מצעד הגאווה הראשון: כש"נעימים" ו"נעמות" צעדו בתל אביב

סיפורה של מחאת הלהט"ב הפומבית הראשונה

עמית נאור
04.06.2019
מצעד הגאווה הראשון
מצעד הגאווה ב-1979 בתל אביב

באמצע שנות השבעים מעמדה של קהילת הלהט"ב בישראל היה בכי רע. במציאות הישראלית סבלו הומואים ולסביות מנידוי חברתי ומיחס שלילי. על מצבם אפשר ללמוד בראש ובראשונה מקיומו של סעיף בחוק שאסר על פעילות מינית הומוסקסואלית. החוק אומנם כמעט שלא נאכף בעקבות הנחיות שניתנו כבר בשנות ה-50, אך הוא משקף את הלך הרוח הציבורי כלפי להט"בים. המאבק ארוך השנים לביטולו נמשך עד 1988, אז נמחק הסעיף לחלוטין מחוק העונשין.

גם יחס התקשורת לא היה חיובי כלפי חברי הקהילה, ודימוים היה בשפל. כתבה משנת 1974 העוסקת בטיפול ב"נוער שוליים" בירושלים, מתארת הומוסקסואלים כאיום כלפי נערים:

1
(דבר, 26 באוגוסט, 1974)
 

גם בשלב מאוחר יותר נקשרו ההומוסקסואלים בכותרות לא מחמיאות, בלשון המעטה, והופיעו לא מעט במדור הפלילים:

1
(מעריב, 7 בנובמבר, 1989)
 
1
(מעריב, 14 ביוני, 1989)

אפילו בידיעות חיוביות לכאורה, כמו זו המספרת על העלאת מחזה העוסק בחייהם של להט"בים, הנימה המסוייגת עולה מן הכתוב. מפיק המחזה כמעט מתנצל על הבחירה בנושא "השערורייתי":

1
(דבר, 6 בינואר, 1970)
 

על רקע התמונה המצטיירת קל להבין מדוע רוב הלהט"בים בישראל חיו בארון. זו הייתה הקרקע שעליה צמחה "האגודה לשמירת זכויות הפרט", שמה הראשון של "האגודה למען הלהט"ב" שהוקמה ב-1975. השם המעורפל נבחר כדי שלא להיתפס כמי שמעודדים עבירה על החוק שעדיין היה בתוקף. בשנים הראשונות להקמת האגודה סירבו רוב חבריה להתראיין בשמם המלא ולהצטלם לכתבות, ובכמה מקרים צולמו בתחפושת ובקולות מעוותים.

דוגמה יוצאת דופן לשילוב המוזר בין זרמי הפתיחות לבין הדימוי הירוד בקרב הקהל הרחב אפשר לראות בתשובתה של "כוהנת הנימוסים", חנה בבלי, לשאלה שהיום אף לא הייתה מתקבלת על הדעת: "מה לעשות אם השכנים הם להט"בים?". גם התשובה הייתה מעוררת גלי מחאה גדולים בימינו: 1

1
(מעריב, 16 בינואר 1979)
 

מסיבה זו עוררה ההפגנה הגדולה הפומבית הראשונה של קהילת הלהט"ב עניין רב כל כך. היו מעט מחאות קודמות שעשויות להיקרא "מצעד הגאווה הראשון בישראל", אך זו הייתה הגדולה שבהן. ב-20 ביולי 1979, יום שישי בצוהריים, התכנסו כמה עשרות מחברי הקהילה בכיכר מלכי ישראל דאז למחאה שדרשה שוויון זכויות ואת הזכות לחיות בגלוי. כבר בימים שקדמו להפגנה החלה התקשורת לסקר בהרחבה את המתעתדים לצעוד:  

1
(מעריב, 17 ביולי, 1979)
 
1
(דבר, 17 ביולי, 1979)
 
1
(מעריב, 19 ביולי 1979)
 

את ההפגנה הפומבית הוביל סיוון מלכיאור, מי שהיה באותה עת יו"ר האגודה לשמירת זכויות הפרט. כוח מניע גדול נוסף של המחאה ההיא הייתה קהילת "בני אברהם" המייצגת להט"בים יהודים בארה"ב. חבריה קידמו מחאה לאחר שלא התאפשר להם לקיים כנס להט"בי בישראל. רבים מהמשתתפים באותה הפגנה היו אמריקנים.

מלכיאור הוא גם מי שהוביל את השימוש במושגים "נעימים" ו"נעמות". המושגים החדשים, הסבירו המארגנים: "נועדו להחדיר מונח חדש, שאינו מדגיש את הצד המיני ביחסים בין בני הזוג מאותו המין, אלא גם את הצד הרגשי". המילים "נעימים ונעימות" אכן שלטו בסיקור של אותה הפגנה ראשונית, אך השימוש בהן גווע מהר מאוד לאחר מכן. האם אפשר להטיל את האשמה בכך על בעלות השם נעמה? מכתב של אם מודאגת הגיע למערכת "מעריב":

1
(מעריב, 1 באוגוסט, 1979)
 

ההפגנה עצמה סוקרה בערוץ הראשון (והיחיד אז) בכתבה קצרה של הכתב מוקי הדר שהתלווה למפגינים. היא שודרה זמן קצר לאחר מכן במגזין "יומן". בכתבת הטלוויזיה צוטטו בעיקר עוברי אורח שהסתייגו ממנה, אולם על פי הדיווחים מקצת הקהל גם הגיע כדי לתמוך. תוכלו לצפות בה (אורכה פחות משלוש דקות) כאן:   זוהי הצצה קטנה לאופי הסיקור התקשורתי את הקהילה הגאה לאורך השנים בישראל. אין ספק שעשינו דרך ארוכה מאז.  

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation