מודל 2019 | מי אתה, גרהרד ריכטר?

"ביקרתי בגלריית הדיוקנאות הלאומית בשבעה באפריל 2009. בקצה המסדרון מצאתי את בבואתי בעבודת המראה המוזכרת לעיל. אולי אז נתפס בי השם 'גרהרד ריכטר', כאשר פסעתי אל תוך אחת מעבודותיו." שני פרקים מתוך "לימבו", ספר הביכורים של עודד נעמן

model-53_715-537

אלה אמיתי סדובסקי, עבד וי' רוחצים באמבטיה של ג'ורג ושינגטון, שמן, אקריליק ואריגים על בד, 201X165 ס"מ, 2014

.

שני פרקים מתוך "לימבו" / עודד נעמן

.

5

ביקור ראשון בלונדון. אפריל 2007, יום שישי בלילה.

״הארקטיק מנקיז!״ אלכס קורא בשמחה ומגביר את קול הרמקולים. אחיו אומר ״יֶס!״ מתופף על ההגה ושר. גרהרד ריכטר, במושב האחורי, מנסה להמהם עם המוזיקה הלא מוכרת. שלושתם — אלכס, אחיו וגרהרד — נוסעים במכונית ללונדון. לאלכס אף קטן, שיער חום חלק שיורד מעל המצח ופנים מגולחות וחיוורות. אחיו דומה לו. אלכס ואחיו גרים בלונדון. גרהרד פגש את אלכס בתור לבדיקת דרכונים בנמל התעופה סטנסטד בתום טיסה מישראל לאנגליה. כמו גרהרד, גם אלכס טס מישראל לאנגליה לבדו. אחיו של אלכס בא לאסוף אותו מנמל התעופה. ״לאן אתה צריך?״ אלכס שואל את גרהרד מהמושב הקדמי. גרהרד אמור להתאכסן בפונדק גדול בכיכר פיקדילי. ״טוב מאוד. נוריד אותך ליד התמזה, לא רחוק מפיקדילי,״ אלכס אומר, וגרהרד מסתכל החוצה, אל השממה השחורה של הלילה.

גרהרד בא לאנגליה בשם הפילוסופיה. משפחתו של גרהרד — אמו ובן זוגה, אביו ובת זוגו, אחיותיו ובני זוגן — כולם יחד קנו לו, לגרהרד — הוא ביקש מהם לקנות לו כמתנת יום הולדת — כרטיס טיסה לאנגליה, לכנס פילוסופיה. מחר בבוקר גרהרד יאזין להרצאות, עד הערב, ובלילה הוא יצא לבלות בעיר. הלילה, יום שישי בלילה, הוא יישן בפונדק בכיכר פיקדילי. הוא הזמין מיטה בחדר משותף שבו שמונה מיטות קומתיים. אתמול הוא טילפן לפונדק לוודא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת. כן — הפקידה בדלפק הקבלה ענתה לטלפון ואמרה ״אין שום בעיה״. הוא תיכנן והזמין מקום בפונדק ווידא שיוכל להגיע בשעה מאוחרת ולכן חשב שלא תהיה בעיה. אבל כשגרהרד נחת בנמל התעופה סטנסטד בחצות וחצי הוא גילה שאין עוד תחבורה ציבורית ושנמל התעופה רחוק מאוד מהעיר. ״מרחק שעה נסיעה,״ אלכס אמר לו כשעמד לצדו בתור לבעלי דרכונים אירופיים.

גרהרד ישראלי אבל בכל פעם שהוא מגיע לארץ אירופית הוא נעמד בתור לבעלי דרכונים אירופיים ומציג את הדרכון הגרמני שלו. הוא מוסר את הדרכון הגרמני לפקידה והפקידה משווה את התמונה בדרכון לגרהרד, שעומד לפניה. בתור לבעלי דרכונים אירופיים הוא פגש את אלכס. אלכס אמר לו שאין תחבורה ציבורית בשעה כזו, מאוחרת, ושלונדון מאוד רחוקה. גרהרד נבהל. ״אל תדאג. תוכל לבוא איתנו,״ אלכס הציע. ״אח שלי בא לאסוף אותי. הוא מחכה לי בחוץ. יש מקום במכונית.״ גרהרד הודה לאלכס ונשם לרווחה, הוציא את הדרכון הגרמני והגיש אותו לפקידה.

כשיצאו מנמל התעופה אל החניה, גרהרד שאף את האוויר של אנגליה וראה את אלכס ואחיו מתחבקים וחשב כמה הם דומים זה לזה וכמה הם דומים לביטלס וכמה נעים פה. עכשיו הם כולם במכונית שמתקרבת ללונדון. מפעלים ומחסנים, שלטי פרסומת ומרכזי קניות בוקעים אט־אט מתוך מישורי השדות החשוכים. הם מתקרבים ללונדון. אלכס ואחיו מדברים על אמא שלהם, על בעיות שיש לאחיו של אלכס במשרד ועל משחק כדורגל בסוף השבוע הקרוב, בינתיים העיר מתרוממת מתוך הישימון. כשהוא מציץ בין כתפי האחים, גרהרד רואה מבעד לשמשה הקדמית את לבה של לונדון בוער ואת חשכת נהר התמזה מבקעת אותו. הכביש המהיר מתפצל ונפרם והמכונית שוקעת אל שכונות מגורים יְשֵנוֹת, עמוסות בתים נמוכים. מתוך השכונות הם חוזרים ומטפסים אל העיר, אל ערוצי אספלט רחבים ובנייני אבן, שדרות עצים וסירות שעוגנות לאורך הנהר. הרחובות עמוקים יותר והבניינים יפים יותר משחשב. ״להתראות,״ המכונית בולמת, גרהרד יוצא וטורק את הדלת אחריו. אלכס ואחיו נעלמים.

גרהרד עומד מתחת לגשר, על גדת התמזה, ומסתכל אל הנהר. אני בלונדון. הוא מסתובב וחוצה את הכביש והולך אל כיכר פיקדילי. מגדלי העיר ובתי המידות מתנודדים מעליו כמו סוסים גבוהים. הוא הולך ומשתאה, מושיט את ידו ולא מגיע אל פעמוני הדלתות. מפתני הבתים מוגפים וחלונות הראווה אטומים וגאים. הוא מגיע סוף־סוף אל כיכר פיקדילי ואל אורות השלטים והמסכים. בכיכר התנועה סואנת לכל הכיוונים. גרהרד עוצר, מפר את צו התנועה של הכיכר. הוא חושב איך ימצא את הפונדק. אחרי כמה רגעים תנועת הכיכר משיגה אותו: ״עצרו את האיש הזה!״ צעקה מבהילה את גרהרד והוא מסתובב ורואה שוטר רץ ומתנפל על איש משתופף, דוחף אותו אל הקיר ובעזרת שוטר נוסף, שמצטרף אליו באיחור, כובל את ידי האיש באזיקים. גרהרד בוהה בשוטרים אך תשומת לבם של שאר עוברי האורח נתונה לדברים אחרים והאירוע נבלע בתזזית הכיכר. גרהרד ממשיך לחוג סביב הכיכר עד שהוא מוצא את הפונדק. הפקידה בדלפק המבואה מקבלת את פניו — ״מר ריכטר.״ חדרו חשוך ומלא. קול נשימות עולות ויורדות מסמן את מיטות הקומתיים הסמוכות לדפנות. גרהרד מוצא מיטה פנויה, מטפס בסולם ונשכב בה. הוא שוכב על הגב וחושב שהוא בלונדון, שהוא כאן.

מחר בערב, במוצאי שבת, גרהרד יצא לרקוד. הוא יתעה ברחובות החדים של שכונת שורדיץ׳, ייכנס למסיבת סווינג בסגנון שנות העשרים, ישתה קוקטייל ויצא חזרה אל הרחוב. הוא ילך עוד וייכנס למועדון לילה — הֶרְבָּל — יפקיד את מקטורנו בחדר המעילים וכערובה למקטורן יקבל כרטיס עם מספר. הוא ירקוד ואף יעז להתקרב, תוך כדי תנועה, אל מישהי, אישה, שנראה כי שמה לב אליו. אחרי כמה רגעים מעורפלים היא תתרחק ממנו והוא ירקוד עוד קצת לבדו, כדי להוכיח את עצמאותו, עד שיחליט, בעצמו ולא בגלל כישלונו, ללכת. גרהרד יחפש בכיסי מכנסיו ולא ימצא את הכרטיס עם המספר ולא יוכל לאסוף את המקטורן — ״תחזור מחר בבוקר,״ הם יאמרו לו בחדר המעילים. גרהרד יטפס במדרגות ויצא לרחוב וילך חזרה אל הפונדק. בדרך חזרה יהיה לו קר והוא יחשוב, ״טיפש.״ מחרתיים בבוקר, ביום ראשון, הוא יחזור לשורדיץ׳ ויחכה בבית קפה עד שהמועדון בו אבד המקטורן ייפתח. ״פראג״ — זה שם בית הקפה בו גרהרד יחכה. הוא יֵשב ליד החלון. בעשר בבוקר המועדון יפתח את שעריו לקראת המסיבה הראשונה ביום. גרהרד לא יורשה להיכנס ולחפש אחר המקטורן. הוא יכעס ויצעק וידרוש את כספו חזרה. הוא יתייאש והמלצר בפראג, בבית הקפה, יעודד אותו ויציע לו להתרשם מהשכונה. גרהרד ישוטט בפינות הרחובות ובגנים עד בוא הערב. דווקא אז, בעת השיטוט האבוד, משהו יקרה לו, אבל הוא לא יבין זאת. בערב הוא יטוס חזרה, ללא המקטורן.

עכשיו יום שישי, גרהרד ריכטר זה עתה הגיע ללונדון, לפונדק בכיכר פיקדילי, אחרי הנסיעה עם האחים אלכס, אחרי בתי הסוסים הגבוהים והנהר הבוער בלילה. הוא שוכב על הגב וחושב ״אני בלונדון״ ונרדם. הוא מתעורר אחרי כמה דקות לקול גניחה ארוכה: שניים מזדיינים במיטה מתחתיו.

.

 

6

Spiegel
(מראה)
גרהרד ריכטר
מדיה מעורבת, 2008.
עבודת מראה זו הוכנה במיוחד לקראת התערוכה הנוכחית. מראות הופיעו בעבודתו של גרהרד ריכטר מאז שנות השמונים המוקדמות בשל עניינו ביחס בין מציאות לבין מראית עין. תצלומים, דיוקנאות מצוירים ומראות, כולם, בדרכים שונות, מייצגים את מראית העין של נושאם. כמו דימויים מצולמים ומצוירים, הבבואה קרובה למציאות שהיא מייצגת אך שונה ממנה, אף על פי שאנחנו חושבים את מראית העין לאמיתית. "מראית עין, חזוּת," הוא אמר, "היא הנושא של חיי."
מתוך המדריך לתערוכה "גרהרד ריכטר — דיוקנאות", 26 בפברואר עד 31 במאי 2009, גלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון.

 

ביקרתי בגלריית הדיוקנאות הלאומית בשבעה באפריל 2009. בקצה המסדרון מצאתי את בבואתי בעבודת המראה המוזכרת לעיל. אולי אז נתפס בי השם ״גרהרד ריכטר״, כאשר פסעתי אל תוך אחת מעבודותיו. נלקחתי מעצמי והוקל לי. רוב הציורים בתערוכה היו ציורים של צילומים. היו שם ציורים של צילומי עיתונות משנות השישים, בשחור־לבן, ציורים של סצנות מתוך סרטי פורנו וציורים של צילומי משפחה פרטיים מתוך אלבומיו של ריכטר.

היה, למשל, ציור של צילום עיתונות של בריז׳יט בארדו. בארדו נראית יורדת במדרגות, ידה שלובה ביד אִמה וסביבן עיתונאים וצלמים משולהבים. בארדו לבושה בשמלה ארוכה, צמודה, מלכותית ובוהקת. צבעי הציור טושטשו בידי ריכטר ולא ניתן לזהות את פניה. ניכר שהיא מחייכת, אך תווי ההיכר שלה נבלעים בגוני האפור. שם הציור ״אֵם ובִתה״ או ״אישה יורדת במדרגות״ — איני זוכר איזה מהשניים — ובתווית ההסבר התנוסס שמה: ״בריז׳יט בארדו״. הבטתי בציור זמן־מה. אז הבטתי סביב. חל היפוך: תווי הפנים של האישה שעמדה לצדי נראו מטושטשים, חשאיים, ולעומתם תווי הפנים הקהים של בריז׳יט בארדו נראו ברורים, לא חסרים דבר. עכשיו, בהיזכרי ברגע ההוא, אף איני בטוח אם ביקרתי בתערוכה לבדי או שמא האישה שעמדה לצדי והתבוננה גם היא בציור היתה בת לווייתי.

בכל מקום שהייתי בלונדון, השארתי משהו. אני מנסה לחזור על עקבותי ולגלות היכן הייתי, עם מי ומה עוללתי. כמו עמי ותמי, בקצה סיפורִי נמצא בית ממתקים, עונג וסבל — לשם אני חוזר כדי לחלץ את עצמי. חוזר ושוכח. מי הייתי כשיצאתי משם, כשירדתי במדרגות גלריית הדיוקנאות הלאומית, כמו בריז׳יט בארדו בשמלה צמודה ובוהקת, הצלמים מתקהלים סביבה והיא זקופה, ידה שלובה ביד אמה?

 

.

עודד נעמן, "לימבו", כנרת זמורה ביתן, סדרת רוח צד, בשיתוף מכון הקשרים באוניברסיטת בן־גוריון, 2018.

.

עודד נאמן, "לימבו", כנרת זמורה ביתן, סדרת רוח צד, בשיתוף מכון הקשרים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2018.

 

.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת, בתרגומה החדש של אורטל אריכה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – שירה | חיק להיסדק בו

"חיק שרק בתוכו ניתן לחוות את הסדקים שבקיום מתגלם בשירים דרך פרטים ומצבים קונקרטיים, יומיומיים, פשוטים, שבילדות תקינה מתקבלים ללא תהייה או מודעות: שמיכה עוטפת במיטה, מיץ תפוזים, ידיעה שמישהו חושב עליך". צביה ליטבסקי על "איך עושה תהום" לאבישי חורי

bikoret-shira-53_715-537

גידי סמילנסקי, פרוטרט עצמי, שמן על בד, 210X180 ס"מ, 2014 (צילום: ליאת אלבלינג)

.

חֵיק לְהִסָּדֵק בּוֹ: על "איך עושה תהום" לאבישי חורי

מאת צביה ליטבסקי

 

גוזל

אֱלֹהִים נָפַל הַיּוֹם לָאֲדָמָה
כְּמוֹ גּוֹזָל מֵהָעֵץ בַּגִּנָּה
וְאֶל קְדֵרַת הָעֲנָנִים
נִשְׁפְּכוּ שָׁמַיִם.

וְיָכֹלְתִּי לִמְשׁוֹת אוֹתוֹ
בְּרַחֲמִים
וְהָרַגְלַיִם הַקְטַנּוֹת
שׁוּב לֹא נַעֲצוּ בִּי טְפָרִים
וּבִכְנָפַיִם שֶׁטֶּרֶם נִמְתְּחוּ
נִפְרְשֹוּ עֲתִידוֹת שָׁמַיִם.

 

שיר זה, אחד היפים בספר איך עושָה תהום מאת אבישי חורי, אוצר בתוכו את ההתמרה מחוויית ילדות קשה אל צמיחה ויכולת הכלה. ליכולת זו מעניק הדובר ממדים קוסמיים. אלוהים, שבחיקו כָּמֵהַּ המאמין לשכון כ"גָמוּל עלי אמו", הופך הוא עצמו לדמות פנימית נזקקת שביכולתו של האני להציל ולאמץ אל חיקו. אותה תהום פעורה של כאב הילדות הופכת לחלל מכיל וחומל. יתר על כן, בפני גוזל הנפש פתוח מכאן ואילך מעוף עתיר מרחבים. שיר זה מופיע בעמוד הלפני־אחרון בספר. ואמנם, ההיפוך הציורי של השמיים למים ב"קדירת עננים" – הפיכתה של סמכות אלימה ושרירותית לגוזל רך – אפשרי בזכות המבט האמיץ פנימה, אל התהום. מבט זה מוביל את הדובר ואת הקורא בדרך רבת ייסורים ומעקשים אל התכלית.

שמו של הספר, המופיע בשיר השני: "הָאִם אֶגְמֹר כְּמוֹ אַבָּא / […] / אֲשַֹחֵק עִם הַיֶּלֶד 'אֵיךְ עוֹשָֹה תְּהוֹם?'", על משקל השאלות "איך עושה פרה? איך עושה חתול?" המופנות לפעוטות, העלה בדעתי לראשונה שהתהום (הכאוס, הריק, התוהו) במיתוסים העתיקים מבטאת חוויה ילדית ראשונית של אֵימה, והבורא – הדמות ההורית – מקיף אותה ויוצר בה גבולות וסדרים.

בין שני שירים אלה, שתי נקודות ציון בזמן, נפרשת לפנינו מסכת ייסורים של ילדות עשוקה תוך ניסיון מתמיד ומעורר כבוד להעניק לה משמעות, היינו, לצרף את קרעי ההוויה הכאוטיים להליך סיפורי (נרטיב). תהליך זה אפשרי רק במבט לאחור. ילד אינו מודע לסבל קיומי. רק משלב הנפרדות בגיל ההתבגרות ניתן להתבונן בו, בסבל, וליצור עימו שיח. באומץ, מתוך אמונה אפריורית בקיומה של משמעות, שהדובר זכה לה מן הסתם מטעם ההשגחה הפרטית – המלאך הממונה על כל עשב ועשב בשיר הפותח – מביט הדובר בתהום סבלו.

ומה נורא יותר מהיעדר מענה להיזקקות הילדית? "[…] הֱיוֹתִי נִזְקָק כָּל כָּךְ // לְחֵיק לְהִסָּדֵק בּוֹ, לְשִׁיר שֶׁיִּכָּתֵב / עַל שְׁנוֹת אֵין־חֵיק", אותו חיק, מושא ערגתו של ביאליק ("וִיהִי חֵיקֵךְ / מִקְלַט רָאשִׁי / קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת"), חיק שרק בתוכו ניתן לחוות את הסדקים שבקיום מתגלם בשירים דרך פרטים ומצבים קונקרטיים, יומיומיים, פשוטים, שבילדות תקינה מתקבלים ללא תהייה או מודעות: שמיכה עוטפת במיטה, מיץ תפוזים, ידיעה שמישהו חושב עליך: "אֲנִי בַּמַּאֲפִיָּה, יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁבִּמְיֻחָד אַתָּה אוֹהֵב?"

היעדרו של החיק – כהכלה וכגבול גם יחד – מוביל לכינוי העצמי המבזה "הילד הזה", לבושה בגוף לנוכח יועצת בית הספר, בושה שאינה אלא שלילה עצמית, ולעג הילדים, החשים בה בלא מודע ומאמצים אותה בשמחה, משקף אותה מבחוץ. ה"כמיהה למחלות" חושפת אף היא את הצמא להתייחסות, למבט, למגע יד. וכממדיו הבלתי נתפסים של הכאב, כן זערוריותו השבירה של האני: "הַיֶּלֶד הַזֶּה / שֶׁאֵין לוֹ מַסְפִּיק עֵינַיִם לִבְכּוֹת עַל כָּל זֶה // אֵין מַסֶפִּיק יָדַיִם לְהִכָּמֵר עָלָיו / לְהַרְגִיעַ // … הַיֶּלֶד הַזֶּה / נֶעֱלָם בְּרֶגַע."

חשוב לציין שהמהלך הסיפורי אינו כרונולוגי. תמונות הילדות השדודה נשזרות גם בסיטואציות מאוחרות. חווית הכאב נוכחת ברצף החיים, קיימת ביסודם, בלתי ניתנת להכחדה. עד למדרגה מסוימת של גיבוש ההליך הסיפורי אנו שותפים לשיטוט בין התפרקות העצמי אל התוהו – "אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים נִפְרָטִים לְחָלָל […] / שְׁבִיל הֶחָלָב וְהַדָּם" – לבין דירה ריקה בבאר שבע, אם בוררת אורז, נרדמת על ספה בצהרי שבת, ארגזים, חלונות חסומים בגרוטאות. הבית מתפרק: חֲשָׁד לְבִצָּה מִתַּחַת לַמִרְצָפוֹת. / מַגְנֵט אַלִּים עַל הַמִּטָּה […] / אִבּוּד הַדֶּרֶךְ אֶל הַיְּצִיאָה.

הצורך הקמאי, הנורא בעוצמתו, לאם, שהאם הנוכחת אינה ממלאת, בא לידי ביטוי במשפט המצמית המטיל על הילד כביכול את תפקיד ההולדה (כבמונח הפסיכולוגי "ילד הורי"): "אִמָּא שֶׁלִּי בּוֹעֶטֶת מִבִּטְנִי / נוֹאֶשֶׁת כְּעֻבָּר", חוויה שהזעם ביסודה הוא בלתי נמנע; זעם על היעדר ההכלה, על העיוורון שבשנאת ההומואים, על האשמה שלא להגשים את ציפיות ההורים המקובעות והאטומות, על השימוש באורח החיים הדתי כמסך המאפשר התעלמות, הסבת פנים מן הייחודי שבאישיות ילדם; זעם אדיר, המוצא ביטוי במשאלה כגון זאת: "תִּפֹּל פָּרָה עַל שֻׁלְחַן הַחַג / יִשְֹרְפוּ הַנֵּרוֹת אֶת הַמַּפָּה, יִשָּׁפֵךְ הַיַּיִן –", או בווידוי אירוני: "אֲנִי מִצְטָעֵר לְגַלּוֹת שֶׁהַמִּפְלֶצֶת / גָּרָה אִתְכֶם בַּבַּיִת", שמחירו הנפשי הוא יתר הדחקה והתכחשות עצמית: "וַאֲנִי קָבַרְתִּי / אֶת הָהוֹמוֹ / עוֹד כַּמָה מַרְתְּפֵי אֵימָה / פְּנִימָה / בְּתוֹכִי".

עם האב מוצגת מערכת יחסים כושלת שאינה באה על תיקונה גם בניסיון לקשר מאוחר: "לֹא בָּא בְּמַגָּע וּמַגָּע / בִּי לֹא בָּא." תמציתיות הביטוי בשתי שורות אלה, במצלול מופלא, מעוררת התפעלות. ועם "הכמיהה והסלידה" נוכח מגע ידו של האב, בכל זאת "נִדְמֶה שֶׁכָּל הָעוֹמֵד מִלְּפָנַי, מֵאֲחוֹרַי וּמִצְּדָדַי / הוּא אַתָּה". האב נוכח בהיעדרו, ונראה שאין מכך מנוס.

ולמרות שאין להכחיד את התהום, הרי שההתבוננות בה מאפשרת את בניית העצמי על שפתה, ומתברר שבהרמת המבט ממנה והלאה נפתחים מרחבים חדשים ומפכה החיות המופנית אל הטבע ואל החוויה הארוטית. השלב הראשון לקראת התחדשות זו היא במחילה לעצמי הדחוי על ידיו שלו, באופן בלתי נמנע כפי שראינו: "אֲנִי סוֹלֵחַ לְעַצְמִי, שֶׁהָיִּיתִי נוֹחַ לִרְמִיסָה / פּוֹטֵר אוֹתִי מִנִּקְמָתִי." עמדה זו מעוררת כבוד בהיותה פרי של אינטרוספקציה אמיצה וקבלה. מתוך כך עובר אף הקורא תהליך קתרטי, הנובע מהכלת הכאב: "הָאָמְנָם הִתְחַפַּרְתָּ בִּי כָּכָה / צִדּוּק רִאשׁוֹן לְגוּפִי / וְהִתְנַשַּׁמְתִּי לְךָ מִלִּים וְהָיִּינוּ רַבֵּי זְרוֹעוֹת, מְתֻמְנָנִים […] / כְּשֶׁאֲדָמָה רְטֻבָּה בָּעֲצִיצִים / שֶׁהִשְׁקֵיתָ לִפְנֵי שֶׁתֵּצֵא / בּוֹרֵאת עֲבוּרֵנוּ מַחֲסֶה אַחַר מַחֲסֶה".

הילד הפנימי זוכה לשחרור, כאותו גוזל בשיר שהבאתי בראשית הדברים. הוא מתמכר לגילוי הבלתי פוסק של העולם, שאין בו חציצה בין חי לדומם, בין חיוך לדמעה: "יֵשׁ עֵינַיִם בְּבַקְבּוּק הַיַּיִן / שַׁבְרִירֵי אִישׁוֹן מִנְּשֹׁרֶת יָרֵחַ […] / כְּשֶׁכָּל הַחַי וְכָל הַמֵּת לָטַשׁ רָחַשׁ רָאָה / אֶפְשָׁרוּת שֶׁל שֶׁבֶר וּדְבַר־מָה הָמָה / בִּזְכוּכִיתִיּוּת שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לִדְמֹעַ וְלֹא מְבַקֶשֶׁת / תַּקָּנָה".

לא מדובר כאן בהדבקת שברים תוך שחזור, אלא בהתחדשות היכולת לחוות את החיים כאילו לא נפגעה מעולם. כך היא באה לידי ביטוי בשירים הטובים שבספר, באותם שנגעו לנפשי: "הַצְּרָעוֹת שְׁכוּרוֹת / מֵחָלָב מָתוֹק / וּמִיֹּפִי / […] // וּבְמִנְסָרַת עָלִים לְבָנִים־שְׁקוּפַים / קֶרֶן שֶׁמֶש / הִיא הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁבָּר / בָּעוֹלָם". וגם בדרך הזכורה לבית הכנסת של הילדות, כתיקון מבורך, כהיפוך מהיעדר למלאות: "'בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת', […] צִפּוֹר / שֶׁהִתְעוֹפְפָה מִדּוּד שֶׁמֶש / הִפְרִיחָה מוּלִי נְשָׁמָה יְתֵרָה".

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). ספר מסות חדש שלה, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות, יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

אבישי חורי, "איך עושה תהום", פרדס, 2018.

.

.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "בְּכוּר" לאסיף רחמים

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | בחיפה לא רוכבים על אופניים

"התחלתי ב'יומנה של אנה פרנק' ועברתי ל'מאה ילדים שלי', 'האי ברחוב הציפורים', ואפילו את 'הציפור הצבועה' קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות". סיפור מאת שרון גרינברג ליאור

proza-53_715-537

אליסיה שחף, פרח, טכניקה מעורבת – הדפס רשת, הדפסה על שקף וגזירות נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

צנוברים

מאת שרון גרינברג ליאור

.

שואה ישבה על ספסל עץ מול בית האבות שליד בית הספר, ברחוב מוצל האורנים שעל מדרכותיו חיפשתי צנוברים. פניה היו חרושי קמטים וזרועה המדולדלת הציצה משרוול מרשרש בעיגולים חומים וכחולים. דוגמת הבד הייתה זהה לזו של הווילון בחלון דירת השיכון שעזבנו לפני חודשים מעטים, קובייה אחת מקוביות דירות שהונחו זו על זו בבניינים שהלכו וכיסו את צלע ההר, שבעוד כמה שנים אלמד לשיר שהוא ירוק תמיד. בדירה החדשה בשכונה הוותיקה והמבוססת חלון גדול השקיף אל הים ואל חלומות על עתיד נטול עבר. שואה, שעל פניה חלפתי בכל יום כשחזרתי הביתה, אבן קהה לפיצוח צנוברים מוכנה בידי, הייתה העבר. זרועה הגיחה מהשרוול קמוטה ואיטית, כמו הצב שאבא הביא לי במקום האופניים שהבטיח. על אמתה נגלו מספרים כחולים. הכרתי אותם. גם לדודה רייזל מהשכונה הישנה, שלא הייתה אישה, אימא או דודה של אף אחד, היו כאלו. אחותי הגדולה טענה שדודה רייזל נראית כמו האדם הקדמון שבמוזיאון הפרהיסטורי בגן האם. אבא ואמא צחקו ואז כעסו ואמרו שאסור להגיד את זה. ידעתי שהמספרים הכחולים מסתירים סוד שהמבוגרים לא מסכימים לגלות.

שואה ישבה ליד זקן שהיה לו ריח של עובש וחליפת צמר חומה, אפילו שהיה כבר קצת אחרי פסח. הם התבוננו בשתיקה בתמונות באלבום שהזקן החזיק, ראשיהם מתנודדים קדימה ואחורה. הספקתי לראות צילומים נתונים במשולשים קטנים ושקופים, שמהם חייכו אלי בשחור־לבן שלושה ילדים קטנים. האלבום נסגר בחבטה והתמונות נחטפו ממני. הזקן בחליפה מלמל משהו לשואה, ידיו לופתות את האלבום. הם תקעו בי מבט, לא בגלל הפוני העקום שגזרתי לעצמי, אלא כי חשבו שאני סתם ילדה טיפשה בכיתה א שהמבט שלה ילכלך את הזיכרונות שבאלבום. התחלתי לרוץ, פניי בוערים והדמעות מוחזקות בכוח בעיניי. עצרתי רק כשהגעתי הביתה, ללטף את זנב, חתול החצר שהאכילה תיקי, השכנה ממול.

הזעתי כל הדרך בחזרה מהספרייה. כשהגעתי הביתה החלפתי את החולצה החמוצה. "שוב איבדת את הכרטיסייה?" אימא התפלאה. עניתי שלא. "אז למה שלא תיקחי אוטובוס בשני הכיוונים? הרי יש תחנה מול הבית". ובכל זאת, צעדתי לאורך רחוב מוריה פעמיים ביום, כשחזרתי מהספרייה. הצעידה האריכה את הדרך וסיפקה לי יותר זמן לקרוא. בקיץ ההוא, בגיל שתיים־עשרה, בכל יום בחופשה הגדולה קראתי שני ספרים, בבוקר ובערב. פנינה הספרנית כבר האמינה שאני קוראת את כל הספרים שאני שואלת, ונתנה לי לבחור איזה ספרים שרציתי. התחלתי ב"יומנה של אנה פרנק" ועברתי ל"מאה ילדים שלי", "האי ברחוב הציפורים", ואפילו את "הציפור הצבועה" קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות: גם אני הייתי ניצולה. אשמה בחיים, בהנאות הקיץ, ששיאן ספר ביד ואשכול ענבים בצידו. צעדתי לאט ברחוב מוריה, המדרכות נמסות, מתעלמת מחזיתות הבתים שהפכו לאיטן לעסקים קטנים, דורכת על צנוברים אקראיים שיבשו על המדרכה, ראשי תקוע בספר. עברתי בכיכר ספר, המשכתי דרך גן יצחק, הנהנתי לאימא של מיכל, שישבה עם אחותה התינוקת ועוד כמה אימהות תאבות צל, ועקפתי את המכולת של אבי הגנב, שרימה אותי בעודף. כשירדתי במדרגות הקיצור הפסקתי לקרוא. הצצתי דרך הגדר אל בית העץ. את הגן הענק שהקיף אותו קישטו מזרקת אבן ובריכת לוטוסים. סיפרו שבנו אותו מקורות שהביאו מגרמניה, עוד לפני המלחמה, ושגרות בו תאומות זקנות ומשוגעות, אך מעולם לא ראיתי אדם נכנס או יוצא מהבית. התקדמתי לאורך שיח הלנטנה. האופניים של עודד, השכן, נשענו על חומת האבן שבכניסה, מושב עור מבריק והילוכים. עוד שנה או שנתיים אחסוך די כסף מהשמרטפות ואקנה לי אופניים. המשפט הקבוע של אבא, "בחיפה לא רוכבים על אופניים בגלל העליות", היה נכון בחלקו, ובעיקרו כיסוי לעובדה שלא ידע לרכוב ולא יוכל ללמד אותי. צעדים כבדים וקריאת "מה נשמע?" הקפיצו אותי. יניב, הבן של תיקי, התקרב בהליכה מתנודדת, הטרנזיסטור הנצחי דבוק לו לאוזן. "מה נשמע?" שאל שוב כשחלף על פניי, הכלב שלו, אוסו, מכשכש בעקבותיו. "בסדר", עניתי, למרות שידעתי שימשיך לשאול שוב ושוב, בלי קשר לתשובה, עד שיבלע בפתח הבניין שלו. ככה הוא חזר מהמלחמה האחרונה. הבן של המחנכת שלי, גאולה, לא חזר.

הוא לא אוהב אותי. קרסתי על מצע המחטים הלחות בפישוט איברים. קרעי העננים האפורים נגלו ברווחים שבין מפגשי הצמרות. חורשת האורנים הזו באמצע הדרך בין התיכון והבית הייתה הסוד של שנינו. האם עבר שם במקרה, מנסה למצוא קיצור למרכז הכרמל הרועש, שממנו ברחתי? כשעבר שם לראשונה הוא ירד מתנשף מהאופניים והביט בי, שעונה על העץ עם הספר. התפללתי שלא ישאל אותי למה אני הולכת דווקא דרך החורשה ולא עם כולם או למה אין לי אופניים, ואצטרך לשקר כי לא אוכל לגלות את האמת, שאינני יודעת לרכוב. מה את קוראת? שאל וצנח לידי, חולצת התכלת שלו מדיפה ריח תוקפני שדווקא נעם לאפי. לא ידעתי להסביר, וכתשובה קראתי בשלמותו את השיר שבגללו סחבתי את הספר הזה מהמדף של הרוזנמנים, שאצלם עשיתי בייביסיטר אתמול. על הילד שמרים ידיים בתמונה מהשואה, ועל הילדה שמציירת לו שפם וציפור. ההבעה שלבשו פניו אמרה לי שגם הוא לא ידע שאפשר לחשוב ככה, לכתוב ככה, על השואה, ובכלל. הוא המשיך לבוא אל החורשה בכל יום, שומט את האופניים ומתיישב לידי, שואל שאלות על הספרים שקראתי, צוחק מההומור השחור שלי, מספר לי שטויות על האחים שלו. בבית הספר, בהפסקות, התעלם ממני, צחק בקול גס עם החבורה שלו, שעוצבה בתבנית זוגות, תיבת נוח אנושית. הם נפגשו בערבים בפיצה שבמרכז הכרמל. שיערתי שגם הוא רוכב לשם, לבדו.

ידיי התחפרו באדמה, נצבעות במעטה הגירי של צנוברים אבודים שהסתתרו בין המחטים כמו צימוקים בעוגה. שנאתי צימוקים. הוא לא יבוא. ראיתי אותו בהפסקה, מחובק עם תמר היפה, שגרה בדניה. הוא ראה שאני מסתכלת והמשיך לנשק אותה. מה אכפת לי, חשבתי. תיכף הכול ייגמר. עוד שנה אתגייס ומתי בכלל אגיע לשכונה, לעיר הזו. עצמתי את העיניים. העננים נמחקו אבל ידעתי שהם שטים מעליי.

הגשם תלש את מודעת האבל, חושף את שרידי המודעה שתחתיה. ניסיתי להצמיד אותה אל גדר האבן. "מצטערת על אבא", אמרה אישה שירדה מהבית, מחזיקה ילדה בכל יד. "על שניהם", הוסיפה. "זה נורא לאבד ככה הורים, אחד אחרי השני". הנהנתי תודה. עליתי בכבדות לקומה השנייה. לפחות את ההיריון הזה העברתי בחורף. בשבוע הבא אבוא עם הארגזים. הבטתי מהחלון. נופו של האורן, שעל הגזע שלו פתחתי את הסנטר במשחק מחבואים עם מיכל, התעצם. הוא כיסה את האופק. ענפיו, היתומים מאצטרובלים, החביאו את הים. נגעתי בסנטר. הצלקת נבלעה ונספגה בעור לפני שנים. השקפתי קדימה, מופתעת כמו תמיד מהפרויקט הנוצץ שכבר שנים החליף את בית העץ. המכוניות הצטופפו ברחוב החשוף, שמרבית עציו נעקרו כשהרחיבו את בית האבות של עולי מרכז אירופה, כשהעבירו אליו את שאריות זקני הסביבה. על המדרכה הסדוקה גבר רץ לצד ילדה על אופניים. רוח קרה נכנסה מהרחוב, מצליפה בפני הרטובים. פתאום הבנתי שלעולם כבר לא אדע לרכוב.

 

שרון גרינברג ליאור, תסריטאית ("פלורנטין", טיפול נמרץ" ועוד), כותבת שירה ופרוזה. יצירותיה ראו אור בקובצי שירה, כתבי עת ואסופות מקוונות. בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יצירתית מאוניברסיטת בן גוריון, ובוגרת לימודי ביבליותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 28 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אימא לחוד", סיפור מאת שחר מדמון

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מצעד הגאווה הראשון: כש"נעימים" ו"נעמות" צעדו בתל אביב

סיפורה של מחאת הלהט"ב הפומבית הראשונה

מצעד הגאווה הראשון

מצעד הגאווה ב-1979 בתל אביב

באמצע שנות השבעים מעמדה של קהילת הלהט"ב בישראל היה בכי רע. במציאות הישראלית סבלו הומואים ולסביות מנידוי חברתי ומיחס שלילי. על מצבם אפשר ללמוד בראש ובראשונה מקיומו של סעיף בחוק שאסר על פעילות מינית הומוסקסואלית. החוק אומנם כמעט שלא נאכף בעקבות הנחיות שניתנו כבר בשנות ה-50, אך הוא משקף את הלך הרוח הציבורי כלפי להט"בים. המאבק ארוך השנים לביטולו נמשך עד 1988, אז נמחק הסעיף לחלוטין מחוק העונשין.

גם יחס התקשורת לא היה חיובי כלפי חברי הקהילה, ודימוים היה בשפל. כתבה משנת 1974 העוסקת בטיפול ב"נוער שוליים" בירושלים, מתארת הומוסקסואלים כאיום כלפי נערים:

1
(דבר, 26 באוגוסט, 1974)

 

גם בשלב מאוחר יותר נקשרו ההומוסקסואלים בכותרות לא מחמיאות, בלשון המעטה, והופיעו לא מעט במדור הפלילים:

1
(מעריב, 7 בנובמבר, 1989)

 

1
(מעריב, 14 ביוני, 1989)

אפילו בידיעות חיוביות לכאורה, כמו זו המספרת על העלאת מחזה העוסק בחייהם של להט"בים, הנימה המסוייגת עולה מן הכתוב. מפיק המחזה כמעט מתנצל על הבחירה בנושא "השערורייתי":

1
(דבר, 6 בינואר, 1970)

 

על רקע התמונה המצטיירת קל להבין מדוע רוב הלהט"בים בישראל חיו בארון. זו הייתה הקרקע שעליה צמחה "האגודה לשמירת זכויות הפרט", שמה הראשון של "האגודה למען הלהט"ב" שהוקמה ב-1975. השם המעורפל נבחר כדי שלא להיתפס כמי שמעודדים עבירה על החוק שעדיין היה בתוקף. בשנים הראשונות להקמת האגודה סירבו רוב חבריה להתראיין בשמם המלא ולהצטלם לכתבות, ובכמה מקרים צולמו בתחפושת ובקולות מעוותים.

דוגמה יוצאת דופן לשילוב המוזר בין זרמי הפתיחות לבין הדימוי הירוד בקרב הקהל הרחב אפשר לראות בתשובתה של "כוהנת הנימוסים", חנה בבלי, לשאלה שהיום אף לא הייתה מתקבלת על הדעת: "מה לעשות אם השכנים הם להט"בים?". גם התשובה הייתה מעוררת גלי מחאה גדולים בימינו:

1

1
(מעריב, 16 בינואר 1979)

 

מסיבה זו עוררה ההפגנה הגדולה הפומבית הראשונה של קהילת הלהט"ב עניין רב כל כך. היו מעט מחאות קודמות שעשויות להיקרא "מצעד הגאווה הראשון בישראל", אך זו הייתה הגדולה שבהן. ב-20 ביולי 1979, יום שישי בצוהריים, התכנסו כמה עשרות מחברי הקהילה בכיכר מלכי ישראל דאז למחאה שדרשה שוויון זכויות ואת הזכות לחיות בגלוי. כבר בימים שקדמו להפגנה החלה התקשורת לסקר בהרחבה את המתעתדים לצעוד:

 

1
(מעריב, 17 ביולי, 1979)

 

1
(דבר, 17 ביולי, 1979)

 

1
(מעריב, 19 ביולי 1979)

 

את ההפגנה הפומבית הוביל סיוון מלכיאור, מי שהיה באותה עת יו"ר האגודה לשמירת זכויות הפרט. כוח מניע גדול נוסף של המחאה ההיא הייתה קהילת "בני אברהם" המייצגת להט"בים יהודים בארה"ב. חבריה קידמו מחאה לאחר שלא התאפשר להם לקיים כנס להט"בי בישראל. רבים מהמשתתפים באותה הפגנה היו אמריקנים.

מלכיאור הוא גם מי שהוביל את השימוש במושגים "נעימים" ו"נעמות". המושגים החדשים, הסבירו המארגנים: "נועדו להחדיר מונח חדש, שאינו מדגיש את הצד המיני ביחסים בין בני הזוג מאותו המין, אלא גם את הצד הרגשי". המילים "נעימים ונעימות" אכן שלטו בסיקור של אותה הפגנה ראשונית, אך השימוש בהן גווע מהר מאוד לאחר מכן. האם אפשר להטיל את האשמה בכך על בעלות השם נעמה? מכתב של אם מודאגת הגיע למערכת "מעריב":

1
(מעריב, 1 באוגוסט, 1979)

 

ההפגנה עצמה סוקרה בערוץ הראשון (והיחיד אז) בכתבה קצרה של הכתב מוקי הדר שהתלווה למפגינים. היא שודרה זמן קצר לאחר מכן במגזין "יומן". בכתבת הטלוויזיה צוטטו בעיקר עוברי אורח שהסתייגו ממנה, אולם על פי הדיווחים מקצת הקהל גם הגיע כדי לתמוך. תוכלו לצפות בה (אורכה פחות משלוש דקות) כאן:

 

זוהי הצצה קטנה לאופי הסיקור התקשורתי את הקהילה הגאה לאורך השנים בישראל. אין ספק שעשינו דרך ארוכה מאז.