.

שירים מאת דוניא מיכאיל

מערבית: עידן בריר

שקי עצמות

אֵיזֶה מַזָּל!
הִיא מָצְאָה סוֹף־סוֹף אֶת עַצְמוֹתָיו
גֻּלְגָּלְתּוֹ גַּם הִיא בַּשַּׂק
הַשָּׂק בְּיָדָהּ
כִּשְׁאָר הַשַּׂקִּים
בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת אֲחֵרוֹת.
עַצְמוֹתָיו דּוֹמוֹת לְאַלְפֵי עֲצָמוֹת
בְּקֶבֶר הָאַחִים
אַך גֻּלְגָּלְתּוֹ אֵינָהּ דּוֹמָה
לְאַף גֻּלְגֹּלֶת אַחֶרֶת:
זוּג עֵינַיִם, שְׁנֵי נְקָבִים,
שֶׁרָאָה בָּהֶן יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה צָרִיךְ;
זוּג אָזְנַיִם
שֶׁחָלְפָה בָּהֶן מוּזִיקָה
שֶׁלָּהּ;
וְסִפּוּר יִחוּדִי לוֹ,
רַק לוֹ.
אַף
שֶׁלֹּא יָדַע אֲוִיר צַח.
פֶּה פָּתוּחַ,
כִּתְהוֹם,
שֶׁלֹּא הָיָה כָּךְ
כַּאֲשֶׁר נָשַׁק לָהּ.
שָׁם,
בְּרֹגַע,
מִחוּץ לַמָּקוֹם הַזֶּה, הֶעָמוּס
בַּגֻּלְגָּלוֹת
בָּעֲצָמוֹת
בְּעָפָר,
מָקוֹם תָּחוּחַ בִּשְׁאֵלוֹת:
מָה מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל מִיתָה כָּזֹאת
בַּמָּקוֹם שֶׁהָאֹפֶל מְנַגֵּן בּוֹ
דְּמָמָה כָּזֹאת?
וְשֶׁל פְּגִישָׁה כָּזֹאת, כָּעֵת,
עִם אֲהוּבֶיךָ
בְּכָל הַבּוֹרוֹת הַלְּלוּ?
וְשֶׁאַתָּה מַחְזִיר לְאִמְּךָ
לָרֶגֶל הַמָּוֶת
קֹמֶץ עֲצָמוֹת
שֶׁהִיא הֶעֱנִיקָה לֵךְ
לָרֶגֶל הַלֵּדָה?
וְשֶׁל הִסְתַּלְּקוּת
בְּלִי תְּעוּדַת פְּטִירָה אוֹ לֵדָה?
הַדִּיקְטָטוֹר לֹא נוֹתֵן קַבָּלָה
כַּאֲשֶׁר הוּא נוֹטֵל אֶת חַיֶּיךָ
גַּם לַדִּיקְטָטוֹר יֵשׁ גֻּלְגֹּלֶת,
גֻּלְגֹּלֶת עֲצוּמָה,
הַמַּגִּיעָה בְּכֹחוֹת עַצְמָהּ
לְפִתְרוֹן בְּעָיָה מָתֶמָטִית:
מַכְפִּילָה מָוֶת אֶחָד בַּמִּילְיוֹנִים
וְהַתּוֹצָאָה שָׁוָה לַמּוֹלֶדֶת.
הַדִּיקְטָטוֹר
הוּא בַּמַּאי שֶׁל אָסוֹן מַחְרִיד
וְיֵשׁ לוֹ גַּם קָהָל,
קְהַל מוֹחֲאֵי־כַּפַּיִם,
שֶׁקּוֹל תְּשׁוּאוֹתֵיהֶם
מַרְעִיד אֶת הָעֲצָמוֹת בַּשַּׂק,
הַשַּׂק הַמָּלֵא
שֶׁבְּיָדָהּ,
סוֹף כָּל סוֹף,
שֶׁלֹּא כִּשְׁכֵנָתָהּ, שֶׁלְּמַּרְבֵּה הָאַכְזָבָה
עוֹד לֹא מָצְאָה אֶת הַשַּׂק שֶׁלָּהּ.

أكیاس عظام

دنيا ميحائيل
یا للحظ!
عثرتْ أخیراً على عظامهِ
جمجمتهُ أیضاً في الكیس
الكیسُ بیدھا
یشبهُ باقي الأكياس
في الأیادي المرتجفة الأخرى
عظامهُ تشبه آلافَ العظام
في المقبرة الجماعیة
جمجمتهُ لا تشبه
أي جمجمةٍ أخرى
عینان أو ثقبان
رأى بھما أكثر مما ینبغي
أذنان
مرتْ بھما موسیقى
لھا
قصة خاصة به
وحدهُ.
أنفٌ
لم یعرفْ ھواءً نقیاً
فمٌ مفتوح
مثلَ ھاویة
لمْ یكنْ كذلكَ
عندما قبّلھا
ھناك
بھدوء
خارج ھذا المكان الصاخب
بالجماجم
والعظام
والتراب
المكان المنبوش بالاسئلة:
ما معنى ان تموتَ كلَّ ھذا الموت
في مكان یعزفُ فیه الظلامُ
كلَّ ھذا الصمت؟
ان تلتقي الآن
مع أحبائك
بكلِّ ھذهِ التجاویف؟
أنْ تعیدَ إلى أُمِكَ
بمناسبةِ الموت
حفنة عظامٍ
كانتْ أھدتھا لكَ
بمناسبة الولادة؟
أنْ تغادرَ
بلا شھادة موتٍ ولا ولادة؟
فالدكتاتور لایعطي فاتورة
عندما یأخذُ حیاتك
الدكتاتور لهُ جمجمةٌ أیضاً
جمجمة ھائلة
تتوصلُ لوحدھا
الى حلِّ مسألةٍ حسابیة
تضربُ الموتَ الواحدَ بالملایین
لیساوي الوطن
الدكتاتور
مخرج مأساةٍ عظیمة
لهُ جمھورٌ ایضاً
جمھورٌ یصفق
تصفیقاً
ترتجُ لهُ العظام في الكیس
الكیس المليء
بیدھا
أخیراً
لیس كجارتھا التي یا للخیبة
لم تعثرْ على كیسِھا بعد.

אַמַא־אַרְ־גִּי*

שְׁבוּרִים לוּחוֹת הַחֶרֶס שֶׁלָּנוּ
פְּזוּרוֹת, כָּמוֹנוּ, הָאוֹתִיּוֹת הַשּׁוּמֵרִיּוֹת
"הַחֵרוּת" חֲקוּקָה כָּךְ:
אַמַא־אַרְ־גִּי.

כָּךְ, אֵפוֹא, הִצְמִיחוּ הַמַּפּוֹת גְּבוּלוֹת
הַצִּפּוֹרִים לֹא יוֹדְעוֹת זֹאת עוֹד
וּמוֹתִירוֹת אֶת לַשְּׁלָשְׁתָּן הֵיכָן שֶׁתֶּחְפַּצְנָה
צִיּוּצֵיהֶן עוֹבְרִים – כְּמוֹ עָקוּרִים – בְּכָל מָקוֹם.

בְּגַן עֵדֶן אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא שָׁלָל, לֹא מְנַצְּחִים
לֹא, אֵין כְּלָל מְנַצְּחִים שֶׁהֲרֵי
גַּן הָעֵדֶן הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

בַּגֵּיהִנּוֹם אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא הֶפְסֵדִים, לֹא שְׂטָנִים
לֹא, אֵין כְּלָל שְׂטָנִים שֶׁהֲרֵי
הַגֵּיהִנּוֹם הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

אַמַא־אַרְ־גִּי הוּא אוּלַי יָרֵחַ הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה,
צֵל הַמּוֹצֵא לוֹ לְבַסּוֹף בֶּן־לְוָיָה,
חָרוּז מֵחֲרוּזֵי צָמִיד, שְׁזוּרִים אוֹ שְׁבוּרִים יַחַד,
סוֹד שֶׁשּׁוֹמֵר הָעֵץ זֶה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים.

וְאוּלַי זֶהוּ מָה שֶׁמֵּצִיף אֶת לִבּוֹ שֶׁל אָסִיר,
מָה שֶׁזּוֹהֵר סְבִיב חַלּוּקֵי הָאֶבֶן בַּחֵיק הַחַמָּה,
מָה שֶׁנִּמְהָל בְּטִפּוֹת הַמַּיִם בֵּין הַסְּלָעִים,
מָה שֶׁמְּחַלְחֵל אֶל חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִן הַמֵּתִים.

וְאוּלַי זֶה פֶּרַח הַנִּשָּׂא אֵלֶיךָ,
אוֹ מֻשְׁלָךְ בָּאֲוִיר,
אוֹ תָּלוּי אֵי שָׁם בָּדָד,
פֶּרַח הַחַי וּמֵת בִּלְעָדֵינוּ.

אַמַא־אַרְ־גִּי,
כָּךְ אָנוּ שָׁבִים אֶל הָאֵם,
כְּזָרִים מִזָּרִים,
כִּשְׁאִיפָה־נְשִׁיפָה מִשְּׁאִיפָה־נְשִׁיפָה.

כָּךְ, כְּמוֹ כֻּלְּכֶם,
אָנוּ נוֹשְׁמִים אַמַא־אַרְ־גִּי,
וְלִפְנֵי בִּכְיֵנוּ הָרִאשׁוֹן
נִבְכֶּה אַמַא־אַרְ־גִּי.

* אַמַא־אַרְ־גִּי: מילה בשפה השומרית שמשמעותה "חירות" וגם "החזרה אל האם".

أما – آر – جي*

دنيا ميخائيل
مكسورةٌ ألواحنا الطينية
متفرقةٌ، مثلنا، الحروفُ السومريةُ
"الحرية" منقوشةٌ هكذا:
أما – آر – جي

هكذا إذن نبتتْ للخرائط حدود
الطيورُ لا تعرفُ ذلك بعد
تتركُ فضلاتِها أينما تشاءُ
أغنياتُها تمرُّ – كما المشرّدين – بأيّ مكان

الجنةُ ليس فيها حدود
ولا غنائم ولا منتصرون
ليس هناك منتصرون أصلاً
الجنةُ أما – آر – جي

الجحيمُ ليس فيه حدود
ولا خسائر ولا شياطين
ليس هناك شياطين أصلاً
الجحيمُ أما – آر – جي

أما – آر – جي ربما قمرٌ يتبعنا إلى البيت
ظلّ يعثر أخيراً على صاحبه ِ
خرزة من خرزات السوار تلتم أو تنكسرُ معاً
سرٌّ تحفظهُ الشجرة لمئات السنين

ربما ما يحتشدُ في قلب السجين
ما يلمعُ حول حصاة في حضن الشمس
ما يمتزجُ من قطرات مياه بين الصخور
ما يتسرّبُ من الموتى إلى أحلامنا

ربما زهرة محمولة إليك
أو مرمية في الهواء
أو متدلية هناك وحدها
زهرة تعيش وتموت بدوننا

أما – آر – جي
هكذا نعودُ إلى الأم
غرباء من غرباء
شهيق-زفير من شهيق-زفير

هكذا مثلكم جميعاً
نتنفسُ أما – آر – جي
وقبلَ بكائنا الأول
نبكي أما – آر – جي.

* أما – آر – جي: كلمة سومرية تعني الحرية والعودة إلى الأم.

נפשות נפרדות

הוּא מְשַׂחֵק רַכֶּבֶת
הִיא מְשַׂחֶקֶת צְפִירָה
הֵם נוֹסְעִים

הוּא מְשַׂחֵק חֶבֶל
הִיא מְשַׂחֶקֶת עֵץ
הֵם מִתְנוֹדְדִים

הוּא מְשַׂחֵק חֲלוֹם
הִיא מְשַׂחֶקֶת נוֹצָה
הֵם עָפִים

הוּא מְשַׂחֵק גֵּנֵרָל
הִיא מְשַׂחֶקֶת צָבָא
הֵם מַכְרִיזִים מִלְחָמָה

ضمائر منفصلة

دنيا ميخائيل
ھو یلعبُ قطاراً
ھي تلعب صفارة
ھم یرحلون

ھو یلعبُ حبلاً
ھي تلعبُ شجرة
ھم یتأرجحون

ھو یلعبُ حلماً
ھي تلعبُ ریشاً
ھم یطیرون

ھو یلعبُ جنرالاً
ھي تلعبُ جیشاً
ھم یعلنون الحرب.

דוניא מיכאיל היא משוררת עיראקית שנולדה בבגדאד בשנת 1965 למשפחה נוצרית־אשורית. בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת בגדאד ותואר שני בספרות ערבית מאוניברסיטת ויין סטייט בארה"ב. כיום חיה ויוצרת במישיגן ועובדת כמורה לערבית בבית ספר יסודי. פרסמה עד כה חמישה ספרי שירה וזכתה בפרסים ספרותיים רבים בעולם הערבי ובמערב. ספרה האחרון, "בשוק השבויות", כולל סדרת ראיונות שקיימה עם נשים יזידיות ששוחררו משבי המדינה האסלאמית.

עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית ופורטוגזית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית, ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014־2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107).

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: "סרירצ'ה וטבסקו", סיפור מאת ליליאן הוואן, בתרגום אורית וקסלר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "פעמון הזכוכית" / סילביה פלאת

מאנגלית: אורטל אריכה

.

לאליזבת ודייוויד

1

זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חישמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק. קשה לי עם הוצאות להורג. המחשבה על חשמול עושה לי בחילה, וזה כל מה שהיה לקרוא עליו בעיתונים – כותרות כמו עיניים פעורות בהו בי מכל פינת רחוב ומהלוע הטחוב והנודף חמאת בוטנים של כל תחנת רכבת תחתית. זה לא היה קשור אלי בשום אופן, אבל לא יכולתי שלא לתהות איך זה להישרף חיים, לכל אורך העצבים.

חשבתי שזה בטח הדבר הנורא ביותר בעולם.

ניו יורק הייתה גרועה גם ככה. כבר בתשע בבוקר, הרעננות הכפרית הכוזבת שהסתננה אליה איכשהו במרוצת הלילה, התנדפה כמו קצה זנבו של חלום מתוק. הרחובות הלוהטים שקרקעית אפיקי הגרניט שלהם קרנה באפור מתעתע הרטיטו בשמש, גגות המכוניות יקדו והתנוצצו, והאבק האפרורי היבש חדר לעינַי ולגרוני.

ברדיו ובמשרד דיברו על הרוזנברגים ללא הפסקה עד שלא הצלחתי לסלק אותם ממחשבותי. כמו בפעם הראשונה שראיתי גופה. שבועות אחר כך, ראשה של הגופה – או מה שנותר ממנו – עוד הוסיף לרחף מאחורי הביצים והבייקון בארוחת הבוקר ומאחורי הפרצוף של באדי וילארד שבגללו ראיתי אותה מלכתחילה, ובתוך זמן קצר הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת אני נושאת איתי את הראש של הגופה על חוט, כמו מין בלון שחור נטול אף ומסריח מחומץ.

ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר אותו קיץ, כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהרוזנברגים וכמה טיפשה אני שקניתי את כל הבגדים הלא נוחים היקרים האלה שתלויים לי בארון כמו דגים רופסים, ואיך כל ההצלחות הקטנות שליקטתי בשמחה בעת לימודי בקולג' התפוגגו לאבק מול חזיתות השיש והזכוכית הבורקות לאורך שדרת מדיסון.

הייתי אמורה ליהנות כמו שלא נהניתי בחיי.

הייתי אמורה להיות מושא קנאתן של אלפי סטודנטיות אחרות כמוני בכל רחבי אמריקה שלא רצו אלא לדשדש באותן נעליים שחורות מבריקות מידה שלושים ושמונה שקניתי בבלומינגדיילס בהפסקת צהריים אחת, ואיתן חגורה שחורה מבריקה וארנק שחור מבריק תואם. וכשהתפרסמה התמונה שלי בירחון שבו עבדנו כל שתים־עשרה הבנות יחד – שותה מרטיני במחוך כסוף חושפני תקוע מעל עננה גדולה ותפוחה של טול לבן, על גג של איזה מועדון נוצץ בחברתם של כמה בחורים צעירים אנונימיים עם מבנה עצמות אמריקאי מושלם שנשכרו או הושאלו לרגל האירוע – כולם היו אמורים לחשוב שאני בטח עושה חיים משוגעים.

תראו מה יכול לקרות בארץ הזאת, הם יגידו. בחורה חיה באיזו עיירה נידחת במשך תשע־עשרה שנים, והיא כל כך ענייה, עד שאפילו היא לא יכולה להרשות לעצמה, ואז היא מקבלת מלגה ללימודים וזוכה בפרס פה ובפרס שם ובסופו של דבר נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה.

אלא שאני לא נהגתי בשום דבר, אפילו לא בעצמי. סתם התגלגלתי מהמלון לעבודה ולמסיבות, ומהמסיבות למלון וחזרה לעבודה כמו חשמלית הלומת חושים. אני מניחה שהייתי אמורה להתרגש כפי שהתרגשו רוב הבנות האחרות, אבל לא הצלחתי לעורר בעצמי שום תגובה. הרגשתי דוממת מאוד וריקה מאוד, כמו שבטח מרגישה עין הסערה, הנעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה.

היינו שתים־עשרה בבית המלון.

כולנו זכינו בתחרות מטעם ירחון אופנה, בעקבות כתבות וסיפורים ושירים וידיעות אופנה קצרצרות שכתבנו, וכפרס קיבלנו עבודה בניו יורק למשך חודש, בתשלום כל ההוצאות, וערימות אין ספור של מתנות חינם, כמו כרטיסים לבלט, והזמנות לתצוגות אופנה, ועיצובי שיער במספרה מפורסמת יקרה, והזדמנות לפגוש אנשים מצליחים בתחום העניין שלנו, ועצות בנוגע לטיפוח עור הפנים של כל אחת מאיתנו.

אני עדיין שומרת את ערכת האיפור שהם נתנו לי, שמותאמת לבחורה עם עיניים חומות ושיער חום: מלבן של מסקרה חומה ומברשת קטנטנה, וקופסית עגולה של צללית כחולה שכל גודלה מספיק בקושי כדי לטבול את קצה האצבע, ושלושה שפתונים בגוונים שבין אדום לוורוד, כולם ארוזים באותה תיבה מוזהבת קטנה שבצדה האחד ראי. יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי שמש מקושט בקונכיות ופייטים צבעוניים וכוכב ים ירוק מפלסטיק.

הבנתי שמרעיפים עלינו את כל המתנות האלה כי הן בעצם פרסומת חינם לחברות המעורבות, אבל לא יכולתי להיות צינית. הן הלהיבו אותי כל כך. במשך זמן רב אחר כך החבאתי אותן, אבל בשלב מאוחר יותר, כשחזרתי לעצמי, הוצאתי אותן והן עדיין פזורות אצלי בבית. מדי פעם אני משתמשת בשפתונים, ובשבוע שעבר תלשתי את כוכב הים מנרתיק המשקפיים ונתתי לתינוק לשחק בו.

אז היינו שתים־עשרה במלון, באותו אגף, באותה קומה, בשורה של חדרי יחיד סמוכים, וזה הזכיר לי את המעונות בקולג'. זה לא היה בית מלון רגיל – כלומר מלון שבו גברים ונשים לנים פה ושם באותה הקומה.

המלון הזה – האמזון – היה מלון לנשים בלבד, ורובן היו בנות בגילי להורים עשירים שרצו לוודא שהבנות שלהן שוהות במקום שגברים לא יכולים להשיג אותן ולהוליך אותן שולל; וכולן למדו בבתי ספר יוקרתיים למזכירות כמו קייטי גיבס, ונאלצו לשבת בכיתה בכובעים ובגרבונים ובכפפות, או סיימו ללמוד במקומות כמו קייטי גיבס ושימשו מזכירות למנהלים בכירים וזוטרים וסתם הסתובבו בניו יורק בתקווה להינשא לבחור מצליח כזה או אחר.

הבנות האלה נראו לי משועממות להחריד. ראיתי אותן שרועות על הגג בשמש, מפהקות וצובעות ציפורניים ומנסות לשמור על השיזוף שרכשו בברמודה, והן נראו לי משועממות עד מוות. דיברתי עם אחת מהן, והיא השתעממה מיאכטות והשתעממה מטיסות מפה לשם והשתעממה מסקי בשוויץ בחג המולד והשתעממה מהגברים בברזיל.

לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו־אינגלנד, עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים.

אני חושבת שאחת הצרות שלי הייתה דורין.

אף פעם לא הכרתי בחורה כמו דורין. היא למדה בקולג' לבנות החברה הגבוהה בדרום, והיה לה שיער לבן בוהק שעיטר את ראשה בפלומה של צמר גפן מתוק ועיניים כחולות כמו אבני ספיר שקופות, וכמותן קשות ומלוטשות וחסינות פגע, ופֶה שקבוע בעווית של לעג נצחי. לא לעג מרושע, אלא משועשע, מסתורי, כאילו כל האנשים סביבה די טיפשים ולו רק רצתה היא הייתה יכולה לספר בדיחות טובות על חשבונם.

דורין הבחינה בי מיד. היא גרמה לי להרגיש פיקחית יותר מהאחרות, והיא באמת הייתה מצחיקה להפליא. היא ישבה לידי בשולחן הישיבות, וכשהידוענים האורחים דיברו היא הייתה לוחשת לי איזו עקיצה שנונה.

בקולג' שלמדה בו, היא סיפרה, הייתה תודעת אופנה מפותחת כל כך, עד שלכל הבנות היו כיסויי ארנק מבד זהה לבד של השמלות שלהן, וכך, בבכל פעם שהחליפו בגד היה להן ארנק תואם. פרטים כאלה הרשימו אותי. הם העידו על חיים שלמים של דקדנטיות משוכללת מרהיבה שמשכה אותי אליה כמו מגנט.

דורין היתה נוזפת בי רק על העובדה שטרחתי להגיש את הכתבות שלי בזמן.

"בשביל מה את מתאמצת כל כך?" דורין הייתה שרועה על המיטה שלי בחלוק משי בגוון אפרסק, ושייפה בפצירה את ציפורניה הארוכות הצהובות מניקוטין, בזמן שהקלדתי את הטיוטה לריאיון עם סופר רב־מכר.

וזה היה עוד דבר – לכולנו היו כותנות לילה קיציות מכותנה מעומלנת וחלוקי בית עבים, או חלוקי מגבת ששימשו אותנו גם בחוף הים, אבל דורין לבשה יצירות ניילון ותחרה ארוכות ושקופות למחצה, וחלוקי בית בצבע החטא שדבקו לגופה בחשמל מסוג כלשהו. היה לה ריח מעניין, נגוע קלות בזיעה, כמו לעלים המשוננים של הקומפטוניה שמפיצים ריח מושק כשממוללים אותם בין האצבעות.

"את יודעת שלג'יי סי הזקנה בכלל לא יהיה אכפת אם הסיפור הזה יהיה מוכן מחר או ביום שני." דורין הציתה סיגריה והניחה לעשן להיפלט אט־אט מנחיריה ולצעף את עיניה. "האישה הזאת מכוערת כמו הלילה," המשיכה דורין באדישות. "בטח הבעל הזקן הזה שלה מכבה את כל האורות לפני שהוא מתקרב אליה, אחרת הוא מקיא."

ג'יי סי הייתה הבוסית שלי, ואני חיבבתי אותה מאוד למרות מה שדורין אמרה. היא לא הייתה מעיתונאיות האופנה המשתפכות האלה עם הריסים המלאכותיים והתכשיטים העליזים. לג'יי סי היה שכל, אז נראה שהכיעור המזעזע שלה לא היה מכשול. היא קראה בכמה שפות והכירה את כל הכותבים האיכותיים בתחום.

ניסיתי לדמיין את ג'יי סי לא בחליפה המשרדית המוקפדת שלה ובכובע שחבשה לארוחות צהריים רשמיות, אלא במיטה עם בעלה השמן, אבל לא הייתי מסוגלת. תמיד התקשיתי מאוד לדמיין אנשים במיטה יחד.

ג'יי סי רצתה ללמד אותי משהו, כל הזקנות שהכרתי אי פעם רצו ללמד אותי משהו, אבל פתאום לא חשבתי שיש להן מה ללמד אותי. הנחתי את המכסה על מכונת הכתיבה שלי והידקתי אותו בנקישה.

דורין חייכה מאוזן לאוזן. "בחורה חכמה."

מישהו נקש בדלת.

"מי שם?" לא טרחתי לקום.

"זאת אני, בטסי. אתן באות למסיבה?"

"נראה לי." עדיין לא ניגשתי לדלת.

את בטסי הם ייבאו היישר מקנזס עם הקוקו הבלונדיני הקופצני ועם החיוך שאומר כולו המלכה־של־סיגמה־קאי. אני זוכרת שפעם נקראנו שתינו למשרד של איזה מפיק טלוויזיה לא מגולח בחליפת פסים, שביקש לדעת אם יש בנו זוויות מעניינות כלשהן שהוא יכול לפתח לתוכנית, ובטסי התחילה לספר לו על התירס הזכרי והנקבי בקנזס. היא כל כך התרגשה מהתירס הארור עד שאפילו בעיניים של המפיק עלו דמעות, אבל הוא אמר לה שלמרבה הצער לא יוכל להשתמש בזה.

אחר כך, עורכת מדור היופי שכנעה את בטסי להסתפר ועשתה ממנה נערת שַער, ואני עדיין רואה את הפנים שלה פה ושם, מחייכים ממודעות הפרסום של "רעיה לעניין מתלבשת כאישה מן המניין."

בטסי תמיד הזמינה אותי לפעילויות שונות איתה ועם יתר הבנות כאילו ניסתה להציל אותי איכשהו. היא אף פעם לא הזמינה את דורין. מאחורי הגב, דורין קראה לה פוליאנה הרפתנית.

"רוצה לבוא איתנו במונית?" שאלה בטסי מבעד לדלת.
דורין הנידה בראשה.

"זה בסדר בטסי," אמרתי. "אני הולכת עם דורין."

"אוקיי." שמעתי את בטסי מתרחקת במסדרון.

"נלך, ונסתלק כשיימאס לנו," אמרה לי דורין ומעכה את בדל הסיגריה שלה על בסיס מנורת הקריאה שליד המיטה שלי, "אחר כך נצא לקרוע את העיר. המסיבות האלה שהם עורכים כאן מזכירות לי את הנשפים באולם הספורט של התיכון. בשביל מה מביאים לשם תמיד בוגרים של ייל? הם כאלה סתו־מים!"

בּאדי וילארד למד בייל, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, הבעיה איתו היתה שהוא טיפש. כלומר, הוא בהחלט הצליח להוציא ציונים טובים, ולנהל רומן עם איזו מלצרית איומה בקייפ קוד בשם גלדיס, אבל טיפת אינטואיציה לא הייתה לו. לדורין הייתה אינטואיציה. כל דבר שהיא אמרה היה כמו קול כמוס שדיבר מעצמותי ממש.

סילביה פלאת, "פעמון הזכוכית", הוצאת הכורסא ומודן, 2019. מאנגלית: אורטל אריכה.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"אם תרצה בי שוב, חפש אותי תחת סוליַת מגפיך": 200 שנה להולדת וולט ויטמן

מאת עמיחי חסון

.

את וולט ויטמן פגשתי לראשונה בעזרת הנשים של בית המדרש. הייתי בן שמונה־עשרה, וויטמן סגר מאה ועשרים שנות מנוחה בקברו בניו ג'רזי. הכיר בינינו ידיד משותף, ויליאם ג'יימס, דרך ספרו החוויה הדתית לסוגיה (תרגם יעקב קופוליביץ; מוסד ביאליק, 1949). הספר שפרסם ג'יימס בשנת 1902 לא נחשב לספר קדוש במונחי הישיבה, אך היסודות שהניח בחקר הפסיכולוגיה של החוויה הדתית היו רלוונטיים למסע הרוחני שהתחולל בבית המדרש, וזיכו אותו במקום צנוע בקצה מדף הספרים של עזרת הנשים. היררכיות של קדושה.

בפתח ההרצאה הרביעית בספר, "הדת של בריאות הנפש", מציג ג'יימס את וולט ויטמן (שאת שמו תעתק שָם המתרגם "והיטמן") כדוגמה יוצאת דופן לאדם מודרני שיכול לחולל דת חדשה בעולם שכבר פעלו בו משה, ישו, מוחמד והבודהא. "[…] רבים רואים היום בוולט והיטמן את מחדשה של הדת הטבעית הנצחית", כותב ג'יימס, "הוא הדביק בהם את אהבת החברים אשר לו ואת שמחתו על שהוא והם קיימים. מעריציו מייסדים כיום הזה אגודות־פולחן, הדוגלות בשמו; קיים כתב־עת להפצת פולחן זה, שחסידיו כבר התחילו מבדילים בין 'שלומי־אמונים' ובין 'מינים'; אחדים כותבים הימנוֹנוֹת במשקל המיוחד לשירתו; ויש אפילו שמשויים אותו בפירוש אל מייסדה של הדת הנוצרית" (עמ' 58).

ג'יימס מנסה לעמוד על טבעו הפגאני של ויטמן, הוא מצטט מתוך "שירת עצמי" ומביא ראיות לדמותו דרך עדות של אחד מתלמידו, המתאר את המשורר המשוטט מאושר לבדו בטבע, מאזין לציפורים, מתפעם מהצמחים ומתאחד עם ההוויה – תיאור שמהדהד סיפורים מוּכרים על מורים רוחניים גדולים, כמו מחולל תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיה מתבודד ושמח בטבע ומבקש לפגוש בעזרתו את בורא העולם.

מתודלק בהורמון המיסטי שתוקף נערים דתיים לפני צבא, שלחו אותי התיאורים של ג'יימס לרכוש במחיר שערורייתי את עלי עשב, המבחר הרשמי של שירי ויטמן, הספר האחד שנכתב ללא הרף ושראה אור בחייו של המשורר בתשע מהדורות שונות, מרובות תיקונים ושינויים; קובץ שתפח מתריסר שירים (במהדורה הראשונה משנת 1855, שלא צוין בה שם המחבר או ההוצאה לאור) ועד "מהדורת ערש הדווי" המונומנטאלית משנת 1892, הכוללת כמעט ארבע מאות שירים ומצביעה על המעבר של ויטמן מדמות שנויה במחלוקת למי שנחשב לאחר מותו אחד המשוררים האמריקאים הגדולים.

את הגרסה העברית של עלי עשב – שהייתה זמינה אז רק בחנויות יד שנייה – תרגם וערך שמעון הלקין, וכמו הגרסה המקורית זכתה גם היא לשינויים ועדכונים בכמה מהדורות (האחרונה והמתוקנת שבהן ראתה אור ב־1984, הוצאת הקיבוץ המאוחד). ויטמן בעברית, בנוסח של הלקין, לובש אדרת נבואית, מעט אנכרוניסטית, אולי בהשראת ניסיונו של ויטמן לכתוב בריתמוס ובלשון שיונקת מהמקרא, ובצורה שמסבירה את השפעתו על משורר־נביא אחר, אורי צבי גרינברג, שכתב על ויטמן מתוך הערצה והזדהות.

מעטיפת הספר השתקף דיוקן איקוני של ויטמן המבוגר, חבוש כובע ועטור זקן לבן, מין א"ד גורדון או הלל צייטלין משולב בדמות חוואי מהסרטים של האחים כהן. נביא אמריקאי, מעורפל בצבע ורוד (שמא כסימבול מיושן ומגושם להעדפתו המינית של ויטמן?) וממוסגר בירוק ולבן.

אני חייב להודות שלא חיפשתי בהכרח שירה באותן קריאות ראשונה של עלי עשב, חיפשתי שם את האנרגיה שמתאר ג'יימס, אנרגיה שיכולה ליצור ממילים דת חדשה. אלא שמתוך שלא לִשמה בא לשמה: שירת המרחב הוויטמנית, חסרת הגבולות הפיזיים והנפשיים, גרמה לי להתנגד למחסומים, לאספלט ולבטון שנשקפו מחלון האוטובוס הישראלי שהוביל אותי מהישיבה הביתה. החיפוש המיסטי התמוסס בתוך המעשה הפואטי של ויטמן, שהפגיש אותי עם שירה שמאמינה באדם, בגוף, בטבע ובקיום. שירה אופטימית, אינטימית, שופעת חירות רוחנית וסגנונית (בדרך כלל טורים ארוכים נטולי חרוז ומשקל); שירה שעושה חשק לכתוב, וויטמן היה כנראה המשׂורר הראשון שהצליח לשחרר אותי לנסות ולכתוב שירה ארוכה.

ויטמן שומע את אמריקה שרה בכרכים הגדולים ובמרחבים השוממים, בספינות השטות ובשְדות חקלאים, במתחים בין שחורים ללבנים ובין הצפון לדרום, וכמובן, הוא שומע את הירייה בראשו של הנשיא לינקולן, והיא מטלטלת את כתיבתו. קל להבין מדוע חילקה ממשלת ארצות הברית מבחר משיריו לחיילים בחזית במלחמת העולם השנייה: אם הרוח האמריקאית הייתה דת, ויטמן בהחלט היה יכול לכהן ככוהן הגדול. אפשר לקרוא בכתביו ולשאוף מהם את הערכים שאמריקה הייתה רוצה להתעצב ברוחם, בטרם ניצח הנוסח האמריקאי החדש, שהעדיף את וולט דיסני על וולט ויטמן. כבר בחגיגות המאה לעלי עשב כתב אלן גינסברג מחווה מעודכנת לוויטמן, ובה הוא משוטט ב"סופרמרקט בקליפורניה" בעל השפע הקפיטליסטי שהחליף את מרחבי הפרא של היבשת.
בסופו של דבר ההשערה של ג'יימס התבדתה: ויטמן לא הקים דת חדשה (אם כי גם היום הוא דמות פופולארית במחוזות הניו אייג' העולמיים), ועיקר תהילתו נותרה בשירה ובהשפעה המתמשכת שלה על משוררים ומשוררות. לקוראי העברית יש היום הזדמנות לפגוש בו מחדש, דרך תרגומים חדשים יפים וטבעיים מתוך הקורפוס הוויטמני, שמפרסם מזמן לזמן עודד פלד. הנה תרגומו לשיר מספר 52, שחותם את המחזור "שירת עצמי" (כרמל, 2002):

.

עמיחי חסון, משורר ויוצר קולנוע. סרטו האחרון כבמאי: "ישורון: ששה פרקי אבות" (סדרת הָעִבְרִים, 2018). ספרו השני, "בלי מה", ראה אור לאחרונה בסדרת "כבר" לשירה, הוצאת מוסד ביאליק. זוכה פרס רעיית נשיא המדינה על שם ד"ר גרדנר סימון לשירה עברית לשנת תשע"ח. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 30 של המוסך, וקריאה בשיר של דליה רביקוביץ – בגיליון 40.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: יונתן יבין מנסה לכתוב מסה חגיגית לכבוד יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום ק. ג'רום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

על "שנות העשרים" ליערה שחורי

מאת נעמה ישראלי

.

את ספרה החדש של יערה שחורי, שנות העשרים, קראתי מכוונת מטרה. קיוויתי ששמו, הנועז יש לומר, מרמז על איזו הבנה צלולה שהוא מציע, איזו חוכמה־בדיעבד שתעזור לי לבאר לעצמי כבר עכשיו את העשור הזה, שאני קרבה לסיומו. שהוא יאפשר לי לדלג על מרחק השנים ויענה על כל השאלות הטורדות את מנוחתי לקראת המעבר לעשור הרביעי לחיי. זו כמובן הייתה טעות. כדי לקבל את התשובות לשאלות שאני שואלת היום, היה עליי לקרוא ספר בשם "שנות השלושים", או פשוט להמתין להן בסבלנות. תחת זאת, שנות העשרים מנסח את השאלות שמלוות אותי בעשור הזה בטקסט עדין ומכשף, על חייה של אישה אחרת. ומתברר שזה מענה טוב הרבה יותר ממה שקיוויתי לו.

ואולי צריך לסייג כאן; אולי שנות העשרים לא מתאר את חייה של כל אישה צעירה בעשור התלוש הזה. אולי מדויק יותר לומר שהוא מתאר את חייה של כותבת, אמנית, כשעוד אין לה לגיטימציה לקרוא לעצמה כך. הוא מתאר – בדיוק כירורגי שמתאפשר אולי דווקא משום שלא זו כוונתו האחת – את השקיפות שאנחנו עוטות בעל כורחנו כשאנחנו מתהלכות בעולם הזה, האדיש אלינו ואל שאיפותינו: "את מבינה פתאום, נשים בגיל מסוים, תחת תקרות מסוימות, תמיד ייראו דומות בעיני אלה שמביטים בהן בעייפות. הם ראו רבות כמותכן באות. הן יראו אתכן הולכות. האמנות נצחית, השנים קצרות, ועבור נשים, הטווח קצר עוד יותר".

העמדה המובסת הזאת היא שמשרטטת את הטון המינורי שבו הספר הזה נכתב, ולטעמי זוהי גם גדולתו; הטון שלכאורה נדמה כסותר בעליל את הגבעות והעמקים שאנו מתהלכות ביניהם במרחבי העשור הזה, מאמינות שכל מבט או מילה מהסובבים אותנו, מהגברים שאנו פוגשות, המורים והחברים, יש בהם כדי להגדיר לנו מי אנחנו בדיוק גדול יותר ממה שנוכל להגדיר לעצמנו. ייתכן שהטון המינורי התאפשר לשחורי רק ממרחק שנותיה, מהביטחון המסוים שוודאי צברה מאז שנות העשרים שלה, כיוצרת וכעורכת מוערכת. אולם הטון הזה, שנותר עקבי בתיאור אירועים גדולים כקטנים, מעביר במדויק את שוויון הנפש שהאירועים הללו עשויים לעורר בנו בשנים הללו. כאילו יש קליפה שעלינו לקלף עם השנים, כדי להגיע לגרעין עצמיות שאולי ואולי לא נמצא שם, ובכל מקרה נותר כמעט מנותק מהמתרחש סביבנו ולנו. למשל, לאחר סיומו של קשר זוגי שנמשך כשנה המספרת כותבת: "אלה גופים שנופלים ארצה בלי להשמיע קול, נייר דבק ישן שעמד גם ככה לנשור ממקומו, כריכה שהודבקה בדבק זול […] הם מרפים ממך בקלות או שמא זאת את שמרפה, כאילו כל אחיזה הייתה מדומה בלבד, כל לפיתה הייתה מצב זמני. שום דבר לא מכאיב, את חושבת בפליאה, תוהה לרגעים אם אינך קהה מרגש" .

אולם לקוראות, כמו למספרת, ברור עד כמה הרגש קיים ומוחשי. ואולי מה שהספר הזה מנסח, ברגישות רבה, זה התהליך שבו הרגש נפרד מעצמו ולומד ליצור אינטראקציה עם הסביבה; לאבחן את משמעותם וחשיבותם של האירועים הפוקדים אותנו ולמקם את עצמו בפרספקטיבה הנכונה – לנסות (לא תמיד בהצלחה) ליצור תואַם ביניהם לעצמו. ואולי אין פלא גם שהפרדה הזו מתרחשת בד בבד עם התהליך הכואב שבו אנחנו לומדות להסתכל אחרת על הורינו ולזהות, כאילו לראשונה, את עולמם הפנימי. שחורי לוכדת יפה את ההתנגשות בין הדיסוציאציה הרגשית לבין הכרת המציאות בתיאור הבא, כאשר זמן לא רב לאחר שהוריה נפרדו אמהּ של המספרת מבקרת אותה בדירתה עם בן זוגה החדש: "אימא שלך אוחזת ביד לא יציבה בפחית פתוחה של ספרייט ואומרת, 'הבאתי לך מתנה.' קול של אישה זרה בוקע מגרונה. הפחית נופלת. הספרייט ניתז. את הולכת לאחור, יודעת שראית משהו שלא היית אמורה לראות. הם ממהרים לעזוב. שני זרים במעילים, ונוס בפרווה, אורנוס בפרווה, מרקורי בנסיגה. את עומדת ומסתכלת על הרצפות הצהובות־חומות שרק בגללן עברת לגור שם".

כריכתו האחורית של הספר מגדירה אותו כ"ממואר בגוף שני" אשר "מערב דברים שהיו ודברים שהיו יכולים להיות". ואמנם, לאור שמו של הספר, המרמז על היותו מסמך בעל תוקף כללי, מייצג, אפשר היה לצפות להתמסרות מסוימת למסתבר האריסטוטלי על פני המציאותי האזוטרי; ובמילים אחרות, שהמוטיבציה לכתיבתו תטה מעט את הכף לטובת הדברים שהיו יכולים להיות על פני הדברים שהיו – הממד הביוגרפי האישי של הכותבת. אך כלל לא ברור אם זו אכן הייתה המוטיבציה הראשונית לכתיבת הספר. לאורך הקריאה בשנות העשרים נתקלתי לעיתים בתיאורי אפיזודות סתומות, מעין חצאי אירועים. התחושה הייתה כאילו אני מציצה אל אירועים שהיו באמת אך את פרטיהם המדויקים הכותבת ביקשה להותיר בחשכה. תפקידם של אלו בטקסט נותר לא מפוענח, וייתכן שמוטב היה לו בלעדיהם; ואולי אפשר להבינם גם כרמזים או עדויות להיסוסיה של הכותבת על הרצף של הביוגרפי והבדיוני.

בכל זאת, ספרה של שחורי מצדיק את שמו ומצליח להדהד את התהיות ששנות העשרים צורבות בנו, במופע ספרותי יפה ושברירי ממש כמו העשור שהוא מבקש לתאר. ומשום כך, אם אתן בעשור המדובר, יש בספר הזה כדי להציע נחמה רבה. וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לקרוא אותו עכשיו. ואז לקרוא אותו שוב, בעשור הבא, וודאי להבין משהו אחר.

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב.

יערה שחורי, "שנות העשרים", כתר, 2019.
.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן