.
שני פרקים מתוך "לימבו" / עודד נעמן
.
5
ביקור ראשון בלונדון. אפריל 2007, יום שישי בלילה.
״הארקטיק מנקיז!״ אלכס קורא בשמחה ומגביר את קול הרמקולים. אחיו אומר ״יֶס!״ מתופף על ההגה ושר. גרהרד ריכטר, במושב האחורי, מנסה להמהם עם המוזיקה הלא מוכרת. שלושתם — אלכס, אחיו וגרהרד — נוסעים במכונית ללונדון. לאלכס אף קטן, שיער חום חלק שיורד מעל המצח ופנים מגולחות וחיוורות. אחיו דומה לו. אלכס ואחיו גרים בלונדון. גרהרד פגש את אלכס בתור לבדיקת דרכונים בנמל התעופה סטנסטד בתום טיסה מישראל לאנגליה. כמו גרהרד, גם אלכס טס מישראל לאנגליה לבדו. אחיו של אלכס בא לאסוף אותו מנמל התעופה. ״לאן אתה צריך?״ אלכס שואל את גרהרד מהמושב הקדמי. גרהרד אמור להתאכסן בפונדק גדול בכיכר פיקדילי. ״טוב מאוד. נוריד אותך ליד התמזה, לא רחוק מפיקדילי,״ אלכס אומר, וגרהרד מסתכל החוצה, אל השממה השחורה של הלילה.
גרהרד בא לאנגליה בשם הפילוסופיה. משפחתו של גרהרד — אמו ובן זוגה, אביו ובת זוגו, אחיותיו ובני זוגן — כולם יחד קנו לו, לגרהרד — הוא ביקש מהם לקנות לו כמתנת יום הולדת — כרטיס טיסה לאנגליה, לכנס פילוסופיה. מחר בבוקר גרהרד יאזין להרצאות, עד הערב, ובלילה הוא יצא לבלות בעיר. הלילה, יום שישי בלילה, הוא יישן בפונדק בכיכר פיקדילי. הוא הזמין מיטה בחדר משותף שבו שמונה מיטות קומתיים. אתמול הוא טילפן לפונדק לוודא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת. כן — הפקידה בדלפק הקבלה ענתה לטלפון ואמרה ״אין שום בעיה״. הוא תיכנן והזמין מקום בפונדק ווידא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת ולכן חשב שלא תהיה בעיה. אבל כשגרהרד נחת בנמל התעופה סטנסטד בחצות וחצי הוא גילה שאין עוד תחבורה ציבורית ושנמל התעופה רחוק מאוד מהעיר. ״מרחק שעה נסיעה,״ אלכס אמר לו כשעמד לצדו בתור לבעלי דרכונים אירופיים.
גרהרד ישראלי אבל בכל פעם שהוא מגיע לארץ אירופית הוא נעמד בתור לבעלי דרכונים אירופיים ומציג את הדרכון הגרמני שלו. הוא מוסר את הדרכון הגרמני לפקידה והפקידה משווה את התמונה בדרכון לגרהרד, שעומד לפניה. בתור לבעלי דרכונים אירופיים הוא פגש את אלכס. אלכס אמר לו שאין תחבורה ציבורית בשעה כזו, מאוחרת, ושלונדון מאוד רחוקה. גרהרד נבהל. ״אל תדאג. תוכל לבוא איתנו,״ אלכס הציע. ״אח שלי בא לאסוף אותי. הוא מחכה לי בחוץ. יש מקום במכונית.״ גרהרד הודה לאלכס ונשם לרווחה, הוציא את הדרכון הגרמני והגיש אותו לפקידה.
כשיצאו מנמל התעופה אל החניה, גרהרד שאף את האוויר של אנגליה וראה את אלכס ואחיו מתחבקים וחשב כמה הם דומים זה לזה וכמה הם דומים לביטלס וכמה נעים פה. עכשיו הם כולם במכונית שמתקרבת ללונדון. מפעלים ומחסנים, שלטי פרסומת ומרכזי קניות בוקעים אט־אט מתוך מישורי השדות החשוכים. הם מתקרבים ללונדון. אלכס ואחיו מדברים על אמא שלהם, על בעיות שיש לאחיו של אלכס במשרד ועל משחק כדורגל בסוף השבוע הקרוב, בינתיים העיר מתרוממת מתוך הישימון. כשהוא מציץ בין כתפי האחים, גרהרד רואה מבעד לשמשה הקדמית את לבה של לונדון בוער ואת חשכת נהר התמזה מבקעת אותו. הכביש המהיר מתפצל ונפרם והמכונית שוקעת אל שכונות מגורים יְשֵנוֹת, עמוסות בתים נמוכים. מתוך השכונות הם חוזרים ומטפסים אל העיר, אל ערוצי אספלט רחבים ובנייני אבן, שדרות עצים וסירות שעוגנות לאורך הנהר. הרחובות עמוקים יותר והבניינים יפים יותר משחשב. ״להתראות,״ המכונית בולמת, גרהרד יוצא וטורק את הדלת אחריו. אלכס ואחיו נעלמים.
גרהרד עומד מתחת לגשר, על גדת התמזה, ומסתכל אל הנהר. אני בלונדון. הוא מסתובב וחוצה את הכביש והולך אל כיכר פיקדילי. מגדלי העיר ובתי המידות מתנודדים מעליו כמו סוסים גבוהים. הוא הולך ומשתאה, מושיט את ידו ולא מגיע אל פעמוני הדלתות. מפתני הבתים מוגפים וחלונות הראווה אטומים וגאים. הוא מגיע סוף־סוף אל כיכר פיקדילי ואל אורות השלטים והמסכים. בכיכר התנועה סואנת לכל הכיוונים. גרהרד עוצר, מפר את צו התנועה של הכיכר. הוא חושב איך ימצא את הפונדק. אחרי כמה רגעים תנועת הכיכר משיגה אותו: ״עצרו את האיש הזה!״ צעקה מבהילה את גרהרד והוא מסתובב ורואה שוטר רץ ומתנפל על איש משתופף, דוחף אותו אל הקיר ובעזרת שוטר נוסף, שמצטרף אליו באיחור, כובל את ידי האיש באזיקים. גרהרד בוהה בשוטרים אך תשומת לבם של שאר עוברי האורח נתונה לדברים אחרים והאירוע נבלע בתזזית הכיכר. גרהרד ממשיך לחוג סביב הכיכר עד שהוא מוצא את הפונדק. הפקידה בדלפק המבואה מקבלת את פניו — ״מר ריכטר.״ חדרו חשוך ומלא. קול נשימות עולות ויורדות מסמן את מיטות הקומתיים הסמוכות לדפנות. גרהרד מוצא מיטה פנויה, מטפס בסולם ונשכב בה. הוא שוכב על הגב וחושב שהוא בלונדון, שהוא כאן.
מחר בערב, במוצאי שבת, גרהרד יצא לרקוד. הוא יתעה ברחובות החדים של שכונת שורדיץ׳, ייכנס למסיבת סווינג בסגנון שנות העשרים, ישתה קוקטייל ויצא חזרה אל הרחוב. הוא ילך עוד וייכנס למועדון לילה — הֶרְבָּל — יפקיד את מקטורנו בחדר המעילים וכערובה למקטורן יקבל כרטיס עם מספר. הוא ירקוד ואף יעז להתקרב, תוך כדי תנועה, אל מישהי, אישה, שנראה כי שמה לב אליו. אחרי כמה רגעים מעורפלים היא תתרחק ממנו והוא ירקוד עוד קצת לבדו, כדי להוכיח את עצמאותו, עד שיחליט, בעצמו ולא בגלל כישלונו, ללכת. גרהרד יחפש בכיסי מכנסיו ולא ימצא את הכרטיס עם המספר ולא יוכל לאסוף את המקטורן — ״תחזור מחר בבוקר,״ הם יאמרו לו בחדר המעילים. גרהרד יטפס במדרגות ויצא לרחוב וילך חזרה אל הפונדק. בדרך חזרה יהיה לו קר והוא יחשוב, ״טיפש.״ מחרתיים בבוקר, ביום ראשון, הוא יחזור לשורדיץ׳ ויחכה בבית קפה עד שהמועדון בו אבד המקטורן ייפתח. ״פראג״ — זה שם בית הקפה בו גרהרד יחכה. הוא יֵשב ליד החלון. בעשר בבוקר המועדון יפתח את שעריו לקראת המסיבה הראשונה ביום. גרהרד לא יורשה להיכנס ולחפש אחר המקטורן. הוא יכעס ויצעק וידרוש את כספו חזרה. הוא יתייאש והמלצר בפראג, בבית הקפה, יעודד אותו ויציע לו להתרשם מהשכונה. גרהרד ישוטט בפינות הרחובות ובגנים עד בוא הערב. דווקא אז, בעת השיטוט האבוד, משהו יקרה לו, אבל הוא לא יבין זאת. בערב הוא יטוס חזרה, ללא המקטורן.
עכשיו יום שישי, גרהרד ריכטר זה עתה הגיע ללונדון, לפונדק בכיכר פיקדילי, אחרי הנסיעה עם האחים אלכס, אחרי בתי הסוסים הגבוהים והנהר הבוער בלילה. הוא שוכב על הגב וחושב ״אני בלונדון״ ונרדם. הוא מתעורר אחרי כמה דקות לקול גניחה ארוכה: שניים מזדיינים במיטה מתחתיו.
.
6
Spiegel
(מראה)
גרהרד ריכטר
מדיה מעורבת, 2008.
עבודת מראה זו הוכנה במיוחד לקראת התערוכה הנוכחית. מראות הופיעו בעבודתו של גרהרד ריכטר מאז שנות השמונים המוקדמות בשל עניינו ביחס בין מציאות לבין מראית עין. תצלומים, דיוקנאות מצוירים ומראות, כולם, בדרכים שונות, מייצגים את מראית העין של נושאם. כמו דימויים מצולמים ומצוירים, הבבואה קרובה למציאות שהיא מייצגת אך שונה ממנה, אף על פי שאנחנו חושבים את מראית העין לאמיתית. "מראית עין, חזוּת," הוא אמר, "היא הנושא של חיי."
מתוך המדריך לתערוכה "גרהרד ריכטר — דיוקנאות", 26 בפברואר עד 31 במאי 2009, גלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון.
ביקרתי בגלריית הדיוקנאות הלאומית בשבעה באפריל 2009. בקצה המסדרון מצאתי את בבואתי בעבודת המראה המוזכרת לעיל. אולי אז נתפס בי השם ״גרהרד ריכטר״, כאשר פסעתי אל תוך אחת מעבודותיו. נלקחתי מעצמי והוקל לי. רוב הציורים בתערוכה היו ציורים של צילומים. היו שם ציורים של צילומי עיתונות משנות השישים, בשחור־לבן, ציורים של סצנות מתוך סרטי פורנו וציורים של צילומי משפחה פרטיים מתוך אלבומיו של ריכטר.
היה, למשל, ציור של צילום עיתונות של בריז׳יט בארדו. בארדו נראית יורדת במדרגות, ידה שלובה ביד אִמה וסביבן עיתונאים וצלמים משולהבים. בארדו לבושה בשמלה ארוכה, צמודה, מלכותית ובוהקת. צבעי הציור טושטשו בידי ריכטר ולא ניתן לזהות את פניה. ניכר שהיא מחייכת, אך תווי ההיכר שלה נבלעים בגוני האפור. שם הציור ״אֵם ובִתה״ או ״אישה יורדת במדרגות״ — איני זוכר איזה מהשניים — ובתווית ההסבר התנוסס שמה: ״בריז׳יט בארדו״. הבטתי בציור זמן־מה. אז הבטתי סביב. חל היפוך: תווי הפנים של האישה שעמדה לצדי נראו מטושטשים, חשאיים, ולעומתם תווי הפנים הקהים של בריז׳יט בארדו נראו ברורים, לא חסרים דבר. עכשיו, בהיזכרי ברגע ההוא, אף איני בטוח אם ביקרתי בתערוכה לבדי או שמא האישה שעמדה לצדי והתבוננה גם היא בציור היתה בת לווייתי.
בכל מקום שהייתי בלונדון, השארתי משהו. אני מנסה לחזור על עקבותי ולגלות היכן הייתי, עם מי ומה עוללתי. כמו עמי ותמי, בקצה סיפורִי נמצא בית ממתקים, עונג וסבל — לשם אני חוזר כדי לחלץ את עצמי. חוזר ושוכח. מי הייתי כשיצאתי משם, כשירדתי במדרגות גלריית הדיוקנאות הלאומית, כמו בריז׳יט בארדו בשמלה צמודה ובוהקת, הצלמים מתקהלים סביבה והיא זקופה, ידה שלובה ביד אמה?
.
עודד נעמן, "לימבו", כנרת זמורה ביתן, סדרת רוח צד, בשיתוף מכון הקשרים באוניברסיטת בן־גוריון, 2018.
.
.
» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת, בתרגומה החדש של אורטל אריכה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
