.

הרי זאת אני הבוערת: מחשבות על "בגד מאש" למיכל בן־נפתלי

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

"אני ישנה ככל האדם
ואינני עוסקת בכישוף"

דליה רביקוביץ

שמו של הספר, שהוא כשמה של הנובלה הראשונה מתוך השתיים שבו, אינו מותיר מקום לספק באשר לתמה המרכזית שלו ולמהותה של האש היוקדת בין עמודיו. בן־נפתלי עסוקה לאורך שתי הנובלות ביחסים הנפתלים והסמיכים שבין אישה מבוגרת לאישה צעירה, בין אם ובת; הקשר שהוא ראשית כל הקשרים כולם וגם ראשית כל הקשרים הארוטיים כולם. "האשמה היא מן האם. מקורה באותה זוגיות הרמטית משעה שנפערה לשפה", מסכמת אנא, גיבורת "בגד מאש". זאת אינה הפעם הראשונה שבן־נפתלי נדרשת באינטנסיביות לנושא הזה. היא עשתה זאת גם בכרוניקה של פרידה. (רסלינג, 2000) ובמידת מה גם בהמורה (כתר, 2015), שזיכה אותה בפרס ספיר. הפעם נדמה (אולי רק לי נדמה) שהיא מרחיקה עמוק מאוד אל תוך סבך היחסים הזה, עמוק למקום שאין ממנו חזרה.

לאנא, גיבורת הנובלה "בגד מאש", יש שם משובש. פרי טעות. הוא שובש בידי פקיד ההגירה שהכניס אותה ואת הוריה לארץ. מאז היא מתעקשת עליו. מתעקשת על התעתיק המשובש, מתעקשת להיעשות היא עצמה לבקשה ולתחינה. בפני מי נשמעת התחינה הזו ומה היא מבקשת?

אנא כותבת את עבודת התואר השני שלה בחוג להיסטוריה. היא מתעקשת לא לכתוב את ההיסטוריה, אלא לברוא אותה. היא מתעקשת לכתוב מגרונה של עמנואל (מנו) פנסון, שהורשעה בכישוף והוצאה להורג במאה השש־עשרה. היא יודעת שעבודתה לא תתקבל, שהיא חורגת מכללי כתיבת המחקר ההיסטורי. היא מייחלת לכך. אנא מסבירה לנו, קוראיה: "בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים". התערערות הסדר החברתי, ולמעשה עצם השינוי – הוא הגורם לניסיון להשיב את הגלגל אחורה באמצעות מציאת אשֵמה: המכשפה. כך זה בעולם הנורמלי, כך יאמר המחקר ההיסטורי השגור שאנא מסרבת לכתוב. אצלה תמונת מראה: השינוי, הדרישה לפסוע אל החיים הבוגרים, הנורמטיביים, הזוגיים, מולידים את הצורך במכשפה, את הכמיהה אל האישה המבוגרת שתאסוף אותה אל חיקה. המכשפה היא המסיגה את הזמן לאחור, לא קדימה. אנא נוהה אחר החריגוּת, אחר השוליות, מתאהבת בה, מחפשת את הכישוף. היא מוצאת אותו עד מהרה בדמות ליאורה, בעלת הדירה שבה היא מתגוררת. אישה מבוגרת ממנה המהלכת עליה קסם, שובה אותה בעולמה אט־אט. ליאורה ההולכת ומתעוורת שוכרת את שירותיה של אנא שתקרא באוזניה, אך עד מהרה הופך הקשר ביניהן אינטימי, סמיך ואפל.

יוהאן הוא בן הזוג של אנא. גם הוא בזרותו, בגרמניות שלו, בפרוטסטנטיות האדוקה, הסגפנית והקשוחה שלו, ממלא את הצורך שלה בחריגות, בזרות ובה בעת בנורמליות ההטרוסקסואלית, שתתפורר אל מול קסמיה של המכשפה. יוהאן מבין מראשיתו של הקשר הזה שליאורה תאיים על הזוגיות שלו ושל אנא, שתפרום את מעטה מראית העין שלה, מעטה הנורמליות ששניהם נאחזים בו.

החריגה מעולמם של בני האדם הרגילים היא גם חריגה כלכלית. ליאורה היא בת עשירים. היא אינה עובדת. "אורח חיים יצרני ואני לא מסתדרים". גם אנא אינה עובדת. ליאורה נושאת בקרבה אשם על כך שגדלה בבית שהייתה בו משרתת – ערביה. פער מעמדות כפול שאִפשר חיי נוחות, התמסרות לחריגות, על פני השטח, ללא רפלקסיה ותוך קבלת הסדר הזה כטבעי. אבל האשם שבחיי הבטלה, שבהתמסרות לתהפוכות הנפש, שבחיי הנוחות הכלכליים על חשבון המנושלים מארצם דוחף את ליאורה ואת אנא אחריה לחיות כבנות בלי בית בביתן, בעירן. "אני לא מצליחה להרגיש בבית", אומרת אנא לליאורה וזו משיבה: "ככה בדיוק צריך להרגיש כאן", וממהרת למתוח את הזרות על פני כל ירושלים: "ירושלים היא עיר מתעתעת […] היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון". האשְמה של ליאורה, אשמת האדונים, שאיתה היא מתייצבת למשמרות של נשים בשחור, מחלחלת בתוכה, ואיתה הסוד שבגינו הוחלפה בנעוריה המשרתת הערבייה באחותה הצעירה; סוד משפחתי, סיפור שהיא נכפית לשחזר ביחסיה עם אנא, מקורו של חוב שאולי היא תכפה על עצמה לשלם.

הנובלה "בגד מאש", ששמה נלקח משירה של דליה רביקוביץ, משופעת בפעולת הקריאה: פרוסט ודקארט, בורחס ומרגריט דיראס ועוד. בן־נפתלי בולעת אזכורים וציטוטים אל תוך המערבולת המסחררת שלה ועושה בהם כבשלה, כולם מפרנסים במסירות את הלהבה ונצבעים בגווניה ומעניקים לה משלהם. אך מי שעולות שוב ושוב, לפחות לעיניי, מבין הלהבות, הן וולף וגיבורות "אל המגדלור" שלה. מר ראמזי וחומרתו משתקפים בפניו של יוהאן. דמויותיהן של גברת ראמזי ולילי בריסקו צפות ועולות מן התודעה המתערבלת, משתקפות שוב ושוב באנא וליאורה וצפות מתוכן ולעיתים איננו יודעות מי היא מי. האם ידענו? האם ניתן לדעת? "את שואלת אם אני מכשפה או קורבן של מכשפה? […] האמת, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני מכשפה, אבל אף אחד לא היה מאמין עליי".

אנא קצה בנורמליות, בסדר המארגן של החיים, היא נכספת לסחף הרגשי, לכאוס שמציעה לה ליאורה. ליאורה מצידה מציעה לאנא מערבולת גם בתחום גבולות הזמן והמרחב. היא מחליטה שהן תיסענה לטיול לחוץ לארץ. כשיחזרו, הקשר ביניהן יבוא אל קיצו ואנא תחזור אל חייה. ליאורה מסבירה לה את סוד הזמן וסוד הכישוף: "כן, אותה בהלה, הרנסנס, הצארים, דרייפוס, רוסיה הסובייטית, גרמניה הנאצית, המקרתיזם, לפחדים אין גבולות בזמן. הם המנוע של הפנטזיה." אבל כוחה של אנא לא עומד לה בתוך הפנטזיה הזאת, היא נכנעת בסופו של דבר לעכשיו, לזמן הזה, וסוד הכישוף נפרם. ה"מחלה" של ליאורה עולה על פני השטח ומתגלה כאילו פתאום לעיניה של אנא. מתגלים הרופאה, התרופות, השינוי במינוניהן, האשפוזים, החברים שבאים "לתמוך", שרגילים כבר לריטואל של ההתמוטטות והאשפוז. אנא יוצאת לפי שעה מעולם הכישוף, דוחה אותו ונמלטת. ליאורה תיסע לבדה לאירופה.

"הכרתי את המוות יותר משהכרתי את התשוקה", אומרת אנא. ניכר דיוקם של הדברים. אֶרוס ניגף בנובלה הזאת מפני תנטוס. מבטה של אנא נח שוב ושוב על גופה של ליאורה, על עורה הלבן, על נמשיה, פניה, אבל חמדה אמיתית אין בו. תיאור המין ביניהן הוא קודר ודל. אני תוהה ביני לביני מהו טיבה של תשוקה לאישה שהגופניות נעדרת ממנה כל כך. התשוקה להיבלע ולהתמזג בבשר מוחמצת: "מה עושה מישהי שהגוף כביכול מאפשר לה את מה שככלות הכל הוא חושך ממנה?" שואלת אנא. השאלה נשארת פתוחה, גם עבור הקוראות.

בנובלה השנייה, "שולי הספר", נדיה, הגיבורה, מאשפזת את עצמה מרצון עם אמהּ הדמנטית ופוסעת עוד צעד אל עבר האיחוד עם אישה, שאצל בן־נפתלי הוא האיחוד עם התוהו. נדיה מתכנסת עם אמה לתוך זוגיות המסתגרת מהעולם (עוד לפני האשפוז), מוותרת בהקלה על חייה שלה, ומתכנסת עוד אל תוך המחלה, אל תוך הטיפול וחילוף התפקידים בין אם לבת. היא מתמסרת כולה לאמהּ ולמחלתה. התקדמות המחלה, שהיא הרגרסיה למצב של תוהו ראשוני, מתוארת בריכוז ובדיוק מכאיב, בפרטי פרטים: הזיכרון המתעתע, העבר ההופך להווה, האיגיון של הקיום. כמו לליאורה, לנדיה אין ילדים, זו חלק מהחריגות ההכרחית למעשה ההיטמעות בתוך אישה אחרת שהוא החזרה אל הילדות ואל המוות. ליאורה אומרת: "הפרישה מחיי משפחה היא בגידה שאין לה תקנה באחוות הנשים ואולי באנושות בכלל", ואילו נדיה שומעת: "לימור אומרת שאני דבקה בגופה של אמא מפני שלא טיפלתי בילד". נדיה הולכת עם אמהּ אל תוך הדמנציה, אל עבר הוויתור על השפה: "אימי מקוננת בשפה לא אנושית, שאינה מבטאת דבר ואינה מוסרת דבר", חזרה אל הינקות, שאי אפשר להפריד אותה מן ההליכה אל המוות. שתי הנובלת כרוכות זו בזו. כל אחת היא שבר בזמן של האחרת, נבואה הנעה קדימה ואחורה בזמן אל עבר מימוש או אי־מימוש. האם נדיה ואמהּ הם מה שליאורה ואנא יכלו להיות? האם הדמנציה של אמהּ של נדיה היא השד המתעתע הקרטזיאני המופיע ב"בגד מאש"? האם השתיים הן אמה של ליאורה וכריסטין, הנערה המשרתת שחיה עימה וסועדת אותה בימי זקנתה במוסד? האם הן מבליחות לרגע, נדיה ואמהּ, בתוך הסיפור של ליאורה ואנא, כמו מחזה בתוך מחזה אצל שייקספיר?

הקוראת נלכדת בתוך הכישוף, בתוך סבך הנשים הבלתי ניתן להתרה, נלכדת בתוך המילים ובו בזמן מתחת למילים ומעבר להן, עמוק במקום שאין ממנו חזרה.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.

מיכל בן־נפתלי, "בגד מאש", כתר, 2019.

.

» מיכל בן־נפתלי בריאיון לכבוד הופעת הספר "בגד מאש", בגיליון 51 של המוסך.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נעמה ישראלי על "שנות העשרים" ליערה שחורי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שני פרקים מתוך "לימבו" / עודד נעמן

.

5

ביקור ראשון בלונדון. אפריל 2007, יום שישי בלילה.

״הארקטיק מנקיז!״ אלכס קורא בשמחה ומגביר את קול הרמקולים. אחיו אומר ״יֶס!״ מתופף על ההגה ושר. גרהרד ריכטר, במושב האחורי, מנסה להמהם עם המוזיקה הלא מוכרת. שלושתם — אלכס, אחיו וגרהרד — נוסעים במכונית ללונדון. לאלכס אף קטן, שיער חום חלק שיורד מעל המצח ופנים מגולחות וחיוורות. אחיו דומה לו. אלכס ואחיו גרים בלונדון. גרהרד פגש את אלכס בתור לבדיקת דרכונים בנמל התעופה סטנסטד בתום טיסה מישראל לאנגליה. כמו גרהרד, גם אלכס טס מישראל לאנגליה לבדו. אחיו של אלכס בא לאסוף אותו מנמל התעופה. ״לאן אתה צריך?״ אלכס שואל את גרהרד מהמושב הקדמי. גרהרד אמור להתאכסן בפונדק גדול בכיכר פיקדילי. ״טוב מאוד. נוריד אותך ליד התמזה, לא רחוק מפיקדילי,״ אלכס אומר, וגרהרד מסתכל החוצה, אל השממה השחורה של הלילה.

גרהרד בא לאנגליה בשם הפילוסופיה. משפחתו של גרהרד — אמו ובן זוגה, אביו ובת זוגו, אחיותיו ובני זוגן — כולם יחד קנו לו, לגרהרד — הוא ביקש מהם לקנות לו כמתנת יום הולדת — כרטיס טיסה לאנגליה, לכנס פילוסופיה. מחר בבוקר גרהרד יאזין להרצאות, עד הערב, ובלילה הוא יצא לבלות בעיר. הלילה, יום שישי בלילה, הוא יישן בפונדק בכיכר פיקדילי. הוא הזמין מיטה בחדר משותף שבו שמונה מיטות קומתיים. אתמול הוא טילפן לפונדק לוודא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת. כן — הפקידה בדלפק הקבלה ענתה לטלפון ואמרה ״אין שום בעיה״. הוא תיכנן והזמין מקום בפונדק ווידא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת ולכן חשב שלא תהיה בעיה. אבל כשגרהרד נחת בנמל התעופה סטנסטד בחצות וחצי הוא גילה שאין עוד תחבורה ציבורית ושנמל התעופה רחוק מאוד מהעיר. ״מרחק שעה נסיעה,״ אלכס אמר לו כשעמד לצדו בתור לבעלי דרכונים אירופיים.

גרהרד ישראלי אבל בכל פעם שהוא מגיע לארץ אירופית הוא נעמד בתור לבעלי דרכונים אירופיים ומציג את הדרכון הגרמני שלו. הוא מוסר את הדרכון הגרמני לפקידה והפקידה משווה את התמונה בדרכון לגרהרד, שעומד לפניה. בתור לבעלי דרכונים אירופיים הוא פגש את אלכס. אלכס אמר לו שאין תחבורה ציבורית בשעה כזו, מאוחרת, ושלונדון מאוד רחוקה. גרהרד נבהל. ״אל תדאג. תוכל לבוא איתנו,״ אלכס הציע. ״אח שלי בא לאסוף אותי. הוא מחכה לי בחוץ. יש מקום במכונית.״ גרהרד הודה לאלכס ונשם לרווחה, הוציא את הדרכון הגרמני והגיש אותו לפקידה.

כשיצאו מנמל התעופה אל החניה, גרהרד שאף את האוויר של אנגליה וראה את אלכס ואחיו מתחבקים וחשב כמה הם דומים זה לזה וכמה הם דומים לביטלס וכמה נעים פה. עכשיו הם כולם במכונית שמתקרבת ללונדון. מפעלים ומחסנים, שלטי פרסומת ומרכזי קניות בוקעים אט־אט מתוך מישורי השדות החשוכים. הם מתקרבים ללונדון. אלכס ואחיו מדברים על אמא שלהם, על בעיות שיש לאחיו של אלכס במשרד ועל משחק כדורגל בסוף השבוע הקרוב, בינתיים העיר מתרוממת מתוך הישימון. כשהוא מציץ בין כתפי האחים, גרהרד רואה מבעד לשמשה הקדמית את לבה של לונדון בוער ואת חשכת נהר התמזה מבקעת אותו. הכביש המהיר מתפצל ונפרם והמכונית שוקעת אל שכונות מגורים יְשֵנוֹת, עמוסות בתים נמוכים. מתוך השכונות הם חוזרים ומטפסים אל העיר, אל ערוצי אספלט רחבים ובנייני אבן, שדרות עצים וסירות שעוגנות לאורך הנהר. הרחובות עמוקים יותר והבניינים יפים יותר משחשב. ״להתראות,״ המכונית בולמת, גרהרד יוצא וטורק את הדלת אחריו. אלכס ואחיו נעלמים.

גרהרד עומד מתחת לגשר, על גדת התמזה, ומסתכל אל הנהר. אני בלונדון. הוא מסתובב וחוצה את הכביש והולך אל כיכר פיקדילי. מגדלי העיר ובתי המידות מתנודדים מעליו כמו סוסים גבוהים. הוא הולך ומשתאה, מושיט את ידו ולא מגיע אל פעמוני הדלתות. מפתני הבתים מוגפים וחלונות הראווה אטומים וגאים. הוא מגיע סוף־סוף אל כיכר פיקדילי ואל אורות השלטים והמסכים. בכיכר התנועה סואנת לכל הכיוונים. גרהרד עוצר, מפר את צו התנועה של הכיכר. הוא חושב איך ימצא את הפונדק. אחרי כמה רגעים תנועת הכיכר משיגה אותו: ״עצרו את האיש הזה!״ צעקה מבהילה את גרהרד והוא מסתובב ורואה שוטר רץ ומתנפל על איש משתופף, דוחף אותו אל הקיר ובעזרת שוטר נוסף, שמצטרף אליו באיחור, כובל את ידי האיש באזיקים. גרהרד בוהה בשוטרים אך תשומת לבם של שאר עוברי האורח נתונה לדברים אחרים והאירוע נבלע בתזזית הכיכר. גרהרד ממשיך לחוג סביב הכיכר עד שהוא מוצא את הפונדק. הפקידה בדלפק המבואה מקבלת את פניו — ״מר ריכטר.״ חדרו חשוך ומלא. קול נשימות עולות ויורדות מסמן את מיטות הקומתיים הסמוכות לדפנות. גרהרד מוצא מיטה פנויה, מטפס בסולם ונשכב בה. הוא שוכב על הגב וחושב שהוא בלונדון, שהוא כאן.

מחר בערב, במוצאי שבת, גרהרד יצא לרקוד. הוא יתעה ברחובות החדים של שכונת שורדיץ׳, ייכנס למסיבת סווינג בסגנון שנות העשרים, ישתה קוקטייל ויצא חזרה אל הרחוב. הוא ילך עוד וייכנס למועדון לילה — הֶרְבָּל — יפקיד את מקטורנו בחדר המעילים וכערובה למקטורן יקבל כרטיס עם מספר. הוא ירקוד ואף יעז להתקרב, תוך כדי תנועה, אל מישהי, אישה, שנראה כי שמה לב אליו. אחרי כמה רגעים מעורפלים היא תתרחק ממנו והוא ירקוד עוד קצת לבדו, כדי להוכיח את עצמאותו, עד שיחליט, בעצמו ולא בגלל כישלונו, ללכת. גרהרד יחפש בכיסי מכנסיו ולא ימצא את הכרטיס עם המספר ולא יוכל לאסוף את המקטורן — ״תחזור מחר בבוקר,״ הם יאמרו לו בחדר המעילים. גרהרד יטפס במדרגות ויצא לרחוב וילך חזרה אל הפונדק. בדרך חזרה יהיה לו קר והוא יחשוב, ״טיפש.״ מחרתיים בבוקר, ביום ראשון, הוא יחזור לשורדיץ׳ ויחכה בבית קפה עד שהמועדון בו אבד המקטורן ייפתח. ״פראג״ — זה שם בית הקפה בו גרהרד יחכה. הוא יֵשב ליד החלון. בעשר בבוקר המועדון יפתח את שעריו לקראת המסיבה הראשונה ביום. גרהרד לא יורשה להיכנס ולחפש אחר המקטורן. הוא יכעס ויצעק וידרוש את כספו חזרה. הוא יתייאש והמלצר בפראג, בבית הקפה, יעודד אותו ויציע לו להתרשם מהשכונה. גרהרד ישוטט בפינות הרחובות ובגנים עד בוא הערב. דווקא אז, בעת השיטוט האבוד, משהו יקרה לו, אבל הוא לא יבין זאת. בערב הוא יטוס חזרה, ללא המקטורן.

עכשיו יום שישי, גרהרד ריכטר זה עתה הגיע ללונדון, לפונדק בכיכר פיקדילי, אחרי הנסיעה עם האחים אלכס, אחרי בתי הסוסים הגבוהים והנהר הבוער בלילה. הוא שוכב על הגב וחושב ״אני בלונדון״ ונרדם. הוא מתעורר אחרי כמה דקות לקול גניחה ארוכה: שניים מזדיינים במיטה מתחתיו.

.

6

Spiegel
(מראה)
גרהרד ריכטר
מדיה מעורבת, 2008.

עבודת מראה זו הוכנה במיוחד לקראת התערוכה הנוכחית. מראות הופיעו בעבודתו של גרהרד ריכטר מאז שנות השמונים המוקדמות בשל עניינו ביחס בין מציאות לבין מראית עין. תצלומים, דיוקנאות מצוירים ומראות, כולם, בדרכים שונות, מייצגים את מראית העין של נושאם. כמו דימויים מצולמים ומצוירים, הבבואה קרובה למציאות שהיא מייצגת אך שונה ממנה, אף על פי שאנחנו חושבים את מראית העין לאמיתית. "מראית עין, חזוּת," הוא אמר, "היא הנושא של חיי."

מתוך המדריך לתערוכה "גרהרד ריכטר — דיוקנאות", 26 בפברואר עד 31 במאי 2009, גלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון.

ביקרתי בגלריית הדיוקנאות הלאומית בשבעה באפריל 2009. בקצה המסדרון מצאתי את בבואתי בעבודת המראה המוזכרת לעיל. אולי אז נתפס בי השם ״גרהרד ריכטר״, כאשר פסעתי אל תוך אחת מעבודותיו. נלקחתי מעצמי והוקל לי. רוב הציורים בתערוכה היו ציורים של צילומים. היו שם ציורים של צילומי עיתונות משנות השישים, בשחור־לבן, ציורים של סצנות מתוך סרטי פורנו וציורים של צילומי משפחה פרטיים מתוך אלבומיו של ריכטר.

היה, למשל, ציור של צילום עיתונות של בריז׳יט בארדו. בארדו נראית יורדת במדרגות, ידה שלובה ביד אִמה וסביבן עיתונאים וצלמים משולהבים. בארדו לבושה בשמלה ארוכה, צמודה, מלכותית ובוהקת. צבעי הציור טושטשו בידי ריכטר ולא ניתן לזהות את פניה. ניכר שהיא מחייכת, אך תווי ההיכר שלה נבלעים בגוני האפור. שם הציור ״אֵם ובִתה״ או ״אישה יורדת במדרגות״ — איני זוכר איזה מהשניים — ובתווית ההסבר התנוסס שמה: ״בריז׳יט בארדו״. הבטתי בציור זמן־מה. אז הבטתי סביב. חל היפוך: תווי הפנים של האישה שעמדה לצדי נראו מטושטשים, חשאיים, ולעומתם תווי הפנים הקהים של בריז׳יט בארדו נראו ברורים, לא חסרים דבר. עכשיו, בהיזכרי ברגע ההוא, אף איני בטוח אם ביקרתי בתערוכה לבדי או שמא האישה שעמדה לצדי והתבוננה גם היא בציור היתה בת לווייתי.

בכל מקום שהייתי בלונדון, השארתי משהו. אני מנסה לחזור על עקבותי ולגלות היכן הייתי, עם מי ומה עוללתי. כמו עמי ותמי, בקצה סיפורִי נמצא בית ממתקים, עונג וסבל — לשם אני חוזר כדי לחלץ את עצמי. חוזר ושוכח. מי הייתי כשיצאתי משם, כשירדתי במדרגות גלריית הדיוקנאות הלאומית, כמו בריז׳יט בארדו בשמלה צמודה ובוהקת, הצלמים מתקהלים סביבה והיא זקופה, ידה שלובה ביד אמה?

.

עודד נעמן, "לימבו", כנרת זמורה ביתן, סדרת רוח צד, בשיתוף מכון הקשרים באוניברסיטת בן־גוריון, 2018.

.

.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת, בתרגומה החדש של אורטל אריכה

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ונדי קופ

מאנגלית: רעות בן יעקב

כמה כללים

עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה
אוֹ אִם הַשֶּׁמֶשׁ מְאוֹד מְסַנְוֶרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

יָרִית מֵהַמֹּתֶן תְּשׁוּבָה חֲמוּרָה.
אָבוּד. זֶה נִשְׁלַח. אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
בְּתוֹךְ לִבֵּךְ עַכְשָׁו נִדְלֶקֶת נוּרָה.

אַל תִּמְרְחִי לָךְ סְתָם קְרֶם בְּלִי צוּרָה,
בִּפְרָט עַל רִקְמַת־עוֹר בְּלוּיָה וְנִשְׁבֶּרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

אַל תֶּאֶגְרִי הֲמוֹן שְׁטוּיּוֹת בַּדִּירָה –
כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁאַתְּ סְתָם שׁוֹמֶרֶת.
עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה.

אַל תִּתְאַהֲבִי בֶּחָתִיךְ הַבַּדְרָן,
אוֹ עָשִׁיר, רַק אִם נַפְשׁוֹ נֶהֱדֶרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

בַּמּוּבָן הַזֶּה אֲנִי כְּמוֹ אִישׁ כְּמוּרָה:
דְּרוּשִׁים לִי כַּמָּה כְּלָלִים לְמַזְכֶּרֶת.
עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

אחרי הארוחה

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ אָמַרְנוּ בַּי בַּי
הַקֹּר הֶעֱלָה דְּמָעוֹת בְּעֵינַי
נִגַּבְתִּי אוֹתָן בַּכְּפָפָה הַמְּלַטֶּפֶת
רוֹצָה לֹא לִקְלֹט שֶׁאֲנִי מִתְאַהֶבֶת.

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ מְנַסָּה לְהָבִין:
זֶה כְּלוּם. הִשְׁתַּכַּרְתְּ. זֶה הַצַּ'ארְם וְהַגִּ'ין.
אַךְ תֵּבַת נְגִינָה בְּתוֹכִי מַשְׁמִיעָה
פִּזְמוֹן קְצָת אַחֵר. וּמָתַי הִיא טוֹעָה?

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ רוּחוֹת מַצְלִיפוֹת בִּי.
אוּלַי אַדְחִיק. זוֹ טִפְּשׁוּת. לֹא אִכְפַּת לִי.
הָרֹאשׁ מִשְׁתַּדֵּל אַךְ הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ –
אֲנִי מְבִינָה כְּבָר בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

אהוב

הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ
וְצַר לִי, זֶה אַתָּה.
פָּנוּי עַכְשָׁו אוֹ כְּלָל לֹא,
הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ.
וְאִם עַכְשָׁו וְאִם לֹא,
שָׁנִים יַמְתִּין לְךָ.
הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ
וְצַר לִי, זֶה אַתָּה.

ונדי קוֹפּ היא משוררת בריטית. נולדה בשנת 1945 בעיירה אירית׳ שכיום היא חלק מלונדון. למדה היסטוריה ולאחר מכן, במשך חמש־עשרה שנה, הייתה מורה בבית ספר יסודי בלונדון. את ספר הביכורים שלה פרסמה רק בשנת 1986. קופ ידועה בהומור, באירוניה ובפרודיוּת של שיריה, וזוכה לאהדה רבה. חלק משיריה מתפרסמים תחת הטרונים, דמות של משורר בשם ג׳ייסון סטרגנל (Strugnell). פרסמה חמישה ספרי שירה ושני ספרים לילדים.

רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגמה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון (הוצאת הכורסא, 2018), וכן מסות, סיפורים קצרים ושירים מאת אליס אוסוולד, ורסאן שייר, אליזבת בישופ, וירג'יניה וולף, אדריאן ריץ׳, ג'ק גילברט ועוד אשר התפרסמו בבימות שונות. תרגומיה לשירים של אלינור לרמן התפרסמו בגיליון 29 של המוסך.
המתרגמת מודה ללירון אלון.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל, בתרגום עידן בריר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן