מצעד הגאווה הראשון: כש"נעימים" ו"נעמות" צעדו בתל אביב

סיפורה של מחאת הלהט"ב הפומבית הראשונה

מצעד הגאווה הראשון

מצעד הגאווה ב-1979 בתל אביב

באמצע שנות השבעים מעמדה של קהילת הלהט"ב בישראל היה בכי רע. במציאות הישראלית סבלו הומואים ולסביות מנידוי חברתי ומיחס שלילי. על מצבם אפשר ללמוד בראש ובראשונה מקיומו של סעיף בחוק שאסר על פעילות מינית הומוסקסואלית. החוק אומנם כמעט שלא נאכף בעקבות הנחיות שניתנו כבר בשנות ה-50, אך הוא משקף את הלך הרוח הציבורי כלפי להט"בים. המאבק ארוך השנים לביטולו נמשך עד 1988, אז נמחק הסעיף לחלוטין מחוק העונשין.

גם יחס התקשורת לא היה חיובי כלפי חברי הקהילה, ודימוים היה בשפל. כתבה משנת 1974 העוסקת בטיפול ב"נוער שוליים" בירושלים, מתארת הומוסקסואלים כאיום כלפי נערים:

1
(דבר, 26 באוגוסט, 1974)

 

גם בשלב מאוחר יותר נקשרו ההומוסקסואלים בכותרות לא מחמיאות, בלשון המעטה, והופיעו לא מעט במדור הפלילים:

1
(מעריב, 7 בנובמבר, 1989)

 

1
(מעריב, 14 ביוני, 1989)

אפילו בידיעות חיוביות לכאורה, כמו זו המספרת על העלאת מחזה העוסק בחייהם של להט"בים, הנימה המסוייגת עולה מן הכתוב. מפיק המחזה כמעט מתנצל על הבחירה בנושא "השערורייתי":

1
(דבר, 6 בינואר, 1970)

 

על רקע התמונה המצטיירת קל להבין מדוע רוב הלהט"בים בישראל חיו בארון. זו הייתה הקרקע שעליה צמחה "האגודה לשמירת זכויות הפרט", שמה הראשון של "האגודה למען הלהט"ב" שהוקמה ב-1975. השם המעורפל נבחר כדי שלא להיתפס כמי שמעודדים עבירה על החוק שעדיין היה בתוקף. בשנים הראשונות להקמת האגודה סירבו רוב חבריה להתראיין בשמם המלא ולהצטלם לכתבות, ובכמה מקרים צולמו בתחפושת ובקולות מעוותים.

דוגמה יוצאת דופן לשילוב המוזר בין זרמי הפתיחות לבין הדימוי הירוד בקרב הקהל הרחב אפשר לראות בתשובתה של "כוהנת הנימוסים", חנה בבלי, לשאלה שהיום אף לא הייתה מתקבלת על הדעת: "מה לעשות אם השכנים הם להט"בים?". גם התשובה הייתה מעוררת גלי מחאה גדולים בימינו:

1

1
(מעריב, 16 בינואר 1979)

 

מסיבה זו עוררה ההפגנה הגדולה הפומבית הראשונה של קהילת הלהט"ב עניין רב כל כך. היו מעט מחאות קודמות שעשויות להיקרא "מצעד הגאווה הראשון בישראל", אך זו הייתה הגדולה שבהן. ב-20 ביולי 1979, יום שישי בצוהריים, התכנסו כמה עשרות מחברי הקהילה בכיכר מלכי ישראל דאז למחאה שדרשה שוויון זכויות ואת הזכות לחיות בגלוי. כבר בימים שקדמו להפגנה החלה התקשורת לסקר בהרחבה את המתעתדים לצעוד:

 

1
(מעריב, 17 ביולי, 1979)

 

1
(דבר, 17 ביולי, 1979)

 

1
(מעריב, 19 ביולי 1979)

 

את ההפגנה הפומבית הוביל סיוון מלכיאור, מי שהיה באותה עת יו"ר האגודה לשמירת זכויות הפרט. כוח מניע גדול נוסף של המחאה ההיא הייתה קהילת "בני אברהם" המייצגת להט"בים יהודים בארה"ב. חבריה קידמו מחאה לאחר שלא התאפשר להם לקיים כנס להט"בי בישראל. רבים מהמשתתפים באותה הפגנה היו אמריקנים.

מלכיאור הוא גם מי שהוביל את השימוש במושגים "נעימים" ו"נעמות". המושגים החדשים, הסבירו המארגנים: "נועדו להחדיר מונח חדש, שאינו מדגיש את הצד המיני ביחסים בין בני הזוג מאותו המין, אלא גם את הצד הרגשי". המילים "נעימים ונעימות" אכן שלטו בסיקור של אותה הפגנה ראשונית, אך השימוש בהן גווע מהר מאוד לאחר מכן. האם אפשר להטיל את האשמה בכך על בעלות השם נעמה? מכתב של אם מודאגת הגיע למערכת "מעריב":

1
(מעריב, 1 באוגוסט, 1979)

 

ההפגנה עצמה סוקרה בערוץ הראשון (והיחיד אז) בכתבה קצרה של הכתב מוקי הדר שהתלווה למפגינים. היא שודרה זמן קצר לאחר מכן במגזין "יומן". בכתבת הטלוויזיה צוטטו בעיקר עוברי אורח שהסתייגו ממנה, אולם על פי הדיווחים מקצת הקהל גם הגיע כדי לתמוך. תוכלו לצפות בה (אורכה פחות משלוש דקות) כאן:

 

זוהי הצצה קטנה לאופי הסיקור התקשורתי את הקהילה הגאה לאורך השנים בישראל. אין ספק שעשינו דרך ארוכה מאז.

 

פרוזה | כלבות לחוד ואימא לחוד

"הוא מלטף את ראשה ומהרהר היכן יוכל לפדות את זעמו ההוגן, אם לא על אחת מהכלבות הראויות באמת למכות. שאם לא הן, לא היה אביו מכה את אימו, והיא נפסדת מעצם היותה דומה לנשים." סיפור מאת שחר מדמון

proza_52_715-537

שרון פידל, אחת, גירים וצבעי זכוכית על קרטון, 50X35 ס"מ, 2011

.

אימא לחוד

מאת שחר מדמון

.

בגיל שלוש־עשרה כבר ישב העלם על מעקה האבן שברחוב הראשי, יחד עם חבריו, מתגרדים על גבולות גבריותם הרעננה הנושבת בקצוות השפמפם הדל, שרירי החזה מובלטים דרך חולצה צמודה, קול צרוד ומבטים קשוחים, מבוימים ללא פרופורציה למידת האומץ שנושא אותו לב רפה. יריקה מתעופפת מדי פעם מפיו אל שלולית רקק קרושה על אבני הדרך. כצעיר שבחבורה, כדי להצדיק את מקומו על מעקה האבן היה עליו לצרף מעשה לארשת הפנים המתיימרת. מהר מאוד נדחק מן המעקה הצידה, לעמוד ולהביט בשאר החברים שועטים על טרף קל, שורקים לבחורה מזדמנת, "כלבה!" קוראים לה ויורקים. לפעמים חוזרים ומשננים את מסכת הנהגת האישה, המורכבת מאוסף שמועות העוברות מפה לאוזן, והוא שומע ומזהה את קולו של אביו בתוך דבריהם. ביתו כבוש ניחוחות מעשי ידיה של אימו, שמשתדלת מאוד, הרחק מחגורתו של אבא שקורא לעברה קריאות מאותה מסכת הנשמעת בארבע אמות של המעקה. שם מספרים כיצד מתנהגת כלבה שלא הוכתה. כל יום הוא שומע את אותה המשנה, שומע ומהרהר במעשה שקרה אותו בשוק, כשניסה לפלח דובדבנים ונתפס על ידי הזבנית. היא הנחיתה זעם רב על צווארו במלוא עוצמת זרועה הבריאה, והוא, בצוואר מושפל ובאותו שפמפם דל ונבוך חזר בוכה אל חיק אימו, להניח ראשו על כרסה, להתרחם מתחת לשדיה ולמרר על הכלבה מן השוק. ידה של אימא ליטפה את פניו וצבטה את לחיו השמאלית הבולטת שירש ממנה, אדמדמה מחברתה הימנית, לסימן ולעדות לטוב ליבו. והוא מרח את דמעותיו על שמלתה ואחר כך שוב שנה משניות ממסכת הנהגת האישה. מדי ערב הוא מביט בחבריו ואינו יודע כיצד לסייג את אימו משאר הנשים ולהיות מסוגל לומר "נשים לחוד ואימא לחוד" ובכך להשיב לעצמו את מושבו במרכז המעקה.

בגיל חמש־עשרה התהפכו היוצרות וזאת בזכות זרת אחת שגבה מעל אביו. הוא הביט באביו לופת את לחייה האדומה של אימו וגוררה אל חדרם ומכה בה ומקלל בלי לסייג. כשיצא אביו וחלף על פניו, לראשונה חלפה בליבו מחשבה להשיב לו כגמולו, אלמלא אימו אוחזת בו ומתחננת שיעצור, "הוא רק יכה אותי יותר," אמרה ואימצה את ראשה אל חזהו, כשהיא בוכה ומורחת דמעותיה על חולצתו. והוא מלטף את ראשה ומהרהר היכן יוכל לפדות את זעמו ההוגן, אם לא על אחת מהכלבות הראויות באמת למכות. שאם לא הן לא היה אביו מכה את אימו, והיא נפסדת מעצם היותה דומה לנשים. מצד הדין היה ראוי שלא יכה אותה כלל, אלא שאביו לא ידע לסייג כפי שהוא כבר למד. כלבות לחוד ואימא לחוד. והוא יוצא בערב אל המעקה ומתיישב במרכזו וחבריו מצטרפים, וכבכל יום מחכים לו שיגלה און והם אחריו מתגלחים על שפמו המתעבה. שורק ויורק וקורא "כלבה!"

ערב חתונתו, לאחר שקיבל אביו את פני רוב האורחים, רגע לפני הטקס המכובד בחצר ביתם, משך אותו האב אל חדר האורחים, סגר מאחוריו את הדלת ופרש את הווילון על החלון המשקיף אל החצר. אביו נעמד מולו כשעמד מתנועע מעט במקום בתוך חליפתו המרשימה עד שבּת¬־צחוק התגלגלה מפי אביו והדביקה גם אותו. סטירה גברית טפחה על לחיו האדומה והתחלפה בלפיתה מחנכת. קריאות מבוכה ומתח חלפו בין השניים בין הדי צחוק ארוכים, עד שאביו זקף את אצבעו ואמר "עכשיו תקשיב טוב! לך, תתפרק עליה שלושה חודשים, אתה מבין?!" ושוב התגלגל צחוק שהפעם נבע ממנו והדביק את אביו, עד ששוב זקף את אצבעו "אני רציני! אל תכניס לך שטויות לראש! תתפרק שלושה חודשים כמו כלבלב בן שנה, אל תצחק עכשיו, כן, אני יודע בדיוק מה עובר לך בראש, זה עבר לכולנו בראש. תיזהר! אני אומר לך תיזהר! אחרי שלושה חודשים זה נגמר. הן כבר לא אותו דבר. אחרי שלושה חודשים אתה מתחיל לדרוש, לדרוש! שתעשה בשבילך הכול, וכמו שאתה רוצה!" הוא השפיל מעט את מבטו הנבוך ואביו זיהה ומיהר להגיב, "אל תהיה לי רכרוכי," לפת את לחיו השמאלית, הפעם חזק יותר, "יותר מדי זמן ינקת מאימא שלך, אני משחרר אותך היום מהחיתול שלך להיות גבר כמו אבא שלך." הוא ניסה להתחמק מלהישיר מבט אל אביו, שניסה לתפוס אותו בעיניו. המילה "אימא" הדהדה בו והעמידה אותו שוב מול הסייג שניסה לאמץ זה שש שנים. "מה אתה מתבייש, מה אתה חושב שאפשר לבנות בית עם אישה שעושה מה שהיא רוצה? שאני אראה לך את כל הסמרטוטים שהכלבות שלהם ברחו מהם? לאן ברחו, אתה יודע? להיות סמרטוט של מישהו אחר. ככה אתה רוצה? ככה אתה רוצה לעשות לי? שלושה חודשים, אחר כך תתחיל לדרוש, ואם היא לא מביאה לך ילד תוך שנתיים אתה לוקח אישה אחרת. שלא תתאהב לי בפָּנים שלה, אתה שומע?! גם לא בפָּנים שלמעלה," צחק אביו והוא חייך בנימוס, עוד ידו של אביו לופתת את לחיו, ואז מרפה ושוב המילה "אימא" מהדהדת בו. "אימא שלך אימא טובה, אתה יודע, אני יודע, אבל זה רק בזכותי, ובזכות אבא שלי שאמר לי בדיוק מה לעשות. אל תחשוב שאתה חכם יותר מכולם. הכי חשוב, שתהיה נאמנה. שלעולם לא תחשוב אפילו לדבר עליך מאחורי הגב. שלושה חודשים, אתה שומע? ואחר כך אל תיתן לה יותר להפריע לך לבנות את השם שלך. אני משלם הרבה כסף על החתונה הזאת כדי שהיא תעשה בשבילך כל מה שאתה צריך לכל החיים."
אביו יצא והוא נותר לבד בחדר. הוא התיישב על הכורסה של אביו, הניח ראשו על המשענת ועצם את עיניו. הוא דמיין את ארוסתו בעוד שלושה חודשים, מחייכת אליו, דורשת בשלומו וברצונו, קוראת לו אל חדר האורחים, ושם מחכים לו חבריו המשתאים לנוכח אשתו היפה אשר נוהגת בו כגביר. ולרגע אינו חושב להכות בה או לגדפה, אלא להפך, לשבחה על הכבוד שבזכותה נוהגים בו חבריו. נאמנה כמו אימו. אימו מעולם לא דיברה רעה על אביו, גם כשהיה מכה אותה. לא באוזני אחרים ולא באוזניו. אישה נאמנה אינה ראויה למכות כלל, סייג בליבו ונטר לאביו על כך. לפני שנה, כאשר נקבע מועד החתונה, היה חשקו אל ארוסתו אלים יותר. פורקן יצר שהרגיש שחייב לממש. אז עוד היה בה מראה ילדותי יותר, לא ממושמעת, רזה מאוד, שיער פרוע ותנועות גוף מגרות במזיד. אז עוד חשב כמו אביו, כי באמת נהגה כשאר הכלבות. במהלך השנה דאגו שתאכל כראוי, כדי שלא תיראה כחושה וחלשה, וכבר יש לה כרס קטנה ונהייתה דומה יותר לאימו. ואת שערה כבר הייתה אוספת ולא מתרועעת עם אנשים ברחוב ולא מחייכת לכל אחד אלא שומרת את עצמה. ומדי פעם באה אליהם הביתה ומביאה מנחה עשירה לאימו, נושקת פעמיים על לחייה, ואימו מחזירה ומחבקת אותה כבתה. וארוסתו זורקת אליו חיוך נבוך ויוצאת. אינה כשאר הכלבות, הוא חושב. טובה ונאמנה כאימו.

עוד הוא מהרהר ואימו פותחת את הדלת, מציצה פנימה ומחפשת אותו. הוא נעמד והיא ניגשה, מנגבת דמעות מעיניה. הוא ליטף בעדינות פצע בן יממה שהסתתר בין השערות המכסות את מצחה, והיא הרגיעה אותו, "עזוב, עזוב, זה לא חשוב עכשיו." היא ליטפה את פניו וידה נעצרה על לחיו השמאלית האדמדמה. "תהיה טוב אליה, אתה שומע?! תהיה טוב. היא בחורה ממש טובה. גם שאלתי עליה הרבה במשך השנה ושלחתי אחריה לבדוק והיא ממש מלאך. תהיה טוב אליה, היא תהיה לך מלאך הבחורה הזאת," עוד היא מלטפת והוא מתחזק בהחלטתו. "תהיה טוב אליה, אל תעשה לה…" בלעה אימו רוק ועצרה לרגע. הדממה רעמה ואילצה אותה להמשיך את דבריה והיא אזרה אומץ והמשיכה, כשידה עוד מלטפת את לחיו. "אל תעשה כמו אבא שלך, טוב? אל תהיה גם אתה כמוהו. תהיה טוב… תהיה טוב אליה… טוב?…טוב?…" היא המשיכה לשאול בלחש כשלפתע מסך של רוק הוטח בפניה, בעוד היא מלטפת את לחיו, ומיד לאחריו חשה סטירה מצלצלת בלחיה השמאלית… "כלבה!"

 

שחר מדמון, 35, בעברו מפיק ומעבד מוזיקלי וכיום מתכנת מחשבים. זהו פרסום הפרוזה השני שלו. סיפורו הקודם, "הדמעות", פורסם בגיליון 12 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "מדיום רייר", סיפור מאת אלישבע גרינבאום ז"ל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | עצמותיו דומות לאלפי עצמות

שלושה שירים מאת המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל, בתרגומו של עידן בריר

uveivrit_52_715-537

מג'די חלבי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 100X60 ס"מ, 2016

.

שירים מאת דוניא מיכאיל

מערבית: עידן בריר

 

שקי עצמות

אֵיזֶה מַזָּל!
הִיא מָצְאָה סוֹף־סוֹף אֶת עַצְמוֹתָיו
גֻּלְגָּלְתּוֹ גַּם הִיא בַּשַּׂק
הַשָּׂק בְּיָדָהּ
כִּשְׁאָר הַשַּׂקִּים
בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת אֲחֵרוֹת.
עַצְמוֹתָיו דּוֹמוֹת לְאַלְפֵי עֲצָמוֹת
בְּקֶבֶר הָאַחִים
אַך גֻּלְגָּלְתּוֹ אֵינָהּ דּוֹמָה
לְאַף גֻּלְגֹּלֶת אַחֶרֶת:
זוּג עֵינַיִם, שְׁנֵי נְקָבִים,
שֶׁרָאָה בָּהֶן יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה צָרִיךְ;
זוּג אָזְנַיִם
שֶׁחָלְפָה בָּהֶן מוּזִיקָה
שֶׁלָּהּ;
וְסִפּוּר יִחוּדִי לוֹ,
רַק לוֹ.
אַף
שֶׁלֹּא יָדַע אֲוִיר צַח.
פֶּה פָּתוּחַ,
כִּתְהוֹם,
שֶׁלֹּא הָיָה כָּךְ
כַּאֲשֶׁר נָשַׁק לָהּ.
שָׁם,
בְּרֹגַע,
מִחוּץ לַמָּקוֹם הַזֶּה, הֶעָמוּס
בַּגֻּלְגָּלוֹת
בָּעֲצָמוֹת
בְּעָפָר,
מָקוֹם תָּחוּחַ בִּשְׁאֵלוֹת:
מָה מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל מִיתָה כָּזֹאת
בַּמָּקוֹם שֶׁהָאֹפֶל מְנַגֵּן בּוֹ
דְּמָמָה כָּזֹאת?
וְשֶׁל פְּגִישָׁה כָּזֹאת, כָּעֵת,
עִם אֲהוּבֶיךָ
בְּכָל הַבּוֹרוֹת הַלְּלוּ?
וְשֶׁאַתָּה מַחְזִיר לְאִמְּךָ
לָרֶגֶל הַמָּוֶת
קֹמֶץ עֲצָמוֹת
שֶׁהִיא הֶעֱנִיקָה לֵךְ
לָרֶגֶל הַלֵּדָה?
וְשֶׁל הִסְתַּלְּקוּת
בְּלִי תְּעוּדַת פְּטִירָה אוֹ לֵדָה?
הַדִּיקְטָטוֹר לֹא נוֹתֵן קַבָּלָה
כַּאֲשֶׁר הוּא נוֹטֵל אֶת חַיֶּיךָ
גַּם לַדִּיקְטָטוֹר יֵשׁ גֻּלְגֹּלֶת,
גֻּלְגֹּלֶת עֲצוּמָה,
הַמַּגִּיעָה בְּכֹחוֹת עַצְמָהּ
לְפִתְרוֹן בְּעָיָה מָתֶמָטִית:
מַכְפִּילָה מָוֶת אֶחָד בַּמִּילְיוֹנִים
וְהַתּוֹצָאָה שָׁוָה לַמּוֹלֶדֶת.
הַדִּיקְטָטוֹר
הוּא בַּמַּאי שֶׁל אָסוֹן מַחְרִיד
וְיֵשׁ לוֹ גַּם קָהָל,
קְהַל מוֹחֲאֵי־כַּפַּיִם,
שֶׁקּוֹל תְּשׁוּאוֹתֵיהֶם
מַרְעִיד אֶת הָעֲצָמוֹת בַּשַּׂק,
הַשַּׂק הַמָּלֵא
שֶׁבְּיָדָהּ,
סוֹף כָּל סוֹף,
שֶׁלֹּא כִּשְׁכֵנָתָהּ, שֶׁלְּמַּרְבֵּה הָאַכְזָבָה
עוֹד לֹא מָצְאָה אֶת הַשַּׂק שֶׁלָּהּ.

 

أكیاس عظام

دنيا ميحائيل
یا للحظ!
عثرتْ أخیراً على عظامهِ
جمجمتهُ أیضاً في الكیس
الكیسُ بیدھا
یشبهُ باقي الأكياس
في الأیادي المرتجفة الأخرى
عظامهُ تشبه آلافَ العظام
في المقبرة الجماعیة
جمجمتهُ لا تشبه
أي جمجمةٍ أخرى
عینان أو ثقبان
رأى بھما أكثر مما ینبغي
أذنان
مرتْ بھما موسیقى
لھا
قصة خاصة به
وحدهُ.
أنفٌ
لم یعرفْ ھواءً نقیاً
فمٌ مفتوح
مثلَ ھاویة
لمْ یكنْ كذلكَ
عندما قبّلھا
ھناك
بھدوء
خارج ھذا المكان الصاخب
بالجماجم
والعظام
والتراب
المكان المنبوش بالاسئلة:
ما معنى ان تموتَ كلَّ ھذا الموت
في مكان یعزفُ فیه الظلامُ
كلَّ ھذا الصمت؟
ان تلتقي الآن
مع أحبائك
بكلِّ ھذهِ التجاویف؟
أنْ تعیدَ إلى أُمِكَ
بمناسبةِ الموت
حفنة عظامٍ
كانتْ أھدتھا لكَ
بمناسبة الولادة؟
أنْ تغادرَ
بلا شھادة موتٍ ولا ولادة؟
فالدكتاتور لایعطي فاتورة
عندما یأخذُ حیاتك
الدكتاتور لهُ جمجمةٌ أیضاً
جمجمة ھائلة
تتوصلُ لوحدھا
الى حلِّ مسألةٍ حسابیة
تضربُ الموتَ الواحدَ بالملایین
لیساوي الوطن
الدكتاتور
مخرج مأساةٍ عظیمة
لهُ جمھورٌ ایضاً
جمھورٌ یصفق
تصفیقاً
ترتجُ لهُ العظام في الكیس
الكیس المليء
بیدھا
أخیراً
لیس كجارتھا التي یا للخیبة
لم تعثرْ على كیسِھا بعد.

 

אַמַא־אַרְ־גִּי*

שְׁבוּרִים לוּחוֹת הַחֶרֶס שֶׁלָּנוּ
פְּזוּרוֹת, כָּמוֹנוּ, הָאוֹתִיּוֹת הַשּׁוּמֵרִיּוֹת
"הַחֵרוּת" חֲקוּקָה כָּךְ:
אַמַא־אַרְ־גִּי.

כָּךְ, אֵפוֹא, הִצְמִיחוּ הַמַּפּוֹת גְּבוּלוֹת
הַצִּפּוֹרִים לֹא יוֹדְעוֹת זֹאת עוֹד
וּמוֹתִירוֹת אֶת לַשְּׁלָשְׁתָּן הֵיכָן שֶׁתֶּחְפַּצְנָה
צִיּוּצֵיהֶן עוֹבְרִים – כְּמוֹ עָקוּרִים – בְּכָל מָקוֹם.

בְּגַן עֵדֶן אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא שָׁלָל, לֹא מְנַצְּחִים
לֹא, אֵין כְּלָל מְנַצְּחִים שֶׁהֲרֵי
גַּן הָעֵדֶן הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

בַּגֵּיהִנּוֹם אֵין גְּבוּלוֹת,
לֹא הֶפְסֵדִים, לֹא שְׂטָנִים
לֹא, אֵין כְּלָל שְׂטָנִים שֶׁהֲרֵי
הַגֵּיהִנּוֹם הוּא אַמַא־אַרְ־גִּי.

אַמַא־אַרְ־גִּי הוּא אוּלַי יָרֵחַ הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה,
צֵל הַמּוֹצֵא לוֹ לְבַסּוֹף בֶּן־לְוָיָה,
חָרוּז מֵחֲרוּזֵי צָמִיד, שְׁזוּרִים אוֹ שְׁבוּרִים יַחַד,
סוֹד שֶׁשּׁוֹמֵר הָעֵץ זֶה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים.

וְאוּלַי זֶהוּ מָה שֶׁמֵּצִיף אֶת לִבּוֹ שֶׁל אָסִיר,
מָה שֶׁזּוֹהֵר סְבִיב חַלּוּקֵי הָאֶבֶן בַּחֵיק הַחַמָּה,
מָה שֶׁנִּמְהָל בְּטִפּוֹת הַמַּיִם בֵּין הַסְּלָעִים,
מָה שֶׁמְּחַלְחֵל אֶל חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִן הַמֵּתִים.

וְאוּלַי זֶה פֶּרַח הַנִּשָּׂא אֵלֶיךָ,
אוֹ מֻשְׁלָךְ בָּאֲוִיר,
אוֹ תָּלוּי אֵי שָׁם בָּדָד,
פֶּרַח הַחַי וּמֵת בִּלְעָדֵינוּ.

אַמַא־אַרְ־גִּי,
כָּךְ אָנוּ שָׁבִים אֶל הָאֵם,
כְּזָרִים מִזָּרִים,
כִּשְׁאִיפָה־נְשִׁיפָה מִשְּׁאִיפָה־נְשִׁיפָה.

כָּךְ, כְּמוֹ כֻּלְּכֶם,
אָנוּ נוֹשְׁמִים אַמַא־אַרְ־גִּי,
וְלִפְנֵי בִּכְיֵנוּ הָרִאשׁוֹן
נִבְכֶּה אַמַא־אַרְ־גִּי.

* אַמַא־אַרְ־גִּי: מילה בשפה השומרית שמשמעותה "חירות" וגם "החזרה אל האם".

 

أما – آر – جي*

دنيا ميخائيل
مكسورةٌ ألواحنا الطينية
متفرقةٌ، مثلنا، الحروفُ السومريةُ
"الحرية" منقوشةٌ هكذا:
أما – آر – جي

هكذا إذن نبتتْ للخرائط حدود
الطيورُ لا تعرفُ ذلك بعد
تتركُ فضلاتِها أينما تشاءُ
أغنياتُها تمرُّ – كما المشرّدين – بأيّ مكان

الجنةُ ليس فيها حدود
ولا غنائم ولا منتصرون
ليس هناك منتصرون أصلاً
الجنةُ أما – آر – جي

الجحيمُ ليس فيه حدود
ولا خسائر ولا شياطين
ليس هناك شياطين أصلاً
الجحيمُ أما – آر – جي

أما – آر – جي ربما قمرٌ يتبعنا إلى البيت
ظلّ يعثر أخيراً على صاحبه ِ
خرزة من خرزات السوار تلتم أو تنكسرُ معاً
سرٌّ تحفظهُ الشجرة لمئات السنين

ربما ما يحتشدُ في قلب السجين
ما يلمعُ حول حصاة في حضن الشمس
ما يمتزجُ من قطرات مياه بين الصخور
ما يتسرّبُ من الموتى إلى أحلامنا

ربما زهرة محمولة إليك
أو مرمية في الهواء
أو متدلية هناك وحدها
زهرة تعيش وتموت بدوننا

أما – آر – جي
هكذا نعودُ إلى الأم
غرباء من غرباء
شهيق-زفير من شهيق-زفير

هكذا مثلكم جميعاً
نتنفسُ أما – آر – جي
وقبلَ بكائنا الأول
نبكي أما – آر – جي.

* أما – آر – جي: كلمة سومرية تعني الحرية والعودة إلى الأم.

 

נפשות נפרדות

הוּא מְשַׂחֵק רַכֶּבֶת
הִיא מְשַׂחֶקֶת צְפִירָה
הֵם נוֹסְעִים

הוּא מְשַׂחֵק חֶבֶל
הִיא מְשַׂחֶקֶת עֵץ
הֵם מִתְנוֹדְדִים

הוּא מְשַׂחֵק חֲלוֹם
הִיא מְשַׂחֶקֶת נוֹצָה
הֵם עָפִים

הוּא מְשַׂחֵק גֵּנֵרָל
הִיא מְשַׂחֶקֶת צָבָא
הֵם מַכְרִיזִים מִלְחָמָה

 

ضمائر منفصلة

دنيا ميخائيل
ھو یلعبُ قطاراً
ھي تلعب صفارة
ھم یرحلون

ھو یلعبُ حبلاً
ھي تلعبُ شجرة
ھم یتأرجحون

ھو یلعبُ حلماً
ھي تلعبُ ریشاً
ھم یطیرون

ھو یلعبُ جنرالاً
ھي تلعبُ جیشاً
ھم یعلنون الحرب.

 

דוניא מיכאיל היא משוררת עיראקית שנולדה בבגדאד בשנת 1965 למשפחה נוצרית־אשורית. בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת בגדאד ותואר שני בספרות ערבית מאוניברסיטת ויין סטייט בארה"ב. כיום חיה ויוצרת במישיגן ועובדת כמורה לערבית בבית ספר יסודי. פרסמה עד כה חמישה ספרי שירה וזכתה בפרסים ספרותיים רבים בעולם הערבי ובמערב. ספרה האחרון, "בשוק השבויות", כולל סדרת ראיונות שקיימה עם נשים יזידיות ששוחררו משבי המדינה האסלאמית.
עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית ופורטוגזית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית, ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014־2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107).

 

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: "סרירצ'ה וטבסקו", סיפור מאת ליליאן הוואן, בתרגום אורית וקסלר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – שירה | דיבור משיק אל תופת

"עומד לפנינו חיפוש נועז וקיצוני מאין כמוהו אחר משמעות. ולשם כך אין דרך אחרת מלבד להפיל את עצמך אל התוהו, להתנסות בכפירה המוחלטת, לחדור לעלטה ביער עד". צביה ליטבסקי על "בְּכוּר" לאסיף רחמים

bikoret_shira_52_715-537

שיקו כץ, היכל התרבות 2, טכניקה מעורבת על דיקט, 60X37 ס"מ, 2016 (צילום: אברהם חי)

.

דִּבּוּר מַשִּׁיק אֶל תֹּפֶת: על "בְּכוּר" לאסיף רחמים

מאת צביה ליטבסקי

.

שָׁמַיִם מַטִּיפֵי לַיְלָה
עַל הָרִים רֵיקִים מִיַּעַר
בּוֹר קֵבָה מַשְׁחִיר בְּחֶשְׁכַת רָעָב

השורות הראשונות הללו, שבהן נתקלתי ב"גלריה", היכו בי, במלוא משמעותו של הביטוי: המרחב הפנורמי האפל, ראשי הרים, שגובהם כבר אינו מאפשר קיומה של צמחייה, השמיים כמקור עלטה נוטפת מטה, הצלילה אל איבר פנימי פעור ללא יראה מן היסוד המרתיע.

הצמצום הקוסמי אל פנים הגוף, או דימוי היקום לגוף פרוץ, הוא עיקר בספר. ללא כל הכנה מוקדמת מתבטלת החציצה בין פנים וחוץ. אלה פורצים זה את זה, חוזרים ומחריבים כל ניסיון של הקורא לבנות תמונה קוהרנטית לנגד עיניו, ובעיקר – מוחקים את הנפרדות ההכרחית בין הסובייקט ומושא התייחסותו:
"עָמֹק / בְּגַג הַחֲנִיכַיִם / פִּיר / עִלִּי / מוּצָף בְּאוֹר […] קוֹדֵחַ / זְרוּעַ כּוֹכָבִים", וניתן לחוש כיצד החזרה הצלילית על תנועת החיריק כמו יוצרת את התעלה הפנימית הצרה אל חללי האף והגלגולת, שם נפרשת יריעת השמיים. או: "צִנּוֹרוֹת מוֹלִיכֵי אֵשׁ / בְּגֶזַע הַמֹּחַ / נִמּוֹחָה / עֶצֶם הַמֶּצַח"; "בְּנַחְשׁוֹל הַנִּפְתָּל שֶׁל כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם מֻתָּכִים / הֱיֶה לְאֹזֶן […]"; ובשיר "מזמור לקדוש הלילה", שעוד ידובר בו בהמשך, הופך שיטוט ביער לשיטוט בתודעה פרוצה. היער הוא המוח. המוח הוא יער. ובשניהם מולכת אפלת הלילה.

הדובר הורס במחי סַיִף, זו אחר זו, את קטגוריות ההכרה. הזהות, המרחב־זמן, הסיבתיות מתנפצות אל הריק: "נֶצַח אַחֲרוֹן"; "בַּאֲוִיר הַכָּבֵד מֵאֲוִיר"; "כְּשֶׁעוֹלָם מֵעוֹלָמוֹ נוֹדֵד"; "מַשֶׁהוּ / שֶׁאַף פַּעַם לֹא אֵרַע". ואין לראות בכך תופעה אקראית של העצמה אוקסימורונית. זהו הרס שיטתי של אפשרות אמירה קוהרנטית.

אף הלשון עצמה כמו נטרפת פנימה אל תהומותיה: "לֹא בְּדִיּוּק… אַבָל… אֵיךְ קוֹרְאִים לְזֶה… מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ… אוּלַי… אֶפְשָׁר לִקְרֹא לְזֶה… אֲבָל גַּם לֹא מַמָּשׁ לְגַמְרֵי". שורות שלמות נגמאות בריתמוס סוחף, שנראה כי הטביע כל קשר רציונלי בין מרכיביהן: "וְשֶׁצֶף נַחַל אֵין־פִּתְרוֹן בְּטֶרֶם רֹחַק־גְּבוּל מִשְּטָחָלָק בְּעִוָּרוֹן […] לִפְנֵי נִגַּף בַּחֲשֵׁכָה […]". הקורא נדרש ליצור קישור של משמעות על פי קוד שונה מהמקובל, סמוי וחמקמק. לכך מצטרף השיבוש המכוון בגופים הדקדוקיים, כמו: "כְּשֶׁהָיִיתָ // לְגַמְרֵי לְבַדִּי"; "וּמַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ שָׁם הוֹשִׁיט אֶת יָדֶיךָ"; "יָדַיִם […] עוֹד תּוֹפְרוֹת לְךָ […] עַפְעַף בִּמְקוֹם / פֶּה". הצורך החנוק בביטוי כלשהו אף מוביל לניסיון מטמורפי במרחבי ההוויה נעדרת הגבולות: "מִבַּעַד לְעֵינַיִם שֶׁדָּמְעוּ אוֹתְךָ לַעֲיֵפָה / אַתָּה מַגִּיר עַכְשָׁו, רֵאשִׁיתִי, אֶת לְשַׁדְּךָ / בִּשְֹפַת הַצֶּמַח / בְּחִפּוּשֹ אַחַר לָשׁוֹן תּוֹעָה": התפרקות של גוף, התפרקות של נפש, התפרקות הלשון, התפרקות קוסמית, קרעים קרעים של הוויה בתהליך של הִתכַּלות.

לראות עיניי, עומד לפנינו חיפוש נועז וקיצוני מאין כמוהו אחר משמעות. ולשם כך אין דרך אחרת מלבד להפיל את עצמך אל התוהו, להתנסות בכפירה המוחלטת, לחדור לעלטה ביער עד. וכפי שניטשה שתק אחת־עשרה שנה מתוך עמידה באחריות שהטיל על עצמו באמירה "אלוהים מת" (שיטוט מהיר בגוגל הוכיח לי שאינני היחידה הסוברת כך), וכפי שהרופא הכפרי של קפקא נידון לשרך דרכו בישימון השלגים של האבסורד כייצוג הערגה למשמעות, כך גם הדובר של בכור מעמיק ראות בתוך תוכו העקלקל והאפל אחר השוועה ל"הדבר כשלעצמו", לָאֶחד, למילה הבוראת, המשליכה אחור את הלשון האנושית כתעתוע.

מדי פעם, ברצף המראות המסויטים, מוענקת לקורא שהות כלשהי לקחת נשימה, להיאחז בקצה חוט בתוך סחרחורת ההוריקן: "אֵיזוֹ עָקָה קְטַנָּה / רְסִיס שֶׁל חֶנֶק…" הוביל את "קדוש הלילה" לתובנה כלשהי, תובנה שהולמת בנו ופוערת בעורנו את אפקט הקתרזיס העתיק: "אַף אֶחָד לֹא הִסְבִּיר לוֹ אֵיךְ בּוֹלְעִים / אֶת צַעַר הָעוֹלָם / אֶת הַכְּאֵב הַזֶּה שֶׁמִּתְעַבֶּה / וְנִקְרָשׁ כָּבֵד עַל הֶחָזֶה כְּמוֹ פְּלָדָה נוֹצֶקֶת / וְאֵיךְ יַגִּיד וְאֵיךְ יֵדַע וִיבַקֵּשׁ / אֶת מַה שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵלָיו נִכְסֶפֶת / כְּשֶׁכָּל הַזְּמַן הוּא רַק מַרְגִּישׁ אֵיךְ הוּא הַזְּמַן מִזְּמַן בָּרַח לוֹ".

אכן, גם אנחנו משוטטים באפלה ומבקשים אחיזה כאותו קדוש. גם אנו מבקשים בכל מאודנו "מִזְבֵּחַ מִקִּיסוֹס" דיוניסי, להקטיר עליו בְּשמים, "לְזַמְרֵר […] הַלֵּל וְהִמְנוֹנִים" על במה במערֵה היער, "בְּאַיִן־לַיְלָה" – ספק כינויו של יסוד השיבוש, ספק רמיזה לחוויה על־זמנית. אבל כמיהה ראשונית זו – "הָלַךְ כִּי לֹא יָכֹל שֶׁלֹּא לָלֶכֶת" – מובילה לרצף של תמונות בלהה שלא נתקלתי בשכמותן מעולם: "עֵינָיו גְּרוּדוֹת מֵרוּחַ וּמֵאֶרֶס סִרְפָּדִים […] // מָעַד וְהִשְׁתַטֵּחַ עַל הָאָרץ הַמְלֻחְלֶכֶת [לא, אין זו שגיאת דפוס] // כַּפּוֹת יָדָיו תְּחוּבוֹת בְּפִיו וְשֵׁן אַחַת צוֹחֶקֶת"; "כְּשֶׁחָשַֹף שִׁנַּיִם / רָצָה לֶאֱכֹל לְעַצְמוֹ אֶת הַוְּרִידִים"; "בְּצִפָּרְנַיִם קָרַע לְעַצְמוֹ אֶת הַפָּנִים" (הכתב הנטוי במקור). והדיבור, כפי שכבר צוין, "הָיָה דִּבּוּר מַשִּׁיק אֶל תֹּפֶת."

מסעו של "קדוש הלילה" זרוע יסודות של פולחן פגאני. בסיומו הוא מגיע אל בקתת ציידים בלב יער, מצוידת בכלי זין קטלניים בנוסח הוויקינגי, שעה ש"הָאֲדָמָה כֻּלָּהּ סוֹגֶרֶת בְּרִיחֶיהָ נֶגְדּוֹ". ושם, בחלל הסגור, במרכזו של מעגל כלי הנשק המכוונים אליו, הוא מקבל עליו את "הנצח האחרון", את הקץ, הפרטי והקוסמי כאחת, ספק בידי עצמו, ספק מכוח הכורח הקיומי חסר הפשר. זהו סיומו של הפולחן: "וּבְלֹא שִׁיר וָאֹמֶר / הִבְרִיחַ אֶת עֵינָיו / וְהַשַּׁחַק / נִשְׁבַּר // נָפַל עָלָיו."

הממד הרליגיוזי (באין לי מלה אחרת) משוטט בין אורשלם (אחד משמותיה של ירושלים), כמקום הקדושה של שלוש הדתות המונותאיסטיות, ובין ולהאלה, היכלו של האל ווטאן (אודין) ב"דמדומי האלים". שני המקומות האלה מייצגים חורבן אפוקליפטי.

"עֵינַי בָּך נָתַתִּי וּפְרַשְֹתִּיךְ לְמֶרְחַק מַעֲרָב", כך מתחילה וחוזרת על עצמה פנייתו של הדובר. הוא חוזר ובוחר ב"אורשלם" כמושא לתשוקתו. אבל היסודות השולטים ב"אורשלם" הם עלטה, עיוות, בערה, תעתוע ומחנק. בשמיים רוחפות "עַצְמוֹת אֶרְאֶלִים", בגובה ההיכל – "מַלְאֲכֵי־רֵיקָם". הקדושה נרצחת, מתפוגגת, הופכת לאין, ובהקשר תחבירי משובש במכוון מופיע כאן כלב דמוני (רמז נוסף למיתוס הנורדי), וקולע לקוֹנוֹ (ריבונו של עולם) "חֶבֶלוּלָאוֹת" כהזמנה להתאבדות.

האם הזעם הנואש, הכאב חסר התִכלה, טמון מלכתחילה בערגה "לִהְיוֹת לְאוֹר / שֶׁלֵם בַּאֲפֵלָה"? בקול ענות חלושה, משובש לשונית אף הוא מחמת רגשה, טמון בה, בערגה זו, גם חזון ההיוושעות: "אוֹרְשָׁלֵם מֵאֵינְמָקוֹם יָבוֹא".

תמונת המציאות של המיתוס הנורדי מרחיקה לכת מחורבן אורשלם, באשר ראשיתו של העולם בוקעת מרקב ממאיר, וסופה, תוך השתלשלות קוסמית מבעיתה, בהתמוטטות האלים עצמם אל תוך בערה אפוקליפטית מכלה־כול.

למרבה ההפתעה, אין כל חציצה בין סיפור בראשית הנורדי, המחריד והקודר במיתוסים, לבין בְּכוּר, תערובת התבלינים הטריפוליטאית, בשיר הנושא שם זה בשכנות הדוקה ל"ולהאלה". גם בריאליה הקלושה המשתמעת משם זה שהוא גם שם הספר – מופיע "שׁוּב שַׁעַר אֵשׁ / בְּעַד מֵאוֹת קוֹדְמוֹת", "בֵּין קִירוֹת שְׁנוּקִים בְּטִיחַ". אבל גם בחשכה זאת, כמו בסיום השיר "אורשלם", ניתן לזהות שבריר זעיר, מהבהב ונגוז, של האור הגנוז: "וּמַשֶּׁהוּ כֻּתַּר בַּקְּטָבִים הָהֲפוּכִים / עַל קַרְקָעִית הַיָּם / בְּמַעֲטַר הָעֲשָֹבִים / יִפָּקַח / יְמַצְמֵץ בְּעֵינֶיךָ / אֶפְשָׁר יְדַבֵּר / אֶפְשָׁר שֶׁאֵלֶיךָ – – /עוֹד יִהְיֶה."

שום פרט אישי אינו מופיע בשירה זו אפילו כמטפורה. כל ממד פסיכולוגי, סוציולוגי ותקופתי מסולק מלכתחילה. הבדידות היא מצב אימננטי ("עוֹלָם הַזֶּה צָרִיךְ לָמוּת / כְּדֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ / יִשְׁמַע"). מחזוריות החיים חסרת תכלית ("גֹּלֶם יוֹצֵא מִגֹּלֶם יוֹצֵא מִגֹּלֶם / בִּכְנָפַיִם חֲרוּכוֹת") או מעוררת קבס ("שַׁאֲגוֹת הָעֲדָרִים שֶׁמִּתְגַּלִּים וּמִשְׁתַּגְּלִים וּמִתְעַלִּים / וּמִתְפַּגְּלִים בַּדֶּרֶךְ הַבּוֹעֶרֶת"). הבית אינו אלא "חֶדֶר חָבוּר בְּחֶבֶל לְטַבּוּר־עוֹלָם / סְבִיב צַוָּאר כָּרוּךְ / בְּלוּלָאָה". היש אינו אלא "מִצְמוּץ בָּאַיִן", ודבר מה "מֵעֵבֶר" "רוֹטֵט בְּלִי הֶסְבֵּר" אי שם "בְּקֵפֶל לֵילִי" של חוּץ שאין להשיגו.

חשוב לי לציין את תחושתי, שבדברי אלה על הספר אני פוגעת בעצם מהותו. עקרון התוהו (ביטוי מופרך כשלעצמו) הוא קריסה חוזרת ונשנית של כל ניסיון להעניק לו עיקרון. אך אני מקווה שהצלחתי להעניק ייצוג כלשהו להעזה הלשונית, הגרפית וההגותית, ולמוזיקליות העשירה במצלול ובריתמוס.
ואסיים בשיר האחרון בספר, שיר ללא כותרת, שמצויה בו "פתיתית" של רֵאשית חדשה:

*
נִפְרָץ עַל דֶּרֶךְ הַיָּרֵחַ
קוֹלְךָ
הַנִּבְצָר־מִלֶּכֶת
זָר
שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ אַכְזָרִית.
מִלֹּעַ זְאֵבוֹת טְרוּפוֹת דוֹאָה
פְּתִיתִית
הַכַּף
הַמִּתְהַפֶּכֶת
רִטּוּט בַּכֶּסֶף
הֶבֶל לֹא
מוּחָשׁ;

טְבִיעַת רֶגֶל רִאשׁוֹנָה
בַּשֶּׁלֶג הֶחָדָשׁ.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). ספר מסות חדש שלה, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות, יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך. 

 

השיר "בכור" מאת אסיף רחמים פורסם לראשונה בגיליון 5 של המוסך.

.

אסיף רחמים, "בְּכוּר", כתב הוצאה לאור, סדרת רף, 2019.

 

Image result for ‫בכור אסיף רחמים‬‎

 

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על הספר "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן