"בביצות מתגלגל התאו"

אגם החולה במפות מאוסף לאור בספרייה

1

אגם החולה התקיים עד שנות החמישים של המאה הקודמת; שרידיו נמצאים כיום בתחום שמורת החולה. האגם מופיע בצורה ציורית במפות עתיקות רבות. את שמותיו השונים ניתן לזהות במבחר מן המפות:

במפה מתוך תנ"ך נוצרי, 1603, החולה מופיעה בשם "אגם סמכוניט".

1

במפתו של אדריכם משנת 1590 ניתן לראות את אגם החולה בשמו "מי מרון".

זוהי מפת שבט מנשה מתוך ספרו של המחבר המתאר את ארץ ישראל על פי נחלות השבטים. המפה מכוונת אל המזרח. מימין לאגם החולה נראה חלקה הצפוני של הכנרת.

1

במפת נחלת שבט נפתלי מאת תומס פולר, 1650, מסומן אגם החולה בשם "מי מרום". משמאל לאגם מצוירת מלחמת צבא יהושע בכנענים.

1

בסמוך לחולה מופיעה העיר הכנענית 'אבל בית מעכה'.

במפה מתוך הגדת אמסטרדם, 1695, אגם החולה מסומן בשם "מי מרון". ניתן לראות כי גם במפה זו כמו בשתיים מקודמותיה האגם מוקף בשורת עצים גבוהים.

1

במפה מתוך אטלס תנכ"י מן המאה ה-19 מצוינים שלושת שמות האגם: מי מרום, אגם סמכוניטיס, ים החולה. כן מסומנים אזורי הביצות שמצפון לו.

1

מדרום לחולה מסומן המעבר ההיסטורי מאזור הגולן אל הגליל – גשר בנות יעקב.

שם האגם סמכוניטיס ייתכן ונובע מן המלה הערבית לדגים ששכנו בים זה. ואכן, ר' רחמים יוסף אופלטקה, המתלווה לאמו במסעה מירושלים למירון בל"ג בעומר תרל"ו, 1876, מתאר את מסעם ומתייחס לעיר צפת באומרו "דגים בה לרוב הבאים מים חילתא… מים מתוקים…" (מסעות ארץ ישראל : של עולים יהודים מימי הבינים ועד ראשית ימי שיבת ציון /קיבצם וביארם אברהם יערי ; יוצא לאור ע"י המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית. עמ' 632.  הספר בקטלוג הספרייה הלאומית.  השם "חילתא" מופיע בתלמוד הבבלי.)

 

מפתו של החוקר גוטליב שומכר, 1900, מציגה אף היא את ימת החולה ואת הביצות שמצפון לה. שומכר היה מהנדס טמפלרי ששרטט מפות חשובות של אזור צפון הארץ, ירדן, והגולן. בית משפחתו במושבה הגרמנית בחיפה שופץ והורחב ומשמש כיום כמלון בוטיק. בסמוך לימת החולה במפת שומכר מסומנים גם היישובים היהודים שהוקמו על ידי אנשי העליה הראשונה: יסוד המעלה (1883) ומשמר הירדן (1890). על יסוד המעלה כותב החוקר ישעיהו פרס בספרו: "נוסדה… בידי מהגרים מפולניה ובאה בשנת 1890 תחת הנהלת פקידות הברון רוטשילד, שהפכה את כל שטח המושבה לגן פרחים והקימה בה בית חרושת לעשית שממני בושם ותמרוקים".

גם החוקר אברהם משה לונץ מתייחס ליסוד המעלה, וכך הוא כותב ב- 1891 בספרו בפרק על המושבות בארץ הגליל: "המושבה הזאת עומדת על שפת 'מי מרום'… ובשנה החולפת כונן בה הנדיב גן גדול אשר בחלק גדול ממנו נטועים פרחי חמד מפיקי ריח, אשר מהם יוציאו שמנים מריחים… אנית תורן קטנה תעבור על פני מי מרום להביא קנים וזבל מעברו השני להמושבה, ועל נס התורן כתוב בעברית מעבר אחד 'יסוד המעלה' ומעבר השני 'מי מרום'".

1

את אזור הביצות שמצפון לאגם מי מרום מתאר ישעיהו פרס כך: "…שפלת בצות ברוחב 2 שעות…. אדמתה מצמיחה קני גומא… וסוף שלתוך מעבם אי אפשר לחדור. בשפלה הזאת יושבים בדוים מסכנים (אל-עורנה) וצוענים מלוכלכים החיים על הציד והדוגה ועל מרעה הבקר. בבצות מתגלגל התאו וגם חזיר היער יופיע…" (פרס, ישעיהו, ארץ ישראל וסוריה הדרומית : ספר המסעות / ירושלם : הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א 1921. עמ' 304.)

במפה נוספת של שומכר, מעט מאוחרת יותר, מסומן כפר אלג'יראי א-זובייד ליד יסוד המעלה. בתולדות ייסוד המעלה מסופר שחלק מאדמות היישוב נרכשו מן השבט הבדואי א-זביד. נראה כי שומכר שייך בטעות את אדמות א-זביד לקהילה האלג'יראית ששכנה בגליל בתקופה זו (ראו מאמרו של פרופ' מוסטפא עבאסי ממכללת תל חי בנושא הקהילה האלג'יראית בגליל).

1

גם ישראל בלקינד בספרו מתייחס אל ביצות החולה:

1
"עדרי ראמים" = הכוונה הינה לתאו

בשנת 1951 מכריזה הקרן הקיימת לישראל על הנושא המרכזי של מפעל הנוער השנתי:

1

בעלון שפורסם על ידי הקרן הקימת לישראל ב-1951, והשמור באוסף המפות ע"ש ערן לאור, נמצא את מפת תכנית יבוש החולה בלווית ברכות מאת ראש הממשלה דוד בן גוריון ותאור שלבי ביצוע המפעל ועתידו, והכל מתוך ראייתו כמיזם הראוי להכתיר את עבודת הקרן הקימת ב- 50 שנותיה הראשונות. היום, בחלוף 68 שנים, ההתרגשות החיובית דאז נראית מופרזת.

ובכך תם נסיוננו להתחקות אחר האגם הנעלם שיובש ובהיוולדו מחדש יצר את שמורת הטבע הראשונה בישראל – שמורת החולה, ובאזור ביצותיו שיובשו את אגמון החולה, אתר צפרות בעל חשיבות בקנה מידה בינלאומי.

 

הכתבה הוכנה בעזרתה של איילת רובין

 

כתבות נוספות:

מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ?

עירוב בעיר נא אמון

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק

 

שירה | אירופה זו, על עירומה היפהפה

שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן

shira_51-715x537

משה מירסקי, ההולכים למות מריעים לקיסר, ציורי שמן של חיים אתר ומגבות, מתוך התערוכה "14 כיוונים לרוח", המשכן לאמנות עין חרוד (אוצרים: יניב שפירא וטל גלפר)

.

מירלה משה אלבו

בְּהֶנֵּף אֶחָד מַפְנִים עֵצִים אֶת מַבָּטָם.
זֶה צְלִיל הַחֹרֶף, נִזְכָּר הַטַּחַב, וּנְבָגָיו דּוֹלְקִים פִּתְאוֹם
כְּמוֹ חֻשְׁמְלוּ מִמַּיִם.

אִם הַיַּעַר אֶל אֲגַם פּוֹנֶה וְזֶה לֹא בָּא,
יוֹבִילוּ זְקִיפֵי הַגֶּשֶׁם אֲגַם אֶל הַיַּעַר.

טִפּוֹת קֵרְחוֹת, בִּטְנָן תְּפוּחָה, כְּמוֹ
פִּסְלוֹנִים שֶׁל בּוּדְהָא, גּוֹלְשׁוֹת עַל הֶעָלִים.
עַלְוַת תִּרְזָה סוֹכֶכֶת עַל זוּג צָעִיר.

לֵב בַּגֶּזַע חוֹרֵת הַנַּעַר.
אוֹצֵר אוֹלָר בַּמַּתֶּכֶת הַקָּרָה פְּנֵי נַעֲרָה סְמוּקוֹת.
את חִיּוּכוֹ מַשְׁחִיז הַלַּהַב לְזֵכֶר
מְרִידַת הָעֵץ
קֹדֶם תְּבוּסָתוֹ.

צֶבַע לַתְּבוּסָה, גּוּפָהּ דִּבְשִׁי,
גָּמִישׁ. כְּמוֹ רַקְדָנִית עַמּוּד
נִכְרֶכֶת סְבִיב הַגֶּזַע.

הַאִם זוֹכֵר שָׂרָף אֶת כַּת מַאֲמִינָיו, אֶת הַפְּתָאִים, אֶת הַדְּבֵקִים בּוֹ?

מַטְבִּיל, כְּמוֹ מִיסְיוֹנֶר, כְּנִימָה,
עַלְעָל או גְּמַל
שְׁלֹמֹה, בְּעוֹד זֶה פּוֹרֵשׂ כְּמוֹ צַלְיָן
אֶת כַּפּוֹתָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

הַאִם יִזְכֹּר שָׂרָף טְבִיעוֹת שֶׁל עַכָּבִישׁ אוֹ מֵחוּשֵׁי רַפְרַף, פָּנָיו
שֶׁל הַחוֹרֵת? הַאִם יַכִּיר אֶת הָעוֹמֵד, מֵסִיט בְּרֹךְ אֶת שְׂעָרָהּ,
עוֹנֵד עֲנַק עִנְבָּר לְצַוַּאר אַחֶרֶת?
חֲנוּטִים חַסְרֵי הַחֶסֶד, כְּלוּאִים בְּאֶבֶן חֵן. אִלְּמִים
דִּבְרֵי יְמֵי הָאַהֲבָה
קְצָרִים כָּאוֹר הַמִּתְמַעֵט.

.
* עִנְבָּר הוא אבן חן הנוצרת מהתאבנות שרף עצים במעבה האדמה.

 

כְּשֶׁנִּקְּרָה בְּדַרְכּוֹ שֶׁל יוּג׳ִין לַהֲקָה נוֹדֶדֶת
נִגְּרוּ דְּמָעוֹת עַל פָּנָיו האַנְקוֹרִיוֹת
וְלֹא בְּשֶׁל רוּחַ הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ בָּכָה, אֶלָּא מִצַּעַר
שֶׁאֵין צִפּוֹרֵי אָמֶרִיקָה כַּצִּפּוֹרִים
בְּמַחֲזוֹת שֶׁקְסְפִּיר.

כֵּיוָן שֶׁנִּצְטַיְּרָה לוֹ אֵירוֹפָּה זוֹ, עַל עֵירֻמָּהּ הַיְּפֵהפֶה
הַחִוֵּר, מַרְעִידָה מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן חַדְרָהּ, אוֹחֶזֶת
מַגַּף קְטִיפָה וְשָׁרָה אֶל תּוֹכוֹ, כֵּיוָן שֶׁשַּׁבְרִירִים שֶׁל בְּדֹלַח
נִחֲתוּ עַל רֹאשׁוֹ וּזְמִירִים נָתְנוּ קוֹלָם
יָרַד לָתַּחְתִּית, שַׂק הוֹמֶה וּמְפַרְפֵּר
עַל שִׁכְמוֹ, יָצָא בּוֹאֲכָה
סֶנְטְרַל פַּרְק, וְשִׁחְרֵר מֵאָה זַרְזִירִים אֵירוֹפֵּאִים בְּדִיּוּק. מִשֶּׁהִתְעוֹפְפוּ
קַד לְכָאן וּלְכָאן וְהֵסִיר מִגְבַּעְתּוֹ לִפְנֵי עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, מָשָׁל
נְשׁוֹת וּינְדזוֹר הָיוּ
וְהִצְטַנֵּעַ "עַל לֹא דָּבָר, עַל לֹא דָּבָר".

בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה
מְהֻדָּר בְּלַּשְׁלֶשֶׁת וּבְנוֹצוֹת, נִרְדַּם בַּחַשְׁמַלִּית
וְיָרַד בְּתַחֲנָה לֹא לוֹ, קוֹרֶה.

יֵשׁ לְצַיֵּן גַּם
שֶׁעָגְבוּ וְרַבּוּ צִפּוֹרֵי־הַשִּׁיר וְרִטְּשׁוּ רָקִיעַ, וְחָמְסוּ
אֶרֶץ, בֻּסְתָּנִים הִכְחִידוּ, וְאַף אֲוִירוֹנִים חָרְדוּ מִפְּנֵיהֶם
וְהָיוּ הַמֵּאָה לְמָאתַיִם מִילְיוֹן.

בְּלִינְג בְּלִינְג
נוֹצָתָם נוֹצֶצֶת, מַעֲשֵׂה יְדֵי צוֹרֵף. בְּלָה־בְּלָה, דְּיוֹ
קֻלְמוּסָם פּוֹלֵט.

 

הַגַּחְלִילִיּוֹת נֶעֱלָמוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ.

בְּמוּזֵאוֹן דִּמְיוֹנִי
סְדוּרוֹת הַחִפּוּשִׁיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
כַּנְפֵיהֶן קֻפְּלוּ עַל סָטֶן לָבָן.

בְּלוּחִית הַכֶּסֶף נֶחְרַט
׳כִּבּוּי אוֹרוֹת׳.

 

המשוררת מירלה משה אלבו מתגוררת בתל אביב. ספר ביכוריה, "קילו ברזל קילו נוצות", ראה אור בהוצאת עתון 77 ב-2016. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים, "מגֵפת השינה". שירים נוספים שלה התפרסמו בעבר במוסך.

.

.

דיתי רונן

בין בואי ללכתי

בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם
הִנֵּה זַרְזִיפִים
נוֹשְׁרִים כְּמוֹ מַסֵּכַת חַמְצָן
נוֹטְפִים מֵעַל הַמּוֹשָׁב
זַרְזִיפִים שֶׁל מִלִּים
תְּלוּיוֹת בַּאֲוִיר תָּרוֹת אַחַר
תְּנוּעַת הַחֹפֶשׁ הַמְּלֵאָה
שֶׁתִּקַּח אוֹתִי מִחוּץ לְכוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
לְעֶמְדַּת הַמּוֹצָא שֶׁאֵין בָּהּ רָצוֹן וְאֵין בָּהּ כִּוּוּן
וְאֵין בָּהּ דָּבָר לְבַד מֵהַבִּלְתִּי יָדוּעַ.
נְטוּלַת חוּשׁ כִּוּוּן
וּבְלִי הַלַּחַץ הַבָּרוֹמֶטְרִי הַיָּדוּעַ
הֵן מַרְפּוֹת עַצְמָן,
נוֹשְׁרוֹת לְתוֹךְ חֵיקִי.

רַק כְּשֶׁאֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַבִּיט בִּי
אֲנִי מְעִזָּה. לוֹפֶתֶת בַּתּוֹדָעָה
אֶת תְּמוּנַת הַדֶּרֶךְ וְאֶת קֶצֶב
הִתְקַדְּמוּת הַמָּטוֹס עַל הַמַּפָּה
וְחוֹשֶׁבֶת עַל שְׁמוֹת הַמְּקוֹמוֹת
מֵעֲלֵיהֶם אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַלֵּךְ בָּם
כְּמוֹ פַּעַם לִפְנֵי שֶׁהָיוּ לָנוּ כִּרְכָּרוֹת.
אֲנִי יְכוֹלָה לֶאֱחֹז בָּאֲוִיר
אֶת הַגּוּף וְאֶת הַמַּחְשָׁבָה
לִהְיוֹת בְּתוֹכִי וּמִחוּצָה לִי
לָצוּף בֵּין יֶשְׁנִי לְאֵינֶנִּי
לֹא לִהְיוֹת וּבְכָלְזֹאת לִהְיוֹת.

שְׁתֵּי נָשִׁים מִיְּמִינִי שׁוֹלְפוֹת
אֶת עֲלוֹנֵי הַמְּכִירָה
מִכִּיסֵי הַמּוֹשָׁבִים שֶׁלִּפְנֵיהֶן
מִתְלַבְּטוֹת בֵּין בֹּשֶׂם לִשְׂפָתוֹן
וַאֲנִי שׁוּב צוֹבֶטֶת אֶת עַצְמִי
כְּמוֹ בַּטְּרֶק הַהוּא בַּגּ'וּנְגֶּל שֶׁל נָגַרְהוֹלֶה
וּבָרִיקְשָׁה בָּעֲלִיָּה לְצָ'מוּנְדִי הִיל
מְחַיֶּכֶת אֶת הַחִיּוּךְ הַסּוֹדִי שֶׁלִּי
עַל שֶׁבָּאתִי וְעַל שֶׁהָלַכְתִּי
וְעַל אֵיךְ שֶׁבָּאתִי וְעַל אֵיךְ שֶׁהָלַכְתִּי
וְעַל הַזַּרְזִיפִים שֶׁתָּמִיד נוֹשְׁרִים הַיְשֵׁר לְחֵיקִי
בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים שֶׁנִּפְתָּחִים עָלַי
בֵּין בּוֹאִי לְלֶכְתִּי.

 

שגם המים ידעו שאת מים

אֲבָל אָז כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדוּ
אוֹתִיּוֹת בֵּין הַגַּלִּים
זַהֲרוּרִיּוֹת מְנַצְנְצוֹת קְדֻשָּׁה
נִקְבָּצוֹת זוֹ אֶל זוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
מִלִּים לוֹהֲטוֹת בִּדְחִיפוּתָן.
הָרוּחַ הַזֹּאת הַמְּסַנְוֶרֶת
מְתַעְתַּעַת בִּי
לִכְתֹּב עַכְשָׁו אוֹ לִשְׁכֹּחַ
כְּלוֹמַר לָמוּת.

עַכְשָׁו לַעֲזֹב הַכֹּל.
שֶׁגַּם הַמַּיִם יֵדְעוּ שֶׁאַתְּ מַיִם.
שֶׁאַתְּ עֲשׂוּיָה מַיִם.
שֶׁבָּאת מֵהַיָּם.
שֶׁאַתְּ הַיָּם.
הֲיִי טִפָּה
וְהֵעָלְמִי
וְשׁוּב הֲיִי
אַחֶרֶת.

לִכְתֹּב עַכְשָׁו שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ שֶׁלֹּא לָמוּת
מֵימִית כְּמוֹ שֶׁאַתְּ, אַחַת עִם הַזְּלִיגָה הַגְּדוֹלָה
אַחַת עִם הָאוֹר אַחַת עִם שְׁבָרָיו עִם שִׁבְרֵי שְׁבָרָיו
הַהֲבָרוֹת הַלָּלוּ הֵן אַתְּ שֶׁלָּךְ אִתָּךְ, הֲיִי עִמָּן הֲיִי אִתָּן
רְאִי כֵּיצַד אִמֵּךְ הַתִּיאָמָת שׁוֹלַחַת אֵלַיִךְ אֶת עִנְבְּרֵי צוּפָהּ
תָּמִיד עֵינָהּ עִמָּךְ, לַקְּטִי אוֹתָן אֶל חֵיקֵךְ כְּמוֹ פַּעַם
כְּמוֹ צְדָפִים כְּמוֹ שִׁבְרֵי צְדָפִים אִסְפִי אוֹתָן כְּמוֹ הָאוֹר
חוֹבְרוֹת זוֹ לָזוֹ חוֹבְרוֹת אֵלַיִךְ הִנֵּה הֵן
מְנִיחוֹת עַצְמָן שַׁרְשֶׁרֶת
קוֹלָר לְמַרְגְּלוֹתַי.

 

דיתי רונן, משוררת, עורכת שירה וחוקרת תרבות ואמנות. פרסמה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם, "שיבת הבית ונדודיו" (הקיבוץ המאוחד, 2016) זכה בפרס קוגל. השירים מתוך קובץ בכתובים.

.

.

ריקי כהן

קשיי תקשורת

הָעֶרֶב הִסְמִיךְ מִשְּׁתִיקוֹת בְּהוּלוֹת
חָתַרְנוּ בָּרְחוֹב הֶעָכוּר.
שְׁתִיקָה נוֹשֶׁכֶת אֲחוֹתָהּ,
וַאֲנִי בִּכְלָל אִמָּא שֶׁלָּךְ.
זֶה עָלַי
לְרוֹקֵן בְּכַפִּית אֶת אוֹקְיָנוֹס הַמֶּרְחָק הַזֶּה.

מֵהַקָּצֶה הֵגִיחַ הַגֶּבֶר הַהוּא,
הִתְגַּלּוּת מִפִּנָּה עֲלוּמָה
פִּתְאוֹמִי, אֲפֹר זָקָן, לָבוּשׁ לָבָן
מְשׂוֹחֵחַ עִם עַצְמוֹ בְּלַהַט,
בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה
"אֵיךְ הָיִיתָ מַסְבִּיר לָהֶם אֶת זֶה,
מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר לָהֶם בִּמְקוֹמִי?" הִתְעַמֵּת
עִם הַחֹשֶׁךְ
וְנָמוֹג אֶל תּוֹכוֹ.
בְּשַׁבְרִיר הָרֶגַע הַהוּא הִתְפַּלַּלְתִּי
לְהַבְחִין בְּחוּט
בֵּין הָאֹזֶן לִשְׁפִיּוּת.
רָאִית אֶת זֶה אִמָּא,
הִיא חָתְכָה אֶת הַדְּמָמָה
רָאִית שֶׁהָיָה לוֹ מַכְשִׁיר שְׁמִיעָה?

 

למוות

לַמָּוֶת יֵשׁ טַעַם עֲרָפֶל וְצֶבַע אֶבֶן,
אוֹ לְהֶפֶךְ.
כְּבָר פַּעֲמַיִם אוֹ יוֹתֵר נִדְבַּק אֵלַי
כְּתֹנֶת מֶשִׁי
כְּתֹנֶת נְעָצִים.

כַּמָּה מֵהֶם נוֹתְרוּ בָּעוֹר.
נִסִּיתִי שָׁנִים וּלְבַסּוֹף הִשְׁאַרְתִּי.
הֵם נִזְכָּרִים לִדְקֹר
כְּשֶׁאֲנִי נָסָה
בְּמֶרְכְּבוֹת שִׁכְחָה מְשֻׁנּוֹת
אוֹ כְּשֶׁאֲנִי עַצְמִי.

הֵם נְמַסִּים אֶל הָאִי
כְּשֶׁהַיַּלְדָּה שֶׁלִּי
מִתְעוֹרֶרֶת אֵלַי
מִזְדַּהֶרֶת אֶל הַיּוֹם הַנִּפְרָשׂ.

 

כרתים

בַּדֶּרֶךְ לִכְרֵתִים
נִכְרְתוּ הַשָּׁמַיִם
לַחֲטִיבוֹת:
בַּתַּחְתּוֹנִים הַחֹשֶׁךְ.
הִכַּרְתִּיו.
בָּעֶלְיוֹנִים –
אוֹר מִזְדַּהֵר
שֶׁל רֶגַע הֻלֶּדֶת.
וְלֶהָבָה אֲדֻמָּה
חוֹתֶרֶת
לַהַב מְשֻׁנָּן,
אֲלֻמָּה בָּאֲפֵלָה הַסְּמִיכָה.

וַיְהִי בֹּקֶר
שְׂמִיכָה שֶׁל אוֹר כִּסְּתָה
אֶת שְׂמִיכַת הַחֲשֵׁכָה.

 

ריקי כהן, משוררת ("ערמה מלוכלכת בכל חדר") וכותבת סיפורים, עורכת האנתולוגיות "אצלכם זה בוכה" (בוקסילה) ו"את לא נולדת אישה" (מרום תרבות ישראלית). השירים מתוך ספרה החדש, "מעטה דק", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס.

.

.

טל חסן

שוב

יוֹשְׁבִים בַּשֻּׁלְחָן הֶעָגֹל.
עֵינֵי־שָׁקֵד אוֹחֲזוֹת
בַּזֹּהַר הַיָּרֹק:

שְׂרִידִים שֶׁל גָּת חָבוּל
חֲצִי בִּירָה
זַיִת שֶׁנּוֹתָר עָמֹק בַּשֶּׁמֶן.

בְּיָד אַחַת עֲשַׁן נִשְׁמָתְךָ פּוֹרֵחַ וּבַיָּד
הַשְּׁנִיָּה הַסֵּפֶר אֶל מוּל הָעַיִן הַמְּלֵאָה:
"יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים"*:

אֵיךְ, שׁוּב, לִבְחֹר אֶת הַכּוֹכָב הַנָּכוֹן?
אֵיךְ, שׁוּב, לַעֲמֹד מוּל לְבָנָה קְלוּשָׁה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים?
אֵיךְ, שׁוּב, בְּכָל לִמּוּד, לִדְרֹשׁ בַּמּוֹרִיק וּבַמִּתְכַּחֵל?

רָאִיתִי יָם עַל הַמֵּצַח –
הַשְּׁאָר הָיָה מֻטְבָּע בַּגַּב.

* תהילים קז, כג

 

מבט התולעת

מִכָּאן נִתָּן לְהַנְבִּיט פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה וְלֵב.
מִכָּאן נִתָּן לְהַבְחִין בִּתְנוּעַת הַיּוֹצֵר.
מִכָּאן, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב, נִתָּן לֶאֱסֹף אֶת
הָרוּחוֹת, מֵעֹמֶק הָעֵשֶׂב לִירוֹת צָפוֹן כָּחֹל.
מִכָּאן נִתָּן לְהַצִּיב אֱמוּנָה וָדֶרֶךְ
וְלִקְרֹא בְּקוֹל אֶת הַשְּׁמַע וְהַמּוֹדֶה.

 

טל חסן, בן 43, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. שירים פרי עטו ראו אור בעיתונות, באנתולוגיות ובכתבי עת לספרות. השירים מתוך ספר שיריו "גומה ברוח" שיראה אור במהלך 2019.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת ליאת מורבצ'יק, טל ניצן, ניקולא יוזגוף אורבך וקארינה ס. לינצקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שיחה | אנא, אני באה

"בכל פעם שסיימתי לכתוב, מישהי התייצבה במקומה של הדמות הקודמת וקראה לי. אני חושבת שהפעם הלכתי כל כך רחוק לתוך התהום, שלראשונה אף אחת לא התייצבה", מיכל בן־נפתלי בשיחה עם דורית שילה בעקבות ספרה החדש, "בגד מאש"

siha_51-715x537

מיכל בן־נפתלי (צילום: Mathieu Bourgois)

.

שיחה עם מיכל בן־נפתלי לכבוד ספרה החדש, "בגד מאש"

 

מקום: בית קפה ברחוב בן־יהודה בתל אביב

על השולחן: שתי כוסות קפה, ספרה החדש של מיכל בן־נפתלי, בגד מאש

שעה: בין ערביים

משוחחות: מיכל בן־נפתלי ודורית שילה

 

דורית: מיכל, ברכות על ספרך החדש. בספר שתי נובלות: הראשונה נקראת בגד מאש ומתארת מערכת יחסים אינטלקטואלית ואינטימית מאוד בין שתי נשים: סטודנטית צעירה בשם אנא, ובעלת הדירה שלה, ליאורה, המבוגרת ממנה בשנים רבות. הנובלה השנייה נקראת בשולי הספר ובמרכזה נדיה, אישה בשנות הארבעים לחייה, ספרנית במקצועה, שהחליטה לאשפז את עצמה בבית חולים גריאטרי עם אמהּ הדמנטית ולפרוש מהחיים. כמו בספרייך הקודמים, במרכז שתי הנובלות עומדת אישה. ואני תוהה אם לנשים האלה יש משהו במשותף?

מיכל: בכל הספרים שלי הגיבורות הן נשים. אני מנסה לעסוק בנשים שבדרך כזאת או אחרת מסיבות גב לעולם, לחברה, אבל תמיד בדרגות שונות. גם בשני הספרים הקודמים – אלזה וייס בהמורה, או דמות הסבתא בממואר רוח, הן מתגוררות בעולם, הן אולי לא רוצות להיות בתוכו, ואפשר שהן מסתירות מעצמן את הריחוק או את הרתיעה שהן חשות כלפיו, אבל הן משתתפות בו: הסבתא מנהלת משפחה ביד רמה; המורה מלמדת בתיכון במרכז תל אביב. אבל בגופה של הסבתא מתפתח אולקוס, כיב קיבה, פצע מדמם שהיא לא ממש בקשר איתו, ושבדרך כלשהי מפריש אותה מהבריות. האולקוס הוא ההתגלמות של המלנכוליה שלה, משהו שהיא קוברת בתוכה, מתים באירופה, בני המשפחה שלה, שבפועל היא לא זכתה לקבור ושעל מותם היא למדה רק אחרי המלחמה. המורה מסובכת בדרך אחרת. היא מפעילה בכיתה מעין טרור שהיא לא מודעת לו לגמרי, הקשור בהיותה ניצולה "לא טהורה", ניצולה של רכבת קסטנר, רכבת המיוחסים כביכול, שהרוויחו את חייהם בעקבות משא ומתן עם הנאצים. בהדרגה, חוסר האפשרות של החיים שניתנו לה מחדש ירדוף אותה והפרנויה הזאת תוליך בסופו של דבר להתאבדותה. בנובלה בגד מאש, הגיבורה המבוגרת יותר, ליאורה, בכלל ויתרה. אין בה אפילו שמץ מהאמביוולנטיות שהעסיקה אותי עד כה. ליאורה, שיש לה היסטוריה של אשפוזים פסיכיאטריים, רוב הזמן ישנה בביתה. בנובלה השנייה, שולי הספר, אמה של נדיה, המספרת, שרויה בדמנציה גמורה. במונחים של "הבגד", כלומר של השיר של דליה רביקוביץ, אין עליה שום כסות, שום בגד, היא בעצמה בוערת. בעצם, העניין בדיכאון ובמלנכוליה אצל נשים הולך אחורה גם לספרים קודמים: ל"מגילת רות", שהיא נובלה או מגילה שכותבת רות המואבייה, שעומדת בפתח כרוניקה של פרידה; לדמותה של מיכל בת שאול, שכותבת בזקנתה את ספר קהלת בספר הביקור של חנה ארנדט, לבתו הצעירה של לוט בנובלה ספר, ילדות. הנשים האלה, הנמצאות בינינו, מטעות אותנו, ולפעמים מתעתעות גם את עצמן. הן לא ממש משתתפות בתהליך הסוציאליזציה. אבל בנובלות האחרונות הלכתי איתן עד לתהום של סירוב, של התנגדות, שהיא עבורי תמיד התנגדות פסיבית. זאת לא התנגדות בנוסח לצאת לרחובות ולהפגין. זאת התנגדות לכל מה שהחברה מייצגת ומעניקה, התנגדות לחיים, לכל מה שהוויטאליות והארוס יכולים להציע.

דורית: בעצם את אומרת לי שיש לך תפקיד בתור סופרת.

מיכל: אני רוצה להגיד שזה מעין ציווי. אני מרגישה שעד עכשיו, בכל פעם שסיימתי לכתוב, מישהי, דמות אחרת, התייצבה במקומה של הדמות הקודמת וקראה לי, ממש כך. אני חושבת שהפעם הלכתי כל כך רחוק לתוך התהום של האַיִן ושל השבירה, שלראשונה אף אחת לא התייצבה בעקבות הגיבורות של בגד מאש לקרוא לי להקשיב לה. אולי צעדתי כברת דרך כל כך קיצונית עם עצמי, שעכשיו אני ניצבת לפני פרק אחר, שאני לא יודעת עוד מהו.

דורית: את מתארת תהליך רדיקלי מאוד.

מיכל: כן, נכון, רדיקלי. התהום שהלכתי אליה הפכה להיות איזה סוג של קרקע, שיש בה מעין סולידיות מוזרה. עד כה הרגשתי שפעם אחר פעם אני כמו נופלת לזרועותיה של הדמות.

דורית: של אותה דמות אך מזווית אחרת?

מיכל: לא, של דמות אחרת שאומרת לי להתבונן בה. במובן מסוים, אימנתי את עיני להתבונן בנשים האלה. אני רואה אותן תמיד. אני כל כך רואה אותן, עד שאני עיוורת לדברים אחרים… מצד אחד, אני יודעת שהפרספקטיבה שלי על העולם ועל החברה היא ממוקדת, משוכללת במה שהיא תופסת, וממילא מפרישה ומדירה דברים אחרים. אבל אלה הקולות שאני שומעת, קולותיהן של הנשים האלה. מהפן הזה, אם כן, אכן יש רציפות וקשר בין הספרים שלי.

.

Image result for ‫בגד מאש מיכל בן נפתלי‬‎

.

ציווי לימים שיבואו

דורית: אני שומעת בתוך הדברים שאת אומרת את המילה הכרח. כתבת את הנובלות מתוך מעשה הכרחי של כתיבה?

מיכל: כן. את שתיהן.

דורית: איזו מהן כתבת קודם?

מיכל: האמת, זה מוזר, כי את בגד מאש לקח לי שלוש שנים לכתוב, שנים שבהן פשוט שיגעתי את עצמי. הסיפור הזה ממש שיגע אותי…

דורית: הוא היה בבוידעם, כמו הארגזים שליאורה משאירה בדירה ששכרה ממנה אנא.

מיכל: [צוחקת]. הוא סוּפַּר בהתחלה משלוש נקודות מבט, אלה היו שלושה מונולוגים. כל הזמן הסיפור לבש צורה ופשט צורה ואני לא שלטתי בו והתייסרתי מאוד. ואיכשהו הנובלה השנייה פשוט זרמה ממני. כתבתי אותה בנסיעות ברכבת מבאר שבע לתל אביב. שולי הספר נכתבה יחסית ברצף. בבגד מאש יש הרבה טוויסטים בעלילה, חלק היו ידועים לי, חלק התרחשו תוך כדי. את הסוף אני מתכננת מראש, אני תמיד יודעת איך זה ייגמר… העלילה של שולי הספר היא יותר סטטית, משעה שנדיה, הגיבורה, מחליטה לאשפז את עצמה במוסד.

דורית: קודם הייתה ליאורה או קודם הייתה אנא?

מיכל: אומר לך מעבר לזה. הזכרתי כבר את הספר הראשון שכתבתי, שיצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2000 – כרוניקה של פרידה, ואת הפרק הראשון בתוכו – מעין נובלה שנקראה "מגילת רות". בפרק הזה רות כותבת מחדש את המגילה, כותבת אותה במואבית, בשפת אמה, כי הרי המגילה לא נכתבה על ידי רות, זה ברור מאוד, המגילה המוכרת לנו רק קרויה על שמה. המגילה הכתובה־מחדש מספרת, אבל רק בקווי המתאר הפורמליים שלה – לא ברמת התוכן – את סיפור אנא־ליאורה, ולו במובן זה שיש אישה צעירה שהולכת אחרי אישה מבוגרת ומספרת בדיעבד את סיפור תשוקתה הגדולה לאישה האחרת. הלא הסיפור במגילת רות המקראית הוא סיפור של ברית מורכבת מאוד. רות נשבעת שבועת אמונים אולטימטיבית ללכת בעקבות נעמי, לעזוב הכול למענה. נעמי, מצידה, מחושבת, זהירה, מרוחקת; "מי את בתי?", היא אומרת לה, כשרות שבה מהגורן, ספק מזהה אותה; נעמי משתמשת בה, שולחת אותה לשדה; ולבסוף, רות יולדת בשבילה. "יֻלַּד בן לנעמי", נאמר במגילה. כבר אז עלו נושאים שעניינו אותי מאוד, כמו עקרות ופוריות, הגוף הנשי שאינו מתפקד ואינו פורה, או בעצם, במקרה הזה, פורה והרה בעבור אישה אחרת, אבל שומר את דימוי העקרות והבתוליות של האשה הצעירה. באינטריגה שלי, רות חוזרת למואב וכותבת את המגילה מחדש, ובה היא מספרת את כל מה שלא אמרה, מה שלא יכלה להגיד. הסיפור של רות ונעמי, שוב, עצם המשיכה או התשוקה בין נשים ששייכות לדורות שונים, לרגישויות דוריות שונות, נשאר איתי וברגע מסוים רציתי לחזור אליו, אבל הפעם לא מהפרספקטיבה של הצעירה, אלא מזו של המבוגרת. או ביתר דיוק, של הצעירה שנעשית מבוגרת.

דורית: אם כך, אולי ליאורה נולדה קודם. או שזאת אותה אחת.

מיכל: בהתחלה האפשרות הזאת פיתתה אותי, ואמרתי לעצמי שאולי אקרא להן באותם השמות, רות ונעמי, אבל החלטתי שלא, זה כאילו לעשות רטרוספקטיבה לעצמי… והאופציה הזאת לא נראתה לי, בסופו של דבר. ובעצם, לא מדובר כאן בסיפור התנ"כי, וגם לא בווריאציה שלו. מדובר בסיפור שמוזן מחומרים אחרים, בראש ובראשונה ציד המכשפות והגלגולים ההיסטוריים שלו.

דורית: ולמה אנא באלף?

מיכל: תראי, שמות זה דבר מעניין. שם קופץ מול עינייך ואז הוא נהיה הכרחי. האמנית תמי גטר אמרה לי שבהמורה קראתי לגיבורה וייס [לָבָן, בגרמנית] אחרי נישואיה, בשעה שבילדותה ובנערותה היא בלום [פרח, בגרמנית]. וזה נכון מאוד. היא לחלוטין הלבלוב שנהפך לדיכאון הלבן.

דורית: ולא הרגשת את זה בזמן הכתיבה?

מיכל: לא. שום דבר. לא היה לי מושג. אבל במקרה של אנא היה תהליך מודע יותר. אני זוכרת שהספר כרוניקה של פרידה הסתיים למעשה בשגיאת כתיב. הפרק האחרון נקרא "ותאכל ותשבע ותֹתַר". זהו ציטוט ממגילת רות – כשרות הולכת לשדה של בעז לעבוד. בפרק אני עוסקת ביחסים בין דקונסטרוקציה לאנורקסיה ולבולימיה. זו כתיבה מוטרפת מאוד, מתוזזת, מלאה בליבידו, אבל מדובר בליבידו הרסני מאוד ביחס לגוף. והפרק הזה, שהוא כאמור גם סוף הספר, הסתיים במשפט "אנא אני באה". כתבתי בטעות אנא באל"ף ולא בה"א! והספר עבר קריאות ועריכה והגהות, ואף לא אחד מהעושים במלאכת הספר שם לב לשגיאה. ועד היום זה נשאר אנא באלף…

דורית: זה נהדר.

מיכל: נכון. והאנא הזאת נשארה לי, נשארה כציווי לימים שיבואו.

דורית: אבל אי אפשר לשכוח שבתוך מערכת היחסים המתהדקת בין אנא לליאורה נמצא גם גבר, יוהאן, בן הזוג של אנא, ואת מספרת בנובלה על משולש אהבה, בעצם. אגלה לך סוד: רק באמצע הנובלה הבנתי שהוא בן הזוג שלה בכלל. בהתחלה חשבתי שהוא סתם השותף שלה לדירה.

מיכל: באמת?

דורית: כן.

מיכל: אוקיי, למה חשבת כך?

דורית: אני חושבת שאנא כל כך אטומה כלפיו עד שאפילו המיניות לא הורגשה. אבל יכול להיות שדילגתי על שורה, לפעמים אני מדלגת בקריאה ולכן אני קוראת כמה פעמים.

מיכל: כן, רולאן בארת מדבר על זה בספר הנאת הטקסט. הוא אומר שעם זאת, בספר שאנחנו חוזרים אליו, בכל פעם אנחנו מדלגים אחרת…

דורית: נכון, זה מה שאני עושה, ולכן יכול להיות שדילגתי על משהו ופתאום ליאורה מדברת על אהבתם של אנא ויוהאן, הופתעתי מאוד וחזרתי להתחלה. רציתי לדעת אם גם את הרגשת את האטימות הזאת.

מיכל: לחלוטין. הסיפור נכתב על ידי אנא המבוגרת שנזכרת בעבר. זהו סיפור המסגרת. היא שבה ופוקדת את אנא הצעירה, שהיא אטומה לעצמה, זאת אומרת פועלת מבלי לדעת בדיוק מה היא עושה, מה היא מרגישה. מצד אחד, היא כותבת תזה על ציד המכשפות, ממציאה דמות של מכשפה שלא נחקרה באינקוויזיציה, וכאילו דוהרת באיזה מסלול אקדמי של ידיעה ומודעות, ומצד אחר, אין לה מושג קלוש מה באמת עובר עליה ומדוע היא נוהגת כפי שהיא נוהגת. והפעולות שלה הן קיצוניות מאוד, היא נמשכת למשהו, או למישהו; היא הולכת לכתוב אצל ליאורה, לא בספרייה, כי דווקא הבית הזה טומן לה בחובו איזה משהו שעליה לדעת, אבל היא לא יודעת לומר, בוודאי לא בשעה שהאירועים האלה מתרחשים. אני חושבת שבדיעבד היא אפילו תוהה כמה היא הייתה מסוגלת לאהוב. לא רק את יוהאן, אגב, גם את ליאורה. אני לא חושבת שזה סיפור אהבה. גם לא בין השתיים. מדובר בזיקות קדומות יותר, מפורקות יותר, שבהן הארוס מוּנע מברית קמאית, שבסיפור אני קוראת לה ברית הפעולה הנסוגה.

 

יש שכחה ויש הווה

דורית: יש לי עוד וידוי. הנובלה שהכי נצרבה בי היא שולי הספר. המחשבה שעומדת במרכזה הממה אותי: מאין הרעיון שאישה צעירה ובריאה תאשפז את עצמה עם אמה הדמנטית ותפרוש מהחיים?

מיכל: כשאנחנו מאשפזים את ההורים החולים, אנחנו מוצאים את עצמנו לא אחת נכנסים למוסדות האלה לרגע ואז יוצאים מהם. ולכאורה, יש חיץ ברור מאוד בין המאשפזים למתאשפזים. כל זה רק לכאורה. משום שכשחוזרים הביתה, או כשהולכים לעבודה, מגלים בעצם שהתודעה שלך־עצמך מתערפלת, שאת עצמך לא לגמרי צלולה, שמה שאת רוצה בעצם זה להיכנס עמוק למיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה ולישון. במילים אחרות, שההחלשה של התודעה היא לא רק מנת חלקו של החולה, של המתאשפז. במובן מסוים, היא גם זו של המאשפז. בעל כורחך את מגלה שאת לא שולטת פתאום בחיי התודעה. התודעה, עולם הדעת, כל זה לא נגיש לך, לא נתון לך; גם את נופלת, גם את קורסת, והמומנט הזה של הקריסה אצל הבריא הוא אמנם רק מומנט בתוך מכלול חיים שנמצא בשליטה. אף על פי כן, מומנט הקריסה הזה הוא אינהרנטי. אני מכירה את זה. אני מניחה שהרבה אנשים שמלווים מחלה מתוך קרבה מזהים את המומנט הזה בתוכם. ואז אמרתי לעצמי, אוקיי בואי ולכי עם הקריסה, לכי עם אותו רגע שבו המאשפזת היא גם מתאשפזת־בכוח. גם אם היא חוזרת פיזית לבית שלה, היא בעצם מתאשפזת; מה שעובר עליה הוא סוג של אשפוז.

דורית: אבל היא בעצם מכריחה את עצמה לקרוס, לא? יש כאן פעולה מלאכותית משהו. כל הזמן ניסיתי לבדוק אותה, לבדוק אם להאמין לה.

מיכל: תראי, מה שאת כביכול מבקשת לדעת זה מהן הסיבות. מהן הסיבות הטובות שיוליכו אישה, בהכרה מלאה, עדיין צעירה, עוד לא חייבת לוותר לגמרי, לעשות את המעשה הזה, ואת צודקת שאין לזה תשובה בתוך הנובלה. אך אם את שואלת אותי איך נולד הרעיון, הרי כך הוא נולד: מרגע של אין בחירה. במובן מסוים, זה דומה לפרוסט ולעוגיית המדלן שלו. הרגע הזה של חיכוך המדלן בתה וטעימתה לא היה צפוי. אבל מכאן ואילך, כדי להקים את העולם שברא, את הכפר, את קומברה, הוא צריך להיות אקטיבי. במילים אחרות, זהו נעשה גם רגע של פעולה ושליטה ושכלול, ובסופו של דבר לא מדובר רק בשחזור העבר, אלא ביצירה של משהו חדש לגמרי, משהו שמעולם לא קרה בדיוק כך. במובן הזה, את צודקת, יש רגע פסיבי לחלוטין, שבו, כפי שאמרתי, החולי יכול לתקוף גם את מי שמאשפז, או את מי ששולט לכאורה בעניינים. הוא לא כל הזמן נתון לחולי, אבל רציתי ללכת עם החולי האורב לו עד הסוף. ובאמת, מרגע זה ואילך, כמו שאת אומרת, יש כבר הכרעה ויש כל מיני דברים שקשורים באינטריגה של הסיפור. משעה שהבנתי מה אני רוצה לעשות, נוצר עולם סיפורי שניסיתי לפתח אותו, או להקשיב לו באופן קוהנרטי. את שואלת, בכל זאת, מדוע היא עושה את זה. זו שאלה שמציגות לה גם כמה נשים בתוך הסיפור. אבל בנובלה הזאת אני לא מחפשת סיבות, אני מחפשת מעשים. המעשה מספק אותי. אין כאן מה שקרוי דמות עגולה. לא יכולה להיות. זה לא נכון לסיפור הזה. וגם, את יודעת, בכל פעם יש סיבה אחרת שצצה, והיא טובה לשעתה וגם גרועה לשעתה…

ועדיין בעניין פרוסט, אולי ככל שהשנים נוקפות אני מתחברת למשפט אחד שאני אוהבת מאוד וחוזרת אליו שוב ושוב, זה משפט מדהים, יפהפה, של ולטר בנימין, שמופיע במסה שלו מ־1929, "לדיוקנו של פרוסט". הוא אומר שפרוסט שואל את עצמו מדוע אנחנו מזדקנים, מדוע פנינו נעשות קמוטות. זה הציטוט: "בעקבות הזמן האבוד […] חדור כולו באמת שלכולנו אין זמן לחיות את הדרמות האמיתיות של הקיום שנועד לנו. זה הדבר המקפיץ עלינו זיקנה, רק וזה. הקמטים והקפלים בפנים הם רישומיהן של התאוות הגדולות, של החטאים, של ההתוודעויות שהקישו על דלתנו – אך אנו, בעלי הבית, לא היינו בבית". בדרך כלל אומרים את זה על טראומה, כשמדברים על אי־הנוכחות של האדם בתוך החוויה שלו. אבל הזעזוע שקשור בטראומה יכול להיות גם חיובי, לאו דווקא שלילי, לא רק שלילי. אנחנו שוכחים את זה בעיסוק שלנו בטראומה כיום. טראומה היא עצם המפגש, המטלטל תמיד, עם אחרות. האמירה של בנימין מדהימה, כי היא שואלת כמה באמת אנחנו מסוגלים להיות נוכחים בחוויות שלנו, בכל החוויות המזעזעות אותנו, לטוב ולרע. ואני חושבת, דרך בנימין, שכל סיפור המדלן של מרסל קשור בכך שהוא חווה את העבר לראשונה, לא כמי שמנסה לשחזר חוויות, אלא בניסיון להיות נוכח במקומות שבהם לא היה נוכח בעבר במלוא מובן המילה. במובן מסוים, אני חושבת שזה מה שקורה לאנא, גיבורת בגד מאש; היא הייתה שם, היא הייתה בת זוג של יוהאן, היא כתבה תזה, היא התנסתה. היא שהתה בפרוזדור הזה, שכולנו מכירים בעשור של גיל העשרים, שאמור להוליך אותך לטרקלין של "החיים האמיתיים". אבל לא תמיד מגיעים לטרקלין הזה. לפעמים נשארים להתגורר בפרוזדור. והרגע הזה, ההשעיה הזאת מעניינת אותי מאוד.

דורית: היום, לא רק שאין לי משיכה אל העבר אלא אני גם נרתעת מהתעסקות בו, ובטח לא חשה היקסמות מפרוסט והמדלן. מישהי מאיתנו יודעת מה היה עולה בגורל שלושת אלפי העמודים של בעקבות הזמן האבוד לו הייתה לפרוסט ילדות איומה? אז בתור הילדה הכועסת שאני, אין לי שום רצון לאכול מדלן. אבל את הנובלות שלך כאן חוויתי כהווה לחלוטין. לא מצאתי את חיפוש הזמן שאת מדברת עליו, הן היו בשבילי כאן ועכשיו. אולי כי בקריאה שלי לא רציתי לראות את זה.

מיכל: קודם כול, זה יפה מאוד מה שאת אומרת. אענה לך כמה דברים. ראשית, את צודקת לחלוטין בנוגע לפרוסט. אני חושבת שהאומללות שהוא מנסה להבין ולפענח היא מבנית. עבור ילד שחווה פרידה מאמו שנמצאת בחדר השני, ושכמֵהַּ לאיזו טוטאליות שלא תתקיים לעולם, ההפרה של הברית הזאת עם אמו תלווה אותו כל החיים ותתבטא, בין השאר, בכל האהבות שהוא ספק מצליח או בעצם תמיד נכשל לממש. אז כן, יש בו חרדה גדולה מאוד, כל אהבה בחייו הופכת בעצם לחרדה, מתחילה בחרדה ומסתיימת בחרדה, הוא בונה קונסטלציה שלמה סביב זה. אני חושבת שכן, שהוא אומלל מאוד, אבל ברור שהוא לא אומלל כמו ילד של דיקנס. ליאורה הרי אומרת גם היא, קצת כמוך, שאין לה כוח לילד השמנדריק הזה…

דורית: זה הצחיק אותי מאוד.

מיכל: אבל אני חושבת שמה שאנחנו מדברות עליו מעניין במובן נוסף, כי בעצם הספר הזה, ובמובן מסוים כל הסיפורים שכתבתי, המורה, בוודאי, כשהכול, כל זיכרונותיה נשרפים כשפורצת דלקה בדירתה, והסבתא והמשפחה ברוח – הספרים האלה כולם עוסקים בהפעלה של דיכאון. המשמעות של הדיכאון מבחינתי היא להיות כפוף לעבר, אבל לא לעבר כסיפור ידוע או כסיפור שניתן לידיעה. לא לעבר שניתן לצבור בזיכרון. הדיכאון הוא הפעולה של העבר כשכחה, כאי־ידיעה מתמדת. הילד מדוכא לא כי הוא לפיד הזיכרון, אלא כי הוא לפיד הזיכרון של השכחה. הוא מדוכא כי הוא, או היא, גדלים למול חור, למול חלל ריק של סיפור שלא מסופר ושאי אפשר לספר אותו. זאת אומרת, בסופו של דבר, לא מדובר בקתדרלה פרוסטיאנית, שבה זיכרון אחד מצטופף ליד זיכרון אחר. מבחינה זאת, סמואל בקט קרוב אליי יותר ולכן הוא מצוטט בבגד מאש. הוא הולך אל הגוף, אל עצם הגופניות שלו, אל הסימפטומים שלו, הדיכאונות שלו, אל השינה הטרופה שלו; אל האינטנסיביות הסומאטית, הקדם־רפלקסיבית, זו שאי אפשר לתווך אותה במילים, שמורידה את הגוף אל הקרקע, שמצווה עליו לזחול. באזורים האלה אין מבנה, אין זיכרונות שממוללים ונמסרים, אין העברה בין־דורית. יש שתיקה, לבנה, כמו וייס. כך שאני מזדהה עם מה שאת אומרת. אלה שני אינטרסים מנוגדים. את שניהם אני מרגישה בעוצמה.

דורית: ועתה, פניך לאן? יש לך כבר פרויקט חדש?

מיכל: עכשיו עומד לצאת בהוצאת כרמל ספר של מסות שלי משלוש־עשרה השנים האחרונות, שרובן לא התפרסם. הוא נקרא לקראת אוטוביוגרפיה מינורית. הכותרת מתייחסת לטקסט של דֶלֶז וגוּאָטרי על קפקא, לקראת ספרות מינורית, אבל עם טוויסט. זו לא אותה מינוריות… המסות עוסקות בכתיבה, בהגות ובספרות עברית. יש בהן, בין היתר, מסות על לאה גולדברג, יהודית הנדל, רונית מטלון. אני מרגישה ששני הספרים האלה יחד, כל אחד בדרכו, חותמים תקופה מאוד ממושכת, ושהגעתי כעת לפרק חדש בחיי, שהוא לא מחוור לי עד הסוף והוא קשור במה שאמרתי קודם. בשנים האחרונות התעסקתי הרבה בדיאדות, כתבתי תמיד עלילה בין שתיים. אני יודעת שעכשיו אני מתעניינת בקבוצה, רוצה ללכת אל הקבוצה. קשה לי להגיד משהו מעבר לזה. אבל אני מרגישה בעיקר שמשהו נח בי. אני שקטה הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם…

 

מיכל בן-נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. זוכת פרס ספיר לשנת 2016 על ספרה "המורה". ספרה "בגד מאש" ראה אור בהוצאת כתר, 2019. רשימות פרי עטה שהתפרסמו במוסך: "ספרים הם הקדמות לחלומות", על ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא?"; "כמוסה של אינטליגנציה פראית ורושפת", על המחזה הראשון מאת רונית מטלון, "הנערות ההולכות בשנתן".

 

» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: ריקי כהן משוחחת עם המשוררת רחל חלפי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | בובה מתנפחת ושְמה נוח

"וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים". דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

bikoret_51-715x537

ליאור שטיינר, תמיד יש אחד שסוטה, שמן על בד, 110X90 ס"מ, 2012

.

על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

דפנה לוי

 

נאום ה"כך מת החתלתול שלי", כך כינה הבמאי דייוויד מאמט את הרגע שבו גיבור הספר – ולעיתים קרובות יותר הסרט – חושף את עצמו פתאום באורח דרמטי, משחזר את ההתפוררות הנפשית שלו ומספר על האירועים שהביאו אותו להרוג את האני הקודם שלו ולהתחיל מחדש. זהו שלב חיוני להרגעת הקהל ביצירות שבהן העלילה טעונה וההתנהלות של הגיבורים אינה נורמטיבית. מין מחווה שמעניקה לכל התנהגות חריגה הסבר, כדי שניתן יהיה להרחיק אותה, לתייג, ולאפסן במקום רחוק מהעין.

אורית וולפיילר אינה מספקת את הרגע הזה. לדמויות ברומן החדש שלה אין רגע יחיד המסביר כיצד ירדו מהפסים, אותם פסים שנועדו להוביל אותן לחיים מסודרים, ברורים, מקובלים. הן חיות בתוך זיכרונות משפחתיים חנוקים וחונקים והן נסדקות, קמות ונשברות שוב ושוב, כאילו הן לכודות ברשת רב־דורית סבוכה. הניסיון להבחין מי מהדמויות אינה מוצאת מפלט מן הרשת הזו ומי, להפך, מתענגת על הניתוק – ובסופו של דבר השחרור – מן הצורך להיות כמו כולם, הופך את הקריאה באת המוות את רוצה לראות בעיניים למרתקת.

הסיפור נפתח במקום שהוא לכאורה רגוע ומהוגן מאין כמותו: בספרייה. מירי, אחת מארבע ספרניות במחלקת העיון וההשאלה למבוגרים, נהנית לעבוד "מה שנקרא מפוצל", כפי שמכנה זאת וולפיילר, לא צמודה מדי לאנשים אבל גם לא לגמרי לבדה. היא היחידה שאינה מביאה עוגיות למפגשי הספרניות, "גם לא קנוי", והן אינן כועסות עליה, משום שאין לה בעל וילדים, משום "שכשיש אותם אז העניינים האלה באים לבן אדם ככה, טבעי." מהמקום הזה שנתפס בעיני מירי כגן עדן היא נאלצת להיפרד כשמתברר שהוריה הקשישים אינם יכולים עוד להסתפק בעזרתה של המטפלת המגיעה לביתם מטעם הביטוח הלאומי, והם זקוקים לסיוע אינטנסיבי יותר. היא עוברת לגור בביתם, ו"בשביל המצפון", כפי שמגדירה זאת וולפיילר, היא מקווה שתצליח לטפל בהם בעצמה. היא מגלה שהיא אכן מסוגלת לכך, "אבל כן קשה לה ההיצמדות", ועל כן היא מביאה עימה אחות רחמנייה.

האחות היא למעשה בובת מין מתנפחת הנרכשת מקטלוג מקוון תחת השם "קונצ'יטה אריבדרצ'י", וכמתבקש, עם עלייתה ארצה והיקלטותה במשפחתה החדשה היא זוכה לשם העברי הנאה "נוח". מירי, שנולדה למשפחה של שורדי שואה ולכן ריחפה מעליה מאז ומתמיד חובת המשכיות העם, בילתה את ילדותה בדקירת הבובות שלה במסרגה בתקווה ש"ככה, דרך הכאב, תיכנס בהן הנשמה." היא אינה יולדת ילד משלה, אבל כאן, באמצעות פמפום אוויר ממשאבה, היא מנפחת את הבובה ונותנת לה חיים. בפעולה המתוארת כתובענית, מאומצת ומלווה במסירות עמוקה, היא מבצעת מעשה החייאה, השני במעלתו להולדה של ממש. היא מביאה את הבובה לחייהם של הוריה ואלה מקבלים אותה מבלי לשאול שאלות מיותרות, מאמצים אותה ושואבים ממנה נחמה, כל אחד בדרכו.

לרגע מפתה לראות בזיק החיים הזה שמירי מעניקה לבובה המתנפחת מעשה פרנקנשטייני, שסופו להמיט אסון על כל הסובבים. אלא שהסיפור של וולפיילר מתוחכם יותר. נוח מתגלה כמאזינה מצוינת במשפחה שבה כולם מתקשים לבטא את רגשותיהם, ואת מקומן של מילים פשוטות וגלויות תופסים דוקרנים מושחזים והתחשבנויות שלא קהו עם השנים. היא אמנם שותקת, אבל נוכחותה ממתנת את העלבונות שהאם נוהגת להטיח בבעלה, מנחמת את האב ההולך ושוקע בדמדומי דמנציה, ומאפשרת למירי להעניק סוג של קרבה מרחוק כי "גומי או לא גומי, מה שהיא בעצם יצרה כאן זה במאה אחוז חיבוק." וכמובן, להבדיל מן המפלצת של ד"ר פרנקנשטיין, העשויה טלאֵי־אנוֹש, נוח נפוחה בכל המקומות הנכונים ועל כן גם מפתה את כל רואיה להתקרב ולהתחנחן, וכשהיא יוצאת מתחומי הבית לביקורי קרובים רחוקים, היא אפילו משלהבת מבושים.

וולפיילר משתמשת בבובה בצורה יוצאת דופן ושונה משימושים דומים בספרות שיכולנו לקרוא עד כה: זו אינה עוד בובה שמאפשרת לגבר בודד, תימהוני וחסר כישורים חברתיים לפנטז על אהבה ומין מבלי להסתכן בדחייה, כמו בובת חלון הראווה שאיאן מקיואן מניח במיטתו של גיבור Dead as They Come (סיפור קצר מתוך קובץ שלו שראה אור ב־1978 ולא תורגם לעברית), והיא מביאה אותו לשיאים של התרגשות מינית. היא גם שונה מאוד מבובת הברבי של אחותו הגדולה של הנער גיבור הספר The Safety of Objects, ספרה הנפלא של א"מ הומס (שגם הוא עדיין לא תורגם), בובה שהוא מנסה לנהל איתה רומן ובסופו של דבר אונס אותה. והיא גם אינה חפץ מקודש, תחליף נערץ לאישה נעדרת כמו שהייתה – בחיים, ולא בספרות – הבובה בדמותה של אלמה מאהלר שבנה לעצמו מאהבהּ הזנוח אוסקר קוקושקה, והיא ליוותה אותו שנים אחדות עד שהשמיד אותה בפרץ של תסכול. נוח של וולפיילר נעדרת זדוניות ואימה שבדרך כלל מלוות את הופעתה של בובה כמותה במצבים אינטימיים. וולפיילר הופכת אותו לחלק טבעי מן המשפחה, לחפץ ניחומים, למתווכת המגשרת על פערים בין הורים ובתם, למשחררת. ואת מוזרותו של המצב היא מגייסת כדי להעניק לגיבוריה רשות להיות אחרים, לא מובנים, חריגים, על סף הטירוף. ואין במעמד הזה אף לא רגע של התנצלות.

ברקע סיפורם של מירי, הבובה נוח והוריה הקשישים, אלקסטיס ואניסים, עומדות כמובן חוויות השואה של דור הסבים. את הפרקים העוסקים ישירות בהתרחשויות הללו וולפיילר כותבת בלשון תנ"כית. זו מאפשרת לה לבטא את עוצמת האירועים שהיא מתארת בדרמטיות, ומבלי להזדקק לתיאורים גרפיים. השפה הזאת כאילו מעבירה את ההתרחשויות לעולם אחר, ובוודאי לעידן אחר, עצום וגדול משלנו. אותן התרחשויות גם מחלחלות אל ההווה, למשל בתיאור הדרישות יוצאות הדופן המפורטות בכתובַּת הזוג, הקובעות כי מאחר שגלוי וידוע הוא כי אֵם הכלה מצולקת קשות בנפשה ובגופה בשל המלחמה, צרכיה ודרישותיה יהיו בעלי חשיבות ראשונה בעיני הכלה, והחתן לא יוכל לגרשה בשל כך. מירי, המצוּוה ללא אומר לאותה התמסרות מלאה לאמהּ שלה, אינה מסוגלת לשום מידה של קרבה, אפילו לא ללטף את ידה הצמוקה, אבל בזכות נוח היא מסוגלת להסתובב בשכונה זקופת קומה ולקבל בענווה את מבטיהם המעריצים של השכנים המשוכנעים כי היא ממלאת את תפקיד הבת המסורה כהלכה, והנה גם במשפחתה התרחשו חילופי התפקידים המצופים מכל תא משפחתי מתפקד: ההורים הפכו לילדים קטנים וילדתם קיבלה על עצמם להיות ההורה האחראי.

בחמש השנים שחלפו בין אוסף הסיפורים הקצרים של וולפיילר, שוויצריה זה כאן, לבין את המוות את רוצה לראות בעיניים, נדמה שוולפיילר המשיכה והעמיקה את מה שהחלה בו אז. היא מספרת את סיפורם של מי שמסרבים ליישר קו, מתעקשים על זכותם לחיות בשוליים ומוצאים פתרונות יצירתיים לתהומות של צרכים רגשיים שלא נענו. אלא שהיא שכללה מאוד את היכולת שלה לדחוס מטעני רגש בשפה המטעה בפשטותה, וגם את היכולת ללקט פצעים, שריטות וחבלות שסביבם בנוי הסיפור. וזה אולי קסמו המרכזי של הסיפור הזה: וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים. הדמויות החריגות שלה מוצאות נחמה בדרכן שלהן בזכות החופש, בזכות העובדה שהן לא מכפיפות את עצמן לרצונו של איש. האחרוּת, המוזרות, הפראות הכמעט מופרעת שהן הכוח המשחרר, ולכן אין דרך ללעוג להן, אין צורך לחמול עליהן, ואין אלא להתמלא מולן בקנאה.

 

אורית וולפיילר, "את המוות את רוצה לראות בעיניים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. 

 

Image result for ‫את המוות את רוצה לראות בעיניים‬‎

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: מרב פיטון על הספר "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן