פרוזה | כלבות לחוד ואימא לחוד

"הוא מלטף את ראשה ומהרהר היכן יוכל לפדות את זעמו ההוגן, אם לא על אחת מהכלבות הראויות באמת למכות. שאם לא הן, לא היה אביו מכה את אימו, והיא נפסדת מעצם היותה דומה לנשים." סיפור מאת שחר מדמון

proza_52_715-537
שרון פידל, אחת, גירים וצבעי זכוכית על קרטון, 50X35 ס"מ, 2011

.

אימא לחוד

מאת שחר מדמון

.

בגיל שלוש־עשרה כבר ישב העלם על מעקה האבן שברחוב הראשי, יחד עם חבריו, מתגרדים על גבולות גבריותם הרעננה הנושבת בקצוות השפמפם הדל, שרירי החזה מובלטים דרך חולצה צמודה, קול צרוד ומבטים קשוחים, מבוימים ללא פרופורציה למידת האומץ שנושא אותו לב רפה. יריקה מתעופפת מדי פעם מפיו אל שלולית רקק קרושה על אבני הדרך. כצעיר שבחבורה, כדי להצדיק את מקומו על מעקה האבן היה עליו לצרף מעשה לארשת הפנים המתיימרת. מהר מאוד נדחק מן המעקה הצידה, לעמוד ולהביט בשאר החברים שועטים על טרף קל, שורקים לבחורה מזדמנת, "כלבה!" קוראים לה ויורקים. לפעמים חוזרים ומשננים את מסכת הנהגת האישה, המורכבת מאוסף שמועות העוברות מפה לאוזן, והוא שומע ומזהה את קולו של אביו בתוך דבריהם. ביתו כבוש ניחוחות מעשי ידיה של אימו, שמשתדלת מאוד, הרחק מחגורתו של אבא שקורא לעברה קריאות מאותה מסכת הנשמעת בארבע אמות של המעקה. שם מספרים כיצד מתנהגת כלבה שלא הוכתה. כל יום הוא שומע את אותה המשנה, שומע ומהרהר במעשה שקרה אותו בשוק, כשניסה לפלח דובדבנים ונתפס על ידי הזבנית. היא הנחיתה זעם רב על צווארו במלוא עוצמת זרועה הבריאה, והוא, בצוואר מושפל ובאותו שפמפם דל ונבוך חזר בוכה אל חיק אימו, להניח ראשו על כרסה, להתרחם מתחת לשדיה ולמרר על הכלבה מן השוק. ידה של אימא ליטפה את פניו וצבטה את לחיו השמאלית הבולטת שירש ממנה, אדמדמה מחברתה הימנית, לסימן ולעדות לטוב ליבו. והוא מרח את דמעותיו על שמלתה ואחר כך שוב שנה משניות ממסכת הנהגת האישה. מדי ערב הוא מביט בחבריו ואינו יודע כיצד לסייג את אימו משאר הנשים ולהיות מסוגל לומר "נשים לחוד ואימא לחוד" ובכך להשיב לעצמו את מושבו במרכז המעקה.

בגיל חמש־עשרה התהפכו היוצרות וזאת בזכות זרת אחת שגבה מעל אביו. הוא הביט באביו לופת את לחייה האדומה של אימו וגוררה אל חדרם ומכה בה ומקלל בלי לסייג. כשיצא אביו וחלף על פניו, לראשונה חלפה בליבו מחשבה להשיב לו כגמולו, אלמלא אימו אוחזת בו ומתחננת שיעצור, "הוא רק יכה אותי יותר," אמרה ואימצה את ראשה אל חזהו, כשהיא בוכה ומורחת דמעותיה על חולצתו. והוא מלטף את ראשה ומהרהר היכן יוכל לפדות את זעמו ההוגן, אם לא על אחת מהכלבות הראויות באמת למכות. שאם לא הן לא היה אביו מכה את אימו, והיא נפסדת מעצם היותה דומה לנשים. מצד הדין היה ראוי שלא יכה אותה כלל, אלא שאביו לא ידע לסייג כפי שהוא כבר למד. כלבות לחוד ואימא לחוד. והוא יוצא בערב אל המעקה ומתיישב במרכזו וחבריו מצטרפים, וכבכל יום מחכים לו שיגלה און והם אחריו מתגלחים על שפמו המתעבה. שורק ויורק וקורא "כלבה!"

ערב חתונתו, לאחר שקיבל אביו את פני רוב האורחים, רגע לפני הטקס המכובד בחצר ביתם, משך אותו האב אל חדר האורחים, סגר מאחוריו את הדלת ופרש את הווילון על החלון המשקיף אל החצר. אביו נעמד מולו כשעמד מתנועע מעט במקום בתוך חליפתו המרשימה עד שבּת¬־צחוק התגלגלה מפי אביו והדביקה גם אותו. סטירה גברית טפחה על לחיו האדומה והתחלפה בלפיתה מחנכת. קריאות מבוכה ומתח חלפו בין השניים בין הדי צחוק ארוכים, עד שאביו זקף את אצבעו ואמר "עכשיו תקשיב טוב! לך, תתפרק עליה שלושה חודשים, אתה מבין?!" ושוב התגלגל צחוק שהפעם נבע ממנו והדביק את אביו, עד ששוב זקף את אצבעו "אני רציני! אל תכניס לך שטויות לראש! תתפרק שלושה חודשים כמו כלבלב בן שנה, אל תצחק עכשיו, כן, אני יודע בדיוק מה עובר לך בראש, זה עבר לכולנו בראש. תיזהר! אני אומר לך תיזהר! אחרי שלושה חודשים זה נגמר. הן כבר לא אותו דבר. אחרי שלושה חודשים אתה מתחיל לדרוש, לדרוש! שתעשה בשבילך הכול, וכמו שאתה רוצה!" הוא השפיל מעט את מבטו הנבוך ואביו זיהה ומיהר להגיב, "אל תהיה לי רכרוכי," לפת את לחיו השמאלית, הפעם חזק יותר, "יותר מדי זמן ינקת מאימא שלך, אני משחרר אותך היום מהחיתול שלך להיות גבר כמו אבא שלך." הוא ניסה להתחמק מלהישיר מבט אל אביו, שניסה לתפוס אותו בעיניו. המילה "אימא" הדהדה בו והעמידה אותו שוב מול הסייג שניסה לאמץ זה שש שנים. "מה אתה מתבייש, מה אתה חושב שאפשר לבנות בית עם אישה שעושה מה שהיא רוצה? שאני אראה לך את כל הסמרטוטים שהכלבות שלהם ברחו מהם? לאן ברחו, אתה יודע? להיות סמרטוט של מישהו אחר. ככה אתה רוצה? ככה אתה רוצה לעשות לי? שלושה חודשים, אחר כך תתחיל לדרוש, ואם היא לא מביאה לך ילד תוך שנתיים אתה לוקח אישה אחרת. שלא תתאהב לי בפָּנים שלה, אתה שומע?! גם לא בפָּנים שלמעלה," צחק אביו והוא חייך בנימוס, עוד ידו של אביו לופתת את לחיו, ואז מרפה ושוב המילה "אימא" מהדהדת בו. "אימא שלך אימא טובה, אתה יודע, אני יודע, אבל זה רק בזכותי, ובזכות אבא שלי שאמר לי בדיוק מה לעשות. אל תחשוב שאתה חכם יותר מכולם. הכי חשוב, שתהיה נאמנה. שלעולם לא תחשוב אפילו לדבר עליך מאחורי הגב. שלושה חודשים, אתה שומע? ואחר כך אל תיתן לה יותר להפריע לך לבנות את השם שלך. אני משלם הרבה כסף על החתונה הזאת כדי שהיא תעשה בשבילך כל מה שאתה צריך לכל החיים."
אביו יצא והוא נותר לבד בחדר. הוא התיישב על הכורסה של אביו, הניח ראשו על המשענת ועצם את עיניו. הוא דמיין את ארוסתו בעוד שלושה חודשים, מחייכת אליו, דורשת בשלומו וברצונו, קוראת לו אל חדר האורחים, ושם מחכים לו חבריו המשתאים לנוכח אשתו היפה אשר נוהגת בו כגביר. ולרגע אינו חושב להכות בה או לגדפה, אלא להפך, לשבחה על הכבוד שבזכותה נוהגים בו חבריו. נאמנה כמו אימו. אימו מעולם לא דיברה רעה על אביו, גם כשהיה מכה אותה. לא באוזני אחרים ולא באוזניו. אישה נאמנה אינה ראויה למכות כלל, סייג בליבו ונטר לאביו על כך. לפני שנה, כאשר נקבע מועד החתונה, היה חשקו אל ארוסתו אלים יותר. פורקן יצר שהרגיש שחייב לממש. אז עוד היה בה מראה ילדותי יותר, לא ממושמעת, רזה מאוד, שיער פרוע ותנועות גוף מגרות במזיד. אז עוד חשב כמו אביו, כי באמת נהגה כשאר הכלבות. במהלך השנה דאגו שתאכל כראוי, כדי שלא תיראה כחושה וחלשה, וכבר יש לה כרס קטנה ונהייתה דומה יותר לאימו. ואת שערה כבר הייתה אוספת ולא מתרועעת עם אנשים ברחוב ולא מחייכת לכל אחד אלא שומרת את עצמה. ומדי פעם באה אליהם הביתה ומביאה מנחה עשירה לאימו, נושקת פעמיים על לחייה, ואימו מחזירה ומחבקת אותה כבתה. וארוסתו זורקת אליו חיוך נבוך ויוצאת. אינה כשאר הכלבות, הוא חושב. טובה ונאמנה כאימו.

עוד הוא מהרהר ואימו פותחת את הדלת, מציצה פנימה ומחפשת אותו. הוא נעמד והיא ניגשה, מנגבת דמעות מעיניה. הוא ליטף בעדינות פצע בן יממה שהסתתר בין השערות המכסות את מצחה, והיא הרגיעה אותו, "עזוב, עזוב, זה לא חשוב עכשיו." היא ליטפה את פניו וידה נעצרה על לחיו השמאלית האדמדמה. "תהיה טוב אליה, אתה שומע?! תהיה טוב. היא בחורה ממש טובה. גם שאלתי עליה הרבה במשך השנה ושלחתי אחריה לבדוק והיא ממש מלאך. תהיה טוב אליה, היא תהיה לך מלאך הבחורה הזאת," עוד היא מלטפת והוא מתחזק בהחלטתו. "תהיה טוב אליה, אל תעשה לה…" בלעה אימו רוק ועצרה לרגע. הדממה רעמה ואילצה אותה להמשיך את דבריה והיא אזרה אומץ והמשיכה, כשידה עוד מלטפת את לחיו. "אל תעשה כמו אבא שלך, טוב? אל תהיה גם אתה כמוהו. תהיה טוב… תהיה טוב אליה… טוב?…טוב?…" היא המשיכה לשאול בלחש כשלפתע מסך של רוק הוטח בפניה, בעוד היא מלטפת את לחיו, ומיד לאחריו חשה סטירה מצלצלת בלחיה השמאלית… "כלבה!"

 

שחר מדמון, 35, בעברו מפיק ומעבד מוזיקלי וכיום מתכנת מחשבים. זהו פרסום הפרוזה השני שלו. סיפורו הקודם, "הדמעות", פורסם בגיליון 12 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "מדיום רייר", סיפור מאת אלישבע גרינבאום ז"ל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו