבו את כל אשר הקמנו, את מקומם של הטנקים שלכם והסוללות יתפסו הפַּחוֹת והבדווים ושלטונם הכושל. אבל בכך לא יבוא סוף לסיפור, אף שבוודאי יבוא בכך הקץ על השלטון הבריטי ועל תהילתה של מדינה זו. מארבע כנפות תבל יבואו אחרים והם ישובו וייבנו את שחירבתם. אין כוח בעולם שיוכל למנוע מאיתנו לשוב לארץ שבה חוללה ההיסטוריה את זהותנו.

תל אביב, נובמבר 1945
תושב תל אביב

.
העמוד האחרון במכתב

ב-15 בנובמבר התחדשו המהומות, ושלושה אנשים נוספים נהרגו. העוצר נמשך עוד שישה לילות רצופים. עד סוף החודש התרחשו עוד אירועים אלימים בכל רחבי הארץ, וארבעה עשר חברי היישוב היהודי מצאו את מותם. תנועת המרי העברי הוסיפה לפעול פחות משנה לאחר מכן והתפרקה באוגוסט 1946.

 

האם אתם מזהים את הטקסט במכתב שלעיל? האם איתרתם רמזים כלשהם, שעשויים להצביע על זהות הכותב? במידה שיש לכם מידע כלשהו שיוכל לשפוך אור על התעלומה, אנא פנו לשי בן ארי בכתובת הדוא"ל הבאה: Shai.Ben-ari@nli.org.il.

 

 

הכתבה הוכנה בסיועו של אריאל ויטרבו, מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

* הציטוט לקוח ממאמרו של גיורא גודמן: Giora Goodman, “‘Troops were then forced to fire’: British army crowd control in Palestine, November 1945” in the journal Small Wars & Insurgencies (Volume 26, Issue 2, 2015).

כתבות נוספות

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

70 שנה אחרי: האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

 

שירה | אירופה זו, על עירומה היפהפה

שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן

shira_51-715x537

משה מירסקי, ההולכים למות מריעים לקיסר, ציורי שמן של חיים אתר ומגבות, מתוך התערוכה "14 כיוונים לרוח", המשכן לאמנות עין חרוד (אוצרים: יניב שפירא וטל גלפר)

.

מירלה משה אלבו

בְּהֶנֵּף אֶחָד מַפְנִים עֵצִים אֶת מַבָּטָם.
זֶה צְלִיל הַחֹרֶף, נִזְכָּר הַטַּחַב, וּנְבָגָיו דּוֹלְקִים פִּתְאוֹם
כְּמוֹ חֻשְׁמְלוּ מִמַּיִם.

אִם הַיַּעַר אֶל אֲגַם פּוֹנֶה וְזֶה לֹא בָּא,
יוֹבִילוּ זְקִיפֵי הַגֶּשֶׁם אֲגַם אֶל הַיַּעַר.

טִפּוֹת קֵרְחוֹת, בִּטְנָן תְּפוּחָה, כְּמוֹ
פִּסְלוֹנִים שֶׁל בּוּדְהָא, גּוֹלְשׁוֹת עַל הֶעָלִים.
עַלְוַת תִּרְזָה סוֹכֶכֶת עַל זוּג צָעִיר.

לֵב בַּגֶּזַע חוֹרֵת הַנַּעַר.
אוֹצֵר אוֹלָר בַּמַּתֶּכֶת הַקָּרָה פְּנֵי נַעֲרָה סְמוּקוֹת.
את חִיּוּכוֹ מַשְׁחִיז הַלַּהַב לְזֵכֶר
מְרִידַת הָעֵץ
קֹדֶם תְּבוּסָתוֹ.

צֶבַע לַתְּבוּסָה, גּוּפָהּ דִּבְשִׁי,
גָּמִישׁ. כְּמוֹ רַקְדָנִית עַמּוּד
נִכְרֶכֶת סְבִיב הַגֶּזַע.

הַאִם זוֹכֵר שָׂרָף אֶת כַּת מַאֲמִינָיו, אֶת הַפְּתָאִים, אֶת הַדְּבֵקִים בּוֹ?

מַטְבִּיל, כְּמוֹ מִיסְיוֹנֶר, כְּנִימָה,
עַלְעָל או גְּמַל
שְׁלֹמֹה, בְּעוֹד זֶה פּוֹרֵשׂ כְּמוֹ צַלְיָן
אֶת כַּפּוֹתָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

הַאִם יִזְכֹּר שָׂרָף טְבִיעוֹת שֶׁל עַכָּבִישׁ אוֹ מֵחוּשֵׁי רַפְרַף, פָּנָיו
שֶׁל הַחוֹרֵת? הַאִם יַכִּיר אֶת הָעוֹמֵד, מֵסִיט בְּרֹךְ אֶת שְׂעָרָהּ,
עוֹנֵד עֲנַק עִנְבָּר לְצַוַּאר אַחֶרֶת?
חֲנוּטִים חַסְרֵי הַחֶסֶד, כְּלוּאִים בְּאֶבֶן חֵן. אִלְּמִים
דִּבְרֵי יְמֵי הָאַהֲבָה
קְצָרִים כָּאוֹר הַמִּתְמַעֵט.

.
* עִנְבָּר הוא אבן חן הנוצרת מהתאבנות שרף עצים במעבה האדמה.

 

כְּשֶׁנִּקְּרָה בְּדַרְכּוֹ שֶׁל יוּג׳ִין לַהֲקָה נוֹדֶדֶת
נִגְּרוּ דְּמָעוֹת עַל פָּנָיו האַנְקוֹרִיוֹת
וְלֹא בְּשֶׁל רוּחַ הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ בָּכָה, אֶלָּא מִצַּעַר
שֶׁאֵין צִפּוֹרֵי אָמֶרִיקָה כַּצִּפּוֹרִים
בְּמַחֲזוֹת שֶׁקְסְפִּיר.

כֵּיוָן שֶׁנִּצְטַיְּרָה לוֹ אֵירוֹפָּה זוֹ, עַל עֵירֻמָּהּ הַיְּפֵהפֶה
הַחִוֵּר, מַרְעִידָה מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן חַדְרָהּ, אוֹחֶזֶת
מַגַּף קְטִיפָה וְשָׁרָה אֶל תּוֹכוֹ, כֵּיוָן שֶׁשַּׁבְרִירִים שֶׁל בְּדֹלַח
נִחֲתוּ עַל רֹאשׁוֹ וּזְמִירִים נָתְנוּ קוֹלָם
יָרַד לָתַּחְתִּית, שַׂק הוֹמֶה וּמְפַרְפֵּר
עַל שִׁכְמוֹ, יָצָא בּוֹאֲכָה
סֶנְטְרַל פַּרְק, וְשִׁחְרֵר מֵאָה זַרְזִירִים אֵירוֹפֵּאִים בְּדִיּוּק. מִשֶּׁהִתְעוֹפְפוּ
קַד לְכָאן וּלְכָאן וְהֵסִיר מִגְבַּעְתּוֹ לִפְנֵי עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, מָשָׁל
נְשׁוֹת וּינְדזוֹר הָיוּ
וְהִצְטַנֵּעַ "עַל לֹא דָּבָר, עַל לֹא דָּבָר".

בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה
מְהֻדָּר בְּלַּשְׁלֶשֶׁת וּבְנוֹצוֹת, נִרְדַּם בַּחַשְׁמַלִּית
וְיָרַד בְּתַחֲנָה לֹא לוֹ, קוֹרֶה.

יֵשׁ לְצַיֵּן גַּם
שֶׁעָגְבוּ וְרַבּוּ צִפּוֹרֵי־הַשִּׁיר וְרִטְּשׁוּ רָקִיעַ, וְחָמְסוּ
אֶרֶץ, בֻּסְתָּנִים הִכְחִידוּ, וְאַף אֲוִירוֹנִים חָרְדוּ מִפְּנֵיהֶם
וְהָיוּ הַמֵּאָה לְמָאתַיִם מִילְיוֹן.

בְּלִינְג בְּלִינְג
נוֹצָתָם נוֹצֶצֶת, מַעֲשֵׂה יְדֵי צוֹרֵף. בְּלָה־בְּלָה, דְּיוֹ
קֻלְמוּסָם פּוֹלֵט.

 

הַגַּחְלִילִיּוֹת נֶעֱלָמוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ.

בְּמוּזֵאוֹן דִּמְיוֹנִי
סְדוּרוֹת הַחִפּוּשִׁיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
כַּנְפֵיהֶן קֻפְּלוּ עַל סָטֶן לָבָן.

בְּלוּחִית הַכֶּסֶף נֶחְרַט
׳כִּבּוּי אוֹרוֹת׳.

 

המשוררת מירלה משה אלבו מתגוררת בתל אביב. ספר ביכוריה, "קילו ברזל קילו נוצות", ראה אור בהוצאת עתון 77 ב-2016. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים, "מגֵפת השינה". שירים נוספים שלה התפרסמו בעבר במוסך.

.

.

דיתי רונן

בין בואי ללכתי

בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם
הִנֵּה זַרְזִיפִים
נוֹשְׁרִים כְּמוֹ מַסֵּכַת חַמְצָן
נוֹטְפִים מֵעַל הַמּוֹשָׁב
זַרְזִיפִים שֶׁל מִלִּים
תְּלוּיוֹת בַּאֲוִיר תָּרוֹת אַחַר
תְּנוּעַת הַחֹפֶשׁ הַמְּלֵאָה
שֶׁתִּקַּח אוֹתִי מִחוּץ לְכוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
לְעֶמְדַּת הַמּוֹצָא שֶׁאֵין בָּהּ רָצוֹן וְאֵין בָּהּ כִּוּוּן
וְאֵין בָּהּ דָּבָר לְבַד מֵהַבִּלְתִּי יָדוּעַ.
נְטוּלַת חוּשׁ כִּוּוּן
וּבְלִי הַלַּחַץ הַבָּרוֹמֶטְרִי הַיָּדוּעַ
הֵן מַרְפּוֹת עַצְמָן,
נוֹשְׁרוֹת לְתוֹךְ חֵיקִי.

רַק כְּשֶׁאֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַבִּיט בִּי
אֲנִי מְעִזָּה. לוֹפֶתֶת בַּתּוֹדָעָה
אֶת תְּמוּנַת הַדֶּרֶךְ וְאֶת קֶצֶב
הִתְקַדְּמוּת הַמָּטוֹס עַל הַמַּפָּה
וְחוֹשֶׁבֶת עַל שְׁמוֹת הַמְּקוֹמוֹת
מֵעֲלֵיהֶם אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַלֵּךְ בָּם
כְּמוֹ פַּעַם לִפְנֵי שֶׁהָיוּ לָנוּ כִּרְכָּרוֹת.
אֲנִי יְכוֹלָה לֶאֱחֹז בָּאֲוִיר
אֶת הַגּוּף וְאֶת הַמַּחְשָׁבָה
לִהְיוֹת בְּתוֹכִי וּמִחוּצָה לִי
לָצוּף בֵּין יֶשְׁנִי לְאֵינֶנִּי
לֹא לִהְיוֹת וּבְכָלְזֹאת לִהְיוֹת.

שְׁתֵּי נָשִׁים מִיְּמִינִי שׁוֹלְפוֹת
אֶת עֲלוֹנֵי הַמְּכִירָה
מִכִּיסֵי הַמּוֹשָׁבִים שֶׁלִּפְנֵיהֶן
מִתְלַבְּטוֹת בֵּין בֹּשֶׂם לִשְׂפָתוֹן
וַאֲנִי שׁוּב צוֹבֶטֶת אֶת עַצְמִי
כְּמוֹ בַּטְּרֶק הַהוּא בַּגּ'וּנְגֶּל שֶׁל נָגַרְהוֹלֶה
וּבָרִיקְשָׁה בָּעֲלִיָּה לְצָ'מוּנְדִי הִיל
מְחַיֶּכֶת אֶת הַחִיּוּךְ הַסּוֹדִי שֶׁלִּי
עַל שֶׁבָּאתִי וְעַל שֶׁהָלַכְתִּי
וְעַל אֵיךְ שֶׁבָּאתִי וְעַל אֵיךְ שֶׁהָלַכְתִּי
וְעַל הַזַּרְזִיפִים שֶׁתָּמִיד נוֹשְׁרִים הַיְשֵׁר לְחֵיקִי
בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים שֶׁנִּפְתָּחִים עָלַי
בֵּין בּוֹאִי לְלֶכְתִּי.

 

שגם המים ידעו שאת מים

אֲבָל אָז כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדוּ
אוֹתִיּוֹת בֵּין הַגַּלִּים
זַהֲרוּרִיּוֹת מְנַצְנְצוֹת קְדֻשָּׁה
נִקְבָּצוֹת זוֹ אֶל זוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
מִלִּים לוֹהֲטוֹת בִּדְחִיפוּתָן.
הָרוּחַ הַזֹּאת הַמְּסַנְוֶרֶת
מְתַעְתַּעַת בִּי
לִכְתֹּב עַכְשָׁו אוֹ לִשְׁכֹּחַ
כְּלוֹמַר לָמוּת.

עַכְשָׁו לַעֲזֹב הַכֹּל.
שֶׁגַּם הַמַּיִם יֵדְעוּ שֶׁאַתְּ מַיִם.
שֶׁאַתְּ עֲשׂוּיָה מַיִם.
שֶׁבָּאת מֵהַיָּם.
שֶׁאַתְּ הַיָּם.
הֲיִי טִפָּה
וְהֵעָלְמִי
וְשׁוּב הֲיִי
אַחֶרֶת.

לִכְתֹּב עַכְשָׁו שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ שֶׁלֹּא לָמוּת
מֵימִית כְּמוֹ שֶׁאַתְּ, אַחַת עִם הַזְּלִיגָה הַגְּדוֹלָה
אַחַת עִם הָאוֹר אַחַת עִם שְׁבָרָיו עִם שִׁבְרֵי שְׁבָרָיו
הַהֲבָרוֹת הַלָּלוּ הֵן אַתְּ שֶׁלָּךְ אִתָּךְ, הֲיִי עִמָּן הֲיִי אִתָּן
רְאִי כֵּיצַד אִמֵּךְ הַתִּיאָמָת שׁוֹלַחַת אֵלַיִךְ אֶת עִנְבְּרֵי צוּפָהּ
תָּמִיד עֵינָהּ עִמָּךְ, לַקְּטִי אוֹתָן אֶל חֵיקֵךְ כְּמוֹ פַּעַם
כְּמוֹ צְדָפִים כְּמוֹ שִׁבְרֵי צְדָפִים אִסְפִי אוֹתָן כְּמוֹ הָאוֹר
חוֹבְרוֹת זוֹ לָזוֹ חוֹבְרוֹת אֵלַיִךְ הִנֵּה הֵן
מְנִיחוֹת עַצְמָן שַׁרְשֶׁרֶת
קוֹלָר לְמַרְגְּלוֹתַי.

 

דיתי רונן, משוררת, עורכת שירה וחוקרת תרבות ואמנות. פרסמה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם, "שיבת הבית ונדודיו" (הקיבוץ המאוחד, 2016) זכה בפרס קוגל. השירים מתוך קובץ בכתובים.

.

.

ריקי כהן

קשיי תקשורת

הָעֶרֶב הִסְמִיךְ מִשְּׁתִיקוֹת בְּהוּלוֹת
חָתַרְנוּ בָּרְחוֹב הֶעָכוּר.
שְׁתִיקָה נוֹשֶׁכֶת אֲחוֹתָהּ,
וַאֲנִי בִּכְלָל אִמָּא שֶׁלָּךְ.
זֶה עָלַי
לְרוֹקֵן בְּכַפִּית אֶת אוֹקְיָנוֹס הַמֶּרְחָק הַזֶּה.

מֵהַקָּצֶה הֵגִיחַ הַגֶּבֶר הַהוּא,
הִתְגַּלּוּת מִפִּנָּה עֲלוּמָה
פִּתְאוֹמִי, אֲפֹר זָקָן, לָבוּשׁ לָבָן
מְשׂוֹחֵחַ עִם עַצְמוֹ בְּלַהַט,
בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה
"אֵיךְ הָיִיתָ מַסְבִּיר לָהֶם אֶת זֶה,
מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר לָהֶם בִּמְקוֹמִי?" הִתְעַמֵּת
עִם הַחֹשֶׁךְ
וְנָמוֹג אֶל תּוֹכוֹ.
בְּשַׁבְרִיר הָרֶגַע הַהוּא הִתְפַּלַּלְתִּי
לְהַבְחִין בְּחוּט
בֵּין הָאֹזֶן לִשְׁפִיּוּת.
רָאִית אֶת זֶה אִמָּא,
הִיא חָתְכָה אֶת הַדְּמָמָה
רָאִית שֶׁהָיָה לוֹ מַכְשִׁיר שְׁמִיעָה?

 

למוות

לַמָּוֶת יֵשׁ טַעַם עֲרָפֶל וְצֶבַע אֶבֶן,
אוֹ לְהֶפֶךְ.
כְּבָר פַּעֲמַיִם אוֹ יוֹתֵר נִדְבַּק אֵלַי
כְּתֹנֶת מֶשִׁי
כְּתֹנֶת נְעָצִים.

כַּמָּה מֵהֶם נוֹתְרוּ בָּעוֹר.
נִסִּיתִי שָׁנִים וּלְבַסּוֹף הִשְׁאַרְתִּי.
הֵם נִזְכָּרִים לִדְקֹר
כְּשֶׁאֲנִי נָסָה
בְּמֶרְכְּבוֹת שִׁכְחָה מְשֻׁנּוֹת
אוֹ כְּשֶׁאֲנִי עַצְמִי.

הֵם נְמַסִּים אֶל הָאִי
כְּשֶׁהַיַּלְדָּה שֶׁלִּי
מִתְעוֹרֶרֶת אֵלַי
מִזְדַּהֶרֶת אֶל הַיּוֹם הַנִּפְרָשׂ.

 

כרתים

בַּדֶּרֶךְ לִכְרֵתִים
נִכְרְתוּ הַשָּׁמַיִם
לַחֲטִיבוֹת:
בַּתַּחְתּוֹנִים הַחֹשֶׁךְ.
הִכַּרְתִּיו.
בָּעֶלְיוֹנִים –
אוֹר מִזְדַּהֵר
שֶׁל רֶגַע הֻלֶּדֶת.
וְלֶהָבָה אֲדֻמָּה
חוֹתֶרֶת
לַהַב מְשֻׁנָּן,
אֲלֻמָּה בָּאֲפֵלָה הַסְּמִיכָה.

וַיְהִי בֹּקֶר
שְׂמִיכָה שֶׁל אוֹר כִּסְּתָה
אֶת שְׂמִיכַת הַחֲשֵׁכָה.

 

ריקי כהן, משוררת ("ערמה מלוכלכת בכל חדר") וכותבת סיפורים, עורכת האנתולוגיות "אצלכם זה בוכה" (בוקסילה) ו"את לא נולדת אישה" (מרום תרבות ישראלית). השירים מתוך ספרה החדש, "מעטה דק", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס.

.

.

טל חסן

שוב

יוֹשְׁבִים בַּשֻּׁלְחָן הֶעָגֹל.
עֵינֵי־שָׁקֵד אוֹחֲזוֹת
בַּזֹּהַר הַיָּרֹק:

שְׂרִידִים שֶׁל גָּת חָבוּל
חֲצִי בִּירָה
זַיִת שֶׁנּוֹתָר עָמֹק בַּשֶּׁמֶן.

בְּיָד אַחַת עֲשַׁן נִשְׁמָתְךָ פּוֹרֵחַ וּבַיָּד
הַשְּׁנִיָּה הַסֵּפֶר אֶל מוּל הָעַיִן הַמְּלֵאָה:
"יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים"*:

אֵיךְ, שׁוּב, לִבְחֹר אֶת הַכּוֹכָב הַנָּכוֹן?
אֵיךְ, שׁוּב, לַעֲמֹד מוּל לְבָנָה קְלוּשָׁה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים?
אֵיךְ, שׁוּב, בְּכָל לִמּוּד, לִדְרֹשׁ בַּמּוֹרִיק וּבַמִּתְכַּחֵל?

רָאִיתִי יָם עַל הַמֵּצַח –
הַשְּׁאָר הָיָה מֻטְבָּע בַּגַּב.

* תהילים קז, כג

 

מבט התולעת

מִכָּאן נִתָּן לְהַנְבִּיט פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה וְלֵב.
מִכָּאן נִתָּן לְהַבְחִין בִּתְנוּעַת הַיּוֹצֵר.
מִכָּאן, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב, נִתָּן לֶאֱסֹף אֶת
הָרוּחוֹת, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב לִירוֹת צָפוֹן כָּחֹל.
מִכָּאן נִתָּן לְהַצִּיב אֱמוּנָה וָדֶרֶךְ
וְלִקְרֹא בְּקוֹל אֶת הַשְּׁמַע וְהַמּוֹדֶה.

 

טל חסן, בן 43, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. שירים פרי עטו ראו אור בעיתונות, באנתולוגיות ובכתבי עת לספרות. השירים מתוך ספר שיריו "גומה ברוח" שיראה אור במהלך 2019.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת ליאת מורבצ'יק, טל ניצן, ניקולא יוזגוף אורבך וקארינה ס. לינצקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן