ריאיון | לחצות את אמריקה באוטובוס ולחזור כדי לספר

"באותו לילה התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, 'בארי כהן בדרכים', שבו בארי כהן, מנהל קרן גידור, מחליט לברוח מניו יורק באוטובוס גרייהאונד ולחפש את אהבתו האבודה". גארי שטיינגרט מספר על ספרו החדש ועל המסע שקדם לו, בריאיון לדפנה לוי וברשימה פרי עטו

reayon-53_715-537

גארי שטיינגרט (צילום: בריג'יט לאקומב)

.

ריאיון עם גארי שטיינגרט – ואחריו רשימה שכתב

מאת דפנה לוי

 

לבארי כהן, גיבור ספרו החדש של גארי שטיינגרט, בארי כהן בדרכים, יש פתרון מקורי לבעיית הפערים הכלכליים־מעמדיים הבלתי נסבלים בארצות הברית: רולקס לכל ילד עני. היוזמה הזו היא סוג של טקס היטהרות שכהן, כלכלן שהמיר את חיי הנפש שלו בחיי מותרות, מנסה לבצע. בהמשך נסיבות חייו של כהן משתנות והוא נאלץ להתחכך באותם חלקים באמריקה שההתעשרות שלו אמורה הייתה להגן עליו מפניהם, והוא יספק לשטיינגרט שפע של הזדמנויות לבקר את הגזענות, את אלימות המשטרה, את מצביעי טראמפ, את רמיסת כבוד האדם ואת כל אותם זרמים שמאיימים לסחוף את ארצו לאבדון.

שטיינגרט כותב ספרים מצחיקים במיוחד, אף שהם ספוגים חזונות דיסטופיים ותמיד מרחפת מעליהם איזו עננה כבדה, שמפתה לייחס אותה לעובדה שהוא בעצם נולד למשפחה יהודית בסן פטרסבורג, הגיע עם הוריו לארצות הברית כשהיה בן שבע אבל שמר על מבטא רוסי כבד עד גיל ההתבגרות, ועל פי כתיבתו גם מעולם לא נפרד מראיית העולם הפסימית־טרגית הרוסית. שטיינגרט למד לימודים סובייטיים וספריו הקודמים (המדריך לרוסי המתחיל, אבסורדיסטן, סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד וכישלון קטן) הכילו כולם מרכיבים אישיים מאוד ונגעו כך או אחרת בהגירה. בארי כהן הוא הגיבור הראשון שלו שאינו מהגר. כן, הוא יהודי, אבל השורשים שלו נטועים היטב באמריקה, ואם הוא מתגעגע, הרי זה לא למקום רחוק וכמעט מיתולוגי, אלא לאמריקה שהולכת ומתפוררת לנגד עיניו.

בארי כהן האמור הוא מנהל קרן גידור, עשיר להחריד, שנמלט מחייו ומניו יורק, עולה על אוטובוס "גרייהאונד" – האוטובוס שרק מי שמעולם לא נזקק לו מצמיד לו בקלות הילה רומנטית – ונוסע לחפש את אהובתו מהקולג' המתגוררת באל פאסו. הוא נוטש מאחור את אשתו, שמנהלת רומן עם סופר מגוואטמלה, ואת בנו האוטיסט. במהלך המסע הוא עושה את כל מה שמעולם לא העז לעשות: לנהל שיחות אמיתיות עם אדם שחור ולשקול לאמץ אותו, להיכנס לסניף של וולמארט, לקנות קוק ולהגות את תוכנית חלוקת שעוני היוקרה לילדים עניים, כדי ללמד אותם על משמעות החיים. ואט־אט הוא הולך ומתמוטט נפשית.

 

הספר החדש שלך מתרחש כאן ועכשיו, וכתבת אותו בזמן אמיתי, ב-2016, בזמן ההתמודדות בין קלינטון וטראמפ. בעבר עסקת בזיכרונות רחוקים, ממרחק של שנים. מה גרם לך לוותר על נקודת התצפית הזו ולעסוק בהווה בעודו מתרחש?

עוד לפני שידעתי מה יקרה ב-2016, חשבתי שזו תהיה שנה חשובה. הרגשתי שהעולם פונה לכיוון מוזר, בגלל הברקזיט והעלייה של הימין הקיצוני ברחבי מזרח אירופה, ולאחר מכן גם במערבה. בכל הספרים שלי אני עוסק בלאומנות קיצונית, והרגשתי שהלאומנות הזו הגיעה לאמריקה בעוצמה גדולה.

בארי כהן מגלה בדרכים אמריקה שדומה מאוד לדיסטופיה שכתבת ב"אבסורדיסטן".

באמריקה האמיתית יש חלקים שממש לקוחים מאבסורדיסטן. תיירים חושבים שארצות הברית היא ניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי ביץ', אבל אלה רק מאחזים זעירים. רוב המדינה היא מקום מוזר. מקום שיודע שימיו היפים כבר מאחוריו, ומרכזי האוכלוסייה העצומים האלה שואבים אליהם את כל העושר שלו. פייסבוק, שהפך לאוניברסיטה של ממש, מלמד אותם שמהגרים, שמאלנים ו"גלובליסטים" אשמים במצב המייאש הזה.

 

שטיינגרט הוא מן הסופרים הבודדים המצליחים לכתוב ביקורת חברתית מושחזת, במעטה של הומור מושחז לא פחות, ובכל זאת רשימת הפרסים שלו ארוכה והוא נכלל תכופות ברשימת הסופרים המשובחים של הניו יורק טיימס, הגארדיאן, הוושינגטון פוסט וטיים מגזין. קשה לחשוב על עוד סופר הומוריסטי שאנשי ספרות מתייחסים לכתיבתו ברצינות, מלבד אולי האוורד ג'ייקובסון הבריטי, שעשה היסטוריה כשהיה ב-2010 לראשון הכותבים ההומוריסטים שזכה בפרס הבוּקֶר.

כהן הוא הגיבור השטיינגרטי הראשון שאינו בן למהגרים, אינו מגיע מתרבות אחרת והאנגלית היא שפת אמו. למרות זאת, קל לזהות בו ניחוחות של מהגר: הוא מנסה להתעשר אבל מתקשה לפענח את התרבות ואת הסביבה של עשירי מנהטן, הוא מרגיש אבוד. אף שהוא מתגורר בבניין דירות מפואר, בדירה מתחת לרופרט מרדוק, הוא לא תמיד מבין את שפתם של המולטי־מיליונרים הללו, והוא נוסטלגי. מאוד. שטיינגרט אומר שבניו יורק הוא אינו מרגיש מהגר, ולו משום שלמעלה ממחצית תושבי העיר נולדו במקום אחר, כמותו, או נולדו להורים מהגרים. הוא מרגיש זר מאוד במקומות אחרים בארצות הברית, "שם תמיד היו שנאה וגזענות, אבל עכשיו מותר לומר את זה בקול רם, ושאר האוכלוסייה עוצמת עיניים."

 

מכל הדמויות שכתבת נגעה לליבי במיוחד סימה, אשתו של בארי. וההתמודדות שלה עם העובדה שהבן שלהם אוטיסט.

לא היה לי קשה לכתוב אותה. כבר כתבתי בעבר דמויות נשיות, בנות של מהגרים. רוב חבריי לכיתה בתיכון היו סינים, קוריאנים והודים, וגם מעט רוסים, ואני מרגיש לגמרי בבית כשאני כותב על נשים כאלה, שאפתניות נורא, שתמיד מנסות לרצות את ההורים שלהן. הן תמיד ריתקו אותי, והיה לי ברור שעבור אישה כזו ילד שיש לו מגבלה או נכות עלול להיתפס ככישלון אישי. זה נורא. זה בלתי נסלח בעיניי, זה חלק מהעיוותים בחיים של עשירים במקומות כמו מנהטן. לכן הרגשתי שאני חייב לכתוב על זה.

 

התחקיר של שטיינגרט לפני כתיבת בארי כהן בדרכים כלל ארבעה חודשים של שוטטות בעיירות שלא הכיר, באוטובוס (ראו רשימתו בסוף הריאיון), והתחככות קרובה עם מנהלי קרנות גידור ועם עשירי ניו יורק. בראיונות קודמים הוא שב ואמר שכשגדל בקווינס הוא רצה נואשות להתעשר, אבל למזלו לא היה טוב מספיק במתמטיקה. הוא נאלץ לשחק בקלפים האחרים שהיו לו – מבטא רוסי ועבר מעניין – ולפתח בוז מבוקר כלפי מי שכן התעשרו. הבוז הזה ניכר היטב בספרו. ולא רק כשהוא מכריח את הגיבור שלו לשתות ויסקי יפני שעולה עשרות אלפי דולרים, לא לזכור את שמות הנשים בחייו, להמציא משחק קלפים שכדי לנצח בו ילדים צריכים לזכור את מקומם של מילארדרים ברשימת פורבס, או לנסות לסחוט טובות מיניות באמצעות סיפורי התמסכנות.

 

נתת לבארי עולם פנימי שטחי מאוד במונחים אינטלקטואלים. האם הוא מייצג של דור שכבר אינו מעריך יצירות ספרות גדולות? אתה חושב שלספרות יש עדיין כוח לעורר השראה ואולי להוביל לשינויים חברתיים ופוליטיים?

ספרות, לפחות בארצות הברית, היא מפעל תרבותי קטן מאוד. היכולת לשבת ולקרוא ספר מהתחלה ועד הסוף בשבוע או פחות מזה זו כמעט מותרות. פיליפ רות' כתב על זה בצורה יפהפייה, על אובדן הרגלי החשיבה שמאפשרים קריאה של ספר מורכב. אני משוכנע שהאובדן הזה אחראי במידה רבה לעלייתה של הדמגוגיה.

אז איך אתה בכל זאת יושב וכותב את הרומן הבא שלך? אגב, כבר התחלת?

כן, אני כבר כותב. אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי זה כל הזמן משתנה. כשאני כותב אני חושב שתמיד יהיו כמה משוגעים שימשיכו לקרוא ספרים – והם הקהל שלי.

.

* * *

.

גארי שטיינגרט בדרכים

מאנגלית: דפנה לוי

 

זה קרה ב־6 ביוני 2016, השנה הגורלית ביותר בהיסטוריה האמריקנית של העת האחרונה. בסביבות שלוש לפנות בוקר, בלילה חמים ולח, נכנסתי לפורט אות'וריטי, תחנת האוטובוסים המיושנת והמצחינה של ניו יורק, והפקרתי את עצמי לחסדיו של דוכן כרטיסי ה"האונד". בארבעת החודשים הבאים אחצה, בהפסקות קלות, את ארצות הברית, באחד מכלי התחבורה האמריקניים שמככבים בסיפורים יותר מכל כלי תחבורה אחר (תשאלו את "ראטסו" ריזו הגוסס מ"קאובוי של חצות"): אוטובוס גרייהאונד.

מה, לכל הרוחות, עבר לי בראש, אתם שואלים? הגרייהאונד? לפחות סע ברכבת. באותו לילה התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, בארי כהן בדרכים, שבו בארי כהן, מנהל קרן גידור, שהקרן שלו נחקרת על ידי הרשות לניירות ערך, נישואיו נמצאים במרחק עורכי דין ספורים בלבד מהתרסקות מוחלטת, ובנו האוטיסט הוא בעיניו תעלומה שאינה ניתנת לפענוח, מחליט לברוח מניו יורק באוטובוס גרייהאונד ולחפש את אהבתו האבודה, שבמקרה מתגוררת באל פאסו, טקסס. אז יש סופרים שיש להם מה שנקרא "דמיון". הם מסוגלים בקלות לדמיין איך היו מרגישים אילו חצו את המדינה באוטובוס, ולשבץ בתוך זה את הדמויות, לבנות עלילה וכו'. לי, לרוע המזל, אין דמיון ואני כותב מנקודת מבט עיתונאית מאוד. אם הדמות שלי חוצה את אמריקה באוטובוס, אז לכל הרוחות – זה מה שאני צריך לעשות.

הנסיעה באוטובוס היא זולה. בחלקים ארוכים להחריד מהמסע שלי שילמתי פחות מארבעים דולר לכרטיס. אבל בתמורה לתחבורה הזולה ביותר שיש אתה מוסר את עצמך לידי ההאונד ואינספור הכללים שלו. מהם הכללים? ראשית, אל תשב קרוב מדי לשירותים שמאחור, בעיקר בנסיעות ארוכות. זה אינו תא שירותים איכותי, לגמרי לא. כדאי לשבת הכי קרוב שאפשר לנהג, בעיקר אם, כפי שקרה בחלק הראשון של מסעי לבולטימור, הוא נרדם באמצע הלילה. כשזה קורה, והאוטובוס מתחיל לזגזג בין נתיבים, עליך לקרוא בקול בהול ביותר, "אדוני! אדוני! אדוני! תתעורר, אדוני!". מנהל־קרן־הגידור־הנמלט הבדיוני שלי, בארי כהן, חווה תקרית כזו בדיוק בנסיעת הלילה הראשונה שלו לאורך החוף המזרחי.

כלל נוסף שיש לזכור הוא לבדוק את שקע החשמל שמולך. הגרייהאונד מתגאים בצדק בכך שרבים מן המושבים מאובזרים בשקעי חשמל, ונהג טוב יזכיר לנוסעיו לוודא שאלה פועלים לפני תחילת הנסיעה. אפשר לחבר לשקע הזה כל מה שמתחשק, אבל מרבית הנוסעים מטעינים כך את הטלפונים שלהם. העובדה שיש באוטובוס כל כך הרבה טלפונים יוצרת דינמיקה מעניינת. בעבר נוסעים בנסיעות ארוכות היו משוחחים אלה עם אלה על משפחותיהם, מאהביהם וחיות המחמד שלהם, ואילו כיום רבים אובדים אל תוך עולמם הפרטי. היה חכם מצד ההאונד להתקין את שקעי החשמל הללו, משום שכך מתאפשר לנוסעים לברוח מן המציאות שאינה תמיד יפה לבריאות (אני נשבע, זו הפעם האחרונה שבה אני מזכיר את השירותים) ולשקוע בערפול חושים פייסבוקי. מעניין איך הייתה נראית חוויית הכלא התורכי של בילי הייז ב"אקספרס של חצות" אילו הייתה לו קליטה וגישה לרשת 3G. אבל אנשים מדברים זה עם זה כששקעי החשמל שלהם מפסיקים לפעול, והם רוצים להשתמש לרגע בשקע של מישהו אחר. צעירה מקסימה שאלה אותי, בדרך מברמינגהם לג'קסון, אם תוכל להשתמש בשקע שלי, ואז אמרה לי שהיא נהנית לנסוע באוטובוס כי זה מרגיע אותה ומאפשר לה לחשוב. אנשים שנוסעים בקביעות באוטובוסים מפתחים לעצמם סוג של "זן" האונדי כזה.

יש נהגים שיש להם חוקים נפלאים משלהם. "בלי סרדינים, בלי שימורי טונה," הכריז אחד כשיצאנו מפיניקס (אלכוהול אסור לחלוטין, אלוהים יודע איך הייתה נראית נסיעה שתויה בגרייהאונד). נהגים אחרים מפגינים ידע חלקי בחוקה, ואינם מפסיקים לצנזר את שיחות אמצע הלילה הלוהטות שמתפרצות מדי פעם. "תשמרו על הפה!" נהג לצעוק אחד מהם בעודנו מתפתלים לאורך מדבר מוהאבי, כשכולנו מספרים בצרחות על חיינו הקודמים ועל סיפורי אהבה שהשתבשו. נהגים טובים יודעים גם איפה למצוא את המזללות הטובות ביותר, בעיקר בדרום, ששם אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות באיזה חניון משאיות שיש בו מנות מטורפות של עוף צלוי עם תירס, במיה נימוחה וגלידות וניל עצומות. נתיבים אחרים לוקחים אותך לאזורים כאילו־עירוניים קודרים, שבהם אתה שבוי בידי בתי קפה מפקיעי מחירים של חברת האוטובוסים, הגוזלים מן הנוסעים הרעבים את הכסף שאלה הצליחו לחסוך כשהעדיפו לנסוע באוטובוס. נקניקיית הפלסטיק שאכלתי בבית הקפה של גרייהאונד בשרלוט הייתה גרועה מהמזון בחדר האוכל של אוברלין קולג'.

מי נוסע באוטובוס? ההאונד הוא הביטוי האולטימטיבי של הדמוקרטיה האמריקנית, סוג של אנטי־אקלה (ספינת הדגל של חברת הרכבות "אמטראק"). "אנשים מספרים באיזה כלא ישבו באותה פשטות שבה נוסעי הרכבת מספרים באיזו אוניברסיטה למדו משפטים," אומר בארי כהן בספר. הדרך אפשרה לי לחוות את החוויה האמריקנית כולה, בצורה שלא יכולתי לחוות אילו חציתי את אמריקה במכונית (סליחה, ג'ק קרואק). היו שם אנשים שזה עתה השתחררו מהכלא או ממוסד לחולי נפש (חלקם ענדו עדיין צמידים של בית חולים, שהעידו על כך שהם עזבו את המקום ביוזמתם). אבל רובם היו אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם אלא נסיעה באוטובוס, כשכל רכושם עלי אדמות מיטלטל איתם בבטן ההאונד.

הדמוגרפיה השתנתה כשעשינו דרכנו מן החוף המזרחי לעבר אטלנטה, ואז כשחצינו את הנופים הקיציים המהבילים של חגורת התנ"ך עד לגבול שבין אל פאסו וסיודאד חוארס, ולאחר מכן כשחצינו את פיניקס לעבר רוחות הים הנחשקות כל כך של קליפורניה. לאורך החוף המזרחי היו מרבית הנוסעים אפרו־אמריקנים, ואילו באזורי הגבול של טקסס ואריזונה האוטובוס נמלא בעיקר נוסעים לטינו־אמריקנים. בין ג'קסון לדאלאס פגשתי את גזעני העליונות־הלבנה הראשונים שלי, שדיברו בקולי קולות על צליבת מוסלמים ויהודים וקראו קריאות בוז כשחלפנו על פני גרמבלינג סטייט, הקולג' השחור הנודע של לואיזיאנה ("יום אחד יהיו לנו קולג'ים משלנו," הכריז הקולני שבהם, טוראי לשעבר, שחלם ללמוד ב"בית ספר לכמרים"). במהלך המתקפה הנוסעים האפרו־אמריקנים הסיטו את מבטיהם או העמידו פנים שהם ישנים. ממש כמו הגיבור היהודי שלי, בארי כהן, שקלתי לקנות חוברת צביעה של הברית החדשה במסוף הגרייהאונד בשרֶבפורט, לואיזיאנה, כהגנה מפני צליבה אפשרית בידי הפרוטו־קו־קלוקס־קלאנים שהתעצמו לאחרונה.

המסע האוטובוסי לרוחב אמריקה ב-2016 היה חוויה לימודית עמוקה. כשנכנסתי ביוני לתחנת האוטובוסים בניו יורק הייתי, כמו מרבית בני האדם, משוכנע שהילארי תנצח. כשירדתי מהאוטובוס בסן דייגו בספטמבר, כבר לא הייתי לגמרי בטוח. יותר מפעם אחת אמרו לי שקלינטון לא תהיה הנשיאה ה־45, ובברים באטלנטה היו אפילו מי שהרחיקו לכת וציינו שהיא תפסיד באוהיו (סביר) ובפנסילבניה (ממש מפתיע). במהלך המסע כולו, ההאונד הפך לרכב־אמת, שבו הייתה לאנשים הזדמנות לומר את הדברים האיומים ביותר בעולם או הנאצלים ביותר, לפחות עד שהנהג היה צועק "תשמרו על הפה" כדי להשתיק את כולם.

כדאי לשבת כמה שיותר קרוב לנהג, בעיקר אם – כפי שקרה במסע שלנו לבולטימור – הוא נרדם באמצע הלילה בנסיעה בכביש מהיר, ויש לכם הזדמנות להזכיר לעצמכם את מה שאנחנו זוכרים רק לעיתים רחוקות בתקופות קשות כאלה: אמריקה היא מדינה יפה עד גיחוך. מן המרחבים הירוקים העזים, החייזריים כמעט, בצפון־קרולינה ועד להרים החומים צהובים והסגווארו, הקקטוסים הגידמים של אריזונה, הטבע כאילו מושך את כתפיו באדישות מול הטיפשות של כולנו, בעודו ממתין בסבלנות שהמין שלנו יתעשת או ייכחד. להרי פרנקלין בטקסס לא מזיז שסופר ניו יורקי בודד מצלם תמונות שלהם ממקום מושבו בקדמת ההאונד. ההרים מביטים אל הנצח. והשקיעה שמעל גבול ניו מקסיקו/אולד מקסיקו היא החוויה המוזרה והאקסטטית ביותר שאי פעם חוויתי ללא סיוע סמים.

כשנכנסנו לקליפורניה, הבנתי שתכף ייגמרו לי המרחבים. למרות ריבוי המצוקות, הריחניות והאחרות, לא רציתי שהמסע הזה ייגמר. כשנוסע חצוף במיוחד החליט לזייף התקף לב כדי שיוכל לרדת מהאוטובוס ליד ביתו, אי שם בפרברי לוס אנג'לס, במקום במסוף הגרייהאונד בדאונטאון, ירדתי מהאוטובוס והבטתי ברכב הפלדה המבהיק הזה, שעל צדו מוטבעת דמותו של כלב המרוצים [הגרייהאונד]. אמבולנס יילל והנוסעים צרחו וקיללו את הנוסע־מותקף־הלב־לכאורה, אבל אני הרגשתי את הזֶן ההאונדי הגדול שבעמידה לצד הדרך באמצע הלילה, כשהתנועה חולפת על פניי בשריקה ותזמורת לכת של ציקדות פוצחת בשיר עליז על איזו מדשאה צרובת שמש. תשכחו מנוחוּת המכונית שלכם וממסע אצור בקפידה בין הברים והמסעדות המשובחים במדינה. נסיעה בכלי התחבורה הכי פחות אלגנטי באמריקה תזמן לכם שרשרת ארוכה של רגעי חסד.

.
גארי שטיינגרט, "בארי כהן בדרכים", הוצאת סימנים וידיעות ספרים. תרגמה: ניצה פלד.

 

 

.

זכויות התרגום לרשימה "גארי שטיינגרט בדרכים" ניתנו למוסך באדיבות הסופר.
“Going Greyhound” by Gary Shteyngart. Copyright © 2018 by Gary Shteyngart.

.

» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: מיכל בן־נפתלי, לכבוד צאת ספרה "בגד מאש"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | אל תעני למייל כשאת שיכורה

שלושה שירים מאת המשוררת הבריטית ונדי קופ, בתרגומה של רעות בן יעקב

uveivrit-53_715-537-a

יונתן הירשפלד, יונו ויופיטר (פרט), על פי קורג'ו, שמן על בד, 20X20 ס"מ, 2016

.

ונדי קופ

מאנגלית: רעות בן יעקב

 

כמה כללים

עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה
אוֹ אִם הַשֶּׁמֶשׁ מְאוֹד מְסַנְוֶרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

יָרִית מֵהַמֹּתֶן תְּשׁוּבָה חֲמוּרָה.
אָבוּד. זֶה נִשְׁלַח. אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
בְּתוֹךְ לִבֵּךְ עַכְשָׁו נִדְלֶקֶת נוּרָה.

אַל תִּמְרְחִי לָךְ סְתָם קְרֶם בְּלִי צוּרָה,
בִּפְרָט עַל רִקְמַת־עוֹר בְּלוּיָה וְנִשְׁבֶּרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

אַל תֶּאֶגְרִי הֲמוֹן שְׁטוּיּוֹת בַּדִּירָה –
כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁאַתְּ סְתָם שׁוֹמֶרֶת.
עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה.

אַל תִּתְאַהֲבִי בֶּחָתִיךְ הַבַּדְרָן,
אוֹ עָשִׁיר, רַק אִם נַפְשׁוֹ נֶהֱדֶרֶת.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

בַּמּוּבָן הַזֶּה אֲנִי כְּמוֹ אִישׁ כְּמוּרָה:
דְּרוּשִׁים לִי כַּמָּה כְּלָלִים לְמַזְכֶּרֶת.
עִצְרִי, אִם בָּאוֹטוֹ נִדְלֶקֶת נוּרָה.
אַל תַּעֲנִי לְמֵיְל כְּשֶׁאַתְּ שִׁכּוֹרָה.

 

אחרי הארוחה

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ אָמַרְנוּ בַּי בַּי
הַקֹּר הֶעֱלָה דְּמָעוֹת בְּעֵינַי
נִגַּבְתִּי אוֹתָן בַּכְּפָפָה הַמְּלַטֶּפֶת
רוֹצָה לֹא לִקְלֹט שֶׁאֲנִי מִתְאַהֶבֶת.

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ מְנַסָּה לְהָבִין:
זֶה כְּלוּם. הִשְׁתַּכַּרְתְּ. זֶה הַצַּ'ארְם וְהַגִּ'ין.
אַךְ תֵּבַת נְגִינָה בְּתוֹכִי מַשְׁמִיעָה
פִּזְמוֹן קְצָת אַחֵר. וּמָתַי הִיא טוֹעָה?

עַל גֶּשֶׁר וָטֶרְלוּ רוּחוֹת מַצְלִיפוֹת בִּי.
אוּלַי אַדְחִיק. זוֹ טִפְּשׁוּת. לֹא אִכְפַּת לִי.
הָרֹאשׁ מִשְׁתַּדֵּל אַךְ הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ –
אֲנִי מְבִינָה כְּבָר בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

 

אהוב

הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ
וְצַר לִי, זֶה אַתָּה.
פָּנוּי עַכְשָׁו אוֹ כְּלָל לֹא,
הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ.
וְאִם עַכְשָׁו וְאִם לֹא,
שָׁנִים יַמְתִּין לְךָ.
הַלֵּב שֶׁלִּי בָּחַר לוֹ
וְצַר לִי, זֶה אַתָּה.

 

ונדי קוֹפּ היא משוררת בריטית. נולדה בשנת 1945 בעיירה אירית׳ שכיום היא חלק מלונדון. למדה היסטוריה ולאחר מכן, במשך חמש־עשרה שנה, הייתה מורה בבית ספר יסודי בלונדון. את ספר הביכורים שלה פרסמה רק בשנת 1986. קופ ידועה בהומור, באירוניה ובפרודיוּת של שיריה, וזוכה לאהדה רבה. חלק משיריה מתפרסמים תחת הטרונים, דמות של משורר בשם ג׳ייסון סטרגנל (Strugnell). פרסמה חמישה ספרי שירה ושני ספרים לילדים.

 

רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגמה את הרומן "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון (הוצאת הכורסא, 2018), וכן מסות, סיפורים קצרים ושירים מאת אליס אוסוולד, ורסאן שייר, אליזבת בישופ, וירג'יניה וולף, אדריאן ריץ׳, ג'ק גילברט ועוד אשר התפרסמו בבימות שונות. תרגומיה לשירים של אלינור לרמן התפרסמו בגיליון 29 של המוסך.
המתרגמת מודה ללירון אלון.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל, בתרגום עידן בריר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – שירה | חיק להיסדק בו

"חיק שרק בתוכו ניתן לחוות את הסדקים שבקיום מתגלם בשירים דרך פרטים ומצבים קונקרטיים, יומיומיים, פשוטים, שבילדות תקינה מתקבלים ללא תהייה או מודעות: שמיכה עוטפת במיטה, מיץ תפוזים, ידיעה שמישהו חושב עליך". צביה ליטבסקי על "איך עושה תהום" לאבישי חורי

bikoret-shira-53_715-537

גידי סמילנסקי, פרוטרט עצמי, שמן על בד, 210X180 ס"מ, 2014 (צילום: ליאת אלבלינג)

.

חֵיק לְהִסָּדֵק בּוֹ: על "איך עושה תהום" לאבישי חורי

מאת צביה ליטבסקי

 

גוזל

אֱלֹהִים נָפַל הַיּוֹם לָאֲדָמָה
כְּמוֹ גּוֹזָל מֵהָעֵץ בַּגִּנָּה
וְאֶל קְדֵרַת הָעֲנָנִים
נִשְׁפְּכוּ שָׁמַיִם.

וְיָכֹלְתִּי לִמְשׁוֹת אוֹתוֹ
בְּרַחֲמִים
וְהָרַגְלַיִם הַקְטַנּוֹת
שׁוּב לֹא נַעֲצוּ בִּי טְפָרִים
וּבִכְנָפַיִם שֶׁטֶּרֶם נִמְתְּחוּ
נִפְרְשֹוּ עֲתִידוֹת שָׁמַיִם.

 

שיר זה, אחד היפים בספר איך עושָה תהום מאת אבישי חורי, אוצר בתוכו את ההתמרה מחוויית ילדות קשה אל צמיחה ויכולת הכלה. ליכולת זו מעניק הדובר ממדים קוסמיים. אלוהים, שבחיקו כָּמֵהַּ המאמין לשכון כ"גָמוּל עלי אמו", הופך הוא עצמו לדמות פנימית נזקקת שביכולתו של האני להציל ולאמץ אל חיקו. אותה תהום פעורה של כאב הילדות הופכת לחלל מכיל וחומל. יתר על כן, בפני גוזל הנפש פתוח מכאן ואילך מעוף עתיר מרחבים. שיר זה מופיע בעמוד הלפני־אחרון בספר. ואמנם, ההיפוך הציורי של השמיים למים ב"קדירת עננים" – הפיכתה של סמכות אלימה ושרירותית לגוזל רך – אפשרי בזכות המבט האמיץ פנימה, אל התהום. מבט זה מוביל את הדובר ואת הקורא בדרך רבת ייסורים ומעקשים אל התכלית.

שמו של הספר, המופיע בשיר השני: "הָאִם אֶגְמֹר כְּמוֹ אַבָּא / […] / אֲשַֹחֵק עִם הַיֶּלֶד 'אֵיךְ עוֹשָֹה תְּהוֹם?'", על משקל השאלות "איך עושה פרה? איך עושה חתול?" המופנות לפעוטות, העלה בדעתי לראשונה שהתהום (הכאוס, הריק, התוהו) במיתוסים העתיקים מבטאת חוויה ילדית ראשונית של אֵימה, והבורא – הדמות ההורית – מקיף אותה ויוצר בה גבולות וסדרים.

בין שני שירים אלה, שתי נקודות ציון בזמן, נפרשת לפנינו מסכת ייסורים של ילדות עשוקה תוך ניסיון מתמיד ומעורר כבוד להעניק לה משמעות, היינו, לצרף את קרעי ההוויה הכאוטיים להליך סיפורי (נרטיב). תהליך זה אפשרי רק במבט לאחור. ילד אינו מודע לסבל קיומי. רק משלב הנפרדות בגיל ההתבגרות ניתן להתבונן בו, בסבל, וליצור עימו שיח. באומץ, מתוך אמונה אפריורית בקיומה של משמעות, שהדובר זכה לה מן הסתם מטעם ההשגחה הפרטית – המלאך הממונה על כל עשב ועשב בשיר הפותח – מביט הדובר בתהום סבלו.

ומה נורא יותר מהיעדר מענה להיזקקות הילדית? "[…] הֱיוֹתִי נִזְקָק כָּל כָּךְ // לְחֵיק לְהִסָּדֵק בּוֹ, לְשִׁיר שֶׁיִּכָּתֵב / עַל שְׁנוֹת אֵין־חֵיק", אותו חיק, מושא ערגתו של ביאליק ("וִיהִי חֵיקֵךְ / מִקְלַט רָאשִׁי / קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת"), חיק שרק בתוכו ניתן לחוות את הסדקים שבקיום מתגלם בשירים דרך פרטים ומצבים קונקרטיים, יומיומיים, פשוטים, שבילדות תקינה מתקבלים ללא תהייה או מודעות: שמיכה עוטפת במיטה, מיץ תפוזים, ידיעה שמישהו חושב עליך: "אֲנִי בַּמַּאֲפִיָּה, יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁבִּמְיֻחָד אַתָּה אוֹהֵב?"

היעדרו של החיק – כהכלה וכגבול גם יחד – מוביל לכינוי העצמי המבזה "הילד הזה", לבושה בגוף לנוכח יועצת בית הספר, בושה שאינה אלא שלילה עצמית, ולעג הילדים, החשים בה בלא מודע ומאמצים אותה בשמחה, משקף אותה מבחוץ. ה"כמיהה למחלות" חושפת אף היא את הצמא להתייחסות, למבט, למגע יד. וכממדיו הבלתי נתפסים של הכאב, כן זערוריותו השבירה של האני: "הַיֶּלֶד הַזֶּה / שֶׁאֵין לוֹ מַסְפִּיק עֵינַיִם לִבְכּוֹת עַל כָּל זֶה // אֵין מַסֶפִּיק יָדַיִם לְהִכָּמֵר עָלָיו / לְהַרְגִיעַ // … הַיֶּלֶד הַזֶּה / נֶעֱלָם בְּרֶגַע."

חשוב לציין שהמהלך הסיפורי אינו כרונולוגי. תמונות הילדות השדודה נשזרות גם בסיטואציות מאוחרות. חווית הכאב נוכחת ברצף החיים, קיימת ביסודם, בלתי ניתנת להכחדה. עד למדרגה מסוימת של גיבוש ההליך הסיפורי אנו שותפים לשיטוט בין התפרקות העצמי אל התוהו – "אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים נִפְרָטִים לְחָלָל […] / שְׁבִיל הֶחָלָב וְהַדָּם" – לבין דירה ריקה בבאר שבע, אם בוררת אורז, נרדמת על ספה בצהרי שבת, ארגזים, חלונות חסומים בגרוטאות. הבית מתפרק: חֲשָׁד לְבִצָּה מִתַּחַת לַמִרְצָפוֹת. / מַגְנֵט אַלִּים עַל הַמִּטָּה […] / אִבּוּד הַדֶּרֶךְ אֶל הַיְּצִיאָה.

הצורך הקמאי, הנורא בעוצמתו, לאם, שהאם הנוכחת אינה ממלאת, בא לידי ביטוי במשפט המצמית המטיל על הילד כביכול את תפקיד ההולדה (כבמונח הפסיכולוגי "ילד הורי"): "אִמָּא שֶׁלִּי בּוֹעֶטֶת מִבִּטְנִי / נוֹאֶשֶׁת כְּעֻבָּר", חוויה שהזעם ביסודה הוא בלתי נמנע; זעם על היעדר ההכלה, על העיוורון שבשנאת ההומואים, על האשמה שלא להגשים את ציפיות ההורים המקובעות והאטומות, על השימוש באורח החיים הדתי כמסך המאפשר התעלמות, הסבת פנים מן הייחודי שבאישיות ילדם; זעם אדיר, המוצא ביטוי במשאלה כגון זאת: "תִּפֹּל פָּרָה עַל שֻׁלְחַן הַחַג / יִשְֹרְפוּ הַנֵּרוֹת אֶת הַמַּפָּה, יִשָּׁפֵךְ הַיַּיִן –", או בווידוי אירוני: "אֲנִי מִצְטָעֵר לְגַלּוֹת שֶׁהַמִּפְלֶצֶת / גָּרָה אִתְכֶם בַּבַּיִת", שמחירו הנפשי הוא יתר הדחקה והתכחשות עצמית: "וַאֲנִי קָבַרְתִּי / אֶת הָהוֹמוֹ / עוֹד כַּמָה מַרְתְּפֵי אֵימָה / פְּנִימָה / בְּתוֹכִי".

עם האב מוצגת מערכת יחסים כושלת שאינה באה על תיקונה גם בניסיון לקשר מאוחר: "לֹא בָּא בְּמַגָּע וּמַגָּע / בִּי לֹא בָּא." תמציתיות הביטוי בשתי שורות אלה, במצלול מופלא, מעוררת התפעלות. ועם "הכמיהה והסלידה" נוכח מגע ידו של האב, בכל זאת "נִדְמֶה שֶׁכָּל הָעוֹמֵד מִלְּפָנַי, מֵאֲחוֹרַי וּמִצְּדָדַי / הוּא אַתָּה". האב נוכח בהיעדרו, ונראה שאין מכך מנוס.

ולמרות שאין להכחיד את התהום, הרי שההתבוננות בה מאפשרת את בניית העצמי על שפתה, ומתברר שבהרמת המבט ממנה והלאה נפתחים מרחבים חדשים ומפכה החיות המופנית אל הטבע ואל החוויה הארוטית. השלב הראשון לקראת התחדשות זו היא במחילה לעצמי הדחוי על ידיו שלו, באופן בלתי נמנע כפי שראינו: "אֲנִי סוֹלֵחַ לְעַצְמִי, שֶׁהָיִּיתִי נוֹחַ לִרְמִיסָה / פּוֹטֵר אוֹתִי מִנִּקְמָתִי." עמדה זו מעוררת כבוד בהיותה פרי של אינטרוספקציה אמיצה וקבלה. מתוך כך עובר אף הקורא תהליך קתרטי, הנובע מהכלת הכאב: "הָאָמְנָם הִתְחַפַּרְתָּ בִּי כָּכָה / צִדּוּק רִאשׁוֹן לְגוּפִי / וְהִתְנַשַּׁמְתִּי לְךָ מִלִּים וְהָיִּינוּ רַבֵּי זְרוֹעוֹת, מְתֻמְנָנִים […] / כְּשֶׁאֲדָמָה רְטֻבָּה בָּעֲצִיצִים / שֶׁהִשְׁקֵיתָ לִפְנֵי שֶׁתֵּצֵא / בּוֹרֵאת עֲבוּרֵנוּ מַחֲסֶה אַחַר מַחֲסֶה".

הילד הפנימי זוכה לשחרור, כאותו גוזל בשיר שהבאתי בראשית הדברים. הוא מתמכר לגילוי הבלתי פוסק של העולם, שאין בו חציצה בין חי לדומם, בין חיוך לדמעה: "יֵשׁ עֵינַיִם בְּבַקְבּוּק הַיַּיִן / שַׁבְרִירֵי אִישׁוֹן מִנְּשֹׁרֶת יָרֵחַ […] / כְּשֶׁכָּל הַחַי וְכָל הַמֵּת לָטַשׁ רָחַשׁ רָאָה / אֶפְשָׁרוּת שֶׁל שֶׁבֶר וּדְבַר־מָה הָמָה / בִּזְכוּכִיתִיּוּת שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לִדְמֹעַ וְלֹא מְבַקֶשֶׁת / תַּקָּנָה".

לא מדובר כאן בהדבקת שברים תוך שחזור, אלא בהתחדשות היכולת לחוות את החיים כאילו לא נפגעה מעולם. כך היא באה לידי ביטוי בשירים הטובים שבספר, באותם שנגעו לנפשי: "הַצְּרָעוֹת שְׁכוּרוֹת / מֵחָלָב מָתוֹק / וּמִיֹּפִי / […] // וּבְמִנְסָרַת עָלִים לְבָנִים־שְׁקוּפַים / קֶרֶן שֶׁמֶש / הִיא הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁבָּר / בָּעוֹלָם". וגם בדרך הזכורה לבית הכנסת של הילדות, כתיקון מבורך, כהיפוך מהיעדר למלאות: "'בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת', […] צִפּוֹר / שֶׁהִתְעוֹפְפָה מִדּוּד שֶׁמֶש / הִפְרִיחָה מוּלִי נְשָׁמָה יְתֵרָה".

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). ספר מסות חדש שלה, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות, יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

אבישי חורי, "איך עושה תהום", פרדס, 2018.

.

.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "בְּכוּר" לאסיף רחמים

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | בחיפה לא רוכבים על אופניים

"התחלתי ב'יומנה של אנה פרנק' ועברתי ל'מאה ילדים שלי', 'האי ברחוב הציפורים', ואפילו את 'הציפור הצבועה' קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות". סיפור מאת שרון גרינברג ליאור

proza-53_715-537

אליסיה שחף, פרח, טכניקה מעורבת – הדפס רשת, הדפסה על שקף וגזירות נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

צנוברים

מאת שרון גרינברג ליאור

.

שואה ישבה על ספסל עץ מול בית האבות שליד בית הספר, ברחוב מוצל האורנים שעל מדרכותיו חיפשתי צנוברים. פניה היו חרושי קמטים וזרועה המדולדלת הציצה משרוול מרשרש בעיגולים חומים וכחולים. דוגמת הבד הייתה זהה לזו של הווילון בחלון דירת השיכון שעזבנו לפני חודשים מעטים, קובייה אחת מקוביות דירות שהונחו זו על זו בבניינים שהלכו וכיסו את צלע ההר, שבעוד כמה שנים אלמד לשיר שהוא ירוק תמיד. בדירה החדשה בשכונה הוותיקה והמבוססת חלון גדול השקיף אל הים ואל חלומות על עתיד נטול עבר. שואה, שעל פניה חלפתי בכל יום כשחזרתי הביתה, אבן קהה לפיצוח צנוברים מוכנה בידי, הייתה העבר. זרועה הגיחה מהשרוול קמוטה ואיטית, כמו הצב שאבא הביא לי במקום האופניים שהבטיח. על אמתה נגלו מספרים כחולים. הכרתי אותם. גם לדודה רייזל מהשכונה הישנה, שלא הייתה אישה, אימא או דודה של אף אחד, היו כאלו. אחותי הגדולה טענה שדודה רייזל נראית כמו האדם הקדמון שבמוזיאון הפרהיסטורי בגן האם. אבא ואמא צחקו ואז כעסו ואמרו שאסור להגיד את זה. ידעתי שהמספרים הכחולים מסתירים סוד שהמבוגרים לא מסכימים לגלות.

שואה ישבה ליד זקן שהיה לו ריח של עובש וחליפת צמר חומה, אפילו שהיה כבר קצת אחרי פסח. הם התבוננו בשתיקה בתמונות באלבום שהזקן החזיק, ראשיהם מתנודדים קדימה ואחורה. הספקתי לראות צילומים נתונים במשולשים קטנים ושקופים, שמהם חייכו אלי בשחור־לבן שלושה ילדים קטנים. האלבום נסגר בחבטה והתמונות נחטפו ממני. הזקן בחליפה מלמל משהו לשואה, ידיו לופתות את האלבום. הם תקעו בי מבט, לא בגלל הפוני העקום שגזרתי לעצמי, אלא כי חשבו שאני סתם ילדה טיפשה בכיתה א שהמבט שלה ילכלך את הזיכרונות שבאלבום. התחלתי לרוץ, פניי בוערים והדמעות מוחזקות בכוח בעיניי. עצרתי רק כשהגעתי הביתה, ללטף את זנב, חתול החצר שהאכילה תיקי, השכנה ממול.

הזעתי כל הדרך בחזרה מהספרייה. כשהגעתי הביתה החלפתי את החולצה החמוצה. "שוב איבדת את הכרטיסייה?" אימא התפלאה. עניתי שלא. "אז למה שלא תיקחי אוטובוס בשני הכיוונים? הרי יש תחנה מול הבית". ובכל זאת, צעדתי לאורך רחוב מוריה פעמיים ביום, כשחזרתי מהספרייה. הצעידה האריכה את הדרך וסיפקה לי יותר זמן לקרוא. בקיץ ההוא, בגיל שתיים־עשרה, בכל יום בחופשה הגדולה קראתי שני ספרים, בבוקר ובערב. פנינה הספרנית כבר האמינה שאני קוראת את כל הספרים שאני שואלת, ונתנה לי לבחור איזה ספרים שרציתי. התחלתי ב"יומנה של אנה פרנק" ועברתי ל"מאה ילדים שלי", "האי ברחוב הציפורים", ואפילו את "הציפור הצבועה" קראתי, נחושה לפענח את חוויית ההישרדות: גם אני הייתי ניצולה. אשמה בחיים, בהנאות הקיץ, ששיאן ספר ביד ואשכול ענבים בצידו. צעדתי לאט ברחוב מוריה, המדרכות נמסות, מתעלמת מחזיתות הבתים שהפכו לאיטן לעסקים קטנים, דורכת על צנוברים אקראיים שיבשו על המדרכה, ראשי תקוע בספר. עברתי בכיכר ספר, המשכתי דרך גן יצחק, הנהנתי לאימא של מיכל, שישבה עם אחותה התינוקת ועוד כמה אימהות תאבות צל, ועקפתי את המכולת של אבי הגנב, שרימה אותי בעודף. כשירדתי במדרגות הקיצור הפסקתי לקרוא. הצצתי דרך הגדר אל בית העץ. את הגן הענק שהקיף אותו קישטו מזרקת אבן ובריכת לוטוסים. סיפרו שבנו אותו מקורות שהביאו מגרמניה, עוד לפני המלחמה, ושגרות בו תאומות זקנות ומשוגעות, אך מעולם לא ראיתי אדם נכנס או יוצא מהבית. התקדמתי לאורך שיח הלנטנה. האופניים של עודד, השכן, נשענו על חומת האבן שבכניסה, מושב עור מבריק והילוכים. עוד שנה או שנתיים אחסוך די כסף מהשמרטפות ואקנה לי אופניים. המשפט הקבוע של אבא, "בחיפה לא רוכבים על אופניים בגלל העליות", היה נכון בחלקו, ובעיקרו כיסוי לעובדה שלא ידע לרכוב ולא יוכל ללמד אותי. צעדים כבדים וקריאת "מה נשמע?" הקפיצו אותי. יניב, הבן של תיקי, התקרב בהליכה מתנודדת, הטרנזיסטור הנצחי דבוק לו לאוזן. "מה נשמע?" שאל שוב כשחלף על פניי, הכלב שלו, אוסו, מכשכש בעקבותיו. "בסדר", עניתי, למרות שידעתי שימשיך לשאול שוב ושוב, בלי קשר לתשובה, עד שיבלע בפתח הבניין שלו. ככה הוא חזר מהמלחמה האחרונה. הבן של המחנכת שלי, גאולה, לא חזר.

הוא לא אוהב אותי. קרסתי על מצע המחטים הלחות בפישוט איברים. קרעי העננים האפורים נגלו ברווחים שבין מפגשי הצמרות. חורשת האורנים הזו באמצע הדרך בין התיכון והבית הייתה הסוד של שנינו. האם עבר שם במקרה, מנסה למצוא קיצור למרכז הכרמל הרועש, שממנו ברחתי? כשעבר שם לראשונה הוא ירד מתנשף מהאופניים והביט בי, שעונה על העץ עם הספר. התפללתי שלא ישאל אותי למה אני הולכת דווקא דרך החורשה ולא עם כולם או למה אין לי אופניים, ואצטרך לשקר כי לא אוכל לגלות את האמת, שאינני יודעת לרכוב. מה את קוראת? שאל וצנח לידי, חולצת התכלת שלו מדיפה ריח תוקפני שדווקא נעם לאפי. לא ידעתי להסביר, וכתשובה קראתי בשלמותו את השיר שבגללו סחבתי את הספר הזה מהמדף של הרוזנמנים, שאצלם עשיתי בייביסיטר אתמול. על הילד שמרים ידיים בתמונה מהשואה, ועל הילדה שמציירת לו שפם וציפור. ההבעה שלבשו פניו אמרה לי שגם הוא לא ידע שאפשר לחשוב ככה, לכתוב ככה, על השואה, ובכלל. הוא המשיך לבוא אל החורשה בכל יום, שומט את האופניים ומתיישב לידי, שואל שאלות על הספרים שקראתי, צוחק מההומור השחור שלי, מספר לי שטויות על האחים שלו. בבית הספר, בהפסקות, התעלם ממני, צחק בקול גס עם החבורה שלו, שעוצבה בתבנית זוגות, תיבת נוח אנושית. הם נפגשו בערבים בפיצה שבמרכז הכרמל. שיערתי שגם הוא רוכב לשם, לבדו.

ידיי התחפרו באדמה, נצבעות במעטה הגירי של צנוברים אבודים שהסתתרו בין המחטים כמו צימוקים בעוגה. שנאתי צימוקים. הוא לא יבוא. ראיתי אותו בהפסקה, מחובק עם תמר היפה, שגרה בדניה. הוא ראה שאני מסתכלת והמשיך לנשק אותה. מה אכפת לי, חשבתי. תיכף הכול ייגמר. עוד שנה אתגייס ומתי בכלל אגיע לשכונה, לעיר הזו. עצמתי את העיניים. העננים נמחקו אבל ידעתי שהם שטים מעליי.

הגשם תלש את מודעת האבל, חושף את שרידי המודעה שתחתיה. ניסיתי להצמיד אותה אל גדר האבן. "מצטערת על אבא", אמרה אישה שירדה מהבית, מחזיקה ילדה בכל יד. "על שניהם", הוסיפה. "זה נורא לאבד ככה הורים, אחד אחרי השני". הנהנתי תודה. עליתי בכבדות לקומה השנייה. לפחות את ההיריון הזה העברתי בחורף. בשבוע הבא אבוא עם הארגזים. הבטתי מהחלון. נופו של האורן, שעל הגזע שלו פתחתי את הסנטר במשחק מחבואים עם מיכל, התעצם. הוא כיסה את האופק. ענפיו, היתומים מאצטרובלים, החביאו את הים. נגעתי בסנטר. הצלקת נבלעה ונספגה בעור לפני שנים. השקפתי קדימה, מופתעת כמו תמיד מהפרויקט הנוצץ שכבר שנים החליף את בית העץ. המכוניות הצטופפו ברחוב החשוף, שמרבית עציו נעקרו כשהרחיבו את בית האבות של עולי מרכז אירופה, כשהעבירו אליו את שאריות זקני הסביבה. על המדרכה הסדוקה גבר רץ לצד ילדה על אופניים. רוח קרה נכנסה מהרחוב, מצליפה בפני הרטובים. פתאום הבנתי שלעולם כבר לא אדע לרכוב.

 

שרון גרינברג ליאור, תסריטאית ("פלורנטין", טיפול נמרץ" ועוד), כותבת שירה ופרוזה. יצירותיה ראו אור בקובצי שירה, כתבי עת ואסופות מקוונות. בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יצירתית מאוניברסיטת בן גוריון, ובוגרת לימודי ביבליותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מנחה סדנאות כתיבה וקריאה ומלווה כותבים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 28 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אימא לחוד", סיפור מאת שחר מדמון

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן