פרוזה | בחיפה לא רוכבים על אופניים

"התחלתי ב'יומנה של אנה פרנק' ועברתי ל'מאה ילדים שלי', 'האי ברחוב הציפורים', ואפילו את 'הציפור הצבועה' קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות". סיפור מאת שרון גרינברג ליאור

proza-53_715-537

אליסיה שחף, פרח, טכניקה מעורבת – הדפס רשת, הדפסה על שקף וגזירות נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

צנוברים

מאת שרון גרינברג ליאור

.

שואה ישבה על ספסל עץ מול בית האבות שליד בית הספר, ברחוב מוצל האורנים שעל מדרכותיו חיפשתי צנוברים. פניה היו חרושי קמטים וזרועה המדולדלת הציצה משרוול מרשרש בעיגולים חומים וכחולים. דוגמת הבד הייתה זהה לזו של הווילון בחלון דירת השיכון שעזבנו לפני חודשים מעטים, קובייה אחת מקוביות דירות שהונחו זו על זו בבניינים שהלכו וכיסו את צלע ההר, שבעוד כמה שנים אלמד לשיר שהוא ירוק תמיד. בדירה החדשה בשכונה הוותיקה והמבוססת חלון גדול השקיף אל הים ואל חלומות על עתיד נטול עבר. שואה, שעל פניה חלפתי בכל יום כשחזרתי הביתה, אבן קהה לפיצוח צנוברים מוכנה בידי, הייתה העבר. זרועה הגיחה מהשרוול קמוטה ואיטית, כמו הצב שאבא הביא לי במקום האופניים שהבטיח. על אמתה נגלו מספרים כחולים. הכרתי אותם. גם לדודה רייזל מהשכונה הישנה, שלא הייתה אישה, אימא או דודה של אף אחד, היו כאלו. אחותי הגדולה טענה שדודה רייזל נראית כמו האדם הקדמון שבמוזיאון הפרהיסטורי בגן האם. אבא ואמא צחקו ואז כעסו ואמרו שאסור להגיד את זה. ידעתי שהמספרים הכחולים מסתירים סוד שהמבוגרים לא מסכימים לגלות.

שואה ישבה ליד זקן שהיה לו ריח של עובש וחליפת צמר חומה, אפילו שהיה כבר קצת אחרי פסח. הם התבוננו בשתיקה בתמונות באלבום שהזקן החזיק, ראשיהם מתנודדים קדימה ואחורה. הספקתי לראות צילומים נתונים במשולשים קטנים ושקופים, שמהם חייכו אלי בשחור־לבן שלושה ילדים קטנים. האלבום נסגר בחבטה והתמונות נחטפו ממני. הזקן בחליפה מלמל משהו לשואה, ידיו לופתות את האלבום. הם תקעו בי מבט, לא בגלל הפוני העקום שגזרתי לעצמי, אלא כי חשבו שאני סתם ילדה טיפשה בכיתה א שהמבט שלה ילכלך את הזיכרונות שבאלבום. התחלתי לרוץ, פניי בוערים והדמעות מוחזקות בכוח בעיניי. עצרתי רק כשהגעתי הביתה, ללטף את זנב, חתול החצר שהאכילה תיקי, השכנה ממול.

הזעתי כל הדרך בחזרה מהספרייה. כשהגעתי הביתה החלפתי את החולצה החמוצה. "שוב איבדת את הכרטיסייה?" אימא התפלאה. עניתי שלא. "אז למה שלא תיקחי אוטובוס בשני הכיוונים? הרי יש תחנה מול הבית". ובכל זאת, צעדתי לאורך רחוב מוריה פעמיים ביום, כשחזרתי מהספרייה. הצעידה האריכה את הדרך וסיפקה לי יותר זמן לקרוא. בקיץ ההוא, בגיל שתיים־עשרה, בכל יום בחופשה הגדולה קראתי שני ספרים, בבוקר ובערב. פנינה הספרנית כבר האמינה שאני קוראת את כל הספרים שאני שואלת, ונתנה לי לבחור איזה ספרים שרציתי. התחלתי ב"יומנה של אנה פרנק" ועברתי ל"מאה ילדים שלי", "האי ברחוב הציפורים", ואפילו את "הציפור הצבועה" קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות: גם אני הייתי ניצולה. אשמה בחיים, בהנאות הקיץ, ששיאן ספר ביד ואשכול ענבים בצידו. צעדתי לאט ברחוב מוריה, המדרכות נמסות, מתעלמת מחזיתות הבתים שהפכו לאיטן לעסקים קטנים, דורכת על צנוברים אקראיים שיבשו על המדרכה, ראשי תקוע בספר. עברתי בכיכר ספר, המשכתי דרך גן יצחק, הנהנתי לאימא של מיכל, שישבה עם אחותה התינוקת ועוד כמה אימהות תאבות צל, ועקפתי את המכולת של אבי הגנב, שרימה אותי בעודף. כשירדתי במדרגות הקיצור הפסקתי לקרוא. הצצתי דרך הגדר אל בית העץ. את הגן הענק שהקיף אותו קישטו מזרקת אבן ובריכת לוטוסים. סיפרו שבנו אותו מקורות שהביאו מגרמניה, עוד לפני המלחמה, ושגרות בו תאומות זקנות ומשוגעות, אך מעולם לא ראיתי אדם נכנס או יוצא מהבית. התקדמתי לאורך שיח הלנטנה. האופניים של עודד, השכן, נשענו על חומת האבן שבכניסה, מושב עור מבריק והילוכים. עוד שנה או שנתיים אחסוך די כסף מהשמרטפות ואקנה לי אופניים. המשפט הקבוע של אבא, "בחיפה לא רוכבים על אופניים בגלל העליות", היה נכון בחלקו, ובעיקרו כיסוי לעובדה שלא ידע לרכוב ולא יוכל ללמד אותי. צעדים כבדים וקריאת "מה נשמע?" הקפיצו אותי. יניב, הבן של תיקי, התקרב בהליכה מתנודדת, הטרנזיסטור הנצחי דבוק לו לאוזן. "מה נשמע?" שאל שוב כשחלף על פניי, הכלב שלו, אוסו, מכשכש בעקבותיו. "בסדר", עניתי, למרות שידעתי שימשיך לשאול שוב ושוב, בלי קשר לתשובה, עד שיבלע בפתח הבניין שלו. ככה הוא חזר מהמלחמה האחרונה. הבן של המחנכת שלי, גאולה, לא חזר.

הוא לא אוהב אותי. קרסתי על מצע המחטים הלחות בפישוט איברים. קרעי העננים האפורים נגלו ברווחים שבין מפגשי הצמרות. חורשת האורנים הזו באמצע הדרך בין התיכון והבית הייתה הסוד של שנינו. האם עבר שם במקרה, מנסה למצוא קיצור למרכז הכרמל הרועש, שממנו ברחתי? כשעבר שם לראשונה הוא ירד מתנשף מהאופניים והביט בי, שעונה על העץ עם הספר. התפללתי שלא ישאל אותי למה אני הולכת דווקא דרך החורשה ולא עם כולם או למה אין לי אופניים, ואצטרך לשקר כי לא אוכל לגלות את האמת, שאינני יודעת לרכוב. מה את קוראת? שאל וצנח לידי, חולצת התכלת שלו מדיפה ריח תוקפני שדווקא נעם לאפי. לא ידעתי להסביר, וכתשובה קראתי בשלמותו את השיר שבגללו סחבתי את הספר הזה מהמדף של הרוזנמנים, שאצלם עשיתי בייביסיטר אתמול. על הילד שמרים ידיים בתמונה מהשואה, ועל הילדה שמציירת לו שפם וציפור. ההבעה שלבשו פניו אמרה לי שגם הוא לא ידע שאפשר לחשוב ככה, לכתוב ככה, על השואה, ובכלל. הוא המשיך לבוא אל החורשה בכל יום, שומט את האופניים ומתיישב לידי, שואל שאלות על הספרים שקראתי, צוחק מההומור השחור שלי, מספר לי שטויות על האחים שלו. בבית הספר, בהפסקות, התעלם ממני, צחק בקול גס עם החבורה שלו, שעוצבה בתבנית זוגות, תיבת נוח אנושית. הם נפגשו בערבים בפיצה שבמרכז הכרמל. שיערתי שגם הוא רוכב לשם, לבדו.

ידיי התחפרו באדמה, נצבעות במעטה הגירי של צנוברים אבודים שהסתתרו בין המחטים כמו צימוקים בעוגה. שנאתי צימוקים. הוא לא יבוא. ראיתי אותו בהפסקה, מחובק עם תמר היפה, שגרה בדניה. הוא ראה שאני מסתכלת והמשיך לנשק אותה. מה אכפת לי, חשבתי. תיכף הכול ייגמר. עוד שנה אתגייס ומתי בכלל אגיע לשכונה, לעיר הזו. עצמתי את העיניים. העננים נמחקו אבל ידעתי שהם שטים מעליי.

הגשם תלש את מודעת האבל, חושף את שרידי המודעה שתחתיה. ניסיתי להצמיד אותה אל גדר האבן. "מצטערת על אבא", אמרה אישה שירדה מהבית, מחזיקה ילדה בכל יד. "על שניהם", הוסיפה. "זה נורא לאבד ככה הורים, אחד אחרי השני". הנהנתי תודה. עליתי בכבדות לקומה השנייה. לפחות את ההיריון הזה העברתי בחורף. בשבוע הבא אבוא עם הארגזים. הבטתי מהחלון. נופו של האורן, שעל הגזע שלו פתחתי את הסנטר במשחק מחבואים עם מיכל, התעצם. הוא כיסה את האופק. ענפיו, היתומים מאצטרובלים, החביאו את הים. נגעתי בסנטר. הצלקת נבלעה ונספגה בעור לפני שנים. השקפתי קדימה, מופתעת כמו תמיד מהפרויקט הנוצץ שכבר שנים החליף את בית העץ. המכוניות הצטופפו ברחוב החשוף, שמרבית עציו נעקרו כשהרחיבו את בית האבות של עולי מרכז אירופה, כשהעבירו אליו את שאריות זקני הסביבה. על המדרכה הסדוקה גבר רץ לצד ילדה על אופניים. רוח קרה נכנסה מהרחוב, מצליפה בפני הרטובים. פתאום הבנתי שלעולם כבר לא אדע לרכוב.

 

שרון גרינברג ליאור, תסריטאית ("פלורנטין", טיפול נמרץ" ועוד), כותבת שירה ופרוזה. יצירותיה ראו אור בקובצי שירה, כתבי עת ואסופות מקוונות. בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יצירתית מאוניברסיטת בן גוריון, ובוגרת לימודי ביבליותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 28 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אימא לחוד", סיפור מאת שחר מדמון

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | קירות ורפש וגרניום אדום. כאן אחיה

שירים חדשים מאת ריקי דסקל, גיא פרל, מימס וילמה וקטיה אויכרמן

mussach_52_715-537

תמי קידר, ללא כותרת, שמן על קנבס וחוט צמר, 120X100 ס"מ, 2013

.

ריקי דסקל

אני לוקחת על עצמי

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת נוֹף הַמִּרְפֶּסֶת
תָּאֲרִי לָךְ
צַפְרִיר חוֹלֵף בָּעֲרָבָה הַבּוֹכִיָּה שֶׁלְּיַד
נְשִׁיקַת עֲלֵה הָדָר
נְקִישַׁת פַּטִּישׁוֹנֵי גֶּשֶׁם

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת חֲרוּזֵי הָאוֹר
תָּאֲרִי לָךְ
לַיְלָה גּוֹלֵשׁ עַל הָרִמּוֹן שֶׁלְּיַד
צְלִיל הוֹפֵךְ סֻלַּם
רוּחַ גּוֹאָה בּוֹ כְּגִבְעוֹל
מוּסִיקַת מַעְגְּלֵי חֶסֶר

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת טַעַם שַׁבְּלוּל עוּגַת הַקִּנָּמוֹן
שֶׁאָהַבְתְּ

תָּאֲרִי לָךְ
מַגַּע כָּרִיּוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
בְּכָל קוֹנְכִיּוֹת הַתְּהוּדָה
שֶׁחָלַפְתְּ בָּהֶן
מֶרְחָבִים שֶׁל מְצִלְתַּיִם
מְשֻׁלָּשִׁים שֶׁל אַהֲבָה
טְרֶמוֹלוֹ הַחַיִּים שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
כְּהִדְהוּד בְּגָדַיִךְ הָרֵיקִים
בָּאָרוֹן

 

קונצרט על תפוז וקבר

הַקּוֹנְצֶרְט עוֹד לֹא הִתְחִיל
מִסָּבִיב הָמָה הַקָּהָל
וּפִתְאוֹם רָאִיתִי אוֹתָהּ
עוֹמֶדֶת
הִיא לֹא הִסְתַּכְּלָה עָלַי
אַךְ
מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת
כַּנִּרְאֶה קָרְבָה אֵלַי
שעֲרָהּ הַצָּבוּעַ אֱגוֹז אָסוּף כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם
אַךְ צְדוּדִיתָהּ נִשְׁאֲרָה אוֹתָהּ צְדוּדִית בְּדִיּוּק
אַף נִשְׁרִי בְּמֶרְכָּזָם שֶׁל פָּנִים דַּקִּים
וְזַכּוּת שֶׁל מִי שֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא
מִן הַגֵּיהִנֹּם וּמִגַּן הָעֵדֶן.

בְּדַרְכָּהּ אֵלַי
נֶעֶצְרָה לְשׂוֹחֵחַ עִם מִישֶׁהִי
וְדִמִּיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מַמְלִיצָה
כְּתָמִיד מִנִּסָּיוֹן אִישִׁי וּדְאָגָה לַזּוּלָת
לֹא לֶאֱכֹל תַּפּוּזִים לִפְנֵי שֶׁמֵּתִים.

 

כלום

מַרִיָּה מַרִיָּה
אַשְׁפַּת חִצִּים אֶל הַשָּׁמַיִם
אַתְּ שׁוֹמַעַת?

מַרִיָּה מַרִיָּה
הַקּוֹל הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵשׁ
וּמִתְקַצֵּר כִּפְתִיל

מַרִיָּה מַרִיָּה
הַכֹּל קָרוֹב הַמֶּרְחָק קָצָר כָּל כָּךְ
בֵּין הַכֹּל לַלֹּא כְּלוּם

כְּלוּם אָמַרְתְּ לִי מֻרְכָּב
מִכְּ וְלוּם
מָה הָיָה אִכְפַּת לִי לְהַסְכִּים אִתָּךְ
לְהִתְפַּעֵל מֵהַהַבְרָקָה שֶׁצִּטַּטְתְּ
אֲבָל אֲנִי הִתְעַקַּשְׁתִּי
כְּלוּם זֶה מַשֶּׁהוּ זֶה מַשֶּׁהוּ זֶה מַשֶּׁהוּ
שֶׁנִּשְׁאָר:
כְּתַב יָד עָגֹל כְּפֶרַח
חִיּוּךְ גַּפְרוּר בַּחֲשֵׁכָה
צְלִיל הַהוֹפֵךְ כִּנּוֹר לְחֹר שָׁחֹר שֶׁל תְּשׁוּקָה
שֶׁפַּעַם לֹא הָיוּ לָךְ מִלִּים לְתָאֵר
וְהַיּוֹם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.

וְכָךְ קוֹלִי הַמִּתְנַצֵּל
וְכָךְ הָאַרְיוֹת שֶׁל נוֹרְמָה
וְכָךְ חֲצִי כּוֹס הַלִּימוֹנָדָה
שֶׁהִשְׁאַרְתְּ לְיַד הַקָּפֶה
יִתְרַחֲקוּ כְּשִׁקְשׁוּק רַכֶּבֶת.

.

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", ספר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, המכנס מבחר משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח", העוסק בהגירתם של המוני ישראלים לברלין (תיאטרון אלפא; ביימה מלכה מרין). הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל התפרסם בגיליון 46 של המוסך.

.

.

גיא פרל

מקום

מָקוֹם לִכְתֹּב הוּא גַּג צִפּוֹר עַל עַמּוּדֵי מִלִּים
שָׁם הַבֹּקֶר הוּא הַיָּם הַלַּיְלָה
הוּא הַיָּם

וְכָל הַשְּׁאָר חַלּוֹן

מָקוֹם וּבוֹ רִצְפָּה פְּרוּשָׂה עַל גַּעַשׁ
מָקוֹם לְהִנָּצֵל, לוֹמַר אֱמֶת –
אֵין יָם אֵין יוֹם אֵין לַיְלָה וְהַחַלּוֹן
מִלִּים, וְהַצִּפּוֹר
מִלָּה

 

עמוקים יסודות בתינו

עֲמֻקִּים יְסוֹדוֹת בָּתֵּינוּ וְהֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר
פְּתוּחִים הַחַלּוֹנוֹת לִרְוָחָה
גַּם הֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר וְהָאוֹר הֶעָשׂוּי מֵאוֹר
חוֹדֵר מִבַּעֲדָם וּמֵאִיר אֶת פְּנֵי הַיּוֹשְׁבִים לַשֻּׁלְחָן
וְאוֹכְלִים מַשֶּׁהוּ, מְשׂוֹחֲחִים זוֹ עִם זֶה
אוֹ נוֹגְעִים זֶה בָּזוֹ כְּאִלּוּ לָאוֹר קִיּוּם מִשֶּׁל עַצְמוֹ
כְּאִלּוּ יֵשׁ דָּבָר שֶׁנִּתָּן לַעֲשׂוֹתוֹ

בְּהִירִים קִירוֹת בָּתֵּינוּ וְהֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר
שְׂדֵרוֹת הָעִיר רַחֲבוֹת יָדַיִם וְהָרוּחַ
שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה מִצַּעַר
מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, בָּאָה אֶל תּוֹךְ הַבָּתִּים,
מְצַעֶרֶת בִּלְטִיפָתָהּ אֶת פָּנֵינוּ הַשְּׁטוּפִים בְּאוֹר
בְּזוֹכְרֵנוּ שֶׁאֵין לָרוּחַ קִיּוּם מִשֶּׁל עַצְמָהּ
וְאֵין דָּבָר שֶׁנִּתָּן לַעֲשׂוֹתוֹ

 

בּוֹזוֹן הִיגְס

לְהֶרֶף עַיִן הָלַכְתִּי אֶל הַחֶלְקִיקִים וּמֵהֶם אֶל הַחֶלְקִיק וּמִמֶּנּוּ אֶל
שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר. וּמָה שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר דָּבָר אֵינוֹ רוֹאֶה
אוֹתוֹ וְאֵין מָה שֶׁיְּבַקֵּשׁ בַּעֲבוּרוֹ אוֹ יְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ וְאֵין מִי שֶׁיִּקְרָא
בִּשְׁמוֹ אוֹ לְמַכְאוֹבָיו יִקְרָא בְּשֵׁם. ומָה שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר אֵין
לוֹ פָּנִים לְהָסִיר אוֹ פָּנִים לְהַסְתִּיר, וּבְאֵין פָּנִים וְאֵין בִּפְנִים וְאֵין
בַּחוּץ כְּאֵב אֵינוֹ נָחוּץ. לְהֶרֶף עַיִן הָלַכְתִּי אֶל הַחֶלְקִיקִים וּמֵהֶם
אֶל הַחֶלְקִיק וּמִמֶּנּוּ אֶל שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר וּמִמֶּנּוּ אֵל

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובאוניברסיטת תל אביב. כותב דוקטורט על כתיבת שירה כתהליך נפשי מבעד לתאוריה היונגיאנית והנוימניאנית. מחבר הספרים "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2013) ו"לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה" (קשב לשירה, 2016). חבר המערכת המייסדת של המוסך. השירים מתוך הספר "מְעָרָה" הרואה אור בימים אלה בהוצאת לוקוס.

.

.

מימס וילמה

בעיות תנועה

1. הַמֶּרְחָק בֵּין חֵיפָה לְאַמְסְטֶרְדַם
גָּדוֹל / קָטָן / שָׁוֶה לְ-
"אַבָּא, חֲזֹר הַבַּיְתָה
וְנִחְיֶה שׁוּב כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה"?

2. אִם אִשָּׁה אַחַת עוֹלָה עַל מָטוֹס
וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲרָה בִּמְדִינַת הַיַּעַד
יוֹרֶדֶת אֶל מַרְתְּפֵי־הַמַּחְשָׁבָה,
הַאִם תּוּכַלְנָה לְהִפָּגֵשׁ?

3. אִם יֵשׁ לִי אַהֲבָה גְּדוֹלָה אַחַת
וְיֵשׁ לָךְ לֵב שָׁבוּר פַּעֲמַיִם,
כַּמָּה פְּצָעִים יִוָּתְרוּ לָנוּ
בְּהֶמְשֵׁךְ חַיֵּינוּ?

4. אֶת הַתְּשׁוּבוֹת יֵשׁ לִכְתֹּב
בָּעִפָּרוֹן עַל דַּף מִשְׁבָּצוֹת
וְלֹא לִשְׁכֹּחַ לְהַסְבִּיר
אֵיךְ הִגַּעְנוּ לְכָאן.

.

מימס וילמה, בת 29. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, מתגוררת בחיפה ובאמסטרדם. שיריה התפרסמו בכתבי העת גג ופסיפס. ספרה הראשון עתיד לראות אור במהלך השנה.

.

.

קטיה אויכרמן

דירה בירושלים

פַּעַם, עוֹד אַחַת,
אֲנִי רוֹצָה שֶׁכָּאן אֶחְיֶה.
קִירוֹת וְרֶפֶשׁ וְגֵרַנְיוּם אָדֹם.
כָּאן אֶחְיֶה.

כְּעַל קְצֵה גִּבְעוֹל קָטוּעַ
צְלוּי הַשֶּׁמֶשׁ.
זִיו נִימָיו אֵינוֹ פּוֹעֵם,
לִבּוֹ פְּנִימִי כְּמַחְלָקָה כִירוּרְגִּית
בְּצֶדֶק שְׁעָרִים.

כָּאן אֶחְיֶה –
בֵּין הַפְּרָחִים, בֵּין הַגְּלָדִים,
בְּצִפִּיַּת מוֹתָם שֶׁל אֲחֵרִים.

סְדָקִים בַּמִּדְרָכָה –
עִקְבוֹת יָמִים וְהַלֵּילוֹת שֶׁמִּזְדַּחֲלִים.
אֲנִי רוֹצָה דִּירָה בֵּין הַסְּדָקִים
וּבָהּ מִרְפֶּסֶת עִם סוֹרָג חָלוּד
מִמֶּנָּה מַבִּיטִים אֶל הָרְחוֹב,
שׁוֹמְעִים קוֹלוֹת.

אֶקְנֶה סַבּוֹן וְזוּג שֶׁל מַגָּבוֹת,
כְּלֵי מִטְבָּח עִם טַוָּס סָגֹל,
שִׂמְלָה עִם וִי וּסְוֵדֶר מְגָרֵד.
אֶתְלֶה לִי שָׁל עַל חַלּוֹן.
סָדִין עַל הַמִּזְרָן.

כְּלֵי מִטְבָּח מֵאֵלֶּה שֶׁמּוֹכְרִים בַּשּׁוּק,
סֵפֶל וְצַלַּחַת, סְגֻלִּים עִם קָצֶה זָהֹב.
הֵם טוֹעֲנִים לְסֵדֶר וּלְטוֹב,
הֵם עַקְשָׁנֵי יוֹמְיוֹם,
הֵם חֲלוֹמִי הַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי.

וְאִם מֵאֲחוֹרֵי שֻׁלְחַן הַנְּדוּדִים
אוֹרְחַי צַלַּחַת וּמִלָּה,
אִתָּם שִׂיחָה שְׁלֵוָה עַל בִּקּוּרִים,
אַתֶּם, רוּחוֹת שָׁמַיִם וּרְבָבוֹת שֶׁל לְבָבוֹת
תּוֹלְדוֹת הָאֲנָשִׁים הַנְּמוֹגִים
וּמִתְדַּפְּקִים עַל דֶּלֶת נִשְׁמָתִי –
צַלַּחַת וּמִלָּה, שִׁמְרוּ עָלַי.

ירושלים 14.1.2018

.

קטיה אויכרמן היא אמנית, חוקרת, ומרצה בתחום הטקסטיל (אמנות, עיצוב, היסטוריה). ניהלה במשך ארבע שנים את המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. למדה בארץ ובאנגליה, הציגה בארץ ובחו״ל. בשנתיים האחרונות גרה בארצות הברית.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | כלבות לחוד ואימא לחוד

"הוא מלטף את ראשה ומהרהר היכן יוכל לפדות את זעמו ההוגן, אם לא על אחת מהכלבות הראויות באמת למכות. שאם לא הן, לא היה אביו מכה את אימו, והיא נפסדת מעצם היותה דומה לנשים." סיפור מאת שחר מדמון

proza_52_715-537

שרון פידל, אחת, גירים וצבעי זכוכית על קרטון, 50X35 ס"מ, 2011

.

אימא לחוד

מאת שחר מדמון

.

בגיל שלוש־עשרה כבר ישב העלם על מעקה האבן שברחוב הראשי, יחד עם חבריו, מתגרדים על גבולות גבריותם הרעננה הנושבת בקצוות השפמפם הדל, שרירי החזה מובלטים דרך חולצה צמודה, קול צרוד ומבטים קשוחים, מבוימים ללא פרופורציה למידת האומץ שנושא אותו לב רפה. יריקה מתעופפת מדי פעם מפיו אל שלולית רקק קרושה על אבני הדרך. כצעיר שבחבורה, כדי להצדיק את מקומו על מעקה האבן היה עליו לצרף מעשה לארשת הפנים המתיימרת. מהר מאוד נדחק מן המעקה הצידה, לעמוד ולהביט בשאר החברים שועטים על טרף קל, שורקים לבחורה מזדמנת, "כלבה!" קוראים לה ויורקים. לפעמים חוזרים ומשננים את מסכת הנהגת האישה, המורכבת מאוסף שמועות העוברות מפה לאוזן, והוא שומע ומזהה את קולו של אביו בתוך דבריהם. ביתו כבוש ניחוחות מעשי ידיה של אימו, שמשתדלת מאוד, הרחק מחגורתו של אבא שקורא לעברה קריאות מאותה מסכת הנשמעת בארבע אמות של המעקה. שם מספרים כיצד מתנהגת כלבה שלא הוכתה. כל יום הוא שומע את אותה המשנה, שומע ומהרהר במעשה שקרה אותו בשוק, כשניסה לפלח דובדבנים ונתפס על ידי הזבנית. היא הנחיתה זעם רב על צווארו במלוא עוצמת זרועה הבריאה, והוא, בצוואר מושפל ובאותו שפמפם דל ונבוך חזר בוכה אל חיק אימו, להניח ראשו על כרסה, להתרחם מתחת לשדיה ולמרר על הכלבה מן השוק. ידה של אימא ליטפה את פניו וצבטה את לחיו השמאלית הבולטת שירש ממנה, אדמדמה מחברתה הימנית, לסימן ולעדות לטוב ליבו. והוא מרח את דמעותיו על שמלתה ואחר כך שוב שנה משניות ממסכת הנהגת האישה. מדי ערב הוא מביט בחבריו ואינו יודע כיצד לסייג את אימו משאר הנשים ולהיות מסוגל לומר "נשים לחוד ואימא לחוד" ובכך להשיב לעצמו את מושבו במרכז המעקה.

בגיל חמש־עשרה התהפכו היוצרות וזאת בזכות זרת אחת שגבה מעל אביו. הוא הביט באביו לופת את לחייה האדומה של אימו וגוררה אל חדרם ומכה בה ומקלל בלי לסייג. כשיצא אביו וחלף על פניו, לראשונה חלפה בליבו מחשבה להשיב לו כגמולו, אלמלא אימו אוחזת בו ומתחננת שיעצור, "הוא רק יכה אותי יותר," אמרה ואימצה את ראשה אל חזהו, כשהיא בוכה ומורחת דמעותיה על חולצתו. והוא מלטף את ראשה ומהרהר היכן יוכל לפדות את זעמו ההוגן, אם לא על אחת מהכלבות הראויות באמת למכות. שאם לא הן לא היה אביו מכה את אימו, והיא נפסדת מעצם היותה דומה לנשים. מצד הדין היה ראוי שלא יכה אותה כלל, אלא שאביו לא ידע לסייג כפי שהוא כבר למד. כלבות לחוד ואימא לחוד. והוא יוצא בערב אל המעקה ומתיישב במרכזו וחבריו מצטרפים, וכבכל יום מחכים לו שיגלה און והם אחריו מתגלחים על שפמו המתעבה. שורק ויורק וקורא "כלבה!"

ערב חתונתו, לאחר שקיבל אביו את פני רוב האורחים, רגע לפני הטקס המכובד בחצר ביתם, משך אותו האב אל חדר האורחים, סגר מאחוריו את הדלת ופרש את הווילון על החלון המשקיף אל החצר. אביו נעמד מולו כשעמד מתנועע מעט במקום בתוך חליפתו המרשימה עד שבּת¬־צחוק התגלגלה מפי אביו והדביקה גם אותו. סטירה גברית טפחה על לחיו האדומה והתחלפה בלפיתה מחנכת. קריאות מבוכה ומתח חלפו בין השניים בין הדי צחוק ארוכים, עד שאביו זקף את אצבעו ואמר "עכשיו תקשיב טוב! לך, תתפרק עליה שלושה חודשים, אתה מבין?!" ושוב התגלגל צחוק שהפעם נבע ממנו והדביק את אביו, עד ששוב זקף את אצבעו "אני רציני! אל תכניס לך שטויות לראש! תתפרק שלושה חודשים כמו כלבלב בן שנה, אל תצחק עכשיו, כן, אני יודע בדיוק מה עובר לך בראש, זה עבר לכולנו בראש. תיזהר! אני אומר לך תיזהר! אחרי שלושה חודשים זה נגמר. הן כבר לא אותו דבר. אחרי שלושה חודשים אתה מתחיל לדרוש, לדרוש! שתעשה בשבילך הכול, וכמו שאתה רוצה!" הוא השפיל מעט את מבטו הנבוך ואביו זיהה ומיהר להגיב, "אל תהיה לי רכרוכי," לפת את לחיו השמאלית, הפעם חזק יותר, "יותר מדי זמן ינקת מאימא שלך, אני משחרר אותך היום מהחיתול שלך להיות גבר כמו אבא שלך." הוא ניסה להתחמק מלהישיר מבט אל אביו, שניסה לתפוס אותו בעיניו. המילה "אימא" הדהדה בו והעמידה אותו שוב מול הסייג שניסה לאמץ זה שש שנים. "מה אתה מתבייש, מה אתה חושב שאפשר לבנות בית עם אישה שעושה מה שהיא רוצה? שאני אראה לך את כל הסמרטוטים שהכלבות שלהם ברחו מהם? לאן ברחו, אתה יודע? להיות סמרטוט של מישהו אחר. ככה אתה רוצה? ככה אתה רוצה לעשות לי? שלושה חודשים, אחר כך תתחיל לדרוש, ואם היא לא מביאה לך ילד תוך שנתיים אתה לוקח אישה אחרת. שלא תתאהב לי בפָּנים שלה, אתה שומע?! גם לא בפָּנים שלמעלה," צחק אביו והוא חייך בנימוס, עוד ידו של אביו לופתת את לחיו, ואז מרפה ושוב המילה "אימא" מהדהדת בו. "אימא שלך אימא טובה, אתה יודע, אני יודע, אבל זה רק בזכותי, ובזכות אבא שלי שאמר לי בדיוק מה לעשות. אל תחשוב שאתה חכם יותר מכולם. הכי חשוב, שתהיה נאמנה. שלעולם לא תחשוב אפילו לדבר עליך מאחורי הגב. שלושה חודשים, אתה שומע? ואחר כך אל תיתן לה יותר להפריע לך לבנות את השם שלך. אני משלם הרבה כסף על החתונה הזאת כדי שהיא תעשה בשבילך כל מה שאתה צריך לכל החיים."
אביו יצא והוא נותר לבד בחדר. הוא התיישב על הכורסה של אביו, הניח ראשו על המשענת ועצם את עיניו. הוא דמיין את ארוסתו בעוד שלושה חודשים, מחייכת אליו, דורשת בשלומו וברצונו, קוראת לו אל חדר האורחים, ושם מחכים לו חבריו המשתאים לנוכח אשתו היפה אשר נוהגת בו כגביר. ולרגע אינו חושב להכות בה או לגדפה, אלא להפך, לשבחה על הכבוד שבזכותה נוהגים בו חבריו. נאמנה כמו אימו. אימו מעולם לא דיברה רעה על אביו, גם כשהיה מכה אותה. לא באוזני אחרים ולא באוזניו. אישה נאמנה אינה ראויה למכות כלל, סייג בליבו ונטר לאביו על כך. לפני שנה, כאשר נקבע מועד החתונה, היה חשקו אל ארוסתו אלים יותר. פורקן יצר שהרגיש שחייב לממש. אז עוד היה בה מראה ילדותי יותר, לא ממושמעת, רזה מאוד, שיער פרוע ותנועות גוף מגרות במזיד. אז עוד חשב כמו אביו, כי באמת נהגה כשאר הכלבות. במהלך השנה דאגו שתאכל כראוי, כדי שלא תיראה כחושה וחלשה, וכבר יש לה כרס קטנה ונהייתה דומה יותר לאימו. ואת שערה כבר הייתה אוספת ולא מתרועעת עם אנשים ברחוב ולא מחייכת לכל אחד אלא שומרת את עצמה. ומדי פעם באה אליהם הביתה ומביאה מנחה עשירה לאימו, נושקת פעמיים על לחייה, ואימו מחזירה ומחבקת אותה כבתה. וארוסתו זורקת אליו חיוך נבוך ויוצאת. אינה כשאר הכלבות, הוא חושב. טובה ונאמנה כאימו.

עוד הוא מהרהר ואימו פותחת את הדלת, מציצה פנימה ומחפשת אותו. הוא נעמד והיא ניגשה, מנגבת דמעות מעיניה. הוא ליטף בעדינות פצע בן יממה שהסתתר בין השערות המכסות את מצחה, והיא הרגיעה אותו, "עזוב, עזוב, זה לא חשוב עכשיו." היא ליטפה את פניו וידה נעצרה על לחיו השמאלית האדמדמה. "תהיה טוב אליה, אתה שומע?! תהיה טוב. היא בחורה ממש טובה. גם שאלתי עליה הרבה במשך השנה ושלחתי אחריה לבדוק והיא ממש מלאך. תהיה טוב אליה, היא תהיה לך מלאך הבחורה הזאת," עוד היא מלטפת והוא מתחזק בהחלטתו. "תהיה טוב אליה, אל תעשה לה…" בלעה אימו רוק ועצרה לרגע. הדממה רעמה ואילצה אותה להמשיך את דבריה והיא אזרה אומץ והמשיכה, כשידה עוד מלטפת את לחיו. "אל תעשה כמו אבא שלך, טוב? אל תהיה גם אתה כמוהו. תהיה טוב… תהיה טוב אליה… טוב?…טוב?…" היא המשיכה לשאול בלחש כשלפתע מסך של רוק הוטח בפניה, בעוד היא מלטפת את לחיו, ומיד לאחריו חשה סטירה מצלצלת בלחיה השמאלית… "כלבה!"

 

שחר מדמון, 35, בעברו מפיק ומעבד מוזיקלי וכיום מתכנת מחשבים. זהו פרסום הפרוזה השני שלו. סיפורו הקודם, "הדמעות", פורסם בגיליון 12 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "מדיום רייר", סיפור מאת אלישבע גרינבאום ז"ל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | עצמותיו דומות לאלפי עצמות

שלושה שירים מאת המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל, בתרגומו של עידן בריר

uveivrit_52_715-537

מג'די חלבי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 100X60 ס"מ, 2016

.

שירים מאת דוניא מיכאיל

מערבית: עידן בריר

 

שקי עצמות

אֵיזֶה מַזָּל!
הִיא מָצְאָה סוֹף־סוֹף אֶת עַצְמוֹתָיו
גֻּלְגָּלְתּוֹ גַּם הִיא בַּשַּׂק
הַשָּׂק בְּיָדָהּ
כִּשְׁאָר הַשַּׂקִּים
בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת אֲחֵרוֹת.
עַצְמוֹתָיו דּוֹמוֹת לְאַלְפֵי עֲצָמוֹת
בְּקֶבֶר הָאַחִים
אַך גֻּלְגָּלְתּוֹ אֵינָהּ דּוֹמָה
לְאַף גֻּלְגֹּלֶת אַחֶרֶת:
זוּג עֵינַיִם, שְׁנֵי נְקָבִים,
שֶׁרָאָה בָּהֶן יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה צָרִיךְ;
זוּג אָזְנַיִם
שֶׁחָלְפָה בָּהֶן מוּזִיקָה
שֶׁלָּהּ;
וְסִפּוּר יִחוּדִי לוֹ,
רַק לוֹ.
אַף
שֶׁלֹּא יָדַע אֲוִיר צַח.
פֶּה פָּתוּחַ,
כִּתְהוֹם,
שֶׁלֹּא הָיָה כָּךְ
כַּאֲשֶׁר נָשַׁק לָהּ.
שָׁם,
בְּרֹגַע,
מִחוּץ לַמָּקוֹם הַזֶּה, הֶעָמוּס
בַּגֻּלְגָּלוֹת
בָּעֲצָמוֹת
בְּעָפָר,
מָקוֹם תָּחוּחַ בִּשְׁאֵלוֹת:
מָה מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל מִיתָה כָּזֹאת
בַּמָּקוֹם שֶׁהָאֹפֶל מְנַגֵּן בּוֹ
דְּמָמָה כָּזֹאת?
וְשֶׁל פְּגִישָׁה כָּזֹאת, כָּעֵת,
עִם אֲהוּבֶיךָ
בְּכָל הַבּוֹרוֹת הַלְּלוּ?
וְשֶׁאַתָּה מַחְזִיר לְאִמְּךָ
לָרֶגֶל הַמָּוֶת
קֹמֶץ עֲצָמוֹת
שֶׁהִיא הֶעֱנִיקָה לֵךְ
לָרֶגֶל הַלֵּדָה?
וְשֶׁל הִסְתַּלְּקוּת
בְּלִי תְּעוּדַת פְּטִירָה אוֹ לֵדָה?
הַדִּיקְטָטוֹר לֹא נוֹתֵן קַבָּלָה
כַּאֲשֶׁר הוּא נוֹטֵל אֶת חַיֶּיךָ
גַּם לַדִּיקְטָטוֹר יֵשׁ גֻּלְגֹּלֶת,
גֻּלְגֹּלֶת עֲצוּמָה,
הַמַּגִּיעָה בְּכֹחוֹת עַצְמָהּ
לְפִתְרוֹן בְּעָיָה מָתֶמָטִית:
מַכְפִּילָה מָוֶת אֶחָד בַּמִּילְיוֹנִים
וְהַתּוֹצָאָה שָׁוָה לַמּוֹלֶדֶת.
הַדִּיקְטָטוֹר
הוּא בַּמַּאי שֶׁל אָסוֹן מַחְרִיד
וְיֵשׁ לוֹ גַּם קָהָל,
קְהַל מוֹחֲאֵי־כַּפַּיִם,
שֶׁקּוֹל תְּשׁוּאוֹתֵיהֶם
מַרְעִיד אֶת הָעֲצָמוֹת בַּשַּׂק,
הַשַּׂק הַמָּלֵא
שֶׁבְּיָדָהּ,
סוֹף כָּל סוֹף,
שֶׁלֹּא כִּשְׁכֵנָתָהּ, שֶׁלְּמַּרְבֵּה הָאַכְזָבָה
עוֹד לֹא מָצְאָה אֶת הַשַּׂק שֶׁלָּהּ.

 

أكیاس عظام

دنيا ميحائيل
یا للحظ!
عثرتْ أخیراً على عظامهِ
جمجمتهُ أیضاً في الكیس
الكیسُ بیدھا
یشبهُ باقي الأكياس
في الأیادي المرتجفة الأخرى
عظامهُ تشبه آلافَ العظام
في المقبرة الجماعیة
جمجمتهُ لا تشبه
أي جمجمةٍ أخرى
عینان أو ثقبان
رأى بھما أكثر مما ینبغي
أذنان
مرتْ بھما موسیقى
لھا
قصة خاصة به
وحدهُ.
أنفٌ
لم یعرفْ ھواءً نقیاً
فمٌ مفتوح
مثلَ ھاویة
لمْ یكنْ كذلكَ
عندما قبّلھا
ھناك
بھدوء
خارج ھذا المكان الصاخب
بالجماجم
والعظام
والتراب
المكان المنبوش بالاسئلة:
ما معنى ان تموتَ كلَّ ھذا الموت
في مكان یعزفُ فیه الظلامُ
كلَّ ھذا الصمت؟
ان تلتقي الآن
مع أحبائك
بكلِّ ھذهِ التجاویف؟
أنْ تعیدَ إلى أُمِكَ
بمناسبةِ الموت
حفنة عظامٍ
كانتْ أھدتھا لكَ
بمناسبة الولادة؟
أنْ تغادرَ
بلا شھادة موتٍ ولا ولادة؟
فالدكتاتور لایعطي فاتورة
عندما یأخذُ حیاتك
الدكتاتور لهُ جمجمةٌ أیضاً
جمجمة ھائلة
تتوصلُ لوحدھا
الى حلِّ مسألةٍ حسابیة
تضربُ الموتَ الواحدَ بالملایین
لیساوي الوطن
الدكتاتور
مخرج مأساةٍ عظیمة
لهُ جمھورٌ ایضاً
جمھورٌ یصفق
تصفیقاً
ترتجُ لهُ العظام في الكیس
الكیس المليء
بیدھا
أخیراً
لیس كجارتھا التي یا للخیبة
لم تعثرْ على كیسِھا بعد.

 

אַמַא־אַרְ־גִּי*

שְׁבוּרִים לוּחוֹת הַחֶרֶס שֶׁלָּנוּ
פְּזוּרוֹת, כָּמוֹנוּ, הָאוֹתִיּוֹת הַשּׁוּמֵרִיּוֹת
"הַחֵרוּת" חֲקוּקָה כָּךְ:
אַמַא־אַרְ־גִּי.

כָּךְ, אֵפוֹא, הִצְמִיחוּ הַמַּפּוֹת גְּבוּלוֹת
הַצִּפּוֹרִים לֹא יוֹדְעוֹת זֹאת עוֹד
וּמוֹתִירוֹת אֶת לַשְּׁלָשְׁתָּן הֵיכָן שֶׁתֶּחְפַּצְנָה
צִיּוּצֵיהֶן עוֹבְרִים – כְּמוֹ עָקוּרִים – בְּכָל מָקוֹם.

בְּגַן עֵדֶן אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא שָׁלָל, לֹא מְנַצְּחִים
לֹא, אֵין כְּלָל מְנַצְּחִים שֶׁהֲרֵי
גַּן הָעֵדֶן הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

בַּגֵּיהִנּוֹם אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא הֶפְסֵדִים, לֹא שְׂטָנִים
לֹא, אֵין כְּלָל שְׂטָנִים שֶׁהֲרֵי
הַגֵּיהִנּוֹם הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

אַמַא־אַרְ־גִּי הוּא אוּלַי יָרֵחַ הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה,
צֵל הַמּוֹצֵא לוֹ לְבַסּוֹף בֶּן־לְוָיָה,
חָרוּז מֵחֲרוּזֵי צָמִיד, שְׁזוּרִים אוֹ שְׁבוּרִים יַחַד,
סוֹד שֶׁשּׁוֹמֵר הָעֵץ זֶה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים.

וְאוּלַי זֶהוּ מָה שֶׁמֵּצִיף אֶת לִבּוֹ שֶׁל אָסִיר,
מָה שֶׁזּוֹהֵר סְבִיב חַלּוּקֵי הָאֶבֶן בַּחֵיק הַחַמָּה,
מָה שֶׁנִּמְהָל בְּטִפּוֹת הַמַּיִם בֵּין הַסְּלָעִים,
מָה שֶׁמְּחַלְחֵל אֶל חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִן הַמֵּתִים.

וְאוּלַי זֶה פֶּרַח הַנִּשָּׂא אֵלֶיךָ,
אוֹ מֻשְׁלָךְ בָּאֲוִיר,
אוֹ תָּלוּי אֵי שָׁם בָּדָד,
פֶּרַח הַחַי וּמֵת בִּלְעָדֵינוּ.

אַמַא־אַרְ־גִּי,
כָּךְ אָנוּ שָׁבִים אֶל הָאֵם,
כְּזָרִים מִזָּרִים,
כִּשְׁאִיפָה־נְשִׁיפָה מִשְּׁאִיפָה־נְשִׁיפָה.

כָּךְ, כְּמוֹ כֻּלְּכֶם,
אָנוּ נוֹשְׁמִים אַמַא־אַרְ־גִּי,
וְלִפְנֵי בִּכְיֵנוּ הָרִאשׁוֹן
נִבְכֶּה אַמַא־אַרְ־גִּי.

* אַמַא־אַרְ־גִּי: מילה בשפה השומרית שמשמעותה "חירות" וגם "החזרה אל האם".

 

أما – آر – جي*

دنيا ميخائيل
مكسورةٌ ألواحنا الطينية
متفرقةٌ، مثلنا، الحروفُ السومريةُ
"الحرية" منقوشةٌ هكذا:
أما – آر – جي

هكذا إذن نبتتْ للخرائط حدود
الطيورُ لا تعرفُ ذلك بعد
تتركُ فضلاتِها أينما تشاءُ
أغنياتُها تمرُّ – كما المشرّدين – بأيّ مكان

الجنةُ ليس فيها حدود
ولا غنائم ولا منتصرون
ليس هناك منتصرون أصلاً
الجنةُ أما – آر – جي

الجحيمُ ليس فيه حدود
ولا خسائر ولا شياطين
ليس هناك شياطين أصلاً
الجحيمُ أما – آر – جي

أما – آر – جي ربما قمرٌ يتبعنا إلى البيت
ظلّ يعثر أخيراً على صاحبه ِ
خرزة من خرزات السوار تلتم أو تنكسرُ معاً
سرٌّ تحفظهُ الشجرة لمئات السنين

ربما ما يحتشدُ في قلب السجين
ما يلمعُ حول حصاة في حضن الشمس
ما يمتزجُ من قطرات مياه بين الصخور
ما يتسرّبُ من الموتى إلى أحلامنا

ربما زهرة محمولة إليك
أو مرمية في الهواء
أو متدلية هناك وحدها
زهرة تعيش وتموت بدوننا

أما – آر – جي
هكذا نعودُ إلى الأم
غرباء من غرباء
شهيق-زفير من شهيق-زفير

هكذا مثلكم جميعاً
نتنفسُ أما – آر – جي
وقبلَ بكائنا الأول
نبكي أما – آر – جي.

* أما – آر – جي: كلمة سومرية تعني الحرية والعودة إلى الأم.

 

נפשות נפרדות

הוּא מְשַׂחֵק רַכֶּבֶת
הִיא מְשַׂחֶקֶת צְפִירָה
הֵם נוֹסְעִים

הוּא מְשַׂחֵק חֶבֶל
הִיא מְשַׂחֶקֶת עֵץ
הֵם מִתְנוֹדְדִים

הוּא מְשַׂחֵק חֲלוֹם
הִיא מְשַׂחֶקֶת נוֹצָה
הֵם עָפִים

הוּא מְשַׂחֵק גֵּנֵרָל
הִיא מְשַׂחֶקֶת צָבָא
הֵם מַכְרִיזִים מִלְחָמָה

 

ضمائر منفصلة

دنيا ميخائيل
ھو یلعبُ قطاراً
ھي تلعب صفارة
ھم یرحلون

ھو یلعبُ حبلاً
ھي تلعبُ شجرة
ھم یتأرجحون

ھو یلعبُ حلماً
ھي تلعبُ ریشاً
ھم یطیرون

ھو یلعبُ جنرالاً
ھي تلعبُ جیشاً
ھم یعلنون الحرب.

 

דוניא מיכאיל היא משוררת עיראקית שנולדה בבגדאד בשנת 1965 למשפחה נוצרית־אשורית. בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת בגדאד ותואר שני בספרות ערבית מאוניברסיטת ויין סטייט בארה"ב. כיום חיה ויוצרת במישיגן ועובדת כמורה לערבית בבית ספר יסודי. פרסמה עד כה חמישה ספרי שירה וזכתה בפרסים ספרותיים רבים בעולם הערבי ובמערב. ספרה האחרון, "בשוק השבויות", כולל סדרת ראיונות שקיימה עם נשים יזידיות ששוחררו משבי המדינה האסלאמית.
עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית ופורטוגזית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית, ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014־2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107).

 

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: "סרירצ'ה וטבסקו", סיפור מאת ליליאן הוואן, בתרגום אורית וקסלר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן