ביקורת – שירה | דיבור משיק אל תופת

"עומד לפנינו חיפוש נועז וקיצוני מאין כמוהו אחר משמעות. ולשם כך אין דרך אחרת מלבד להפיל את עצמך אל התוהו, להתנסות בכפירה המוחלטת, לחדור לעלטה ביער עד". צביה ליטבסקי על "בְּכוּר" לאסיף רחמים

bikoret_shira_52_715-537
שיקו כץ, היכל התרבות 2, טכניקה מעורבת על דיקט, 60X37 ס"מ, 2016 (צילום: אברהם חי)

.

דִּבּוּר מַשִּׁיק אֶל תֹּפֶת: על "בְּכוּר" לאסיף רחמים

מאת צביה ליטבסקי

.

שָׁמַיִם מַטִּיפֵי לַיְלָה
עַל הָרִים רֵיקִים מִיַּעַר
בּוֹר קֵבָה מַשְׁחִיר בְּחֶשְׁכַת רָעָב

השורות הראשונות הללו, שבהן נתקלתי ב"גלריה", היכו בי, במלוא משמעותו של הביטוי: המרחב הפנורמי האפל, ראשי הרים, שגובהם כבר אינו מאפשר קיומה של צמחייה, השמיים כמקור עלטה נוטפת מטה, הצלילה אל איבר פנימי פעור ללא יראה מן היסוד המרתיע.

הצמצום הקוסמי אל פנים הגוף, או דימוי היקום לגוף פרוץ, הוא עיקר בספר. ללא כל הכנה מוקדמת מתבטלת החציצה בין פנים וחוץ. אלה פורצים זה את זה, חוזרים ומחריבים כל ניסיון של הקורא לבנות תמונה קוהרנטית לנגד עיניו, ובעיקר – מוחקים את הנפרדות ההכרחית בין הסובייקט ומושא התייחסותו:
"עָמֹק / בְּגַג הַחֲנִיכַיִם / פִּיר / עִלִּי / מוּצָף בְּאוֹר […] קוֹדֵחַ / זְרוּעַ כּוֹכָבִים", וניתן לחוש כיצד החזרה הצלילית על תנועת החיריק כמו יוצרת את התעלה הפנימית הצרה אל חללי האף והגלגולת, שם נפרשת יריעת השמיים. או: "צִנּוֹרוֹת מוֹלִיכֵי אֵשׁ / בְּגֶזַע הַמֹּחַ / נִמּוֹחָה / עֶצֶם הַמֶּצַח"; "בְּנַחְשׁוֹל הַנִּפְתָּל שֶׁל כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם מֻתָּכִים / הֱיֶה לְאֹזֶן […]"; ובשיר "מזמור לקדוש הלילה", שעוד ידובר בו בהמשך, הופך שיטוט ביער לשיטוט בתודעה פרוצה. היער הוא המוח. המוח הוא יער. ובשניהם מולכת אפלת הלילה.

הדובר הורס במחי סַיִף, זו אחר זו, את קטגוריות ההכרה. הזהות, המרחב־זמן, הסיבתיות מתנפצות אל הריק: "נֶצַח אַחֲרוֹן"; "בַּאֲוִיר הַכָּבֵד מֵאֲוִיר"; "כְּשֶׁעוֹלָם מֵעוֹלָמוֹ נוֹדֵד"; "מַשֶׁהוּ / שֶׁאַף פַּעַם לֹא אֵרַע". ואין לראות בכך תופעה אקראית של העצמה אוקסימורונית. זהו הרס שיטתי של אפשרות אמירה קוהרנטית.

אף הלשון עצמה כמו נטרפת פנימה אל תהומותיה: "לֹא בְּדִיּוּק… אַבָל… אֵיךְ קוֹרְאִים לְזֶה… מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ… אוּלַי… אֶפְשָׁר לִקְרֹא לְזֶה… אֲבָל גַּם לֹא מַמָּשׁ לְגַמְרֵי". שורות שלמות נגמאות בריתמוס סוחף, שנראה כי הטביע כל קשר רציונלי בין מרכיביהן: "וְשֶׁצֶף נַחַל אֵין־פִּתְרוֹן בְּטֶרֶם רֹחַק־גְּבוּל מִשְּטָחָלָק בְּעִוָּרוֹן […] לִפְנֵי נִגַּף בַּחֲשֵׁכָה […]". הקורא נדרש ליצור קישור של משמעות על פי קוד שונה מהמקובל, סמוי וחמקמק. לכך מצטרף השיבוש המכוון בגופים הדקדוקיים, כמו: "כְּשֶׁהָיִיתָ // לְגַמְרֵי לְבַדִּי"; "וּמַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ שָׁם הוֹשִׁיט אֶת יָדֶיךָ"; "יָדַיִם […] עוֹד תּוֹפְרוֹת לְךָ […] עַפְעַף בִּמְקוֹם / פֶּה". הצורך החנוק בביטוי כלשהו אף מוביל לניסיון מטמורפי במרחבי ההוויה נעדרת הגבולות: "מִבַּעַד לְעֵינַיִם שֶׁדָּמְעוּ אוֹתְךָ לַעֲיֵפָה / אַתָּה מַגִּיר עַכְשָׁו, רֵאשִׁיתִי, אֶת לְשַׁדְּךָ / בִּשְֹפַת הַצֶּמַח / בְּחִפּוּשֹ אַחַר לָשׁוֹן תּוֹעָה": התפרקות של גוף, התפרקות של נפש, התפרקות הלשון, התפרקות קוסמית, קרעים קרעים של הוויה בתהליך של הִתכַּלות.

לראות עיניי, עומד לפנינו חיפוש נועז וקיצוני מאין כמוהו אחר משמעות. ולשם כך אין דרך אחרת מלבד להפיל את עצמך אל התוהו, להתנסות בכפירה המוחלטת, לחדור לעלטה ביער עד. וכפי שניטשה שתק אחת־עשרה שנה מתוך עמידה באחריות שהטיל על עצמו באמירה "אלוהים מת" (שיטוט מהיר בגוגל הוכיח לי שאינני היחידה הסוברת כך), וכפי שהרופא הכפרי של קפקא נידון לשרך דרכו בישימון השלגים של האבסורד כייצוג הערגה למשמעות, כך גם הדובר של בכור מעמיק ראות בתוך תוכו העקלקל והאפל אחר השוועה ל"הדבר כשלעצמו", לָאֶחד, למילה הבוראת, המשליכה אחור את הלשון האנושית כתעתוע.

מדי פעם, ברצף המראות המסויטים, מוענקת לקורא שהות כלשהי לקחת נשימה, להיאחז בקצה חוט בתוך סחרחורת ההוריקן: "אֵיזוֹ עָקָה קְטַנָּה / רְסִיס שֶׁל חֶנֶק…" הוביל את "קדוש הלילה" לתובנה כלשהי, תובנה שהולמת בנו ופוערת בעורנו את אפקט הקתרזיס העתיק: "אַף אֶחָד לֹא הִסְבִּיר לוֹ אֵיךְ בּוֹלְעִים / אֶת צַעַר הָעוֹלָם / אֶת הַכְּאֵב הַזֶּה שֶׁמִּתְעַבֶּה / וְנִקְרָשׁ כָּבֵד עַל הֶחָזֶה כְּמוֹ פְּלָדָה נוֹצֶקֶת / וְאֵיךְ יַגִּיד וְאֵיךְ יֵדַע וִיבַקֵּשׁ / אֶת מַה שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵלָיו נִכְסֶפֶת / כְּשֶׁכָּל הַזְּמַן הוּא רַק מַרְגִּישׁ אֵיךְ הוּא הַזְּמַן מִזְּמַן בָּרַח לוֹ".

אכן, גם אנחנו משוטטים באפלה ומבקשים אחיזה כאותו קדוש. גם אנו מבקשים בכל מאודנו "מִזְבֵּחַ מִקִּיסוֹס" דיוניסי, להקטיר עליו בְּשמים, "לְזַמְרֵר […] הַלֵּל וְהִמְנוֹנִים" על במה במערֵה היער, "בְּאַיִן־לַיְלָה" – ספק כינויו של יסוד השיבוש, ספק רמיזה לחוויה על־זמנית. אבל כמיהה ראשונית זו – "הָלַךְ כִּי לֹא יָכֹל שֶׁלֹּא לָלֶכֶת" – מובילה לרצף של תמונות בלהה שלא נתקלתי בשכמותן מעולם: "עֵינָיו גְּרוּדוֹת מֵרוּחַ וּמֵאֶרֶס סִרְפָּדִים […] // מָעַד וְהִשְׁתַטֵּחַ עַל הָאָרץ הַמְלֻחְלֶכֶת [לא, אין זו שגיאת דפוס] // כַּפּוֹת יָדָיו תְּחוּבוֹת בְּפִיו וְשֵׁן אַחַת צוֹחֶקֶת"; "כְּשֶׁחָשַֹף שִׁנַּיִם / רָצָה לֶאֱכֹל לְעַצְמוֹ אֶת הַוְּרִידִים"; "בְּצִפָּרְנַיִם קָרַע לְעַצְמוֹ אֶת הַפָּנִים" (הכתב הנטוי במקור). והדיבור, כפי שכבר צוין, "הָיָה דִּבּוּר מַשִּׁיק אֶל תֹּפֶת."

מסעו של "קדוש הלילה" זרוע יסודות של פולחן פגאני. בסיומו הוא מגיע אל בקתת ציידים בלב יער, מצוידת בכלי זין קטלניים בנוסח הוויקינגי, שעה ש"הָאֲדָמָה כֻּלָּהּ סוֹגֶרֶת בְּרִיחֶיהָ נֶגְדּוֹ". ושם, בחלל הסגור, במרכזו של מעגל כלי הנשק המכוונים אליו, הוא מקבל עליו את "הנצח האחרון", את הקץ, הפרטי והקוסמי כאחת, ספק בידי עצמו, ספק מכוח הכורח הקיומי חסר הפשר. זהו סיומו של הפולחן: "וּבְלֹא שִׁיר וָאֹמֶר / הִבְרִיחַ אֶת עֵינָיו / וְהַשַּׁחַק / נִשְׁבַּר // נָפַל עָלָיו."

הממד הרליגיוזי (באין לי מלה אחרת) משוטט בין אורשלם (אחד משמותיה של ירושלים), כמקום הקדושה של שלוש הדתות המונותאיסטיות, ובין ולהאלה, היכלו של האל ווטאן (אודין) ב"דמדומי האלים". שני המקומות האלה מייצגים חורבן אפוקליפטי.

"עֵינַי בָּך נָתַתִּי וּפְרַשְֹתִּיךְ לְמֶרְחַק מַעֲרָב", כך מתחילה וחוזרת על עצמה פנייתו של הדובר. הוא חוזר ובוחר ב"אורשלם" כמושא לתשוקתו. אבל היסודות השולטים ב"אורשלם" הם עלטה, עיוות, בערה, תעתוע ומחנק. בשמיים רוחפות "עַצְמוֹת אֶרְאֶלִים", בגובה ההיכל – "מַלְאֲכֵי־רֵיקָם". הקדושה נרצחת, מתפוגגת, הופכת לאין, ובהקשר תחבירי משובש במכוון מופיע כאן כלב דמוני (רמז נוסף למיתוס הנורדי), וקולע לקוֹנוֹ (ריבונו של עולם) "חֶבֶלוּלָאוֹת" כהזמנה להתאבדות.

האם הזעם הנואש, הכאב חסר התִכלה, טמון מלכתחילה בערגה "לִהְיוֹת לְאוֹר / שֶׁלֵם בַּאֲפֵלָה"? בקול ענות חלושה, משובש לשונית אף הוא מחמת רגשה, טמון בה, בערגה זו, גם חזון ההיוושעות: "אוֹרְשָׁלֵם מֵאֵינְמָקוֹם יָבוֹא".

תמונת המציאות של המיתוס הנורדי מרחיקה לכת מחורבן אורשלם, באשר ראשיתו של העולם בוקעת מרקב ממאיר, וסופה, תוך השתלשלות קוסמית מבעיתה, בהתמוטטות האלים עצמם אל תוך בערה אפוקליפטית מכלה־כול.

למרבה ההפתעה, אין כל חציצה בין סיפור בראשית הנורדי, המחריד והקודר במיתוסים, לבין בְּכוּר, תערובת התבלינים הטריפוליטאית, בשיר הנושא שם זה בשכנות הדוקה ל"ולהאלה". גם בריאליה הקלושה המשתמעת משם זה שהוא גם שם הספר – מופיע "שׁוּב שַׁעַר אֵשׁ / בְּעַד מֵאוֹת קוֹדְמוֹת", "בֵּין קִירוֹת שְׁנוּקִים בְּטִיחַ". אבל גם בחשכה זאת, כמו בסיום השיר "אורשלם", ניתן לזהות שבריר זעיר, מהבהב ונגוז, של האור הגנוז: "וּמַשֶּׁהוּ כֻּתַּר בַּקְּטָבִים הָהֲפוּכִים / עַל קַרְקָעִית הַיָּם / בְּמַעֲטַר הָעֲשָֹבִים / יִפָּקַח / יְמַצְמֵץ בְּעֵינֶיךָ / אֶפְשָׁר יְדַבֵּר / אֶפְשָׁר שֶׁאֵלֶיךָ – – /עוֹד יִהְיֶה."

שום פרט אישי אינו מופיע בשירה זו אפילו כמטפורה. כל ממד פסיכולוגי, סוציולוגי ותקופתי מסולק מלכתחילה. הבדידות היא מצב אימננטי ("עוֹלָם הַזֶּה צָרִיךְ לָמוּת / כְּדֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ / יִשְׁמַע"). מחזוריות החיים חסרת תכלית ("גֹּלֶם יוֹצֵא מִגֹּלֶם יוֹצֵא מִגֹּלֶם / בִּכְנָפַיִם חֲרוּכוֹת") או מעוררת קבס ("שַׁאֲגוֹת הָעֲדָרִים שֶׁמִּתְגַּלִּים וּמִשְׁתַּגְּלִים וּמִתְעַלִּים / וּמִתְפַּגְּלִים בַּדֶּרֶךְ הַבּוֹעֶרֶת"). הבית אינו אלא "חֶדֶר חָבוּר בְּחֶבֶל לְטַבּוּר־עוֹלָם / סְבִיב צַוָּאר כָּרוּךְ / בְּלוּלָאָה". היש אינו אלא "מִצְמוּץ בָּאַיִן", ודבר מה "מֵעֵבֶר" "רוֹטֵט בְּלִי הֶסְבֵּר" אי שם "בְּקֵפֶל לֵילִי" של חוּץ שאין להשיגו.

חשוב לי לציין את תחושתי, שבדברי אלה על הספר אני פוגעת בעצם מהותו. עקרון התוהו (ביטוי מופרך כשלעצמו) הוא קריסה חוזרת ונשנית של כל ניסיון להעניק לו עיקרון. אך אני מקווה שהצלחתי להעניק ייצוג כלשהו להעזה הלשונית, הגרפית וההגותית, ולמוזיקליות העשירה במצלול ובריתמוס.
ואסיים בשיר האחרון בספר, שיר ללא כותרת, שמצויה בו "פתיתית" של רֵאשית חדשה:

*
נִפְרָץ עַל דֶּרֶךְ הַיָּרֵחַ
קוֹלְךָ
הַנִּבְצָר־מִלֶּכֶת
זָר
שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ אַכְזָרִית.
מִלֹּעַ זְאֵבוֹת טְרוּפוֹת דוֹאָה
פְּתִיתִית
הַכַּף
הַמִּתְהַפֶּכֶת
רִטּוּט בַּכֶּסֶף
הֶבֶל לֹא
מוּחָשׁ;

טְבִיעַת רֶגֶל רִאשׁוֹנָה
בַּשֶּׁלֶג הֶחָדָשׁ.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). ספר מסות חדש שלה, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות, יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך. 

 

השיר "בכור" מאת אסיף רחמים פורסם לראשונה בגיליון 5 של המוסך.

.

אסיף רחמים, "בְּכוּר", כתב הוצאה לאור, סדרת רף, 2019.

 

Image result for ‫בכור אסיף רחמים‬‎

 

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על הספר "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו