מסה | חפש אותי תחת סוליַת מגפיך

עמיחי חסון ברשימה אישית על מפגשו הראשון עם וולט ויטמן בעזרת הנשים של בית המדרש, לכבוד יום הולדתו ה-200 של אחד מגדולי המשוררים האמריקאים

masa_52_715-537
מיכל גולדמן, עלים ומסמר, שמן על בד, 50X35 ס"מ, 2018 (צילום: ירון וינברג)

.

"אם תרצה בי שוב, חפש אותי תחת סוליַת מגפיך": 200 שנה להולדת וולט ויטמן

מאת עמיחי חסון

.

את וולט ויטמן פגשתי לראשונה בעזרת הנשים של בית המדרש. הייתי בן שמונה־עשרה, וויטמן סגר מאה ועשרים שנות מנוחה בקברו בניו ג'רזי. הכיר בינינו ידיד משותף, ויליאם ג'יימס, דרך ספרו החוויה הדתית לסוגיה (תרגם יעקב קופוליביץ; מוסד ביאליק, 1949). הספר שפרסם ג'יימס בשנת 1902 לא נחשב לספר קדוש במונחי הישיבה, אך היסודות שהניח בחקר הפסיכולוגיה של החוויה הדתית היו רלוונטיים למסע הרוחני שהתחולל בבית המדרש, וזיכו אותו במקום צנוע בקצה מדף הספרים של עזרת הנשים. היררכיות של קדושה.

בפתח ההרצאה הרביעית בספר, "הדת של בריאות הנפש", מציג ג'יימס את וולט ויטמן (שאת שמו תעתק שָם המתרגם "והיטמן") כדוגמה יוצאת דופן לאדם מודרני שיכול לחולל דת חדשה בעולם שכבר פעלו בו משה, ישו, מוחמד והבודהא. "[…] רבים רואים היום בוולט והיטמן את מחדשה של הדת הטבעית הנצחית", כותב ג'יימס, "הוא הדביק בהם את אהבת החברים אשר לו ואת שמחתו על שהוא והם קיימים. מעריציו מייסדים כיום הזה אגודות־פולחן, הדוגלות בשמו; קיים כתב־עת להפצת פולחן זה, שחסידיו כבר התחילו מבדילים בין 'שלומי־אמונים' ובין 'מינים'; אחדים כותבים הימנוֹנוֹת במשקל המיוחד לשירתו; ויש אפילו שמשויים אותו בפירוש אל מייסדה של הדת הנוצרית" (עמ' 58).

ג'יימס מנסה לעמוד על טבעו הפגאני של ויטמן, הוא מצטט מתוך "שירת עצמי" ומביא ראיות לדמותו דרך עדות של אחד מתלמידו, המתאר את המשורר המשוטט מאושר לבדו בטבע, מאזין לציפורים, מתפעם מהצמחים ומתאחד עם ההוויה – תיאור שמהדהד סיפורים מוּכרים על מורים רוחניים גדולים, כמו מחולל תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיה מתבודד ושמח בטבע ומבקש לפגוש בעזרתו את בורא העולם.

מתודלק בהורמון המיסטי שתוקף נערים דתיים לפני צבא, שלחו אותי התיאורים של ג'יימס לרכוש במחיר שערורייתי את עלי עשב, המבחר הרשמי של שירי ויטמן, הספר האחד שנכתב ללא הרף ושראה אור בחייו של המשורר בתשע מהדורות שונות, מרובות תיקונים ושינויים; קובץ שתפח מתריסר שירים (במהדורה הראשונה משנת 1855, שלא צוין בה שם המחבר או ההוצאה לאור) ועד "מהדורת ערש הדווי" המונומנטאלית משנת 1892, הכוללת כמעט ארבע מאות שירים ומצביעה על המעבר של ויטמן מדמות שנויה במחלוקת למי שנחשב לאחר מותו אחד המשוררים האמריקאים הגדולים.

את הגרסה העברית של עלי עשב – שהייתה זמינה אז רק בחנויות יד שנייה – תרגם וערך שמעון הלקין, וכמו הגרסה המקורית זכתה גם היא לשינויים ועדכונים בכמה מהדורות (האחרונה והמתוקנת שבהן ראתה אור ב־1984, הוצאת הקיבוץ המאוחד). ויטמן בעברית, בנוסח של הלקין, לובש אדרת נבואית, מעט אנכרוניסטית, אולי בהשראת ניסיונו של ויטמן לכתוב בריתמוס ובלשון שיונקת מהמקרא, ובצורה שמסבירה את השפעתו על משורר־נביא אחר, אורי צבי גרינברג, שכתב על ויטמן מתוך הערצה והזדהות.

מעטיפת הספר השתקף דיוקן איקוני של ויטמן המבוגר, חבוש כובע ועטור זקן לבן, מין א"ד גורדון או הלל צייטלין משולב בדמות חוואי מהסרטים של האחים כהן. נביא אמריקאי, מעורפל בצבע ורוד (שמא כסימבול מיושן ומגושם להעדפתו המינית של ויטמן?) וממוסגר בירוק ולבן.

אני חייב להודות שלא חיפשתי בהכרח שירה באותן קריאות ראשונה של עלי עשב, חיפשתי שם את האנרגיה שמתאר ג'יימס, אנרגיה שיכולה ליצור ממילים דת חדשה. אלא שמתוך שלא לִשמה בא לשמה: שירת המרחב הוויטמנית, חסרת הגבולות הפיזיים והנפשיים, גרמה לי להתנגד למחסומים, לאספלט ולבטון שנשקפו מחלון האוטובוס הישראלי שהוביל אותי מהישיבה הביתה. החיפוש המיסטי התמוסס בתוך המעשה הפואטי של ויטמן, שהפגיש אותי עם שירה שמאמינה באדם, בגוף, בטבע ובקיום. שירה אופטימית, אינטימית, שופעת חירות רוחנית וסגנונית (בדרך כלל טורים ארוכים נטולי חרוז ומשקל); שירה שעושה חשק לכתוב, וויטמן היה כנראה המשׂורר הראשון שהצליח לשחרר אותי לנסות ולכתוב שירה ארוכה.

ויטמן שומע את אמריקה שרה בכרכים הגדולים ובמרחבים השוממים, בספינות השטות ובשְדות חקלאים, במתחים בין שחורים ללבנים ובין הצפון לדרום, וכמובן, הוא שומע את הירייה בראשו של הנשיא לינקולן, והיא מטלטלת את כתיבתו. קל להבין מדוע חילקה ממשלת ארצות הברית מבחר משיריו לחיילים בחזית במלחמת העולם השנייה: אם הרוח האמריקאית הייתה דת, ויטמן בהחלט היה יכול לכהן ככוהן הגדול. אפשר לקרוא בכתביו ולשאוף מהם את הערכים שאמריקה הייתה רוצה להתעצב ברוחם, בטרם ניצח הנוסח האמריקאי החדש, שהעדיף את וולט דיסני על וולט ויטמן. כבר בחגיגות המאה לעלי עשב כתב אלן גינסברג מחווה מעודכנת לוויטמן, ובה הוא משוטט ב"סופרמרקט בקליפורניה" בעל השפע הקפיטליסטי שהחליף את מרחבי הפרא של היבשת. בסופו של דבר ההשערה של ג'יימס התבדתה: ויטמן לא הקים דת חדשה (אם כי גם היום הוא דמות פופולארית במחוזות הניו אייג' העולמיים), ועיקר תהילתו נותרה בשירה ובהשפעה המתמשכת שלה על משוררים ומשוררות. לקוראי העברית יש היום הזדמנות לפגוש בו מחדש, דרך תרגומים חדשים יפים וטבעיים מתוך הקורפוס הוויטמני, שמפרסם מזמן לזמן עודד פלד. הנה תרגומו לשיר מספר 52, שחותם את המחזור "שירת עצמי" (כרמל, 2002):

  .

.
עמיחי חסון, משורר ויוצר קולנוע. סרטו האחרון כבמאי: "ישורון: ששה פרקי אבות" (סדרת הָעִבְרִים, 2018). ספרו השני, "בלי מה", ראה אור לאחרונה בסדרת "כבר" לשירה, הוצאת מוסד ביאליק. זוכה פרס רעיית נשיא המדינה על שם ד"ר גרדנר סימון לשירה עברית לשנת תשע"ח. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 30 של המוסך, וקריאה בשיר של דליה רביקוביץ – בגיליון 40.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: יונתן יבין מנסה לכתוב מסה חגיגית לכבוד יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום ק. ג'רום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו