ביקורת – פרוזה | מעשה כשפים

"אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב." אורית נוימאיר פוטשניק על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

bikoret-proza-53_715-537
חגית שחל, תגיד תודה שאתה גבר, חיתוך לינולאום על נייר, 25X20 ס"מ, 2017

.

הרי זאת אני הבוערת: מחשבות על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

"אני ישנה ככל האדם
ואינני עוסקת בכישוף"

דליה רביקוביץ

 

שמו של הספר, שהוא כשמה של הנובלה הראשונה מתוך השתיים שבו, אינו מותיר מקום לספק באשר לתמה המרכזית שלו ולמהותה של האש היוקדת בין עמודיו. בן־נפתלי עסוקה לאורך שתי הנובלות ביחסים הנפתלים והסמיכים שבין אישה מבוגרת לאישה צעירה, בין אם ובת; הקשר שהוא ראשית כל הקשרים כולם וגם ראשית כל הקשרים הארוטיים כולם. "האשמה היא מן האם. מקורה באותה זוגיות הרמטית משעה שנפערה לשפה", מסכמת אנא, גיבורת "בגד מאש". זאת אינה הפעם הראשונה שבן־נפתלי נדרשת באינטנסיביות לנושא הזה. היא עשתה זאת גם בכרוניקה של פרידה. (רסלינג, 2000) ובמידת מה גם בהמורה (כתר, 2015), שזיכה אותה בפרס ספיר. הפעם נדמה (אולי רק לי נדמה) שהיא מרחיקה עמוק מאוד אל תוך סבך היחסים הזה, עמוק למקום שאין ממנו חזרה.

לאנא, גיבורת הנובלה "בגד מאש", יש שם משובש. פרי טעות. הוא שובש בידי פקיד ההגירה שהכניס אותה ואת הוריה לארץ. מאז היא מתעקשת עליו. מתעקשת על התעתיק המשובש, מתעקשת להיעשות היא עצמה לבקשה ולתחינה. בפני מי נשמעת התחינה הזו ומה היא מבקשת?

אנא כותבת את עבודת התואר השני שלה בחוג להיסטוריה. היא מתעקשת לא לכתוב את ההיסטוריה, אלא לברוא אותה. היא מתעקשת לכתוב מגרונה של עמנואל (מנו) פנסון, שהורשעה בכישוף והוצאה להורג במאה השש־עשרה. היא יודעת שעבודתה לא תתקבל, שהיא חורגת מכללי כתיבת המחקר ההיסטורי. היא מייחלת לכך. אנא מסבירה לנו, קוראיה: "בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים". התערערות הסדר החברתי, ולמעשה עצם השינוי – הוא הגורם לניסיון להשיב את הגלגל אחורה באמצעות מציאת אשֵמה: המכשפה. כך זה בעולם הנורמלי, כך יאמר המחקר ההיסטורי השגור שאנא מסרבת לכתוב. אצלה תמונת מראה: השינוי, הדרישה לפסוע אל החיים הבוגרים, הנורמטיביים, הזוגיים, מולידים את הצורך במכשפה, את הכמיהה אל האישה המבוגרת שתאסוף אותה אל חיקה. המכשפה היא המסיגה את הזמן לאחור, לא קדימה. אנא נוהה אחר החריגוּת, אחר השוליות, מתאהבת בה, מחפשת את הכישוף. היא מוצאת אותו עד מהרה בדמות ליאורה, בעלת הדירה שבה היא מתגוררת. אישה מבוגרת ממנה המהלכת עליה קסם, שובה אותה בעולמה אט־אט. ליאורה ההולכת ומתעוורת שוכרת את שירותיה של אנא שתקרא באוזניה, אך עד מהרה הופך הקשר ביניהן אינטימי, סמיך ואפל.

יוהאן הוא בן הזוג של אנא. גם הוא בזרותו, בגרמניות שלו, בפרוטסטנטיות האדוקה, הסגפנית והקשוחה שלו, ממלא את הצורך שלה בחריגות, בזרות ובה בעת בנורמליות ההטרוסקסואלית, שתתפורר אל מול קסמיה של המכשפה. יוהאן מבין מראשיתו של הקשר הזה שליאורה תאיים על הזוגיות שלו ושל אנא, שתפרום את מעטה מראית העין שלה, מעטה הנורמליות ששניהם נאחזים בו.

החריגה מעולמם של בני האדם הרגילים היא גם חריגה כלכלית. ליאורה היא בת עשירים. היא אינה עובדת. "אורח חיים יצרני ואני לא מסתדרים". גם אנא אינה עובדת. ליאורה נושאת בקרבה אשם על כך שגדלה בבית שהייתה בו משרתת – ערביה. פער מעמדות כפול שאִפשר חיי נוחות, התמסרות לחריגות, על פני השטח, ללא רפלקסיה ותוך קבלת הסדר הזה כטבעי. אבל האשם שבחיי הבטלה, שבהתמסרות לתהפוכות הנפש, שבחיי הנוחות הכלכליים על חשבון המנושלים מארצם דוחף את ליאורה ואת אנא אחריה לחיות כבנות בלי בית בביתן, בעירן. "אני לא מצליחה להרגיש בבית", אומרת אנא לליאורה וזו משיבה: "ככה בדיוק צריך להרגיש כאן", וממהרת למתוח את הזרות על פני כל ירושלים: "ירושלים היא עיר מתעתעת […] היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון". האשְמה של ליאורה, אשמת האדונים, שאיתה היא מתייצבת למשמרות של נשים בשחור, מחלחלת בתוכה, ואיתה הסוד שבגינו הוחלפה בנעוריה המשרתת הערבייה באחותה הצעירה; סוד משפחתי, סיפור שהיא נכפית לשחזר ביחסיה עם אנא, מקורו של חוב שאולי היא תכפה על עצמה לשלם.

הנובלה "בגד מאש", ששמה נלקח משירה של דליה רביקוביץ, משופעת בפעולת הקריאה: פרוסט ודקארט, בורחס ומרגריט דיראס ועוד. בן־נפתלי בולעת אזכורים וציטוטים אל תוך המערבולת המסחררת שלה ועושה בהם כבשלה, כולם מפרנסים במסירות את הלהבה ונצבעים בגווניה ומעניקים לה משלהם. אך מי שעולות שוב ושוב, לפחות לעיניי, מבין הלהבות, הן וולף וגיבורות "אל המגדלור" שלה. מר ראמזי וחומרתו משתקפים בפניו של יוהאן. דמויותיהן של גברת ראמזי ולילי בריסקו צפות ועולות מן התודעה המתערבלת, משתקפות שוב ושוב באנא וליאורה וצפות מתוכן ולעיתים איננו יודעות מי היא מי. האם ידענו? האם ניתן לדעת? "את שואלת אם אני מכשפה או קורבן של מכשפה? […] האמת, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני מכשפה, אבל אף אחד לא היה מאמין עליי".

אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב. היא מחליטה שהן תיסענה לטיול לחוץ לארץ. כשיחזרו, הקשר ביניהן יבוא אל קיצו ואנא תחזור אל חייה. ליאורה מסבירה לה את סוד הזמן וסוד הכישוף: "כן, אותה בהלה, הרנסנס, הצארים, דרייפוס, רוסיה הסובייטית, גרמניה הנאצית, המקרתיזם, לפחדים אין גבולות בזמן. הם המנוע של הפנטזיה." אבל כוחה של אנא לא עומד לה בתוך הפנטזיה הזאת, היא נכנעת בסופו של דבר לעכשיו, לזמן הזה, וסוד הכישוף נפרם. ה"מחלה" של ליאורה עולה על פני השטח ומתגלה כאילו פתאום לעיניה של אנא. מתגלים הרופאה, התרופות, השינוי במינוניהן, האשפוזים, החברים שבאים "לתמוך", שרגילים כבר לריטואל של ההתמוטטות והאשפוז. אנא יוצאת לפי שעה מעולם הכישוף, דוחה אותו ונמלטת. ליאורה תיסע לבדה לאירופה.

"הכרתי את המוות יותר משהכרתי את התשוקה", אומרת אנא. ניכר דיוקם של הדברים. אֶרוס ניגף בנובלה הזאת מפני תנטוס. מבטה של אנא נח שוב ושוב על גופה של ליאורה, על עורה הלבן, על נמשיה, פניה, אבל חמדה אמיתית אין בו. תיאור המין ביניהן הוא קודר ודל. אני תוהה ביני לביני מהו טיבה של תשוקה לאישה שהגופניות נעדרת ממנה כל כך. התשוקה להיבלע ולהתמזג בבשר מוחמצת: "מה עושה מישהי שהגוף כביכול מאפשר לה את מה שככלות הכל הוא חושך ממנה?" שואלת אנא. השאלה נשארת פתוחה, גם עבור הקוראות.

בנובלה השנייה, "שולי הספר", נדיה, הגיבורה, מאשפזת את עצמה מרצון עם אמהּ הדמנטית ופוסעת עוד צעד אל עבר האיחוד עם אישה, שאצל בן־נפתלי הוא האיחוד עם התוהו. נדיה מתכנסת עם אמה לתוך זוגיות המסתגרת מהעולם (עוד לפני האשפוז), מוותרת בהקלה על חייה שלה, ומתכנסת עוד אל תוך המחלה, אל תוך הטיפול וחילוף התפקידים בין אם לבת. היא מתמסרת כולה לאמהּ ולמחלתה. התקדמות המחלה, שהיא הרגרסיה למצב של תוהו ראשוני, מתוארת בריכוז ובדיוק מכאיב, בפרטי פרטים: הזיכרון המתעתע, העבר ההופך להווה, האיגיון של הקיום. כמו לליאורה, לנדיה אין ילדים, זו חלק מהחריגות ההכרחית למעשה ההיטמעות בתוך אישה אחרת שהוא החזרה אל הילדות ואל המוות. ליאורה אומרת: "הפרישה מחיי משפחה היא בגידה שאין לה תקנה באחוות הנשים ואולי באנושות בכלל", ואילו נדיה שומעת: "לימור אומרת שאני דבקה בגופה של אמא מפני שלא טיפלתי בילד". נדיה הולכת עם אמהּ אל תוך הדמנציה, אל עבר הוויתור על השפה: "אימי מקוננת בשפה לא אנושית, שאינה מבטאת דבר ואינה מוסרת דבר", חזרה אל הינקות, שאי אפשר להפריד אותה מן ההליכה אל המוות. שתי הנובלת כרוכות זו בזו. כל אחת היא שבר בזמן של האחרת, נבואה הנעה קדימה ואחורה בזמן אל עבר מימוש או אי־מימוש. האם נדיה ואמהּ הם מה שליאורה ואנא יכלו להיות? האם הדמנציה של אמהּ של נדיה היא השד המתעתע הקרטזיאני המופיע ב"בגד מאש"? האם השתיים הן אמה של ליאורה וכריסטין, הנערה המשרתת שחיה עימה וסועדת אותה בימי זקנתה במוסד? האם הן מבליחות לרגע, נדיה ואמהּ, בתוך הסיפור של ליאורה ואנא, כמו מחזה בתוך מחזה אצל שייקספיר?

הקוראת נלכדת בתוך הכישוף, בתוך סבך הנשים הבלתי ניתן להתרה, נלכדת בתוך המילים ובו בזמן מתחת למילים ומעבר להן, עמוק במקום שאין ממנו חזרה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.

 

מיכל בן־נפתלי, "בגד מאש", כתר, 2019.

 

.

» מיכל בן־נפתלי בריאיון לכבוד הופעת הספר "בגד מאש", בגיליון 51 של המוסך.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו