"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה

קולות המלחמה: חוזרים אל ההקלטות מרגעי כניסתם של כוחות צה"ל אל ירושלים העתיקה

1

מלחמת ששת הימים: כוחות צה"ל נכנסים לעיר העתיקה. צילום: לע"מ

חמישים ושתיים שנים חלפו מאז, והדי ההתרגשות עדיין עולים מן הקולות הללו.

אחת התופעות שליוו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הייתה תופעת אלבומי הניצחון. האלבומים האלו ניסו להנציח את "הרגעים הגדולים" במלחמה, שתוצאותיה השפיעו על המדינה כולה. בעוד שהאלבומים המפורסמים התמקדו בתמונות, היה זה אך מתבקש להנציח את המלחמה גם בצליל: כך יצא לאור תקליט שריכז את מיטב ההקלטות שהביאו כתבי גלי צה"ל וקול ישראל מתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, ובששת ימי הלחימה עצמם.

 

קשה לדמיין את הקרבות שהתחוללו בירושלים, ממש סמוך לעיר המערבית, שבה המשיכו לחיות האזרחים כרגיל. לעיתים נשמעו השידורים ממש כמו שידור ספורט המסקר בשידור חי את הנעשה "במגרש".

 

בהקלטה הזו אפשר לשמוע את ההתרגשות הצפויה בקרב הכוחות המשוריינים שהתכוננו לפרוץ אל העיר.

 

זמן קצר לאחר מכן נשמעו הקולות המוכרים: "הר הבית בידינו". מפקד חטיבת הצנחנים שפרצה אל העיר, מוטה גור, מי שהכריז בקשר את המילים המפורסמות, קיבל מיד שבחים נרגשים.

 

מן הרגע הראשון הבינו הכוחות את חשיבותו ועוצמתו של הרגע. החיילים קיבלו הוראה מפורשת: שמרו על המקומות הקדושים.

 

כוחות הצנחנים הגיעו אל הכותל עם המח"ט גור והרב הצבאי שלמה גורן. רחבת הכותל התמלאה בקריאות השמחה של החיילים, בצלילי תקיעות השופר המפורסמות של הרב, ובשירה ספונטנית של השיר שהתפרסם רק כמה שבועות קודם לכן – 'ירושלים של זהב', שקיבל לפתע משמעות חדשה.

 

ההגעה לכותל הייתה מבחינת החיילים גולת הכותרת בקרבות הקשים על העיר. ההקלטות מן הטקס המאולתר שהתקיים ברחבת הכותל באותן שעות ראשונות לאחר הכיבוש, מסתיימות בשירה נרגשת של "התקווה" מפי כל הנוכחים. עם הרב גורן בירכו החיילים "שהחיינו" ונשאו תפילת "יזכור" מול הקיר הקדוש. התרגשותם של הנוכחים נשמעת בקולם, ואפשר לשמוע אף את בכי הצנחנים.

 

 

בונוס לסיום

התקליט שממנו לקוחות ההקלטות היה פופולרי מאוד בתקופה שלאחר המלחמה. עותק שלו התגלגל גם לידיו של הגיטריסט אורן לוטנברג ("זקני צפת", "הבליינים") שדגם מתוכו קטעים. הקטעים הללו הופיעו לאחר מכן בשני שירים ששר ברי סחרוף. האם תזהו אותם? אפשר לשמוע אותם כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=ZI60pTPjhOM

https://www.youtube.com/watch?v=qGBi7V27YR0

הסיפור במילותיו של לוטנברג מופיע כאן.

כך סייעתם לנו לזהות את לוחמי פלוגה א' מסיירת אגוז, 1973

במדינה הקטנה שלנו, לפעמים מספיקה תמונה אחת בפייסבוק כדי לחשוף את סיפורם וגבורתם של עשרות לוחמים

אגוז

ממרחק של (כמעט) חמישים שנה מסתכלות העיניים שלנו על המצולמים, ולא פוגשות אותם. פני המצולמים כולם קורנים, מביטים לא אל המצלמה, אלא אל כיוון אחר, אל במה שהוקמה תחת כיפת השמיים ושעליה מופיעה הזמרת והמלחינה דרורה חבקין. הכיתוב המאוחר שהוצמד לתמונה תופס את הרגע במדויק: "חיילים באתנחתא" נכתב שם. הכיתוב נוסף ככל הנראה בידי דן הדני וצוות צלמי העיתונות שניהל. אתנחתא ממה? ומי הם אותם חיילים? לאיזו פלוגה ויחידה השתייכו? מהם שמותיהם? מתי צולמה התמונה? מבט אחד והשאלות נערמות.

בין האוצרות הרבים ששמורים בספרייה הלאומית של ישראל נמצאים גם אלפים רבים של תצלומים המתעדים את חיילי וחיילות צה"ל בשנות עצמאותה של המדינה. במסגרת פרויקט הדיגיטציה העצום שמתבצע בספרייה בשנים האחרונות, התצלומים הישנים חוזרים לחיים והנגטיבים המצהיבים נעשים תצלומים ברזולוציה גבוהה ואיכותית.

אלא שבמקרים רבים אין לספרייה מספיק מידע כדי לזהות מיהם החיילים המצולמים בתמונה. לכן, בחרנו לפנות לחיילים ולמכריהם היכן שהם מסתובבים, היכן שכולנו מסתובבים, בפייסבוק. במסגרת הפרויקט המשותף של הספרייה הלאומית עם פייסבוק ישראל הועלו לרשת אלבומי תמונות של חיילים וחיילות צה"ל מכל מלחמות ישראל, וביניהם תמונת המופע של דרורה חבקין בפני חיילי צה"ל. תאריך התמונה המצורף: דצמבר 1973.

שעות ספורות מפירסום התמונה החלו להופיע התגובות הראשונות. ראשית, תיקנו אותנו בנוגע לזהותה של הזמרת המופיעה בפני החיילים (שאינה מופיעה בתמונה) – דרורה חבקין, לא דבורה כפי שנכתב בשגגה. פרסום שם המבצעת גרר אחריו שמות אחרים, ידועים פחות, וזהות מרבית המצולמים נחשפה אט-אט.

רמי איזנבאום היה הראשון להגיב לגופו של עניין. "חתיכת היסטוריה", כתב בחידתיות. התגובה שלנו הייתה מאופקת פחות: "תנו לנו עוד פרטים בבקשה… מי מצולם, איזו פלוגה, מה הסיפור…". עד מהרה הצטרפו לדיון מגיבים נוספים שחלקו איתנו את ההתרגשות שבזיהוי עצמם וחבריהם לפלוגה. דודו פרי כתב כי הוא "רואה שם את חבריי מאגוז", וציין את שמותיהם ("יואב רוטשילד, בנדרמן איסי, שוקן ומוטי מרגלית"). אגוז? בשנת 1973 הייתה יחידה אחת בשם זה, סיירת אגוז שהוקמה בשנת 1956 בעקבות מבצע קדש/ מלחמת סיני.

משה ברלס זיהה את מ"פ פלוגה א' בסיירת אגוז, גידי פיין המנוח. שחר פוקס כתב בתגובה כי גידי הוא אבא של אשתו, וישמח לתמונות ולזיכרונות ממנו. אפשר שהיה זה שחר שפנה לאחיו של גידי, לצביקה פיין, והוא שביקש ממשה ברלס לספר לו על ההיכרות בינו לבין אחיו. השם גידי פיין כמו הקפיץ מגיבים נוספים. זכי כהן, שבתגובה אחרת בפוסט סיפק לנו עוד פרטים על היחידה, כתב לצביקה פיין על אחיו גידי: "גידי [ז"ל] היה מ"פ פלוגה א' בעת שהתגייסתי [1972] ועזב בתחילת שנת 73'. זכור כמפקד חייכני, שהצליח להניע את חייליו בלי מאמץ מיוחד, קשוב ומתחשב".

רמי בלום היה זה שסיפק את התאריך שבו צולמה התמונה, ואת פרטי הפלוגה המסוימת שבתמונה: "פלוגה א' סיירת אגוז ספטמבר 1973", והוסיף: "מזהה 33 חיילים". שאלת תארוך התמונה המשיכה להציק למגיבים. זכי כהן ציין כי "לא בטוח שזה (הכוונה לתמונה) צולם באוקטובר 73' במהלך המלחמה", ואת רמי בלום הוא שאל: "איך גידי פיין משתלב בתמונה? הוא פרש כחצי שנה לפני…" בתחילת שנת 73'. רמי לא ידע לענות, מה שכן ידע הוא "שרק בתקופה זו (ספטמבר 73') היה לי שפם כמו בתמונה".

 

 

אגוז
לחצו להגדלת התמונה. וראו הערות בסיום הכתבה

 

רצינו לשמוע יותר על התמונה, על הנסיבות שבהן צולמה, על השירות בפלוגה א' בסיירת אגוז ועל המ"פ גידי פיין הזכור לטובה כל כך הרבה שנים לאחר מכן. המגיבים שאליהם פנינו (פנינו לכולם) שמחו לעזור.

ראשון דיברתי עם רמי בלום, שזיהה עבורנו יותר משלושים מהמצולמים. את האירוע המצולם הוא לא זכר עד שראה את התמונה. אז נזכר שהיה זה אימון שהתקיים בספטמבר 73'. את החודש שבו התקיים המופע ידע רמי למקם בזכות, כפי שכבר ציינו, השפם שהתהדר בו באותה תקופה. כשנשאל איך הוא זוכר שדווקא בחודש זה צימח שפם ולא בחודש לפני או אחרי, סיפר לי שמאז ומתמיד הצטיין בזיכרון מצוין, ושאפילו את מספרי הנעליים של חבריו לפלוגה הוא זוכר.

בעת צילום התמונה איש לא יכול היה לשער שמלחמה איומה מחכה בפתח לחיילי פלוגה א' – אחת משלוש הפלוגות המבצעיות של סיירת אגוז, מלחמה שחיכתה לכל חיילי צה"ל, מלחמת יום הכיפורים שפרצה פחות מחודש לאחר מכן, ב-6 באוקטובר. בעקבות המלחמה הוארך שירותו של רמי עד סוף מאי 74': "הייתי אמור להשתחרר בסוף אוקטובר. יצאתי לחופשת שחרור ביום חמישי, וביום שישי הוחזרתי לצבא". סיפרתי לו שאבי השתחרר מהצבא שבועיים לפני מלחמת לבנון הראשונה, ומובן שנקרא מיד בחזרה. "כל אחד והמלחמה שלו", סיכמנו.

בשיחה שקיימתי עם מגיב נוסף, חייל אחר בפלוגת א' של סיירת אגוז בשם זכי כהן, זכיתי לשמוע סקירה היסטורית של הסיירת – מימי הקמתה במלחמת קדש כסיירת בשם 'היחידה' המופקדת על קו המים של המוביל הארצי בחלקו הצפוני ("היה חשש לפעולות בהרעלת המים") ועד שסופחה היחידה לפיקוד צפון ("עד אז הסיירות השתייכו לחטיבות, אז הקימו את הסיירות הפיקודיות ואגוז ביניהן") וגם לאחר מכן. מלחמת יום הכיפורים תפסה רבים מחיילי הפלוגה בקונייטרה, והם שספגו את ההלם הראשון מהמלחמה. תחילה ביצעו חיילי הסיירת פעולות ביטחון כנגד הפת"ח בלבנון, ובסביבות ה-10 באוקטובר (יומה החמישי של המלחמה) הועלו כל חיילי הסיירת לגולן. "הקומנדו הסורי השתולל בגולן באותה התקופה" וכתוצאה מכך הוצבו שם חיילי הסיירת "כמעין שכפ"צ של שריון ותותחנים, אבטחת מובילי ציוד ומארבים".

שמו של גידי פיין עולה כמה פעמים בשיחתנו, ולקראת סופה אני חוזר אליו. התיארוך של התמונה (ספטמבר 73', כך לפי רמי בלום) מוביל את זכי להשערה הבאה: היות שגידי פיין פרש מהצבא בתחילת 1973, זכי מניח שבעת צילום התמונה שימש גידי מחליף זמני של המ"פ הנוכחי יחיאל (חיליק) קליין שיצא לחופשה. זכי זוכר שאת המלחמה לא העביר גידי בפלוגה א' ("היה נוהג שחיילים ששירתו ביחידה והשתחררו לא חוזרים אליה למילואים, אלא מוצבים במקום אחר לפי צרכי אכ"א"). זכי, אגב, לא מופיע בתמונה. בעת צילומה היה בקורס מכ"ים.

האחרון ששוחחתי איתו היה אחיו של גידי, צביקה פיין, שסייע לנו להשלים את התמונה. את שירותו הצבאי החל גידי פיין בסיירת מטכ"ל, שם היה מפקד הצוות שלו בטירונות בנימין נתניהו אחד – לימים ראש ממשלת ישראל. במהלך המסלול הוא נפצע פעמיים. כשסיים את האימון המתקדם יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס שירת תקופה קצרה בתור קצין מבצעים באוגדה 35 ותוך חודש-חודשיים צוות לסיירת אגוז. צביקה, שהיה נער בעת ששירת אחיו גידי בצה"ל (שני אחיו למעשה), לא זוכר מתי בדיוק השתחרר גידי פיין, אך ברור שהיה זה לפני פרוץ המלחמה.

גידי פיין ז"ל
גידי פיין ז"ל

היכן שירת סגן גידי פיין בזמן המלחמה? אני שואל את אחיו צביקה, ונענה שבזמן המלחמה שירת גידי פיין בדרגת סרן (עוד הוכחה לכך שהתמונה צולמה לפני המלחמה, בתמונה נחים על כתפו שני ארונות): "במלחמה התארגנו גידי וחבריו המשוחררים מאגוז לפלוגה נוספת בתוך הסיירת. התפקיד שלקחה על עצמה הפלוגה המאולתרת היה טיהור מוצבי אויב לאחר הפגזות השריון. שם גם פגש את אחיו הבכור עוזי, והשניים שמרו על קשר כמעט כל יום. ב-26 באוקטובר התקשר גידי לאחיו, וכך נודע לו שעוזי נהרג בקרב".

בתום המלחמה עבר גידי פיין לשרת בתור מ"פ בגדוד צנחנים בפלוגה המסייעת. הוא עבר לקיבוץ, התחתן, ונולדו לו בן ובת. ב-26 בנובמבר 1979 נהרג בתאונת דרכים. בשנה זו החל את השנה השנייה בלימודי מנהל עסקים במכללת רופין. "הוא נהרג שבועיים אחרי שהשתחררתי", מספר לי צביקה לקראת סוף שיחתנו, "החיוך שלו, החיוך המלא הזה שם בתמונה, החזיר אותי אחורה. זה הגידי שאני זוכר".

כפי ששיערנו, את התמונה ראה צביקה בזכות חותנו של גידי פיין, שחר פוקס הנשוי למיה בתו של גידי. נוסף על כך, זיהה שחר גם את אביו שלו בתמונה ממלחמת השחרור.

 


 

הערות:

 

הכתבה שלפניכם פורסמה ב-27.5.19. יומיים מפרסומה מצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי מכתב מגידי לנדאו, הס"ג החייכן המופיע בשורה הראשונה בתמונה בין מי שמזוהים כראובן בחבש ודני קרסל. לגידי היו מספר השגות על הזיהויים והוא צירף את הערותיו למייל:

"1. מי שמזוהה בתמונה כדני קרסל הוא למיטב זכרוני סג"מ אדם צח.
2. מי מזוהה בתמונה כסג"מ יפתח כהן הוא למיטב זכרוני סג"מ בן-גיגי.
3. יש שיבוש בשם המשפחה של אילן בורנשטיין. אמור להיות בורשטיין (עברת את שמו מאוחר יותר ל: בשור והוא היום צלם ידוע).
4.  לגבי עיתוי הצילום וזיהוי הפלוגה- לפי האנשים המופיעים בתמונה אני מעריך שמדובר באוקטובר/נובמבר 1972 (כשנה לפני המלחמה!) ודי משוכנע שלא מדובר בפלוגה א' אלא בהתכנסות כלשהי חוצת-פלוגות. הסיבה לקביעתי הנחרצת: בצילום אני מופיע כסג"מ. סיימתי קורס קצינים ביולי 1972 והוצבתי בפלוגה ב'. בנובמבר 1972 עברתי להיות קצין בהדרכת קורס סיור ביחידה.
בכל מקרה קבלתי דרגת סגן ביולי 1973 כך שלא יכול להיות שהתמונה צולמה בסמוך למלחמה."

 

תודה גידי!

 

אגב, הגילויים ממשיכים להגיע אלינו – סהר שיאחי, למשל, פנה אלינו לאחר שזיהה את אביו, יצחק שיאחי, בתמונה. הנה הוא, במרכז התמונה החתוכה.

 

בואו גם לקחת חלק בפרוייקט "נותנים שמות ללוחמים":

מחווה לצ'יף של ירושלים – טדי קולק

"נמאס לי, תשברו את הראש לבד, די, אני מתפטר" - על חוכמתו הפוליטית של ראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק

טדי קולק בלבוש צ'יף אינדיאני. מרץ, 1992. צילום: יולן חייק, אוסף דן הדני

טדי קולק בלבוש צ'יף אינדיאני. מרץ, 1992. צילום: יולן חייק, אוסף דן הדני

"נמאס לי, תשברו את הראש לבד, די, אני מתפטר", צעק טדי קולק יום אחד בישיבת מועצת עיריית ירושלים. היה זה לאחר שאחד הפרויקטים בעיר הופסק בהתערבות הממשלה, בשל ההתנגדות החריפה של החרדים בעיר, ובראשם מנהיג "אגודת ישראל" הרב מנחם פרוש.

אחת הדוגמאות שבהן התחולל מאבק עיקש וממושך היא מלחמת כביש רמות, המחבר את שכונת רמות הגדולה עם מרכז העיר. במלחמת כביש רמות נשרפו הרבה צמיגים ועגלות אשפה, ונורו מטחי אבנים גם בשבתות.

הפגנת חרדים ברמות, ספמטבר, 1979. צילום: פאולה רובין, אוסף דני הדני
הפגנת חרדים ברמות, ספמטבר, 1979. צילום: פאולה רובין, אוסף דני הדני

 

באחת הישיבות בנושא הכביש הזה, הגיעו שתי הקבוצות היריבות לעירייה. החרדים נכנסו ללשכתו של קולק כשהחילוניים המתינו בחוץ, ושמעו איך טדי צורח עליהם שלזרוק אבנים גם החילוניים יודעים, וגם לחסום כבישים. בשומעם זאת שמחו תושבי רמות החילוניים, כי חשבו שניצחו. אז נכנסו גם הם, וטדי צרח גם עליהם שאינם מתחשבים בשכנים ואינם יודעים לחיות עם אוכלוסיות שונות מהם. החרדים, שעוד לא הספיקו לצאת, לא האמינו למשמע אוזניהם. זוהי רק אחת הדוגמאות ליכולת התמרון שלו, וליצירת הבנה בין כוחות מתנגדים.

מחלוקות בין דתיים לחילוניים היו בירושלים דבר שבשגרה, אך בשנות כהונתו של טדי קולק כראש העיר האוכלוסייה הדתית ידעה צמיחה גדולה, אף שגדלו בה הדרישות לחיות בשכונות נפרדות סביב "תלמודי תורה", בתי כנסת ומקוואות, ובלי מגרשי ספורט ובתי קולנוע. בכל שנות כהונתו הוא דגל בליברליות בצד מחויבות יהודית; הוא לא נתן יד להחזרה בתשובה על ידי הקמת מוסדות דתיים בלב אוכלוסייה חילונית ולא התיר הקמת מוסדות בידור ובילוי "להכעיס" בשכונות דתיות.

טדי קולק תורם דם. צילום: אוסף דן הדני
טדי קולק תורם דם. צילום: אוסף דן הדני

 

טדי היה ידוע בהתפרצויותיו, אך הוא ידע לרסן את דחפיו הפראיים בתבונה פוליטית ועוצמה נפשית גדולה. למרות שבאופיו היה חסר סבלנות, ידע בהתנהגותו להפוך יצרים של חוסר סבלנות לתיאוריה של סובלנות. אחד "האויבים" העיקריים שלו במחנה הדתי היה הרב מנחם פרוש שקיים איתו קרבות מרים בנושאי האצטדיון, גן החיות, וכביש רמות, והפעיל שרים, חברי כנסת, והרבה תקשורת. לאחר שנים, בראיון לספר "זהו טדי", (משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1995) אמר הרב פרוש: "מה שטדי נתן לחינוך החרדי לא נתנה אף עירייה במדינה. הוא סלל את המסילות לכך שעירייה צריכה לתת את שירותיה לחינוך שלנו כמו לשאר סוגי החינוך, ולא עשה זאת מחישובים מוניציפליים של "תן וקח". הוא לא מעניק הטבות לאוכלוסייה אחת כדי לזכות בקולה בעניין אחר; אם מגיע לך עלפי השכל הישר, הוא ייתן לך גם אם לא יקבל שום דבר בחזרה".

 

כתבות נוספות

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל

"בביצות מתגלגל התאו"

אגם החולה במפות מאוסף לאור בספרייה

1

אגם החולה התקיים עד שנות החמישים של המאה הקודמת; שרידיו נמצאים כיום בתחום שמורת החולה. האגם מופיע בצורה ציורית במפות עתיקות רבות. את שמותיו השונים ניתן לזהות במבחר מן המפות:

במפה מתוך תנ"ך נוצרי, 1603, החולה מופיעה בשם "אגם סמכוניט".

1

במפתו של אדריכם משנת 1590 ניתן לראות את אגם החולה בשמו "מי מרון".

זוהי מפת שבט מנשה מתוך ספרו של המחבר המתאר את ארץ ישראל על פי נחלות השבטים. המפה מכוונת אל המזרח. מימין לאגם החולה נראה חלקה הצפוני של הכנרת.

1

במפת נחלת שבט נפתלי מאת תומס פולר, 1650, מסומן אגם החולה בשם "מי מרום". משמאל לאגם מצוירת מלחמת צבא יהושע בכנענים.

1

בסמוך לחולה מופיעה העיר הכנענית 'אבל בית מעכה'.

במפה מתוך הגדת אמסטרדם, 1695, אגם החולה מסומן בשם "מי מרון". ניתן לראות כי גם במפה זו כמו בשתיים מקודמותיה האגם מוקף בשורת עצים גבוהים.

1

במפה מתוך אטלס תנכ"י מן המאה ה-19 מצוינים שלושת שמות האגם: מי מרום, אגם סמכוניטיס, ים החולה. כן מסומנים אזורי הביצות שמצפון לו.

1

מדרום לחולה מסומן המעבר ההיסטורי מאזור הגולן אל הגליל – גשר בנות יעקב.

שם האגם סמכוניטיס ייתכן ונובע מן המלה הערבית לדגים ששכנו בים זה. ואכן, ר' רחמים יוסף אופלטקה, המתלווה לאמו במסעה מירושלים למירון בל"ג בעומר תרל"ו, 1876, מתאר את מסעם ומתייחס לעיר צפת באומרו "דגים בה לרוב הבאים מים חילתא… מים מתוקים…" (מסעות ארץ ישראל : של עולים יהודים מימי הבינים ועד ראשית ימי שיבת ציון /קיבצם וביארם אברהם יערי ; יוצא לאור ע"י המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית. עמ' 632.  הספר בקטלוג הספרייה הלאומית.  השם "חילתא" מופיע בתלמוד הבבלי.)

 

מפתו של החוקר גוטליב שומכר, 1900, מציגה אף היא את ימת החולה ואת הביצות שמצפון לה. שומכר היה מהנדס טמפלרי ששרטט מפות חשובות של אזור צפון הארץ, ירדן, והגולן. בית משפחתו במושבה הגרמנית בחיפה שופץ והורחב ומשמש כיום כמלון בוטיק. בסמוך לימת החולה במפת שומכר מסומנים גם היישובים היהודים שהוקמו על ידי אנשי העליה הראשונה: יסוד המעלה (1883) ומשמר הירדן (1890). על יסוד המעלה כותב החוקר ישעיהו פרס בספרו: "נוסדה… בידי מהגרים מפולניה ובאה בשנת 1890 תחת הנהלת פקידות הברון רוטשילד, שהפכה את כל שטח המושבה לגן פרחים והקימה בה בית חרושת לעשית שממני בושם ותמרוקים".

גם החוקר אברהם משה לונץ מתייחס ליסוד המעלה, וכך הוא כותב ב- 1891 בספרו בפרק על המושבות בארץ הגליל: "המושבה הזאת עומדת על שפת 'מי מרום'… ובשנה החולפת כונן בה הנדיב גן גדול אשר בחלק גדול ממנו נטועים פרחי חמד מפיקי ריח, אשר מהם יוציאו שמנים מריחים… אנית תורן קטנה תעבור על פני מי מרום להביא קנים וזבל מעברו השני להמושבה, ועל נס התורן כתוב בעברית מעבר אחד 'יסוד המעלה' ומעבר השני 'מי מרום'".

1

את אזור הביצות שמצפון לאגם מי מרום מתאר ישעיהו פרס כך: "…שפלת בצות ברוחב 2 שעות…. אדמתה מצמיחה קני גומא… וסוף שלתוך מעבם אי אפשר לחדור. בשפלה הזאת יושבים בדוים מסכנים (אל-עורנה) וצוענים מלוכלכים החיים על הציד והדוגה ועל מרעה הבקר. בבצות מתגלגל התאו וגם חזיר היער יופיע…" (פרס, ישעיהו, ארץ ישראל וסוריה הדרומית : ספר המסעות / ירושלם : הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א 1921. עמ' 304.)

במפה נוספת של שומכר, מעט מאוחרת יותר, מסומן כפר אלג'יראי א-זובייד ליד יסוד המעלה. בתולדות ייסוד המעלה מסופר שחלק מאדמות היישוב נרכשו מן השבט הבדואי א-זביד. נראה כי שומכר שייך בטעות את אדמות א-זביד לקהילה האלג'יראית ששכנה בגליל בתקופה זו (ראו מאמרו של פרופ' מוסטפא עבאסי ממכללת תל חי בנושא הקהילה האלג'יראית בגליל).

1

גם ישראל בלקינד בספרו מתייחס אל ביצות החולה:

1
"עדרי ראמים" = הכוונה הינה לתאו

בשנת 1951 מכריזה הקרן הקיימת לישראל על הנושא המרכזי של מפעל הנוער השנתי:

1

בעלון שפורסם על ידי הקרן הקימת לישראל ב-1951, והשמור באוסף המפות ע"ש ערן לאור, נמצא את מפת תכנית יבוש החולה בלווית ברכות מאת ראש הממשלה דוד בן גוריון ותאור שלבי ביצוע המפעל ועתידו, והכל מתוך ראייתו כמיזם הראוי להכתיר את עבודת הקרן הקימת ב- 50 שנותיה הראשונות. היום, בחלוף 68 שנים, ההתרגשות החיובית דאז נראית מופרזת.

ובכך תם נסיוננו להתחקות אחר האגם הנעלם שיובש ובהיוולדו מחדש יצר את שמורת הטבע הראשונה בישראל – שמורת החולה, ובאזור ביצותיו שיובשו את אגמון החולה, אתר צפרות בעל חשיבות בקנה מידה בינלאומי.

 

הכתבה הוכנה בעזרתה של איילת רובין

 

כתבות נוספות:

מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ?

עירוב בעיר נא אמון

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק