.

אימא לחוד

מאת שחר מדמון

.

בגיל שלוש־עשרה כבר ישב העלם על מעקה האבן שברחוב הראשי, יחד עם חבריו, מתגרדים על גבולות גבריותם הרעננה הנושבת בקצוות השפמפם הדל, שרירי החזה מובלטים דרך חולצה צמודה, קול צרוד ומבטים קשוחים, מבוימים ללא פרופורציה למידת האומץ שנושא אותו לב רפה. יריקה מתעופפת מדי פעם מפיו אל שלולית רקק קרושה על אבני הדרך. כצעיר שבחבורה, כדי להצדיק את מקומו על מעקה האבן היה עליו לצרף מעשה לארשת הפנים המתיימרת. מהר מאוד נדחק מן המעקה הצידה, לעמוד ולהביט בשאר החברים שועטים על טרף קל, שורקים לבחורה מזדמנת, "כלבה!" קוראים לה ויורקים. לפעמים חוזרים ומשננים את מסכת הנהגת האישה, המורכבת מאוסף שמועות העוברות מפה לאוזן, והוא שומע ומזהה את קולו של אביו בתוך דבריהם. ביתו כבוש ניחוחות מעשי ידיה של אימו, שמשתדלת מאוד, הרחק מחגורתו של אבא שקורא לעברה קריאות מאותה מסכת הנשמעת בארבע אמות של המעקה. שם מספרים כיצד מתנהגת כלבה שלא הוכתה. כל יום הוא שומע את אותה המשנה, שומע ומהרהר במעשה שקרה אותו בשוק, כשניסה לפלח דובדבנים ונתפס על ידי הזבנית. היא הנחיתה זעם רב על צווארו במלוא עוצמת זרועה הבריאה, והוא, בצוואר מושפל ובאותו שפמפם דל ונבוך חזר בוכה אל חיק אימו, להניח ראשו על כרסה, להתרחם מתחת לשדיה ולמרר על הכלבה מן השוק. ידה של אימא ליטפה את פניו וצבטה את לחיו השמאלית הבולטת שירש ממנה, אדמדמה מחברתה הימנית, לסימן ולעדות לטוב ליבו. והוא מרח את דמעותיו על שמלתה ואחר כך שוב שנה משניות ממסכת הנהגת האישה. מדי ערב הוא מביט בחבריו ואינו יודע כיצד לסייג את אימו משאר הנשים ולהיות מסוגל לומר "נשים לחוד ואימא לחוד" ובכך להשיב לעצמו את מושבו במרכז המעקה.

בגיל חמש־עשרה התהפכו היוצרות וזאת בזכות זרת אחת שגבה מעל אביו. הוא הביט באביו לופת את לחייה האדומה של אימו וגוררה אל חדרם ומכה בה ומקלל בלי לסייג. כשיצא אביו וחלף על פניו, לראשונה חלפה בליבו מחשבה להשיב לו כגמולו, אלמלא אימו אוחזת בו ומתחננת שיעצור, "הוא רק יכה אותי יותר," אמרה ואימצה את ראשה אל חזהו, כשהיא בוכה ומורחת דמעותיה על חולצתו. והוא מלטף את ראשה ומהרהר היכן יוכל לפדות את זעמו ההוגן, אם לא על אחת מהכלבות הראויות באמת למכות. שאם לא הן לא היה אביו מכה את אימו, והיא נפסדת מעצם היותה דומה לנשים. מצד הדין היה ראוי שלא יכה אותה כלל, אלא שאביו לא ידע לסייג כפי שהוא כבר למד. כלבות לחוד ואימא לחוד. והוא יוצא בערב אל המעקה ומתיישב במרכזו וחבריו מצטרפים, וכבכל יום מחכים לו שיגלה און והם אחריו מתגלחים על שפמו המתעבה. שורק ויורק וקורא "כלבה!"

ערב חתונתו, לאחר שקיבל אביו את פני רוב האורחים, רגע לפני הטקס המכובד בחצר ביתם, משך אותו האב אל חדר האורחים, סגר מאחוריו את הדלת ופרש את הווילון על החלון המשקיף אל החצר. אביו נעמד מולו כשעמד מתנועע מעט במקום בתוך חליפתו המרשימה עד שבּת¬־צחוק התגלגלה מפי אביו והדביקה גם אותו. סטירה גברית טפחה על לחיו האדומה והתחלפה בלפיתה מחנכת. קריאות מבוכה ומתח חלפו בין השניים בין הדי צחוק ארוכים, עד שאביו זקף את אצבעו ואמר "עכשיו תקשיב טוב! לך, תתפרק עליה שלושה חודשים, אתה מבין?!" ושוב התגלגל צחוק שהפעם נבע ממנו והדביק את אביו, עד ששוב זקף את אצבעו "אני רציני! אל תכניס לך שטויות לראש! תתפרק שלושה חודשים כמו כלבלב בן שנה, אל תצחק עכשיו, כן, אני יודע בדיוק מה עובר לך בראש, זה עבר לכולנו בראש. תיזהר! אני אומר לך תיזהר! אחרי שלושה חודשים זה נגמר. הן כבר לא אותו דבר. אחרי שלושה חודשים אתה מתחיל לדרוש, לדרוש! שתעשה בשבילך הכול, וכמו שאתה רוצה!" הוא השפיל מעט את מבטו הנבוך ואביו זיהה ומיהר להגיב, "אל תהיה לי רכרוכי," לפת את לחיו השמאלית, הפעם חזק יותר, "יותר מדי זמן ינקת מאימא שלך, אני משחרר אותך היום מהחיתול שלך להיות גבר כמו אבא שלך." הוא ניסה להתחמק מלהישיר מבט אל אביו, שניסה לתפוס אותו בעיניו. המילה "אימא" הדהדה בו והעמידה אותו שוב מול הסייג שניסה לאמץ זה שש שנים. "מה אתה מתבייש, מה אתה חושב שאפשר לבנות בית עם אישה שעושה מה שהיא רוצה? שאני אראה לך את כל הסמרטוטים שהכלבות שלהם ברחו מהם? לאן ברחו, אתה יודע? להיות סמרטוט של מישהו אחר. ככה אתה רוצה? ככה אתה רוצה לעשות לי? שלושה חודשים, אחר כך תתחיל לדרוש, ואם היא לא מביאה לך ילד תוך שנתיים אתה לוקח אישה אחרת. שלא תתאהב לי בפָּנים שלה, אתה שומע?! גם לא בפָּנים שלמעלה," צחק אביו והוא חייך בנימוס, עוד ידו של אביו לופתת את לחיו, ואז מרפה ושוב המילה "אימא" מהדהדת בו. "אימא שלך אימא טובה, אתה יודע, אני יודע, אבל זה רק בזכותי, ובזכות אבא שלי שאמר לי בדיוק מה לעשות. אל תחשוב שאתה חכם יותר מכולם. הכי חשוב, שתהיה נאמנה. שלעולם לא תחשוב אפילו לדבר עליך מאחורי הגב. שלושה חודשים, אתה שומע? ואחר כך אל תיתן לה יותר להפריע לך לבנות את השם שלך. אני משלם הרבה כסף על החתונה הזאת כדי שהיא תעשה בשבילך כל מה שאתה צריך לכל החיים."
אביו יצא והוא נותר לבד בחדר. הוא התיישב על הכורסה של אביו, הניח ראשו על המשענת ועצם את עיניו. הוא דמיין את ארוסתו בעוד שלושה חודשים, מחייכת אליו, דורשת בשלומו וברצונו, קוראת לו אל חדר האורחים, ושם מחכים לו חבריו המשתאים לנוכח אשתו היפה אשר נוהגת בו כגביר. ולרגע אינו חושב להכות בה או לגדפה, אלא להפך, לשבחה על הכבוד שבזכותה נוהגים בו חבריו. נאמנה כמו אימו. אימו מעולם לא דיברה רעה על אביו, גם כשהיה מכה אותה. לא באוזני אחרים ולא באוזניו. אישה נאמנה אינה ראויה למכות כלל, סייג בליבו ונטר לאביו על כך. לפני שנה, כאשר נקבע מועד החתונה, היה חשקו אל ארוסתו אלים יותר. פורקן יצר שהרגיש שחייב לממש. אז עוד היה בה מראה ילדותי יותר, לא ממושמעת, רזה מאוד, שיער פרוע ותנועות גוף מגרות במזיד. אז עוד חשב כמו אביו, כי באמת נהגה כשאר הכלבות. במהלך השנה דאגו שתאכל כראוי, כדי שלא תיראה כחושה וחלשה, וכבר יש לה כרס קטנה ונהייתה דומה יותר לאימו. ואת שערה כבר הייתה אוספת ולא מתרועעת עם אנשים ברחוב ולא מחייכת לכל אחד אלא שומרת את עצמה. ומדי פעם באה אליהם הביתה ומביאה מנחה עשירה לאימו, נושקת פעמיים על לחייה, ואימו מחזירה ומחבקת אותה כבתה. וארוסתו זורקת אליו חיוך נבוך ויוצאת. אינה כשאר הכלבות, הוא חושב. טובה ונאמנה כאימו.

עוד הוא מהרהר ואימו פותחת את הדלת, מציצה פנימה ומחפשת אותו. הוא נעמד והיא ניגשה, מנגבת דמעות מעיניה. הוא ליטף בעדינות פצע בן יממה שהסתתר בין השערות המכסות את מצחה, והיא הרגיעה אותו, "עזוב, עזוב, זה לא חשוב עכשיו." היא ליטפה את פניו וידה נעצרה על לחיו השמאלית האדמדמה. "תהיה טוב אליה, אתה שומע?! תהיה טוב. היא בחורה ממש טובה. גם שאלתי עליה הרבה במשך השנה ושלחתי אחריה לבדוק והיא ממש מלאך. תהיה טוב אליה, היא תהיה לך מלאך הבחורה הזאת," עוד היא מלטפת והוא מתחזק בהחלטתו. "תהיה טוב אליה, אל תעשה לה…" בלעה אימו רוק ועצרה לרגע. הדממה רעמה ואילצה אותה להמשיך את דבריה והיא אזרה אומץ והמשיכה, כשידה עוד מלטפת את לחיו. "אל תעשה כמו אבא שלך, טוב? אל תהיה גם אתה כמוהו. תהיה טוב… תהיה טוב אליה… טוב?…טוב?…" היא המשיכה לשאול בלחש כשלפתע מסך של רוק הוטח בפניה, בעוד היא מלטפת את לחיו, ומיד לאחריו חשה סטירה מצלצלת בלחיה השמאלית… "כלבה!"

שחר מדמון, 35, בעברו מפיק ומעבד מוזיקלי וכיום מתכנת מחשבים. זהו פרסום הפרוזה השני שלו. סיפורו הקודם, "הדמעות", פורסם בגיליון 12 של המוסך.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "מדיום רייר", סיפור מאת אלישבע גרינבאום ז"ל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "פעמון הזכוכית" / סילביה פלאת

מאנגלית: אורטל אריכה

.

לאליזבת ודייוויד

1

זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חישמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק. קשה לי עם הוצאות להורג. המחשבה על חשמול עושה לי בחילה, וזה כל מה שהיה לקרוא עליו בעיתונים – כותרות כמו עיניים פעורות בהו בי מכל פינת רחוב ומהלוע הטחוב והנודף חמאת בוטנים של כל תחנת רכבת תחתית. זה לא היה קשור אלי בשום אופן, אבל לא יכולתי שלא לתהות איך זה להישרף חיים, לכל אורך העצבים.

חשבתי שזה בטח הדבר הנורא ביותר בעולם.

ניו יורק הייתה גרועה גם ככה. כבר בתשע בבוקר, הרעננות הכפרית הכוזבת שהסתננה אליה איכשהו במרוצת הלילה, התנדפה כמו קצה זנבו של חלום מתוק. הרחובות הלוהטים שקרקעית אפיקי הגרניט שלהם קרנה באפור מתעתע הרטיטו בשמש, גגות המכוניות יקדו והתנוצצו, והאבק האפרורי היבש חדר לעינַי ולגרוני.

ברדיו ובמשרד דיברו על הרוזנברגים ללא הפסקה עד שלא הצלחתי לסלק אותם ממחשבותי. כמו בפעם הראשונה שראיתי גופה. שבועות אחר כך, ראשה של הגופה – או מה שנותר ממנו – עוד הוסיף לרחף מאחורי הביצים והבייקון בארוחת הבוקר ומאחורי הפרצוף של באדי וילארד שבגללו ראיתי אותה מלכתחילה, ובתוך זמן קצר הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת אני נושאת איתי את הראש של הגופה על חוט, כמו מין בלון שחור נטול אף ומסריח מחומץ.

ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר אותו קיץ, כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהרוזנברגים וכמה טיפשה אני שקניתי את כל הבגדים הלא נוחים היקרים האלה שתלויים לי בארון כמו דגים רופסים, ואיך כל ההצלחות הקטנות שליקטתי בשמחה בעת לימודי בקולג' התפוגגו לאבק מול חזיתות השיש והזכוכית הבורקות לאורך שדרת מדיסון.

הייתי אמורה ליהנות כמו שלא נהניתי בחיי.

הייתי אמורה להיות מושא קנאתן של אלפי סטודנטיות אחרות כמוני בכל רחבי אמריקה שלא רצו אלא לדשדש באותן נעליים שחורות מבריקות מידה שלושים ושמונה שקניתי בבלומינגדיילס בהפסקת צהריים אחת, ואיתן חגורה שחורה מבריקה וארנק שחור מבריק תואם. וכשהתפרסמה התמונה שלי בירחון שבו עבדנו כל שתים־עשרה הבנות יחד – שותה מרטיני במחוך כסוף חושפני תקוע מעל עננה גדולה ותפוחה של טול לבן, על גג של איזה מועדון נוצץ בחברתם של כמה בחורים צעירים אנונימיים עם מבנה עצמות אמריקאי מושלם שנשכרו או הושאלו לרגל האירוע – כולם היו אמורים לחשוב שאני בטח עושה חיים משוגעים.

תראו מה יכול לקרות בארץ הזאת, הם יגידו. בחורה חיה באיזו עיירה נידחת במשך תשע־עשרה שנים, והיא כל כך ענייה, עד שאפילו היא לא יכולה להרשות לעצמה, ואז היא מקבלת מלגה ללימודים וזוכה בפרס פה ובפרס שם ובסופו של דבר נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה.

אלא שאני לא נהגתי בשום דבר, אפילו לא בעצמי. סתם התגלגלתי מהמלון לעבודה ולמסיבות, ומהמסיבות למלון וחזרה לעבודה כמו חשמלית הלומת חושים. אני מניחה שהייתי אמורה להתרגש כפי שהתרגשו רוב הבנות האחרות, אבל לא הצלחתי לעורר בעצמי שום תגובה. הרגשתי דוממת מאוד וריקה מאוד, כמו שבטח מרגישה עין הסערה, הנעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה.

היינו שתים־עשרה בבית המלון.

כולנו זכינו בתחרות מטעם ירחון אופנה, בעקבות כתבות וסיפורים ושירים וידיעות אופנה קצרצרות שכתבנו, וכפרס קיבלנו עבודה בניו יורק למשך חודש, בתשלום כל ההוצאות, וערימות אין ספור של מתנות חינם, כמו כרטיסים לבלט, והזמנות לתצוגות אופנה, ועיצובי שיער במספרה מפורסמת יקרה, והזדמנות לפגוש אנשים מצליחים בתחום העניין שלנו, ועצות בנוגע לטיפוח עור הפנים של כל אחת מאיתנו.

אני עדיין שומרת את ערכת האיפור שהם נתנו לי, שמותאמת לבחורה עם עיניים חומות ושיער חום: מלבן של מסקרה חומה ומברשת קטנטנה, וקופסית עגולה של צללית כחולה שכל גודלה מספיק בקושי כדי לטבול את קצה האצבע, ושלושה שפתונים בגוונים שבין אדום לוורוד, כולם ארוזים באותה תיבה מוזהבת קטנה שבצדה האחד ראי. יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי שמש מקושט בקונכיות ופייטים צבעוניים וכוכב ים ירוק מפלסטיק.

הבנתי שמרעיפים עלינו את כל המתנות האלה כי הן בעצם פרסומת חינם לחברות המעורבות, אבל לא יכולתי להיות צינית. הן הלהיבו אותי כל כך. במשך זמן רב אחר כך החבאתי אותן, אבל בשלב מאוחר יותר, כשחזרתי לעצמי, הוצאתי אותן והן עדיין פזורות אצלי בבית. מדי פעם אני משתמשת בשפתונים, ובשבוע שעבר תלשתי את כוכב הים מנרתיק המשקפיים ונתתי לתינוק לשחק בו.

אז היינו שתים־עשרה במלון, באותו אגף, באותה קומה, בשורה של חדרי יחיד סמוכים, וזה הזכיר לי את המעונות בקולג'. זה לא היה בית מלון רגיל – כלומר מלון שבו גברים ונשים לנים פה ושם באותה הקומה.

המלון הזה – האמזון – היה מלון לנשים בלבד, ורובן היו בנות בגילי להורים עשירים שרצו לוודא שהבנות שלהן שוהות במקום שגברים לא יכולים להשיג אותן ולהוליך אותן שולל; וכולן למדו בבתי ספר יוקרתיים למזכירות כמו קייטי גיבס, ונאלצו לשבת בכיתה בכובעים ובגרבונים ובכפפות, או סיימו ללמוד במקומות כמו קייטי גיבס ושימשו מזכירות למנהלים בכירים וזוטרים וסתם הסתובבו בניו יורק בתקווה להינשא לבחור מצליח כזה או אחר.

הבנות האלה נראו לי משועממות להחריד. ראיתי אותן שרועות על הגג בשמש, מפהקות וצובעות ציפורניים ומנסות לשמור על השיזוף שרכשו בברמודה, והן נראו לי משועממות עד מוות. דיברתי עם אחת מהן, והיא השתעממה מיאכטות והשתעממה מטיסות מפה לשם והשתעממה מסקי בשוויץ בחג המולד והשתעממה מהגברים בברזיל.

לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו־אינגלנד, עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים.

אני חושבת שאחת הצרות שלי הייתה דורין.

אף פעם לא הכרתי בחורה כמו דורין. היא למדה בקולג' לבנות החברה הגבוהה בדרום, והיה לה שיער לבן בוהק שעיטר את ראשה בפלומה של צמר גפן מתוק ועיניים כחולות כמו אבני ספיר שקופות, וכמותן קשות ומלוטשות וחסינות פגע, ופֶה שקבוע בעווית של לעג נצחי. לא לעג מרושע, אלא משועשע, מסתורי, כאילו כל האנשים סביבה די טיפשים ולו רק רצתה היא הייתה יכולה לספר בדיחות טובות על חשבונם.

דורין הבחינה בי מיד. היא גרמה לי להרגיש פיקחית יותר מהאחרות, והיא באמת הייתה מצחיקה להפליא. היא ישבה לידי בשולחן הישיבות, וכשהידוענים האורחים דיברו היא הייתה לוחשת לי איזו עקיצה שנונה.

בקולג' שלמדה בו, היא סיפרה, הייתה תודעת אופנה מפותחת כל כך, עד שלכל הבנות היו כיסויי ארנק מבד זהה לבד של השמלות שלהן, וכך, בבכל פעם שהחליפו בגד היה להן ארנק תואם. פרטים כאלה הרשימו אותי. הם העידו על חיים שלמים של דקדנטיות משוכללת מרהיבה שמשכה אותי אליה כמו מגנט.

דורין היתה נוזפת בי רק על העובדה שטרחתי להגיש את הכתבות שלי בזמן.

"בשביל מה את מתאמצת כל כך?" דורין הייתה שרועה על המיטה שלי בחלוק משי בגוון אפרסק, ושייפה בפצירה את ציפורניה הארוכות הצהובות מניקוטין, בזמן שהקלדתי את הטיוטה לריאיון עם סופר רב־מכר.

וזה היה עוד דבר – לכולנו היו כותנות לילה קיציות מכותנה מעומלנת וחלוקי בית עבים, או חלוקי מגבת ששימשו אותנו גם בחוף הים, אבל דורין לבשה יצירות ניילון ותחרה ארוכות ושקופות למחצה, וחלוקי בית בצבע החטא שדבקו לגופה בחשמל מסוג כלשהו. היה לה ריח מעניין, נגוע קלות בזיעה, כמו לעלים המשוננים של הקומפטוניה שמפיצים ריח מושק כשממוללים אותם בין האצבעות.

"את יודעת שלג'יי סי הזקנה בכלל לא יהיה אכפת אם הסיפור הזה יהיה מוכן מחר או ביום שני." דורין הציתה סיגריה והניחה לעשן להיפלט אט־אט מנחיריה ולצעף את עיניה. "האישה הזאת מכוערת כמו הלילה," המשיכה דורין באדישות. "בטח הבעל הזקן הזה שלה מכבה את כל האורות לפני שהוא מתקרב אליה, אחרת הוא מקיא."

ג'יי סי הייתה הבוסית שלי, ואני חיבבתי אותה מאוד למרות מה שדורין אמרה. היא לא הייתה מעיתונאיות האופנה המשתפכות האלה עם הריסים המלאכותיים והתכשיטים העליזים. לג'יי סי היה שכל, אז נראה שהכיעור המזעזע שלה לא היה מכשול. היא קראה בכמה שפות והכירה את כל הכותבים האיכותיים בתחום.

ניסיתי לדמיין את ג'יי סי לא בחליפה המשרדית המוקפדת שלה ובכובע שחבשה לארוחות צהריים רשמיות, אלא במיטה עם בעלה השמן, אבל לא הייתי מסוגלת. תמיד התקשיתי מאוד לדמיין אנשים במיטה יחד.

ג'יי סי רצתה ללמד אותי משהו, כל הזקנות שהכרתי אי פעם רצו ללמד אותי משהו, אבל פתאום לא חשבתי שיש להן מה ללמד אותי. הנחתי את המכסה על מכונת הכתיבה שלי והידקתי אותו בנקישה.

דורין חייכה מאוזן לאוזן. "בחורה חכמה."

מישהו נקש בדלת.

"מי שם?" לא טרחתי לקום.

"זאת אני, בטסי. אתן באות למסיבה?"

"נראה לי." עדיין לא ניגשתי לדלת.

את בטסי הם ייבאו היישר מקנזס עם הקוקו הבלונדיני הקופצני ועם החיוך שאומר כולו המלכה־של־סיגמה־קאי. אני זוכרת שפעם נקראנו שתינו למשרד של איזה מפיק טלוויזיה לא מגולח בחליפת פסים, שביקש לדעת אם יש בנו זוויות מעניינות כלשהן שהוא יכול לפתח לתוכנית, ובטסי התחילה לספר לו על התירס הזכרי והנקבי בקנזס. היא כל כך התרגשה מהתירס הארור עד שאפילו בעיניים של המפיק עלו דמעות, אבל הוא אמר לה שלמרבה הצער לא יוכל להשתמש בזה.

אחר כך, עורכת מדור היופי שכנעה את בטסי להסתפר ועשתה ממנה נערת שַער, ואני עדיין רואה את הפנים שלה פה ושם, מחייכים ממודעות הפרסום של "רעיה לעניין מתלבשת כאישה מן המניין."

בטסי תמיד הזמינה אותי לפעילויות שונות איתה ועם יתר הבנות כאילו ניסתה להציל אותי איכשהו. היא אף פעם לא הזמינה את דורין. מאחורי הגב, דורין קראה לה פוליאנה הרפתנית.

"רוצה לבוא איתנו במונית?" שאלה בטסי מבעד לדלת.
דורין הנידה בראשה.

"זה בסדר בטסי," אמרתי. "אני הולכת עם דורין."

"אוקיי." שמעתי את בטסי מתרחקת במסדרון.

"נלך, ונסתלק כשיימאס לנו," אמרה לי דורין ומעכה את בדל הסיגריה שלה על בסיס מנורת הקריאה שליד המיטה שלי, "אחר כך נצא לקרוע את העיר. המסיבות האלה שהם עורכים כאן מזכירות לי את הנשפים באולם הספורט של התיכון. בשביל מה מביאים לשם תמיד בוגרים של ייל? הם כאלה סתו־מים!"

בּאדי וילארד למד בייל, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, הבעיה איתו היתה שהוא טיפש. כלומר, הוא בהחלט הצליח להוציא ציונים טובים, ולנהל רומן עם איזו מלצרית איומה בקייפ קוד בשם גלדיס, אבל טיפת אינטואיציה לא הייתה לו. לדורין הייתה אינטואיציה. כל דבר שהיא אמרה היה כמו קול כמוס שדיבר מעצמותי ממש.

סילביה פלאת, "פעמון הזכוכית", הוצאת הכורסא ומודן, 2019. מאנגלית: אורטל אריכה.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"אם תרצה בי שוב, חפש אותי תחת סוליַת מגפיך": 200 שנה להולדת וולט ויטמן

מאת עמיחי חסון

.

את וולט ויטמן פגשתי לראשונה בעזרת הנשים של בית המדרש. הייתי בן שמונה־עשרה, וויטמן סגר מאה ועשרים שנות מנוחה בקברו בניו ג'רזי. הכיר בינינו ידיד משותף, ויליאם ג'יימס, דרך ספרו החוויה הדתית לסוגיה (תרגם יעקב קופוליביץ; מוסד ביאליק, 1949). הספר שפרסם ג'יימס בשנת 1902 לא נחשב לספר קדוש במונחי הישיבה, אך היסודות שהניח בחקר הפסיכולוגיה של החוויה הדתית היו רלוונטיים למסע הרוחני שהתחולל בבית המדרש, וזיכו אותו במקום צנוע בקצה מדף הספרים של עזרת הנשים. היררכיות של קדושה.

בפתח ההרצאה הרביעית בספר, "הדת של בריאות הנפש", מציג ג'יימס את וולט ויטמן (שאת שמו תעתק שָם המתרגם "והיטמן") כדוגמה יוצאת דופן לאדם מודרני שיכול לחולל דת חדשה בעולם שכבר פעלו בו משה, ישו, מוחמד והבודהא. "[…] רבים רואים היום בוולט והיטמן את מחדשה של הדת הטבעית הנצחית", כותב ג'יימס, "הוא הדביק בהם את אהבת החברים אשר לו ואת שמחתו על שהוא והם קיימים. מעריציו מייסדים כיום הזה אגודות־פולחן, הדוגלות בשמו; קיים כתב־עת להפצת פולחן זה, שחסידיו כבר התחילו מבדילים בין 'שלומי־אמונים' ובין 'מינים'; אחדים כותבים הימנוֹנוֹת במשקל המיוחד לשירתו; ויש אפילו שמשויים אותו בפירוש אל מייסדה של הדת הנוצרית" (עמ' 58).

ג'יימס מנסה לעמוד על טבעו הפגאני של ויטמן, הוא מצטט מתוך "שירת עצמי" ומביא ראיות לדמותו דרך עדות של אחד מתלמידו, המתאר את המשורר המשוטט מאושר לבדו בטבע, מאזין לציפורים, מתפעם מהצמחים ומתאחד עם ההוויה – תיאור שמהדהד סיפורים מוּכרים על מורים רוחניים גדולים, כמו מחולל תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיה מתבודד ושמח בטבע ומבקש לפגוש בעזרתו את בורא העולם.

מתודלק בהורמון המיסטי שתוקף נערים דתיים לפני צבא, שלחו אותי התיאורים של ג'יימס לרכוש במחיר שערורייתי את עלי עשב, המבחר הרשמי של שירי ויטמן, הספר האחד שנכתב ללא הרף ושראה אור בחייו של המשורר בתשע מהדורות שונות, מרובות תיקונים ושינויים; קובץ שתפח מתריסר שירים (במהדורה הראשונה משנת 1855, שלא צוין בה שם המחבר או ההוצאה לאור) ועד "מהדורת ערש הדווי" המונומנטאלית משנת 1892, הכוללת כמעט ארבע מאות שירים ומצביעה על המעבר של ויטמן מדמות שנויה במחלוקת למי שנחשב לאחר מותו אחד המשוררים האמריקאים הגדולים.

את הגרסה העברית של עלי עשב – שהייתה זמינה אז רק בחנויות יד שנייה – תרגם וערך שמעון הלקין, וכמו הגרסה המקורית זכתה גם היא לשינויים ועדכונים בכמה מהדורות (האחרונה והמתוקנת שבהן ראתה אור ב־1984, הוצאת הקיבוץ המאוחד). ויטמן בעברית, בנוסח של הלקין, לובש אדרת נבואית, מעט אנכרוניסטית, אולי בהשראת ניסיונו של ויטמן לכתוב בריתמוס ובלשון שיונקת מהמקרא, ובצורה שמסבירה את השפעתו על משורר־נביא אחר, אורי צבי גרינברג, שכתב על ויטמן מתוך הערצה והזדהות.

מעטיפת הספר השתקף דיוקן איקוני של ויטמן המבוגר, חבוש כובע ועטור זקן לבן, מין א"ד גורדון או הלל צייטלין משולב בדמות חוואי מהסרטים של האחים כהן. נביא אמריקאי, מעורפל בצבע ורוד (שמא כסימבול מיושן ומגושם להעדפתו המינית של ויטמן?) וממוסגר בירוק ולבן.

אני חייב להודות שלא חיפשתי בהכרח שירה באותן קריאות ראשונה של עלי עשב, חיפשתי שם את האנרגיה שמתאר ג'יימס, אנרגיה שיכולה ליצור ממילים דת חדשה. אלא שמתוך שלא לִשמה בא לשמה: שירת המרחב הוויטמנית, חסרת הגבולות הפיזיים והנפשיים, גרמה לי להתנגד למחסומים, לאספלט ולבטון שנשקפו מחלון האוטובוס הישראלי שהוביל אותי מהישיבה הביתה. החיפוש המיסטי התמוסס בתוך המעשה הפואטי של ויטמן, שהפגיש אותי עם שירה שמאמינה באדם, בגוף, בטבע ובקיום. שירה אופטימית, אינטימית, שופעת חירות רוחנית וסגנונית (בדרך כלל טורים ארוכים נטולי חרוז ומשקל); שירה שעושה חשק לכתוב, וויטמן היה כנראה המשׂורר הראשון שהצליח לשחרר אותי לנסות ולכתוב שירה ארוכה.

ויטמן שומע את אמריקה שרה בכרכים הגדולים ובמרחבים השוממים, בספינות השטות ובשְדות חקלאים, במתחים בין שחורים ללבנים ובין הצפון לדרום, וכמובן, הוא שומע את הירייה בראשו של הנשיא לינקולן, והיא מטלטלת את כתיבתו. קל להבין מדוע חילקה ממשלת ארצות הברית מבחר משיריו לחיילים בחזית במלחמת העולם השנייה: אם הרוח האמריקאית הייתה דת, ויטמן בהחלט היה יכול לכהן ככוהן הגדול. אפשר לקרוא בכתביו ולשאוף מהם את הערכים שאמריקה הייתה רוצה להתעצב ברוחם, בטרם ניצח הנוסח האמריקאי החדש, שהעדיף את וולט דיסני על וולט ויטמן. כבר בחגיגות המאה לעלי עשב כתב אלן גינסברג מחווה מעודכנת לוויטמן, ובה הוא משוטט ב"סופרמרקט בקליפורניה" בעל השפע הקפיטליסטי שהחליף את מרחבי הפרא של היבשת.
בסופו של דבר ההשערה של ג'יימס התבדתה: ויטמן לא הקים דת חדשה (אם כי גם היום הוא דמות פופולארית במחוזות הניו אייג' העולמיים), ועיקר תהילתו נותרה בשירה ובהשפעה המתמשכת שלה על משוררים ומשוררות. לקוראי העברית יש היום הזדמנות לפגוש בו מחדש, דרך תרגומים חדשים יפים וטבעיים מתוך הקורפוס הוויטמני, שמפרסם מזמן לזמן עודד פלד. הנה תרגומו לשיר מספר 52, שחותם את המחזור "שירת עצמי" (כרמל, 2002):

.

עמיחי חסון, משורר ויוצר קולנוע. סרטו האחרון כבמאי: "ישורון: ששה פרקי אבות" (סדרת הָעִבְרִים, 2018). ספרו השני, "בלי מה", ראה אור לאחרונה בסדרת "כבר" לשירה, הוצאת מוסד ביאליק. זוכה פרס רעיית נשיא המדינה על שם ד"ר גרדנר סימון לשירה עברית לשנת תשע"ח. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 30 של המוסך, וקריאה בשיר של דליה רביקוביץ – בגיליון 40.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: יונתן יבין מנסה לכתוב מסה חגיגית לכבוד יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום ק. ג'רום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן