.

ריקי דסקל

אני לוקחת על עצמי

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת נוֹף הַמִּרְפֶּסֶת
תָּאֲרִי לָךְ
צַפְרִיר חוֹלֵף בָּעֲרָבָה הַבּוֹכִיָּה שֶׁלְּיַד
נְשִׁיקַת עֲלֵה הָדָר
נְקִישַׁת פַּטִּישׁוֹנֵי גֶּשֶׁם

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת חֲרוּזֵי הָאוֹר
תָּאֲרִי לָךְ
לַיְלָה גּוֹלֵשׁ עַל הָרִמּוֹן שֶׁלְּיַד
צְלִיל הוֹפֵךְ סֻלַּם
רוּחַ גּוֹאָה בּוֹ כְּגִבְעוֹל
מוּסִיקַת מַעְגְּלֵי חֶסֶר

אֲנִי לוֹקַחַת עַל עַצְמִי
לְתָאֵר לָךְ
בְּמַמְלֶכֶת הַתְּכֵלֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בָּהּ
אֶת טַעַם שַׁבְּלוּל עוּגַת הַקִּנָּמוֹן
שֶׁאָהַבְתְּ

תָּאֲרִי לָךְ
מַגַּע כָּרִיּוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
בְּכָל קוֹנְכִיּוֹת הַתְּהוּדָה
שֶׁחָלַפְתְּ בָּהֶן
מֶרְחָבִים שֶׁל מְצִלְתַּיִם
מְשֻׁלָּשִׁים שֶׁל אַהֲבָה
טְרֶמוֹלוֹ הַחַיִּים שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
כְּהִדְהוּד בְּגָדַיִךְ הָרֵיקִים
בָּאָרוֹן

קונצרט על תפוז וקבר

הַקּוֹנְצֶרְט עוֹד לֹא הִתְחִיל
מִסָּבִיב הָמָה הַקָּהָל
וּפִתְאוֹם רָאִיתִי אוֹתָהּ
עוֹמֶדֶת
הִיא לֹא הִסְתַּכְּלָה עָלַי
אַךְ
מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת
כַּנִּרְאֶה קָרְבָה אֵלַי
שעֲרָהּ הַצָּבוּעַ אֱגוֹז אָסוּף כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם
אַךְ צְדוּדִיתָהּ נִשְׁאֲרָה אוֹתָהּ צְדוּדִית בְּדִיּוּק
אַף נִשְׁרִי בְּמֶרְכָּזָם שֶׁל פָּנִים דַּקִּים
וְזַכּוּת שֶׁל מִי שֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא
מִן הַגֵּיהִנֹּם וּמִגַּן הָעֵדֶן.

בְּדַרְכָּהּ אֵלַי
נֶעֶצְרָה לְשׂוֹחֵחַ עִם מִישֶׁהִי
וְדִמִּיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מַמְלִיצָה
כְּתָמִיד מִנִּסָּיוֹן אִישִׁי וּדְאָגָה לַזּוּלָת
לֹא לֶאֱכֹל תַּפּוּזִים לִפְנֵי שֶׁמֵּתִים.

כלום

מַרִיָּה מַרִיָּה
אַשְׁפַּת חִצִּים אֶל הַשָּׁמַיִם
אַתְּ שׁוֹמַעַת?

מַרִיָּה מַרִיָּה
הַקּוֹל הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵשׁ
וּמִתְקַצֵּר כִּפְתִיל

מַרִיָּה מַרִיָּה
הַכֹּל קָרוֹב הַמֶּרְחָק קָצָר כָּל כָּךְ
בֵּין הַכֹּל לַלֹּא כְּלוּם

כְּלוּם אָמַרְתְּ לִי מֻרְכָּב
מִכְּ וְלוּם
מָה הָיָה אִכְפַּת לִי לְהַסְכִּים אִתָּךְ
לְהִתְפַּעֵל מֵהַהַבְרָקָה שֶׁצִּטַּטְתְּ
אֲבָל אֲנִי הִתְעַקַּשְׁתִּי
כְּלוּם זֶה מַשֶּׁהוּ זֶה מַשֶּׁהוּ זֶה מַשֶּׁהוּ
שֶׁנִּשְׁאָר:
כְּתַב יָד עָגֹל כְּפֶרַח
חִיּוּךְ גַּפְרוּר בַּחֲשֵׁכָה
צְלִיל הַהוֹפֵךְ כִּנּוֹר לְחֹר שָׁחֹר שֶׁל תְּשׁוּקָה
שֶׁפַּעַם לֹא הָיוּ לָךְ מִלִּים לְתָאֵר
וְהַיּוֹם אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.

וְכָךְ קוֹלִי הַמִּתְנַצֵּל
וְכָךְ הָאַרְיוֹת שֶׁל נוֹרְמָה
וְכָךְ חֲצִי כּוֹס הַלִּימוֹנָדָה
שֶׁהִשְׁאַרְתְּ לְיַד הַקָּפֶה
יִתְרַחֲקוּ כְּשִׁקְשׁוּק רַכֶּבֶת.

.

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", ספר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, המכנס מבחר משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח", העוסק בהגירתם של המוני ישראלים לברלין (תיאטרון אלפא; ביימה מלכה מרין). הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל התפרסם בגיליון 46 של המוסך.

.

.

גיא פרל

מקום

מָקוֹם לִכְתֹּב הוּא גַּג צִפּוֹר עַל עַמּוּדֵי מִלִּים
שָׁם הַבֹּקֶר הוּא הַיָּם הַלַּיְלָה
הוּא הַיָּם

וְכָל הַשְּׁאָר חַלּוֹן

מָקוֹם וּבוֹ רִצְפָּה פְּרוּשָׂה עַל גַּעַשׁ
מָקוֹם לְהִנָּצֵל, לוֹמַר אֱמֶת –
אֵין יָם אֵין יוֹם אֵין לַיְלָה וְהַחַלּוֹן
מִלִּים, וְהַצִּפּוֹר
מִלָּה

עמוקים יסודות בתינו

עֲמֻקִּים יְסוֹדוֹת בָּתֵּינוּ וְהֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר
פְּתוּחִים הַחַלּוֹנוֹת לִרְוָחָה
גַּם הֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר וְהָאוֹר הֶעָשׂוּי מֵאוֹר
חוֹדֵר מִבַּעֲדָם וּמֵאִיר אֶת פְּנֵי הַיּוֹשְׁבִים לַשֻּׁלְחָן
וְאוֹכְלִים מַשֶּׁהוּ, מְשׂוֹחֲחִים זוֹ עִם זֶה
אוֹ נוֹגְעִים זֶה בָּזוֹ כְּאִלּוּ לָאוֹר קִיּוּם מִשֶּׁל עַצְמוֹ
כְּאִלּוּ יֵשׁ דָּבָר שֶׁנִּתָּן לַעֲשׂוֹתוֹ

בְּהִירִים קִירוֹת בָּתֵּינוּ וְהֵם עֲשׂוּיִים מִצַּעַר
שְׂדֵרוֹת הָעִיר רַחֲבוֹת יָדַיִם וְהָרוּחַ
שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה מִצַּעַר
מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, בָּאָה אֶל תּוֹךְ הַבָּתִּים,
מְצַעֶרֶת בִּלְטִיפָתָהּ אֶת פָּנֵינוּ הַשְּׁטוּפִים בְּאוֹר
בְּזוֹכְרֵנוּ שֶׁאֵין לָרוּחַ קִיּוּם מִשֶּׁל עַצְמָהּ
וְאֵין דָּבָר שֶׁנִּתָּן לַעֲשׂוֹתוֹ

בּוֹזוֹן הִיגְס

לְהֶרֶף עַיִן הָלַכְתִּי אֶל הַחֶלְקִיקִים וּמֵהֶם אֶל הַחֶלְקִיק וּמִמֶּנּוּ אֶל
שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר. וּמָה שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר דָּבָר אֵינוֹ רוֹאֶה
אוֹתוֹ וְאֵין מָה שֶׁיְּבַקֵּשׁ בַּעֲבוּרוֹ אוֹ יְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ וְאֵין מִי שֶׁיִּקְרָא
בִּשְׁמוֹ אוֹ לְמַכְאוֹבָיו יִקְרָא בְּשֵׁם. ומָה שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר אֵין
לוֹ פָּנִים לְהָסִיר אוֹ פָּנִים לְהַסְתִּיר, וּבְאֵין פָּנִים וְאֵין בִּפְנִים וְאֵין
בַּחוּץ כְּאֵב אֵינוֹ נָחוּץ. לְהֶרֶף עַיִן הָלַכְתִּי אֶל הַחֶלְקִיקִים וּמֵהֶם
אֶל הַחֶלְקִיק וּמִמֶּנּוּ אֶל שֶׁאֵינֶנּוּ חֵלֶק מִדָּבָר וּמִמֶּנּוּ אֵל

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובאוניברסיטת תל אביב. כותב דוקטורט על כתיבת שירה כתהליך נפשי מבעד לתאוריה היונגיאנית והנוימניאנית. מחבר הספרים "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2013) ו"לשאת את הנפש במהופך: רשימות על שירה" (קשב לשירה, 2016). חבר המערכת המייסדת של המוסך. השירים מתוך הספר "מְעָרָה" הרואה אור בימים אלה בהוצאת לוקוס.

.

.

מימס וילמה

בעיות תנועה

1. הַמֶּרְחָק בֵּין חֵיפָה לְאַמְסְטֶרְדַם
גָּדוֹל / קָטָן / שָׁוֶה לְ-
"אַבָּא, חֲזֹר הַבַּיְתָה
וְנִחְיֶה שׁוּב כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה"?

2. אִם אִשָּׁה אַחַת עוֹלָה עַל מָטוֹס
וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲרָה בִּמְדִינַת הַיַּעַד
יוֹרֶדֶת אֶל מַרְתְּפֵי־הַמַּחְשָׁבָה,
הַאִם תּוּכַלְנָה לְהִפָּגֵשׁ?

3. אִם יֵשׁ לִי אַהֲבָה גְּדוֹלָה אַחַת
וְיֵשׁ לָךְ לֵב שָׁבוּר פַּעֲמַיִם,
כַּמָּה פְּצָעִים יִוָּתְרוּ לָנוּ
בְּהֶמְשֵׁךְ חַיֵּינוּ?

4. אֶת הַתְּשׁוּבוֹת יֵשׁ לִכְתֹּב
בָּעִפָּרוֹן עַל דַּף מִשְׁבָּצוֹת
וְלֹא לִשְׁכֹּחַ לְהַסְבִּיר
אֵיךְ הִגַּעְנוּ לְכָאן.

.

מימס וילמה, בת 29. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, מתגוררת בחיפה ובאמסטרדם. שיריה התפרסמו בכתבי העת גג ופסיפס. ספרה הראשון עתיד לראות אור במהלך השנה.

.

.

קטיה אויכרמן

דירה בירושלים

פַּעַם, עוֹד אַחַת,
אֲנִי רוֹצָה שֶׁכָּאן אֶחְיֶה.
קִירוֹת וְרֶפֶשׁ וְגֵרַנְיוּם אָדֹם.
כָּאן אֶחְיֶה.

כְּעַל קְצֵה גִּבְעוֹל קָטוּעַ
צְלוּי הַשֶּׁמֶשׁ.
זִיו נִימָיו אֵינוֹ פּוֹעֵם,
לִבּוֹ פְּנִימִי כְּמַחְלָקָה כִירוּרְגִּית
בְּצֶדֶק שְׁעָרִים.

כָּאן אֶחְיֶה –
בֵּין הַפְּרָחִים, בֵּין הַגְּלָדִים,
בְּצִפִּיַּת מוֹתָם שֶׁל אֲחֵרִים.

סְדָקִים בַּמִּדְרָכָה –
עִקְבוֹת יָמִים וְהַלֵּילוֹת שֶׁמִּזְדַּחֲלִים.
אֲנִי רוֹצָה דִּירָה בֵּין הַסְּדָקִים
וּבָהּ מִרְפֶּסֶת עִם סוֹרָג חָלוּד
מִמֶּנָּה מַבִּיטִים אֶל הָרְחוֹב,
שׁוֹמְעִים קוֹלוֹת.

אֶקְנֶה סַבּוֹן וְזוּג שֶׁל מַגָּבוֹת,
כְּלֵי מִטְבָּח עִם טַוָּס סָגֹל,
שִׂמְלָה עִם וִי וּסְוֵדֶר מְגָרֵד.
אֶתְלֶה לִי שָׁל עַל חַלּוֹן.
סָדִין עַל הַמִּזְרָן.

כְּלֵי מִטְבָּח מֵאֵלֶּה שֶׁמּוֹכְרִים בַּשּׁוּק,
סֵפֶל וְצַלַּחַת, סְגֻלִּים עִם קָצֶה זָהֹב.
הֵם טוֹעֲנִים לְסֵדֶר וּלְטוֹב,
הֵם עַקְשָׁנֵי יוֹמְיוֹם,
הֵם חֲלוֹמִי הַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי.

וְאִם מֵאֲחוֹרֵי שֻׁלְחַן הַנְּדוּדִים
אוֹרְחַי צַלַּחַת וּמִלָּה,
אִתָּם שִׂיחָה שְׁלֵוָה עַל בִּקּוּרִים,
אַתֶּם, רוּחוֹת שָׁמַיִם וּרְבָבוֹת שֶׁל לְבָבוֹת
תּוֹלְדוֹת הָאֲנָשִׁים הַנְּמוֹגִים
וּמִתְדַּפְּקִים עַל דֶּלֶת נִשְׁמָתִי –
צַלַּחַת וּמִלָּה, שִׁמְרוּ עָלַי.

ירושלים 14.1.2018

.

קטיה אויכרמן היא אמנית, חוקרת, ומרצה בתחום הטקסטיל (אמנות, עיצוב, היסטוריה). ניהלה במשך ארבע שנים את המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. למדה בארץ ובאנגליה, הציגה בארץ ובחו״ל. בשנתיים האחרונות גרה בארצות הברית.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מירלה משה אלבו, דיתי רונן, ריקי כהן וטל חסן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירים מאת דוניא מיכאיל

מערבית: עידן בריר

שקי עצמות

אֵיזֶה מַזָּל!
הִיא מָצְאָה סוֹף־סוֹף אֶת עַצְמוֹתָיו
גֻּלְגָּלְתּוֹ גַּם הִיא בַּשַּׂק
הַשָּׂק בְּיָדָהּ
כִּשְׁאָר הַשַּׂקִּים
בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת אֲחֵרוֹת.
עַצְמוֹתָיו דּוֹמוֹת לְאַלְפֵי עֲצָמוֹת
בְּקֶבֶר הָאַחִים
אַך גֻּלְגָּלְתּוֹ אֵינָהּ דּוֹמָה
לְאַף גֻּלְגֹּלֶת אַחֶרֶת:
זוּג עֵינַיִם, שְׁנֵי נְקָבִים,
שֶׁרָאָה בָּהֶן יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה צָרִיךְ;
זוּג אָזְנַיִם
שֶׁחָלְפָה בָּהֶן מוּזִיקָה
שֶׁלָּהּ;
וְסִפּוּר יִחוּדִי לוֹ,
רַק לוֹ.
אַף
שֶׁלֹּא יָדַע אֲוִיר צַח.
פֶּה פָּתוּחַ,
כִּתְהוֹם,
שֶׁלֹּא הָיָה כָּךְ
כַּאֲשֶׁר נָשַׁק לָהּ.
שָׁם,
בְּרֹגַע,
מִחוּץ לַמָּקוֹם הַזֶּה, הֶעָמוּס
בַּגֻּלְגָּלוֹת
בָּעֲצָמוֹת
בְּעָפָר,
מָקוֹם תָּחוּחַ בִּשְׁאֵלוֹת:
מָה מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל מִיתָה כָּזֹאת
בַּמָּקוֹם שֶׁהָאֹפֶל מְנַגֵּן בּוֹ
דְּמָמָה כָּזֹאת?
וְשֶׁל פְּגִישָׁה כָּזֹאת, כָּעֵת,
עִם אֲהוּבֶיךָ
בְּכָל הַבּוֹרוֹת הַלְּלוּ?
וְשֶׁאַתָּה מַחְזִיר לְאִמְּךָ
לָרֶגֶל הַמָּוֶת
קֹמֶץ עֲצָמוֹת
שֶׁהִיא הֶעֱנִיקָה לֵךְ
לָרֶגֶל הַלֵּדָה?
וְשֶׁל הִסְתַּלְּקוּת
בְּלִי תְּעוּדַת פְּטִירָה אוֹ לֵדָה?
הַדִּיקְטָטוֹר לֹא נוֹתֵן קַבָּלָה
כַּאֲשֶׁר הוּא נוֹטֵל אֶת חַיֶּיךָ
גַּם לַדִּיקְטָטוֹר יֵשׁ גֻּלְגֹּלֶת,
גֻּלְגֹּלֶת עֲצוּמָה,
הַמַּגִּיעָה בְּכֹחוֹת עַצְמָהּ
לְפִתְרוֹן בְּעָיָה מָתֶמָטִית:
מַכְפִּילָה מָוֶת אֶחָד בַּמִּילְיוֹנִים
וְהַתּוֹצָאָה שָׁוָה לַמּוֹלֶדֶת.
הַדִּיקְטָטוֹר
הוּא בַּמַּאי שֶׁל אָסוֹן מַחְרִיד
וְיֵשׁ לוֹ גַּם קָהָל,
קְהַל מוֹחֲאֵי־כַּפַּיִם,
שֶׁקּוֹל תְּשׁוּאוֹתֵיהֶם
מַרְעִיד אֶת הָעֲצָמוֹת בַּשַּׂק,
הַשַּׂק הַמָּלֵא
שֶׁבְּיָדָהּ,
סוֹף כָּל סוֹף,
שֶׁלֹּא כִּשְׁכֵנָתָהּ, שֶׁלְּמַּרְבֵּה הָאַכְזָבָה
עוֹד לֹא מָצְאָה אֶת הַשַּׂק שֶׁלָּהּ.

أكیاس عظام

دنيا ميحائيل
یا للحظ!
عثرتْ أخیراً على عظامهِ
جمجمتهُ أیضاً في الكیس
الكیسُ بیدھا
یشبهُ باقي الأكياس
في الأیادي المرتجفة الأخرى
عظامهُ تشبه آلافَ العظام
في المقبرة الجماعیة
جمجمتهُ لا تشبه
أي جمجمةٍ أخرى
عینان أو ثقبان
رأى بھما أكثر مما ینبغي
أذنان
مرتْ بھما موسیقى
لھا
قصة خاصة به
وحدهُ.
أنفٌ
لم یعرفْ ھواءً نقیاً
فمٌ مفتوح
مثلَ ھاویة
لمْ یكنْ كذلكَ
عندما قبّلھا
ھناك
بھدوء
خارج ھذا المكان الصاخب
بالجماجم
والعظام
والتراب
المكان المنبوش بالاسئلة:
ما معنى ان تموتَ كلَّ ھذا الموت
في مكان یعزفُ فیه الظلامُ
كلَّ ھذا الصمت؟
ان تلتقي الآن
مع أحبائك
بكلِّ ھذهِ التجاویف؟
أنْ تعیدَ إلى أُمِكَ
بمناسبةِ الموت
حفنة عظامٍ
كانتْ أھدتھا لكَ
بمناسبة الولادة؟
أنْ تغادرَ
بلا شھادة موتٍ ولا ولادة؟
فالدكتاتور لایعطي فاتورة
عندما یأخذُ حیاتك
الدكتاتور لهُ جمجمةٌ أیضاً
جمجمة ھائلة
تتوصلُ لوحدھا
الى حلِّ مسألةٍ حسابیة
تضربُ الموتَ الواحدَ بالملایین
لیساوي الوطن
الدكتاتور
مخرج مأساةٍ عظیمة
لهُ جمھورٌ ایضاً
جمھورٌ یصفق
تصفیقاً
ترتجُ لهُ العظام في الكیس
الكیس المليء
بیدھا
أخیراً
لیس كجارتھا التي یا للخیبة
لم تعثرْ على كیسِھا بعد.

אַמַא־אַרְ־גִּי*

שְׁבוּרִים לוּחוֹת הַחֶרֶס שֶׁלָּנוּ
פְּזוּרוֹת, כָּמוֹנוּ, הָאוֹתִיּוֹת הַשּׁוּמֵרִיּוֹת
"הַחֵרוּת" חֲקוּקָה כָּךְ:
אַמַא־אַרְ־גִּי.

כָּךְ, אֵפוֹא, הִצְמִיחוּ הַמַּפּוֹת גְּבוּלוֹת
הַצִּפּוֹרִים לֹא יוֹדְעוֹת זֹאת עוֹד
וּמוֹתִירוֹת אֶת לַשְּׁלָשְׁתָּן הֵיכָן שֶׁתֶּחְפַּצְנָה
צִיּוּצֵיהֶן עוֹבְרִים – כְּמוֹ עָקוּרִים – בְּכָל מָקוֹם.

בְּגַן עֵדֶן אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא שָׁלָל, לֹא מְנַצְּחִים
לֹא, אֵין כְּלָל מְנַצְּחִים שֶׁהֲרֵי
גַּן הָעֵדֶן הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

בַּגֵּיהִנּוֹם אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא הֶפְסֵדִים, לֹא שְׂטָנִים
לֹא, אֵין כְּלָל שְׂטָנִים שֶׁהֲרֵי
הַגֵּיהִנּוֹם הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

אַמַא־אַרְ־גִּי הוּא אוּלַי יָרֵחַ הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה,
צֵל הַמּוֹצֵא לוֹ לְבַסּוֹף בֶּן־לְוָיָה,
חָרוּז מֵחֲרוּזֵי צָמִיד, שְׁזוּרִים אוֹ שְׁבוּרִים יַחַד,
סוֹד שֶׁשּׁוֹמֵר הָעֵץ זֶה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים.

וְאוּלַי זֶהוּ מָה שֶׁמֵּצִיף אֶת לִבּוֹ שֶׁל אָסִיר,
מָה שֶׁזּוֹהֵר סְבִיב חַלּוּקֵי הָאֶבֶן בַּחֵיק הַחַמָּה,
מָה שֶׁנִּמְהָל בְּטִפּוֹת הַמַּיִם בֵּין הַסְּלָעִים,
מָה שֶׁמְּחַלְחֵל אֶל חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִן הַמֵּתִים.

וְאוּלַי זֶה פֶּרַח הַנִּשָּׂא אֵלֶיךָ,
אוֹ מֻשְׁלָךְ בָּאֲוִיר,
אוֹ תָּלוּי אֵי שָׁם בָּדָד,
פֶּרַח הַחַי וּמֵת בִּלְעָדֵינוּ.

אַמַא־אַרְ־גִּי,
כָּךְ אָנוּ שָׁבִים אֶל הָאֵם,
כְּזָרִים מִזָּרִים,
כִּשְׁאִיפָה־נְשִׁיפָה מִשְּׁאִיפָה־נְשִׁיפָה.

כָּךְ, כְּמוֹ כֻּלְּכֶם,
אָנוּ נוֹשְׁמִים אַמַא־אַרְ־גִּי,
וְלִפְנֵי בִּכְיֵנוּ הָרִאשׁוֹן
נִבְכֶּה אַמַא־אַרְ־גִּי.

* אַמַא־אַרְ־גִּי: מילה בשפה השומרית שמשמעותה "חירות" וגם "החזרה אל האם".

أما – آر – جي*

دنيا ميخائيل
مكسورةٌ ألواحنا الطينية
متفرقةٌ، مثلنا، الحروفُ السومريةُ
"الحرية" منقوشةٌ هكذا:
أما – آر – جي

هكذا إذن نبتتْ للخرائط حدود
الطيورُ لا تعرفُ ذلك بعد
تتركُ فضلاتِها أينما تشاءُ
أغنياتُها تمرُّ – كما المشرّدين – بأيّ مكان

الجنةُ ليس فيها حدود
ولا غنائم ولا منتصرون
ليس هناك منتصرون أصلاً
الجنةُ أما – آر – جي

الجحيمُ ليس فيه حدود
ولا خسائر ولا شياطين
ليس هناك شياطين أصلاً
الجحيمُ أما – آر – جي

أما – آر – جي ربما قمرٌ يتبعنا إلى البيت
ظلّ يعثر أخيراً على صاحبه ِ
خرزة من خرزات السوار تلتم أو تنكسرُ معاً
سرٌّ تحفظهُ الشجرة لمئات السنين

ربما ما يحتشدُ في قلب السجين
ما يلمعُ حول حصاة في حضن الشمس
ما يمتزجُ من قطرات مياه بين الصخور
ما يتسرّبُ من الموتى إلى أحلامنا

ربما زهرة محمولة إليك
أو مرمية في الهواء
أو متدلية هناك وحدها
زهرة تعيش وتموت بدوننا

أما – آر – جي
هكذا نعودُ إلى الأم
غرباء من غرباء
شهيق-زفير من شهيق-زفير

هكذا مثلكم جميعاً
نتنفسُ أما – آر – جي
وقبلَ بكائنا الأول
نبكي أما – آر – جي.

* أما – آر – جي: كلمة سومرية تعني الحرية والعودة إلى الأم.

נפשות נפרדות

הוּא מְשַׂחֵק רַכֶּבֶת
הִיא מְשַׂחֶקֶת צְפִירָה
הֵם נוֹסְעִים

הוּא מְשַׂחֵק חֶבֶל
הִיא מְשַׂחֶקֶת עֵץ
הֵם מִתְנוֹדְדִים

הוּא מְשַׂחֵק חֲלוֹם
הִיא מְשַׂחֶקֶת נוֹצָה
הֵם עָפִים

הוּא מְשַׂחֵק גֵּנֵרָל
הִיא מְשַׂחֶקֶת צָבָא
הֵם מַכְרִיזִים מִלְחָמָה

ضمائر منفصلة

دنيا ميخائيل
ھو یلعبُ قطاراً
ھي تلعب صفارة
ھم یرحلون

ھو یلعبُ حبلاً
ھي تلعبُ شجرة
ھم یتأرجحون

ھو یلعبُ حلماً
ھي تلعبُ ریشاً
ھم یطیرون

ھو یلعبُ جنرالاً
ھي تلعبُ جیشاً
ھم یعلنون الحرب.

דוניא מיכאיל היא משוררת עיראקית שנולדה בבגדאד בשנת 1965 למשפחה נוצרית־אשורית. בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת בגדאד ותואר שני בספרות ערבית מאוניברסיטת ויין סטייט בארה"ב. כיום חיה ויוצרת במישיגן ועובדת כמורה לערבית בבית ספר יסודי. פרסמה עד כה חמישה ספרי שירה וזכתה בפרסים ספרותיים רבים בעולם הערבי ובמערב. ספרה האחרון, "בשוק השבויות", כולל סדרת ראיונות שקיימה עם נשים יזידיות ששוחררו משבי המדינה האסלאמית.

עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית ופורטוגזית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית, ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014־2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107).

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: "סרירצ'ה וטבסקו", סיפור מאת ליליאן הוואן, בתרגום אורית וקסלר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "פעמון הזכוכית" / סילביה פלאת

מאנגלית: אורטל אריכה

.

לאליזבת ודייוויד

1

זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חישמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק. קשה לי עם הוצאות להורג. המחשבה על חשמול עושה לי בחילה, וזה כל מה שהיה לקרוא עליו בעיתונים – כותרות כמו עיניים פעורות בהו בי מכל פינת רחוב ומהלוע הטחוב והנודף חמאת בוטנים של כל תחנת רכבת תחתית. זה לא היה קשור אלי בשום אופן, אבל לא יכולתי שלא לתהות איך זה להישרף חיים, לכל אורך העצבים.

חשבתי שזה בטח הדבר הנורא ביותר בעולם.

ניו יורק הייתה גרועה גם ככה. כבר בתשע בבוקר, הרעננות הכפרית הכוזבת שהסתננה אליה איכשהו במרוצת הלילה, התנדפה כמו קצה זנבו של חלום מתוק. הרחובות הלוהטים שקרקעית אפיקי הגרניט שלהם קרנה באפור מתעתע הרטיטו בשמש, גגות המכוניות יקדו והתנוצצו, והאבק האפרורי היבש חדר לעינַי ולגרוני.

ברדיו ובמשרד דיברו על הרוזנברגים ללא הפסקה עד שלא הצלחתי לסלק אותם ממחשבותי. כמו בפעם הראשונה שראיתי גופה. שבועות אחר כך, ראשה של הגופה – או מה שנותר ממנו – עוד הוסיף לרחף מאחורי הביצים והבייקון בארוחת הבוקר ומאחורי הפרצוף של באדי וילארד שבגללו ראיתי אותה מלכתחילה, ובתוך זמן קצר הרגשתי שלכל מקום שאני הולכת אני נושאת איתי את הראש של הגופה על חוט, כמו מין בלון שחור נטול אף ומסריח מחומץ.

ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר אותו קיץ, כי לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהרוזנברגים וכמה טיפשה אני שקניתי את כל הבגדים הלא נוחים היקרים האלה שתלויים לי בארון כמו דגים רופסים, ואיך כל ההצלחות הקטנות שליקטתי בשמחה בעת לימודי בקולג' התפוגגו לאבק מול חזיתות השיש והזכוכית הבורקות לאורך שדרת מדיסון.

הייתי אמורה ליהנות כמו שלא נהניתי בחיי.

הייתי אמורה להיות מושא קנאתן של אלפי סטודנטיות אחרות כמוני בכל רחבי אמריקה שלא רצו אלא לדשדש באותן נעליים שחורות מבריקות מידה שלושים ושמונה שקניתי בבלומינגדיילס בהפסקת צהריים אחת, ואיתן חגורה שחורה מבריקה וארנק שחור מבריק תואם. וכשהתפרסמה התמונה שלי בירחון שבו עבדנו כל שתים־עשרה הבנות יחד – שותה מרטיני במחוך כסוף חושפני תקוע מעל עננה גדולה ותפוחה של טול לבן, על גג של איזה מועדון נוצץ בחברתם של כמה בחורים צעירים אנונימיים עם מבנה עצמות אמריקאי מושלם שנשכרו או הושאלו לרגל האירוע – כולם היו אמורים לחשוב שאני בטח עושה חיים משוגעים.

תראו מה יכול לקרות בארץ הזאת, הם יגידו. בחורה חיה באיזו עיירה נידחת במשך תשע־עשרה שנים, והיא כל כך ענייה, עד שאפילו היא לא יכולה להרשות לעצמה, ואז היא מקבלת מלגה ללימודים וזוכה בפרס פה ובפרס שם ובסופו של דבר נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה.

אלא שאני לא נהגתי בשום דבר, אפילו לא בעצמי. סתם התגלגלתי מהמלון לעבודה ולמסיבות, ומהמסיבות למלון וחזרה לעבודה כמו חשמלית הלומת חושים. אני מניחה שהייתי אמורה להתרגש כפי שהתרגשו רוב הבנות האחרות, אבל לא הצלחתי לעורר בעצמי שום תגובה. הרגשתי דוממת מאוד וריקה מאוד, כמו שבטח מרגישה עין הסערה, הנעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה.

היינו שתים־עשרה בבית המלון.

כולנו זכינו בתחרות מטעם ירחון אופנה, בעקבות כתבות וסיפורים ושירים וידיעות אופנה קצרצרות שכתבנו, וכפרס קיבלנו עבודה בניו יורק למשך חודש, בתשלום כל ההוצאות, וערימות אין ספור של מתנות חינם, כמו כרטיסים לבלט, והזמנות לתצוגות אופנה, ועיצובי שיער במספרה מפורסמת יקרה, והזדמנות לפגוש אנשים מצליחים בתחום העניין שלנו, ועצות בנוגע לטיפוח עור הפנים של כל אחת מאיתנו.

אני עדיין שומרת את ערכת האיפור שהם נתנו לי, שמותאמת לבחורה עם עיניים חומות ושיער חום: מלבן של מסקרה חומה ומברשת קטנטנה, וקופסית עגולה של צללית כחולה שכל גודלה מספיק בקושי כדי לטבול את קצה האצבע, ושלושה שפתונים בגוונים שבין אדום לוורוד, כולם ארוזים באותה תיבה מוזהבת קטנה שבצדה האחד ראי. יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי שמש מקושט בקונכיות ופייטים צבעוניים וכוכב ים ירוק מפלסטיק.

הבנתי שמרעיפים עלינו את כל המתנות האלה כי הן בעצם פרסומת חינם לחברות המעורבות, אבל לא יכולתי להיות צינית. הן הלהיבו אותי כל כך. במשך זמן רב אחר כך החבאתי אותן, אבל בשלב מאוחר יותר, כשחזרתי לעצמי, הוצאתי אותן והן עדיין פזורות אצלי בבית. מדי פעם אני משתמשת בשפתונים, ובשבוע שעבר תלשתי את כוכב הים מנרתיק המשקפיים ונתתי לתינוק לשחק בו.

אז היינו שתים־עשרה במלון, באותו אגף, באותה קומה, בשורה של חדרי יחיד סמוכים, וזה הזכיר לי את המעונות בקולג'. זה לא היה בית מלון רגיל – כלומר מלון שבו גברים ונשים לנים פה ושם באותה הקומה.

המלון הזה – האמזון – היה מלון לנשים בלבד, ורובן היו בנות בגילי להורים עשירים שרצו לוודא שהבנות שלהן שוהות במקום שגברים לא יכולים להשיג אותן ולהוליך אותן שולל; וכולן למדו בבתי ספר יוקרתיים למזכירות כמו קייטי גיבס, ונאלצו לשבת בכיתה בכובעים ובגרבונים ובכפפות, או סיימו ללמוד במקומות כמו קייטי גיבס ושימשו מזכירות למנהלים בכירים וזוטרים וסתם הסתובבו בניו יורק בתקווה להינשא לבחור מצליח כזה או אחר.

הבנות האלה נראו לי משועממות להחריד. ראיתי אותן שרועות על הגג בשמש, מפהקות וצובעות ציפורניים ומנסות לשמור על השיזוף שרכשו בברמודה, והן נראו לי משועממות עד מוות. דיברתי עם אחת מהן, והיא השתעממה מיאכטות והשתעממה מטיסות מפה לשם והשתעממה מסקי בשוויץ בחג המולד והשתעממה מהגברים בברזיל.

לא סובלת בנות כאלה. אני לא יכולה לדבר מרוב קנאה. תשע־עשרה שנים ולא יצאתי מניו־אינגלנד, עד הנסיעה הזאת לניו יורק. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, ותראו אותי, יושבת לי בשקט ומניחה לה לזלוג לי מבין האצבעות כמו מים רבים.

אני חושבת שאחת הצרות שלי הייתה דורין.

אף פעם לא הכרתי בחורה כמו דורין. היא למדה בקולג' לבנות החברה הגבוהה בדרום, והיה לה שיער לבן בוהק שעיטר את ראשה בפלומה של צמר גפן מתוק ועיניים כחולות כמו אבני ספיר שקופות, וכמותן קשות ומלוטשות וחסינות פגע, ופֶה שקבוע בעווית של לעג נצחי. לא לעג מרושע, אלא משועשע, מסתורי, כאילו כל האנשים סביבה די טיפשים ולו רק רצתה היא הייתה יכולה לספר בדיחות טובות על חשבונם.

דורין הבחינה בי מיד. היא גרמה לי להרגיש פיקחית יותר מהאחרות, והיא באמת הייתה מצחיקה להפליא. היא ישבה לידי בשולחן הישיבות, וכשהידוענים האורחים דיברו היא הייתה לוחשת לי איזו עקיצה שנונה.

בקולג' שלמדה בו, היא סיפרה, הייתה תודעת אופנה מפותחת כל כך, עד שלכל הבנות היו כיסויי ארנק מבד זהה לבד של השמלות שלהן, וכך, בבכל פעם שהחליפו בגד היה להן ארנק תואם. פרטים כאלה הרשימו אותי. הם העידו על חיים שלמים של דקדנטיות משוכללת מרהיבה שמשכה אותי אליה כמו מגנט.

דורין היתה נוזפת בי רק על העובדה שטרחתי להגיש את הכתבות שלי בזמן.

"בשביל מה את מתאמצת כל כך?" דורין הייתה שרועה על המיטה שלי בחלוק משי בגוון אפרסק, ושייפה בפצירה את ציפורניה הארוכות הצהובות מניקוטין, בזמן שהקלדתי את הטיוטה לריאיון עם סופר רב־מכר.

וזה היה עוד דבר – לכולנו היו כותנות לילה קיציות מכותנה מעומלנת וחלוקי בית עבים, או חלוקי מגבת ששימשו אותנו גם בחוף הים, אבל דורין לבשה יצירות ניילון ותחרה ארוכות ושקופות למחצה, וחלוקי בית בצבע החטא שדבקו לגופה בחשמל מסוג כלשהו. היה לה ריח מעניין, נגוע קלות בזיעה, כמו לעלים המשוננים של הקומפטוניה שמפיצים ריח מושק כשממוללים אותם בין האצבעות.

"את יודעת שלג'יי סי הזקנה בכלל לא יהיה אכפת אם הסיפור הזה יהיה מוכן מחר או ביום שני." דורין הציתה סיגריה והניחה לעשן להיפלט אט־אט מנחיריה ולצעף את עיניה. "האישה הזאת מכוערת כמו הלילה," המשיכה דורין באדישות. "בטח הבעל הזקן הזה שלה מכבה את כל האורות לפני שהוא מתקרב אליה, אחרת הוא מקיא."

ג'יי סי הייתה הבוסית שלי, ואני חיבבתי אותה מאוד למרות מה שדורין אמרה. היא לא הייתה מעיתונאיות האופנה המשתפכות האלה עם הריסים המלאכותיים והתכשיטים העליזים. לג'יי סי היה שכל, אז נראה שהכיעור המזעזע שלה לא היה מכשול. היא קראה בכמה שפות והכירה את כל הכותבים האיכותיים בתחום.

ניסיתי לדמיין את ג'יי סי לא בחליפה המשרדית המוקפדת שלה ובכובע שחבשה לארוחות צהריים רשמיות, אלא במיטה עם בעלה השמן, אבל לא הייתי מסוגלת. תמיד התקשיתי מאוד לדמיין אנשים במיטה יחד.

ג'יי סי רצתה ללמד אותי משהו, כל הזקנות שהכרתי אי פעם רצו ללמד אותי משהו, אבל פתאום לא חשבתי שיש להן מה ללמד אותי. הנחתי את המכסה על מכונת הכתיבה שלי והידקתי אותו בנקישה.

דורין חייכה מאוזן לאוזן. "בחורה חכמה."

מישהו נקש בדלת.

"מי שם?" לא טרחתי לקום.

"זאת אני, בטסי. אתן באות למסיבה?"

"נראה לי." עדיין לא ניגשתי לדלת.

את בטסי הם ייבאו היישר מקנזס עם הקוקו הבלונדיני הקופצני ועם החיוך שאומר כולו המלכה־של־סיגמה־קאי. אני זוכרת שפעם נקראנו שתינו למשרד של איזה מפיק טלוויזיה לא מגולח בחליפת פסים, שביקש לדעת אם יש בנו זוויות מעניינות כלשהן שהוא יכול לפתח לתוכנית, ובטסי התחילה לספר לו על התירס הזכרי והנקבי בקנזס. היא כל כך התרגשה מהתירס הארור עד שאפילו בעיניים של המפיק עלו דמעות, אבל הוא אמר לה שלמרבה הצער לא יוכל להשתמש בזה.

אחר כך, עורכת מדור היופי שכנעה את בטסי להסתפר ועשתה ממנה נערת שַער, ואני עדיין רואה את הפנים שלה פה ושם, מחייכים ממודעות הפרסום של "רעיה לעניין מתלבשת כאישה מן המניין."

בטסי תמיד הזמינה אותי לפעילויות שונות איתה ועם יתר הבנות כאילו ניסתה להציל אותי איכשהו. היא אף פעם לא הזמינה את דורין. מאחורי הגב, דורין קראה לה פוליאנה הרפתנית.

"רוצה לבוא איתנו במונית?" שאלה בטסי מבעד לדלת.
דורין הנידה בראשה.

"זה בסדר בטסי," אמרתי. "אני הולכת עם דורין."

"אוקיי." שמעתי את בטסי מתרחקת במסדרון.

"נלך, ונסתלק כשיימאס לנו," אמרה לי דורין ומעכה את בדל הסיגריה שלה על בסיס מנורת הקריאה שליד המיטה שלי, "אחר כך נצא לקרוע את העיר. המסיבות האלה שהם עורכים כאן מזכירות לי את הנשפים באולם הספורט של התיכון. בשביל מה מביאים לשם תמיד בוגרים של ייל? הם כאלה סתו־מים!"

בּאדי וילארד למד בייל, אבל עכשיו כשחשבתי על זה, הבעיה איתו היתה שהוא טיפש. כלומר, הוא בהחלט הצליח להוציא ציונים טובים, ולנהל רומן עם איזו מלצרית איומה בקייפ קוד בשם גלדיס, אבל טיפת אינטואיציה לא הייתה לו. לדורין הייתה אינטואיציה. כל דבר שהיא אמרה היה כמו קול כמוס שדיבר מעצמותי ממש.

סילביה פלאת, "פעמון הזכוכית", הוצאת הכורסא ומודן, 2019. מאנגלית: אורטל אריכה.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן