.

ונדי קופ

מאנגלית: רעות בן יעקב

 

כמה כללים

עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה
אוֹ אִם הַשֶּׁמֶשׁ מְאוֹד מְסַנְוֶרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

יָרִית מֵהַמֹּתֶן תְּשׁוּבָה חֲמוּרָה.
אָבוּד. זֶה נִשְׁלַח. אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
בְּתוֹךְ לִבֵּךְ עַכְשָׁו נִדְלֶקֶת נוּרָה.

אַל תִּמְרְחִי לָךְ סְתָם קְרֶם בְּלִי צוּרָה,
בִּפְרָט עַל רִקְמַת־עוֹר בְּלוּיָה וְנִשְׁבֶּרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

אַל תֶּאֶגְרִי הֲמוֹן שְׁטוּיּוֹת בַּדִּירָה –
כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁאַתְּ סְתָם שׁוֹמֶרֶת.
עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה.

אַל תִּתְאַהֲבִי בֶּחָתִיךְ הַבַּדְרָן,
אוֹ עָשִׁיר, רַק אִם נַפְשׁוֹ נֶהֱדֶרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

בַּמּוּבָן הַזֶּה אֲנִי כְּמוֹ אִישׁ כְּמוּרָה:
דְּרוּשִׁים לִי כַּמָּה כְּלָלִים לְמַזְכֶּרֶת.
עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

 

אחרי הארוחה

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ אָמַרְנוּ בַּי בַּי
הַקֹּר הֶעֱלָה דְּמָעוֹת בְּעֵינַי
נִגַּבְתִּי אוֹתָן בַּכְּפָפָה הַמְּלַטֶּפֶת
רוֹצָה לֹא לִקְלֹט שֶׁאֲנִי מִתְאַהֶבֶת.

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ מְנַסָּה לְהָבִין:
זֶה כְּלוּם. הִשְׁתַּכַּרְתְּ. זֶה הַצַּ'ארְם וְהַגִּ'ין.
אַךְ תֵּבַת נְגִינָה בְּתוֹכִי מַשְׁמִיעָה
פִּזְמוֹן קְצָת אַחֵר. וּמָתַי הִיא טוֹעָה?

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ רוּחוֹת מַצְלִיפוֹת בִּי.
אוּלַי אַדְחִיק. זוֹ טִפְּשׁוּת. לֹא אִכְפַּת לִי.
הָרֹאשׁ מִשְׁתַּדֵּל אַךְ הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ –
אֲנִי מְבִינָה כְּבָר בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

 

אהוב

הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ
וְצַר לִי, זֶה אַתָּה.
פָּנוּי עַכְשָׁו אוֹ כְּלָל לֹא,
הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ.
וְאִם עַכְשָׁו וְאִם לֹא,
שָׁנִים יַמְתִּין לְךָ.
הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ
וְצַר לִי, זֶה אַתָּה.

 

ונדי קוֹפּ היא משוררת בריטית. נולדה בשנת 1945 בעיירה אירית׳ שכיום היא חלק מלונדון. למדה היסטוריה ולאחר מכן, במשך חמש־עשרה שנה, הייתה מורה בבית ספר יסודי בלונדון. את ספר הביכורים שלה פרסמה רק בשנת 1986. קופ ידועה בהומור, באירוניה ובפרודיוּת של שיריה, וזוכה לאהדה רבה. חלק משיריה מתפרסמים תחת הטרונים, דמות של משורר בשם ג׳ייסון סטרגנל (Strugnell). פרסמה חמישה ספרי שירה ושני ספרים לילדים.

 

רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגמה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון (הוצאת הכורסא, 2018), וכן מסות, סיפורים קצרים ושירים מאת אליס אוסוולד, ורסאן שייר, אליזבת בישופ, וירג'יניה וולף, אדריאן ריץ׳, ג'ק גילברט ועוד אשר התפרסמו בבימות שונות. תרגומיה לשירים של אלינור לרמן התפרסמו בגיליון 29 של המוסך.
המתרגמת מודה ללירון אלון.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל, בתרגום עידן בריר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

צנוברים

מאת שרון גרינברג ליאור

.

שואה ישבה על ספסל עץ מול בית האבות שליד בית הספר, ברחוב מוצל האורנים שעל מדרכותיו חיפשתי צנוברים. פניה היו חרושי קמטים וזרועה המדולדלת הציצה משרוול מרשרש בעיגולים חומים וכחולים. דוגמת הבד הייתה זהה לזו של הווילון בחלון דירת השיכון שעזבנו לפני חודשים מעטים, קובייה אחת מקוביות דירות שהונחו זו על זו בבניינים שהלכו וכיסו את צלע ההר, שבעוד כמה שנים אלמד לשיר שהוא ירוק תמיד. בדירה החדשה בשכונה הוותיקה והמבוססת חלון גדול השקיף אל הים ואל חלומות על עתיד נטול עבר. שואה, שעל פניה חלפתי בכל יום כשחזרתי הביתה, אבן קהה לפיצוח צנוברים מוכנה בידי, הייתה העבר. זרועה הגיחה מהשרוול קמוטה ואיטית, כמו הצב שאבא הביא לי במקום האופניים שהבטיח. על אמתה נגלו מספרים כחולים. הכרתי אותם. גם לדודה רייזל מהשכונה הישנה, שלא הייתה אישה, אימא או דודה של אף אחד, היו כאלו. אחותי הגדולה טענה שדודה רייזל נראית כמו האדם הקדמון שבמוזיאון הפרהיסטורי בגן האם. אבא ואמא צחקו ואז כעסו ואמרו שאסור להגיד את זה. ידעתי שהמספרים הכחולים מסתירים סוד שהמבוגרים לא מסכימים לגלות.

שואה ישבה ליד זקן שהיה לו ריח של עובש וחליפת צמר חומה, אפילו שהיה כבר קצת אחרי פסח. הם התבוננו בשתיקה בתמונות באלבום שהזקן החזיק, ראשיהם מתנודדים קדימה ואחורה. הספקתי לראות צילומים נתונים במשולשים קטנים ושקופים, שמהם חייכו אלי בשחור־לבן שלושה ילדים קטנים. האלבום נסגר בחבטה והתמונות נחטפו ממני. הזקן בחליפה מלמל משהו לשואה, ידיו לופתות את האלבום. הם תקעו בי מבט, לא בגלל הפוני העקום שגזרתי לעצמי, אלא כי חשבו שאני סתם ילדה טיפשה בכיתה א שהמבט שלה ילכלך את הזיכרונות שבאלבום. התחלתי לרוץ, פניי בוערים והדמעות מוחזקות בכוח בעיניי. עצרתי רק כשהגעתי הביתה, ללטף את זנב, חתול החצר שהאכילה תיקי, השכנה ממול.

הזעתי כל הדרך בחזרה מהספרייה. כשהגעתי הביתה החלפתי את החולצה החמוצה. "שוב איבדת את הכרטיסייה?" אימא התפלאה. עניתי שלא. "אז למה שלא תיקחי אוטובוס בשני הכיוונים? הרי יש תחנה מול הבית". ובכל זאת, צעדתי לאורך רחוב מוריה פעמיים ביום, כשחזרתי מהספרייה. הצעידה האריכה את הדרך וסיפקה לי יותר זמן לקרוא. בקיץ ההוא, בגיל שתיים־עשרה, בכל יום בחופשה הגדולה קראתי שני ספרים, בבוקר ובערב. פנינה הספרנית כבר האמינה שאני קוראת את כל הספרים שאני שואלת, ונתנה לי לבחור איזה ספרים שרציתי. התחלתי ב"יומנה של אנה פרנק" ועברתי ל"מאה ילדים שלי", "האי ברחוב הציפורים", ואפילו את "הציפור הצבועה" קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות: גם אני הייתי ניצולה. אשמה בחיים, בהנאות הקיץ, ששיאן ספר ביד ואשכול ענבים בצידו. צעדתי לאט ברחוב מוריה, המדרכות נמסות, מתעלמת מחזיתות הבתים שהפכו לאיטן לעסקים קטנים, דורכת על צנוברים אקראיים שיבשו על המדרכה, ראשי תקוע בספר. עברתי בכיכר ספר, המשכתי דרך גן יצחק, הנהנתי לאימא של מיכל, שישבה עם אחותה התינוקת ועוד כמה אימהות תאבות צל, ועקפתי את המכולת של אבי הגנב, שרימה אותי בעודף. כשירדתי במדרגות הקיצור הפסקתי לקרוא. הצצתי דרך הגדר אל בית העץ. את הגן הענק שהקיף אותו קישטו מזרקת אבן ובריכת לוטוסים. סיפרו שבנו אותו מקורות שהביאו מגרמניה, עוד לפני המלחמה, ושגרות בו תאומות זקנות ומשוגעות, אך מעולם לא ראיתי אדם נכנס או יוצא מהבית. התקדמתי לאורך שיח הלנטנה. האופניים של עודד, השכן, נשענו על חומת האבן שבכניסה, מושב עור מבריק והילוכים. עוד שנה או שנתיים אחסוך די כסף מהשמרטפות ואקנה לי אופניים. המשפט הקבוע של אבא, "בחיפה לא רוכבים על אופניים בגלל העליות", היה נכון בחלקו, ובעיקרו כיסוי לעובדה שלא ידע לרכוב ולא יוכל ללמד אותי. צעדים כבדים וקריאת "מה נשמע?" הקפיצו אותי. יניב, הבן של תיקי, התקרב בהליכה מתנודדת, הטרנזיסטור הנצחי דבוק לו לאוזן. "מה נשמע?" שאל שוב כשחלף על פניי, הכלב שלו, אוסו, מכשכש בעקבותיו. "בסדר", עניתי, למרות שידעתי שימשיך לשאול שוב ושוב, בלי קשר לתשובה, עד שיבלע בפתח הבניין שלו. ככה הוא חזר מהמלחמה האחרונה. הבן של המחנכת שלי, גאולה, לא חזר.

הוא לא אוהב אותי. קרסתי על מצע המחטים הלחות בפישוט איברים. קרעי העננים האפורים נגלו ברווחים שבין מפגשי הצמרות. חורשת האורנים הזו באמצע הדרך בין התיכון והבית הייתה הסוד של שנינו. האם עבר שם במקרה, מנסה למצוא קיצור למרכז הכרמל הרועש, שממנו ברחתי? כשעבר שם לראשונה הוא ירד מתנשף מהאופניים והביט בי, שעונה על העץ עם הספר. התפללתי שלא ישאל אותי למה אני הולכת דווקא דרך החורשה ולא עם כולם או למה אין לי אופניים, ואצטרך לשקר כי לא אוכל לגלות את האמת, שאינני יודעת לרכוב. מה את קוראת? שאל וצנח לידי, חולצת התכלת שלו מדיפה ריח תוקפני שדווקא נעם לאפי. לא ידעתי להסביר, וכתשובה קראתי בשלמותו את השיר שבגללו סחבתי את הספר הזה מהמדף של הרוזנמנים, שאצלם עשיתי בייביסיטר אתמול. על הילד שמרים ידיים בתמונה מהשואה, ועל הילדה שמציירת לו שפם וציפור. ההבעה שלבשו פניו אמרה לי שגם הוא לא ידע שאפשר לחשוב ככה, לכתוב ככה, על השואה, ובכלל. הוא המשיך לבוא אל החורשה בכל יום, שומט את האופניים ומתיישב לידי, שואל שאלות על הספרים שקראתי, צוחק מההומור השחור שלי, מספר לי שטויות על האחים שלו. בבית הספר, בהפסקות, התעלם ממני, צחק בקול גס עם החבורה שלו, שעוצבה בתבנית זוגות, תיבת נוח אנושית. הם נפגשו בערבים בפיצה שבמרכז הכרמל. שיערתי שגם הוא רוכב לשם, לבדו.

ידיי התחפרו באדמה, נצבעות במעטה הגירי של צנוברים אבודים שהסתתרו בין המחטים כמו צימוקים בעוגה. שנאתי צימוקים. הוא לא יבוא. ראיתי אותו בהפסקה, מחובק עם תמר היפה, שגרה בדניה. הוא ראה שאני מסתכלת והמשיך לנשק אותה. מה אכפת לי, חשבתי. תיכף הכול ייגמר. עוד שנה אתגייס ומתי בכלל אגיע לשכונה, לעיר הזו. עצמתי את העיניים. העננים נמחקו אבל ידעתי שהם שטים מעליי.

הגשם תלש את מודעת האבל, חושף את שרידי המודעה שתחתיה. ניסיתי להצמיד אותה אל גדר האבן. "מצטערת על אבא", אמרה אישה שירדה מהבית, מחזיקה ילדה בכל יד. "על שניהם", הוסיפה. "זה נורא לאבד ככה הורים, אחד אחרי השני". הנהנתי תודה. עליתי בכבדות לקומה השנייה. לפחות את ההיריון הזה העברתי בחורף. בשבוע הבא אבוא עם הארגזים. הבטתי מהחלון. נופו של האורן, שעל הגזע שלו פתחתי את הסנטר במשחק מחבואים עם מיכל, התעצם. הוא כיסה את האופק. ענפיו, היתומים מאצטרובלים, החביאו את הים. נגעתי בסנטר. הצלקת נבלעה ונספגה בעור לפני שנים. השקפתי קדימה, מופתעת כמו תמיד מהפרויקט הנוצץ שכבר שנים החליף את בית העץ. המכוניות הצטופפו ברחוב החשוף, שמרבית עציו נעקרו כשהרחיבו את בית האבות של עולי מרכז אירופה, כשהעבירו אליו את שאריות זקני הסביבה. על המדרכה הסדוקה גבר רץ לצד ילדה על אופניים. רוח קרה נכנסה מהרחוב, מצליפה בפני הרטובים. פתאום הבנתי שלעולם כבר לא אדע לרכוב.

 

שרון גרינברג ליאור, תסריטאית ("פלורנטין", טיפול נמרץ" ועוד), כותבת שירה ופרוזה. יצירותיה ראו אור בקובצי שירה, כתבי עת ואסופות מקוונות. בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יצירתית מאוניברסיטת בן גוריון, ובוגרת לימודי ביבליותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 28 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אימא לחוד", סיפור מאת שחר מדמון

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ריקי דסקל

אני לוקחת על עצמי

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת נוֹף הַמִּרְפֶּסֶת
תָּאֲרִי לָךְ
צַפְרִיר חוֹלֵף בָּעֲרָבָה הַבּוֹכִיָּה שֶׁלְּיַד
נְשִׁיקַת עֲלֵה הָדָר
נְקִישַׁת פַּטִּישׁוֹנֵי גֶּשֶׁם

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת חֲרוּזֵי הָאוֹר
תָּאֲרִי לָךְ
לַיְלָה גּוֹלֵשׁ עַל הָרִמּוֹן שֶׁלְּיַד
צְלִיל הוֹפֵךְ סֻלַּם
רוּחַ גּוֹאָה בּוֹ כְּגִבְעוֹל
מוּסִיקַת מַעְגְּלֵי חֶסֶר

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת טַעַם שַׁבְּלוּל עוּגַת הַקִּנָּמוֹן
שֶׁאָהַבְתְּ

תָּאֲרִי לָךְ
מַגַּע כָּרִיּוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
בְּכָל קוֹנְכִיּוֹת הַתְּהוּדָה
שֶׁחָלַפְתְּ בָּהֶן
מֶרְחָבִים שֶׁל מְצִלְתַּיִם
מְשֻׁלָּשִׁים שֶׁל אַהֲבָה
טְרֶמוֹלוֹ הַחַיִּים שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
כְּהִדְהוּד בְּגָדַיִךְ הָרֵיקִים
בָּאָרוֹן

 

קונצרט על תפוז וקבר

הַקּוֹנְצֶרְט עוֹד לֹא הִתְחִיל
מִסָּבִיב הָמָה הַקָּהָל
וּפִתְאוֹם רָאִיתִי אוֹתָהּ
עוֹמֶדֶת
הִיא לֹא הִסְתַּכְּלָה עָלַי
אַךְ
מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת
כַּנִּרְאֶה קָרְבָה אֵלַי
שעֲרָהּ הַצָּבוּעַ אֱגוֹז אָסוּף כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם
אַךְ צְדוּדִיתָהּ נִשְׁאֲרָה אוֹתָהּ צְדוּדִית בְּדִיּוּק
אַף נִשְׁרִי בְּמֶרְכָּזָם שֶׁל פָּנִים דַּקִּים
וְזַכּוּת שֶׁל מִי שֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא
מִן הַגֵּיהִנֹּם וּמִגַּן הָעֵדֶן.

בְּדַרְכָּהּ אֵלַי
נֶעֶצְרָה לְשׂוֹחֵחַ עִם מִישֶׁהִי
וְדִמִּיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מַמְלִיצָה
כְּתָמִיד מִנִּסָּיוֹן אִישִׁי וּדְאָגָה לַזּוּלָת
לֹא לֶאֱכֹל תַּפּוּזִים לִפְנֵי שֶׁמֵּתִים.

 

כלום

מַרִיָּה מַרִיָּה
אַשְׁפַּת חִצִּים אֶל הַשָּׁמַיִם
אַתְּ שׁוֹמַעַת?

מַרִיָּה מַרִיָּה
הַקּוֹל הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵשׁ
וּמִתְקַצֵּר כִּפְתִיל

מַרִיָּה מַרִיָּה
הַכֹּל קָרוֹב הַמֶּרְחָק קָצָר כָּל כָּךְ
בֵּין הַכֹּל לַלֹּא כְּלוּם

כְּלוּם אָמַרְתְּ לִי מֻרְכָּב
מִכְּ וְלוּם
מָה הָיָה אִכְפַּת לִי לְהַסְכִּים אִתָּךְ
לְהִתְפַּעֵל מֵהַהַבְרָקָה שֶׁצִּטַּטְתְּ
אֲבָל אֲנִי הִתְעַקַּשְׁתִּי
כְּלוּם זֶה מַשֶּׁהוּ זֶה מַשֶּׁהוּ זֶה מַשֶּׁהוּ
שֶׁנִּשְׁאָר:
כְּתַב יָד עָגֹל כְּפֶרַח
חִיּוּךְ גַּפְרוּר בַּחֲשֵׁכָה
צְלִיל הַהוֹפֵךְ כִּנּוֹר לְחֹר שָׁחֹר שֶׁל תְּשׁוּקָה
שֶׁפַּעַם לֹא הָיוּ לָךְ מִלִּים לְתָאֵר
וְהַיּוֹם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.

וְכָךְ קוֹלִי הַמִּתְנַצֵּל
וְכָךְ הָאַרְיוֹת שֶׁל נוֹרְמָה
וְכָךְ חֲצִי כּוֹס הַלִּימוֹנָדָה
שֶׁהִשְׁאַרְתְּ לְיַד הַקָּפֶה
יִתְרַחֲקוּ כְּשִׁקְשׁוּק רַכֶּבֶת.

.

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", ספר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, המכנס מבחר משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח", העוסק בהגירתם של המוני ישראלים לברלין (תיאטרון אלפא; ביימה מלכה מרין). הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל התפרסם בגיליון 46 של המוסך.

.

.

גיא פרל

מקום

מָקוֹם לִכְתֹּב הוּא גַּג צִפּוֹר עַל עַמּוּדֵי מִלִּים
שָׁם הַבֹּקֶר הוּא הַיָּם הַלַּיְלָה
הוּא הַיָּם

וְכָל הַשְּׁאָר חַלּוֹן

מָקוֹם וּבוֹ רִצְפָּה פְּרוּשָׂה עַל גַּעַשׁ
מָקוֹם לְהִנָּצֵל, לוֹמַר אֱמֶת –
אֵין יָם אֵין יוֹם אֵין לַיְלָה וְהַחַלּוֹן
מִלִּים, וְהַצִּפּוֹר
מִלָּה

 

עמוקים יסודות בתינו

עֲמֻקִּים יְסוֹדוֹת בָּתֵּינוּ וְהֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר
פְּתוּחִים הַחַלּוֹנוֹת לִרְוָחָה
גַּם הֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר וְהָאוֹר הֶעָשׂוּי מֵאוֹר
חוֹדֵר מִבַּעֲדָם וּמֵאִיר אֶת פְּנֵי הַיּוֹשְׁבִים לַשֻּׁלְחָן
וְאוֹכְלִים מַשֶּׁהוּ, מְשׂוֹחֲחִים זוֹ עִם זֶה
אוֹ נוֹגְעִים זֶה בָּזוֹ כְּאִלּוּ לָאוֹר קִיּוּם מִשֶּׁל עַצְמוֹ
כְּאִלּוּ יֵשׁ דָּבָר שֶׁנִּתָּן לַעֲשׂוֹתוֹ

בְּהִירִים קִירוֹת בָּתֵּינוּ וְהֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר
שְׂדֵרוֹת הָעִיר רַחֲבוֹת יָדַיִם וְהָרוּחַ
שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה מִצַּעַר
מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, בָּאָה אֶל תּוֹךְ הַבָּתִּים,
מְצַעֶרֶת בִּלְטִיפָתָהּ אֶת פָּנֵינוּ הַשְּׁטוּפִים בְּאוֹר
בְּזוֹכְרֵנוּ שֶׁאֵין לָרוּחַ קִיּוּם מִשֶּׁל עַצְמָהּ
וְאֵין דָּבָר שֶׁנִּתָּן לַעֲשׂוֹתוֹ

 

בּוֹזוֹן הִיגְס

לְהֶרֶף עַיִן הָלַכְתִּי אֶל הַחֶלְקִיקִים וּמֵהֶם אֶל הַחֶלְקִיק וּמִמֶּנּוּ אֶל
שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר. וּמָה שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר דָּבָר אֵינוֹ רוֹאֶה
אוֹתוֹ וְאֵין מָה שֶׁיְּבַקֵּשׁ בַּעֲבוּרוֹ אוֹ יְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ וְאֵין מִי שֶׁיִּקְרָא
בִּשְׁמוֹ אוֹ לְמַכְאוֹבָיו יִקְרָא בְּשֵׁם. ומָה שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר אֵין
לוֹ פָּנִים לְהָסִיר אוֹ פָּנִים לְהַסְתִּיר, וּבְאֵין פָּנִים וְאֵין בִּפְנִים וְאֵין
בַּחוּץ כְּאֵב אֵינוֹ נָחוּץ. לְהֶרֶף עַיִן הָלַכְתִּי אֶל הַחֶלְקִיקִים וּמֵהֶם
אֶל הַחֶלְקִיק וּמִמֶּנּוּ אֶל שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר וּמִמֶּנּוּ אֵל

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובאוניברסיטת תל אביב. כותב דוקטורט על כתיבת שירה כתהליך נפשי מבעד לתאוריה היונגיאנית והנוימניאנית. מחבר הספרים "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2013) ו"לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה" (קשב לשירה, 2016). חבר המערכת המייסדת של המוסך. השירים מתוך הספר "מְעָרָה" הרואה אור בימים אלה בהוצאת לוקוס.

.

.

מימס וילמה

בעיות תנועה

1. הַמֶּרְחָק בֵּין חֵיפָה לְאַמְסְטֶרְדַם
גָּדוֹל / קָטָן / שָׁוֶה לְ-
"אַבָּא, חֲזֹר הַבַּיְתָה
וְנִחְיֶה שׁוּב כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה"?

2. אִם אִשָּׁה אַחַת עוֹלָה עַל מָטוֹס
וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲרָה בִּמְדִינַת הַיַּעַד
יוֹרֶדֶת אֶל מַרְתְּפֵי־הַמַּחְשָׁבָה,
הַאִם תּוּכַלְנָה לְהִפָּגֵשׁ?

3. אִם יֵשׁ לִי אַהֲבָה גְּדוֹלָה אַחַת
וְיֵשׁ לָךְ לֵב שָׁבוּר פַּעֲמַיִם,
כַּמָּה פְּצָעִים יִוָּתְרוּ לָנוּ
בְּהֶמְשֵׁךְ חַיֵּינוּ?

4. אֶת הַתְּשׁוּבוֹת יֵשׁ לִכְתֹּב
בָּעִפָּרוֹן עַל דַּף מִשְׁבָּצוֹת
וְלֹא לִשְׁכֹּחַ לְהַסְבִּיר
אֵיךְ הִגַּעְנוּ לְכָאן.

.

מימס וילמה, בת 29. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, מתגוררת בחיפה ובאמסטרדם. שיריה התפרסמו בכתבי העת גג ופסיפס. ספרה הראשון עתיד לראות אור במהלך השנה.

.

.

קטיה אויכרמן

דירה בירושלים

פַּעַם, עוֹד אַחַת,
אֲנִי רוֹצָה שֶׁכָּאן אֶחְיֶה.
קִירוֹת וְרֶפֶשׁ וְגֵרַנְיוּם אָדֹם.
כָּאן אֶחְיֶה.

כְּעַל קְצֵה גִּבְעוֹל קָטוּעַ
צְלוּי הַשֶּׁמֶשׁ.
זִיו נִימָיו אֵינוֹ פּוֹעֵם,
לִבּוֹ פְּנִימִי כְּמַחְלָקָה כִירוּרְגִּית
בְּצֶדֶק שְׁעָרִים.

כָּאן אֶחְיֶה –
בֵּין הַפְּרָחִים, בֵּין הַגְּלָדִים,
בְּצִפִּיַּת מוֹתָם שֶׁל אֲחֵרִים.

סְדָקִים בַּמִּדְרָכָה –
עִקְבוֹת יָמִים וְהַלֵּילוֹת שֶׁמִּזְדַּחֲלִים.
אֲנִי רוֹצָה דִּירָה בֵּין הַסְּדָקִים
וּבָהּ מִרְפֶּסֶת עִם סוֹרָג חָלוּד
מִמֶּנָּה מַבִּיטִים אֶל הָרְחוֹב,
שׁוֹמְעִים קוֹלוֹת.

אֶקְנֶה סַבּוֹן וְזוּג שֶׁל מַגָּבוֹת,
כְּלֵי מִטְבָּח עִם טַוָּס סָגֹל,
שִׂמְלָה עִם וִי וּסְוֵדֶר מְגָרֵד.
אֶתְלֶה לִי שָׁל עַל חַלּוֹן.
סָדִין עַל הַמִּזְרָן.

כְּלֵי מִטְבָּח מֵאֵלֶּה שֶׁמּוֹכְרִים בַּשּׁוּק,
סֵפֶל וְצַלַּחַת, סְגֻלִּים עִם קָצֶה זָהֹב.
הֵם טוֹעֲנִים לְסֵדֶר וּלְטוֹב,
הֵם עַקְשָׁנֵי יוֹמְיוֹם,
הֵם חֲלוֹמִי הַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי.

וְאִם מֵאֲחוֹרֵי שֻׁלְחַן הַנְּדוּדִים
אוֹרְחַי צַלַּחַת וּמִלָּה,
אִתָּם שִׂיחָה שְׁלֵוָה עַל בִּקּוּרִים,
אַתֶּם, רוּחוֹת שָׁמַיִם וּרְבָבוֹת שֶׁל לְבָבוֹת
תּוֹלְדוֹת הָאֲנָשִׁים הַנְּמוֹגִים
וּמִתְדַּפְּקִים עַל דֶּלֶת נִשְׁמָתִי –
צַלַּחַת וּמִלָּה, שִׁמְרוּ עָלַי.

ירושלים 14.1.2018

.

קטיה אויכרמן היא אמנית, חוקרת, ומרצה בתחום הטקסטיל (אמנות, עיצוב, היסטוריה). ניהלה במשך ארבע שנים את המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. למדה בארץ ובאנגליה, הציגה בארץ ובחו״ל. בשנתיים האחרונות גרה בארצות הברית.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן