פרוזה | בחיפה לא רוכבים על אופניים

"התחלתי ב'יומנה של אנה פרנק' ועברתי ל'מאה ילדים שלי', 'האי ברחוב הציפורים', ואפילו את 'הציפור הצבועה' קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות". סיפור מאת שרון גרינברג ליאור

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
12.06.2019
proza-53_715-537

.

צנוברים

מאת שרון גרינברג ליאור

.

שואה ישבה על ספסל עץ מול בית האבות שליד בית הספר, ברחוב מוצל האורנים שעל מדרכותיו חיפשתי צנוברים. פניה היו חרושי קמטים וזרועה המדולדלת הציצה משרוול מרשרש בעיגולים חומים וכחולים. דוגמת הבד הייתה זהה לזו של הווילון בחלון דירת השיכון שעזבנו לפני חודשים מעטים, קובייה אחת מקוביות דירות שהונחו זו על זו בבניינים שהלכו וכיסו את צלע ההר, שבעוד כמה שנים אלמד לשיר שהוא ירוק תמיד. בדירה החדשה בשכונה הוותיקה והמבוססת חלון גדול השקיף אל הים ואל חלומות על עתיד נטול עבר. שואה, שעל פניה חלפתי בכל יום כשחזרתי הביתה, אבן קהה לפיצוח צנוברים מוכנה בידי, הייתה העבר. זרועה הגיחה מהשרוול קמוטה ואיטית, כמו הצב שאבא הביא לי במקום האופניים שהבטיח. על אמתה נגלו מספרים כחולים. הכרתי אותם. גם לדודה רייזל מהשכונה הישנה, שלא הייתה אישה, אימא או דודה של אף אחד, היו כאלו. אחותי הגדולה טענה שדודה רייזל נראית כמו האדם הקדמון שבמוזיאון הפרהיסטורי בגן האם. אבא ואמא צחקו ואז כעסו ואמרו שאסור להגיד את זה. ידעתי שהמספרים הכחולים מסתירים סוד שהמבוגרים לא מסכימים לגלות.

שואה ישבה ליד זקן שהיה לו ריח של עובש וחליפת צמר חומה, אפילו שהיה כבר קצת אחרי פסח. הם התבוננו בשתיקה בתמונות באלבום שהזקן החזיק, ראשיהם מתנודדים קדימה ואחורה. הספקתי לראות צילומים נתונים במשולשים קטנים ושקופים, שמהם חייכו אלי בשחור־לבן שלושה ילדים קטנים. האלבום נסגר בחבטה והתמונות נחטפו ממני. הזקן בחליפה מלמל משהו לשואה, ידיו לופתות את האלבום. הם תקעו בי מבט, לא בגלל הפוני העקום שגזרתי לעצמי, אלא כי חשבו שאני סתם ילדה טיפשה בכיתה א שהמבט שלה ילכלך את הזיכרונות שבאלבום. התחלתי לרוץ, פניי בוערים והדמעות מוחזקות בכוח בעיניי. עצרתי רק כשהגעתי הביתה, ללטף את זנב, חתול החצר שהאכילה תיקי, השכנה ממול.

הזעתי כל הדרך בחזרה מהספרייה. כשהגעתי הביתה החלפתי את החולצה החמוצה. "שוב איבדת את הכרטיסייה?" אימא התפלאה. עניתי שלא. "אז למה שלא תיקחי אוטובוס בשני הכיוונים? הרי יש תחנה מול הבית". ובכל זאת, צעדתי לאורך רחוב מוריה פעמיים ביום, כשחזרתי מהספרייה. הצעידה האריכה את הדרך וסיפקה לי יותר זמן לקרוא. בקיץ ההוא, בגיל שתיים־עשרה, בכל יום בחופשה הגדולה קראתי שני ספרים, בבוקר ובערב. פנינה הספרנית כבר האמינה שאני קוראת את כל הספרים שאני שואלת, ונתנה לי לבחור איזה ספרים שרציתי. התחלתי ב"יומנה של אנה פרנק" ועברתי ל"מאה ילדים שלי", "האי ברחוב הציפורים", ואפילו את "הציפור הצבועה" קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות: גם אני הייתי ניצולה. אשמה בחיים, בהנאות הקיץ, ששיאן ספר ביד ואשכול ענבים בצידו. צעדתי לאט ברחוב מוריה, המדרכות נמסות, מתעלמת מחזיתות הבתים שהפכו לאיטן לעסקים קטנים, דורכת על צנוברים אקראיים שיבשו על המדרכה, ראשי תקוע בספר. עברתי בכיכר ספר, המשכתי דרך גן יצחק, הנהנתי לאימא של מיכל, שישבה עם אחותה התינוקת ועוד כמה אימהות תאבות צל, ועקפתי את המכולת של אבי הגנב, שרימה אותי בעודף. כשירדתי במדרגות הקיצור הפסקתי לקרוא. הצצתי דרך הגדר אל בית העץ. את הגן הענק שהקיף אותו קישטו מזרקת אבן ובריכת לוטוסים. סיפרו שבנו אותו מקורות שהביאו מגרמניה, עוד לפני המלחמה, ושגרות בו תאומות זקנות ומשוגעות, אך מעולם לא ראיתי אדם נכנס או יוצא מהבית. התקדמתי לאורך שיח הלנטנה. האופניים של עודד, השכן, נשענו על חומת האבן שבכניסה, מושב עור מבריק והילוכים. עוד שנה או שנתיים אחסוך די כסף מהשמרטפות ואקנה לי אופניים. המשפט הקבוע של אבא, "בחיפה לא רוכבים על אופניים בגלל העליות", היה נכון בחלקו, ובעיקרו כיסוי לעובדה שלא ידע לרכוב ולא יוכל ללמד אותי. צעדים כבדים וקריאת "מה נשמע?" הקפיצו אותי. יניב, הבן של תיקי, התקרב בהליכה מתנודדת, הטרנזיסטור הנצחי דבוק לו לאוזן. "מה נשמע?" שאל שוב כשחלף על פניי, הכלב שלו, אוסו, מכשכש בעקבותיו. "בסדר", עניתי, למרות שידעתי שימשיך לשאול שוב ושוב, בלי קשר לתשובה, עד שיבלע בפתח הבניין שלו. ככה הוא חזר מהמלחמה האחרונה. הבן של המחנכת שלי, גאולה, לא חזר.

הוא לא אוהב אותי. קרסתי על מצע המחטים הלחות בפישוט איברים. קרעי העננים האפורים נגלו ברווחים שבין מפגשי הצמרות. חורשת האורנים הזו באמצע הדרך בין התיכון והבית הייתה הסוד של שנינו. האם עבר שם במקרה, מנסה למצוא קיצור למרכז הכרמל הרועש, שממנו ברחתי? כשעבר שם לראשונה הוא ירד מתנשף מהאופניים והביט בי, שעונה על העץ עם הספר. התפללתי שלא ישאל אותי למה אני הולכת דווקא דרך החורשה ולא עם כולם או למה אין לי אופניים, ואצטרך לשקר כי לא אוכל לגלות את האמת, שאינני יודעת לרכוב. מה את קוראת? שאל וצנח לידי, חולצת התכלת שלו מדיפה ריח תוקפני שדווקא נעם לאפי. לא ידעתי להסביר, וכתשובה קראתי בשלמותו את השיר שבגללו סחבתי את הספר הזה מהמדף של הרוזנמנים, שאצלם עשיתי בייביסיטר אתמול. על הילד שמרים ידיים בתמונה מהשואה, ועל הילדה שמציירת לו שפם וציפור. ההבעה שלבשו פניו אמרה לי שגם הוא לא ידע שאפשר לחשוב ככה, לכתוב ככה, על השואה, ובכלל. הוא המשיך לבוא אל החורשה בכל יום, שומט את האופניים ומתיישב לידי, שואל שאלות על הספרים שקראתי, צוחק מההומור השחור שלי, מספר לי שטויות על האחים שלו. בבית הספר, בהפסקות, התעלם ממני, צחק בקול גס עם החבורה שלו, שעוצבה בתבנית זוגות, תיבת נוח אנושית. הם נפגשו בערבים בפיצה שבמרכז הכרמל. שיערתי שגם הוא רוכב לשם, לבדו.

ידיי התחפרו באדמה, נצבעות במעטה הגירי של צנוברים אבודים שהסתתרו בין המחטים כמו צימוקים בעוגה. שנאתי צימוקים. הוא לא יבוא. ראיתי אותו בהפסקה, מחובק עם תמר היפה, שגרה בדניה. הוא ראה שאני מסתכלת והמשיך לנשק אותה. מה אכפת לי, חשבתי. תיכף הכול ייגמר. עוד שנה אתגייס ומתי בכלל אגיע לשכונה, לעיר הזו. עצמתי את העיניים. העננים נמחקו אבל ידעתי שהם שטים מעליי.

הגשם תלש את מודעת האבל, חושף את שרידי המודעה שתחתיה. ניסיתי להצמיד אותה אל גדר האבן. "מצטערת על אבא", אמרה אישה שירדה מהבית, מחזיקה ילדה בכל יד. "על שניהם", הוסיפה. "זה נורא לאבד ככה הורים, אחד אחרי השני". הנהנתי תודה. עליתי בכבדות לקומה השנייה. לפחות את ההיריון הזה העברתי בחורף. בשבוע הבא אבוא עם הארגזים. הבטתי מהחלון. נופו של האורן, שעל הגזע שלו פתחתי את הסנטר במשחק מחבואים עם מיכל, התעצם. הוא כיסה את האופק. ענפיו, היתומים מאצטרובלים, החביאו את הים. נגעתי בסנטר. הצלקת נבלעה ונספגה בעור לפני שנים. השקפתי קדימה, מופתעת כמו תמיד מהפרויקט הנוצץ שכבר שנים החליף את בית העץ. המכוניות הצטופפו ברחוב החשוף, שמרבית עציו נעקרו כשהרחיבו את בית האבות של עולי מרכז אירופה, כשהעבירו אליו את שאריות זקני הסביבה. על המדרכה הסדוקה גבר רץ לצד ילדה על אופניים. רוח קרה נכנסה מהרחוב, מצליפה בפני הרטובים. פתאום הבנתי שלעולם כבר לא אדע לרכוב.  

שרון גרינברג ליאור, תסריטאית ("פלורנטין", טיפול נמרץ" ועוד), כותבת שירה ופרוזה. יצירותיה ראו אור בקובצי שירה, כתבי עת ואסופות מקוונות. בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יצירתית מאוניברסיטת בן גוריון, ובוגרת לימודי ביבליותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 28 של המוסך.
.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אימא לחוד", סיפור מאת שחר מדמון

.  

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation