.
חֵיק לְהִסָּדֵק בּוֹ: על "איך עושה תהום" לאבישי חורי
מאת צביה ליטבסקי
גוזל
אֱלֹהִים נָפַל הַיּוֹם לָאֲדָמָה
כְּמוֹ גּוֹזָל מֵהָעֵץ בַּגִּנָּה
וְאֶל קְדֵרַת הָעֲנָנִים
נִשְׁפְּכוּ שָׁמַיִם.
וְיָכֹלְתִּי לִמְשׁוֹת אוֹתוֹ
בְּרַחֲמִים
וְהָרַגְלַיִם הַקְטַנּוֹת
שׁוּב לֹא נַעֲצוּ בִּי טְפָרִים
וּבִכְנָפַיִם שֶׁטֶּרֶם נִמְתְּחוּ
נִפְרְשֹוּ עֲתִידוֹת שָׁמַיִם.
שיר זה, אחד היפים בספר איך עושָה תהום מאת אבישי חורי, אוצר בתוכו את ההתמרה מחוויית ילדות קשה אל צמיחה ויכולת הכלה. ליכולת זו מעניק הדובר ממדים קוסמיים. אלוהים, שבחיקו כָּמֵהַּ המאמין לשכון כ"גָמוּל עלי אמו", הופך הוא עצמו לדמות פנימית נזקקת שביכולתו של האני להציל ולאמץ אל חיקו. אותה תהום פעורה של כאב הילדות הופכת לחלל מכיל וחומל. יתר על כן, בפני גוזל הנפש פתוח מכאן ואילך מעוף עתיר מרחבים. שיר זה מופיע בעמוד הלפני־אחרון בספר. ואמנם, ההיפוך הציורי של השמיים למים ב"קדירת עננים" – הפיכתה של סמכות אלימה ושרירותית לגוזל רך – אפשרי בזכות המבט האמיץ פנימה, אל התהום. מבט זה מוביל את הדובר ואת הקורא בדרך רבת ייסורים ומעקשים אל התכלית.
שמו של הספר, המופיע בשיר השני: "הָאִם אֶגְמֹר כְּמוֹ אַבָּא / […] / אֲשַֹחֵק עִם הַיֶּלֶד 'אֵיךְ עוֹשָֹה תְּהוֹם?'", על משקל השאלות "איך עושה פרה? איך עושה חתול?" המופנות לפעוטות, העלה בדעתי לראשונה שהתהום (הכאוס, הריק, התוהו) במיתוסים העתיקים מבטאת חוויה ילדית ראשונית של אֵימה, והבורא – הדמות ההורית – מקיף אותה ויוצר בה גבולות וסדרים.
בין שני שירים אלה, שתי נקודות ציון בזמן, נפרשת לפנינו מסכת ייסורים של ילדות עשוקה תוך ניסיון מתמיד ומעורר כבוד להעניק לה משמעות, היינו, לצרף את קרעי ההוויה הכאוטיים להליך סיפורי (נרטיב). תהליך זה אפשרי רק במבט לאחור. ילד אינו מודע לסבל קיומי. רק משלב הנפרדות בגיל ההתבגרות ניתן להתבונן בו, בסבל, וליצור עימו שיח. באומץ, מתוך אמונה אפריורית בקיומה של משמעות, שהדובר זכה לה מן הסתם מטעם ההשגחה הפרטית – המלאך הממונה על כל עשב ועשב בשיר הפותח – מביט הדובר בתהום סבלו.
ומה נורא יותר מהיעדר מענה להיזקקות הילדית? "[…] הֱיוֹתִי נִזְקָק כָּל כָּךְ // לְחֵיק לְהִסָּדֵק בּוֹ, לְשִׁיר שֶׁיִּכָּתֵב / עַל שְׁנוֹת אֵין־חֵיק", אותו חיק, מושא ערגתו של ביאליק ("וִיהִי חֵיקֵךְ / מִקְלַט רָאשִׁי / קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת"), חיק שרק בתוכו ניתן לחוות את הסדקים שבקיום מתגלם בשירים דרך פרטים ומצבים קונקרטיים, יומיומיים, פשוטים, שבילדות תקינה מתקבלים ללא תהייה או מודעות: שמיכה עוטפת במיטה, מיץ תפוזים, ידיעה שמישהו חושב עליך: "אֲנִי בַּמַּאֲפִיָּה, יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁבִּמְיֻחָד אַתָּה אוֹהֵב?"
היעדרו של החיק – כהכלה וכגבול גם יחד – מוביל לכינוי העצמי המבזה "הילד הזה", לבושה בגוף לנוכח יועצת בית הספר, בושה שאינה אלא שלילה עצמית, ולעג הילדים, החשים בה בלא מודע ומאמצים אותה בשמחה, משקף אותה מבחוץ. ה"כמיהה למחלות" חושפת אף היא את הצמא להתייחסות, למבט, למגע יד. וכממדיו הבלתי נתפסים של הכאב, כן זערוריותו השבירה של האני: "הַיֶּלֶד הַזֶּה / שֶׁאֵין לוֹ מַסְפִּיק עֵינַיִם לִבְכּוֹת עַל כָּל זֶה // אֵין מַסֶפִּיק יָדַיִם לְהִכָּמֵר עָלָיו / לְהַרְגִיעַ // … הַיֶּלֶד הַזֶּה / נֶעֱלָם בְּרֶגַע."
חשוב לציין שהמהלך הסיפורי אינו כרונולוגי. תמונות הילדות השדודה נשזרות גם בסיטואציות מאוחרות. חווית הכאב נוכחת ברצף החיים, קיימת ביסודם, בלתי ניתנת להכחדה. עד למדרגה מסוימת של גיבוש ההליך הסיפורי אנו שותפים לשיטוט בין התפרקות העצמי אל התוהו – "אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים נִפְרָטִים לְחָלָל […] / שְׁבִיל הֶחָלָב וְהַדָּם" – לבין דירה ריקה בבאר שבע, אם בוררת אורז, נרדמת על ספה בצהרי שבת, ארגזים, חלונות חסומים בגרוטאות. הבית מתפרק: חֲשָׁד לְבִצָּה מִתַּחַת לַמִרְצָפוֹת. / מַגְנֵט אַלִּים עַל הַמִּטָּה […] / אִבּוּד הַדֶּרֶךְ אֶל הַיְּצִיאָה.
הצורך הקמאי, הנורא בעוצמתו, לאם, שהאם הנוכחת אינה ממלאת, בא לידי ביטוי במשפט המצמית המטיל על הילד כביכול את תפקיד ההולדה (כבמונח הפסיכולוגי "ילד הורי"): "אִמָּא שֶׁלִּי בּוֹעֶטֶת מִבִּטְנִי / נוֹאֶשֶׁת כְּעֻבָּר", חוויה שהזעם ביסודה הוא בלתי נמנע; זעם על היעדר ההכלה, על העיוורון שבשנאת ההומואים, על האשמה שלא להגשים את ציפיות ההורים המקובעות והאטומות, על השימוש באורח החיים הדתי כמסך המאפשר התעלמות, הסבת פנים מן הייחודי שבאישיות ילדם; זעם אדיר, המוצא ביטוי במשאלה כגון זאת: "תִּפֹּל פָּרָה עַל שֻׁלְחַן הַחַג / יִשְֹרְפוּ הַנֵּרוֹת אֶת הַמַּפָּה, יִשָּׁפֵךְ הַיַּיִן –", או בווידוי אירוני: "אֲנִי מִצְטָעֵר לְגַלּוֹת שֶׁהַמִּפְלֶצֶת / גָּרָה אִתְכֶם בַּבַּיִת", שמחירו הנפשי הוא יתר הדחקה והתכחשות עצמית: "וַאֲנִי קָבַרְתִּי / אֶת הָהוֹמוֹ / עוֹד כַּמָה מַרְתְּפֵי אֵימָה / פְּנִימָה / בְּתוֹכִי".
עם האב מוצגת מערכת יחסים כושלת שאינה באה על תיקונה גם בניסיון לקשר מאוחר: "לֹא בָּא בְּמַגָּע וּמַגָּע / בִּי לֹא בָּא." תמציתיות הביטוי בשתי שורות אלה, במצלול מופלא, מעוררת התפעלות. ועם "הכמיהה והסלידה" נוכח מגע ידו של האב, בכל זאת "נִדְמֶה שֶׁכָּל הָעוֹמֵד מִלְּפָנַי, מֵאֲחוֹרַי וּמִצְּדָדַי / הוּא אַתָּה". האב נוכח בהיעדרו, ונראה שאין מכך מנוס.
ולמרות שאין להכחיד את התהום, הרי שההתבוננות בה מאפשרת את בניית העצמי על שפתה, ומתברר שבהרמת המבט ממנה והלאה נפתחים מרחבים חדשים ומפכה החיות המופנית אל הטבע ואל החוויה הארוטית. השלב הראשון לקראת התחדשות זו היא במחילה לעצמי הדחוי על ידיו שלו, באופן בלתי נמנע כפי שראינו: "אֲנִי סוֹלֵחַ לְעַצְמִי, שֶׁהָיִּיתִי נוֹחַ לִרְמִיסָה / פּוֹטֵר אוֹתִי מִנִּקְמָתִי." עמדה זו מעוררת כבוד בהיותה פרי של אינטרוספקציה אמיצה וקבלה. מתוך כך עובר אף הקורא תהליך קתרטי, הנובע מהכלת הכאב: "הָאָמְנָם הִתְחַפַּרְתָּ בִּי כָּכָה / צִדּוּק רִאשׁוֹן לְגוּפִי / וְהִתְנַשַּׁמְתִּי לְךָ מִלִּים וְהָיִּינוּ רַבֵּי זְרוֹעוֹת, מְתֻמְנָנִים […] / כְּשֶׁאֲדָמָה רְטֻבָּה בָּעֲצִיצִים / שֶׁהִשְׁקֵיתָ לִפְנֵי שֶׁתֵּצֵא / בּוֹרֵאת עֲבוּרֵנוּ מַחֲסֶה אַחַר מַחֲסֶה".
הילד הפנימי זוכה לשחרור, כאותו גוזל בשיר שהבאתי בראשית הדברים. הוא מתמכר לגילוי הבלתי פוסק של העולם, שאין בו חציצה בין חי לדומם, בין חיוך לדמעה: "יֵשׁ עֵינַיִם בְּבַקְבּוּק הַיַּיִן / שַׁבְרִירֵי אִישׁוֹן מִנְּשֹׁרֶת יָרֵחַ […] / כְּשֶׁכָּל הַחַי וְכָל הַמֵּת לָטַשׁ רָחַשׁ רָאָה / אֶפְשָׁרוּת שֶׁל שֶׁבֶר וּדְבַר־מָה הָמָה / בִּזְכוּכִיתִיּוּת שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לִדְמֹעַ וְלֹא מְבַקֶשֶׁת / תַּקָּנָה".
לא מדובר כאן בהדבקת שברים תוך שחזור, אלא בהתחדשות היכולת לחוות את החיים כאילו לא נפגעה מעולם. כך היא באה לידי ביטוי בשירים הטובים שבספר, באותם שנגעו לנפשי: "הַצְּרָעוֹת שְׁכוּרוֹת / מֵחָלָב מָתוֹק / וּמִיֹּפִי / […] // וּבְמִנְסָרַת עָלִים לְבָנִים־שְׁקוּפַים / קֶרֶן שֶׁמֶש / הִיא הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁבָּר / בָּעוֹלָם". וגם בדרך הזכורה לבית הכנסת של הילדות, כתיקון מבורך, כהיפוך מהיעדר למלאות: "'בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת', […] צִפּוֹר / שֶׁהִתְעוֹפְפָה מִדּוּד שֶׁמֶש / הִפְרִיחָה מוּלִי נְשָׁמָה יְתֵרָה".
צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). ספר מסות חדש שלה, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות, יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.
.
אבישי חורי, "איך עושה תהום", פרדס, 2018.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "בְּכוּר" לאסיף רחמים
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
