'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

שלוש שנים לתוך המעצר הכפוי באפריקה הוציאו מגורשי המחתרות ספר המתעד את הגלות ממנה ניסו שוב ושוב להימלט.

חן מלול | 15.05.19 |
Share
1
בית הדפוס של גולי ציון בקניה

ככל שהלכה והתהדקה טבעת החנק שהכינו בעלות הברית לרייך השלישי הקורס, כך הלכו והתנערו מנהיגי מחתרת האצ"ל בארץ ישראל ממדיניות הפיוס שנכפתה עליהם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם הרימו חזרה את נשקם על אותו אויב נושן לעצמאות ישראל – שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה. הלח"י מלכתחילה סירב להשתתף בהפוגה היזומה, אך שאב עידוד מחזרת האצ"ל למערכה.

בתגובה ל"טרור" היהודי שאיים להצית מחדש את ארץ ישראל, מיהר המזכיר הראשי של שלטונות המנדט וממלא מקום הנציב העליון (הנציב התאושש באותה תקופה מניסיון התנקשות של לוחמי הלח"י ב-8 באוגוסט 1944), ג'ון שאו, לנסח כמה המלצות לטיפול בנושא. הסעיפים ההצהרתיים בהצעת המזכיר נסובו סביב שתי יוזמות: שאו המליץ ליזום סדרת כתבות בעיתונות הבריטית והאמריקנית נגד הטרור בארץ ישראל, ובד בבד לפרסם הכרזה משותפת של הצבא והמנהל האזרחי נגד "הטרור".

בצד שתי היוזמות הללו הופיעה ההמלצה המעשית של המזכיר הראשי, שבה תלו שלטונות המנדט את יהבם: גירוש כפוי של מאות צעירי האצ"ל והלח"י הכלואים במחנות המעצר בלטרון ובעכו הרחק מארץ ישראל. מבין שלוש החלופות שהציע שאו – קפריסין, קירנאיקה ואריתראה – נבחרה אריתראה ליעד הגירוש. המצב הפוליטי במדינה היה אומנם לוט בערפל, אך המרחק הרב מארץ ישראל שכנע את שלטונות המנדט שסיכויי הבריחה מאריתראה קלושים.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-19 באוקטובר 1944 הועלו 251 עצורי לטרון ועכו על מטוסי חיל האוויר הבריטי. אף חברת מחתרת לא נשלחה לאפריקה. הנשים המעטות שהיו עצורות בבתי הכלא שוחררו מבעוד מועד. בצהרי ה-20 לחודש נחתו המגורשים בשדה התעופה באסמרה, ונלקחו משם ברכבי משא משוריינים אל מחנה סמבל, מחנה המעצר הראשון שייפגשו גולי המחתרות באפריקה.

 

1
הגולים מצטלמים במחנה סמבל שבאריתראה, המחנה הראשון אליו הגיעו

 

"השיבה ארצה עמדה בראש מעייניהם של העצורים למן היום שבו דרכה כף רגלם על אדמת אפריקה", כותבת שולמית אליאש בפרק השני של ספרה על גולי האצ"ל והלח"י. למרות שקשה לערער על אמינות הקביעה הזאת – גם בגלל שהיא נדמית ברורה (שלא לומר נכונה) מאליה, גם כי היא מקבלת אישוש מיומני העצורים – עמדה למולם מטרה נוספת שהצדיקה, או לפחות הקלה על הגלות הכפויה: יצירת תיעוד מפורט של הווי המחנה והחיים שהתקיימו בו בשנות הגלות הארורות.

כבר בימיו הראשונים של מחנה סמבל החלו העצורים העבריים לתעד את הגלות שאליה הושלכו. עובדה היא שכאשר התבקשו יושבי מחנה גילגיל שבקניה (המחנה השלישי והאחרון שאליו הועברו העצורים לקראת סוף שהותם באפריקה) לתרום "מאמרים, סיפורים, רשימות וציורים, זכרונות וקטעי-יומן, קטעי מכתבים הביתה ומהבית, תיאורי-הווי, דו"חות סטטיסטיים, שירים, פזמונים, הערות ותגובות, דברי הומור, בדיחה וחידוד", ובמילים אחרות – כל טקסט שיש לו איזשהו קשר עם שהותם במחנה, וזאת בעבור "חוברת מיוחדת" שתכננה המערכת הספרותית שקמה במחנה, תרמו כל 439 יושבי המחנה טקסטים פרי עטם.

 

1
"ספר המעצר והגלות", המהדורה המקורית

 

1
"הם לא ישברו אותנו", שיר מתוך "ספר המעצר והגלות"

 

למערכת "בדד", כפי שכינתה את עצמה, היה זה הקובץ הרביעי במספר שהוציאה לאור בזמן השהות באפריקה. בניגוד לשלוש החוברות המצומצמות שקדמו למקבץ המיוחד, הודיעה המערכת כי הפעם: "בגליון מיוחד זה לא תהיה הגבלה במספר העמודים, כך שכל חומר ראוי לפרסום יפורסם באותו קובץ ולא יידחה".

על מה כתבו הלוחמים הנועזים והצעירים ממחתרות ישראל? הטקסט הראשון בחוברת, שעם התקדמות העבודה תפחה למימדי ספר עב כרס, מודפס במכונת כתיבה ושמו "ספר המעצר והגלות", עסק ביציאה הבלתי צפויה של העצורים לגלות – וכך גם נקרא. "אנו באויר", כותב אריה מהולל תחת שמו המחתרתי אבי בקטע הפותח ומוסיף: "טסים. אין איש יודע, לאן. אך ברור – אל מחוץ לגבולות הארץ".

צבי הדס, המתעד את רשמיו הטריים מהגלות, שזכו לכינוי 'צעדים ראשונים', מציין כי עם הגעת העצורים הראשונים למחנה סמבל התייצבה משלחת עצורים בפני שלטונות המחנה: "המחנה לא ישלים עם הגירוש ויעשה את אשר ביכולתו, כדי לחזור ארצה", הודיעה המשלחת. שלטונות המחנה לא התרשמו מהמחווה, "ויותר ויותר השתרשה ההכרה, כי הגלות איננה מאורע של יום, וכי כל עוד לא תיפתר בעייתנו בארץ, נשמש שוט מתמיד לאיים בו על הסוררים והמורים".

 

1
בית הכנסת במחנה בסמבל. צייר ליאופולד פנחסוביץ

 

המצב הלא שגרתי נעשה עד מהרה לשגרת חיים משמימה. חוסר המעש של העצורים הוליד יוזמות תרבותיות ובידוריות שונות במחנה, ובראשן משחקי ספורט ואימוני התעמלות – נושא מרכזי בחיי המחנה, שלו הקדיש ההיסטוריון ברוך פורמן מאמר מרתק. השעמום מצא ביטוי גם בכתיבה. את שלושת חודשי המעצר הראשונים, שדמו לחודשים רבים שיבואו אחריהם, סיכם העצור דוד סיון כך: "החצוצרה העירה אותנו בבוקר – החצוצרה שלחה אותנו בערב אל יצועינו. ובין בוקר לערב, ומדי יום ביומו, נשאנו עינינו מהנוף בחוץ – העשיר והפורה – אל נפשנו בפנים – השוממה והתוהה. ימים ריקים, ימים שדופים, ימים של בוהו. המחשבה נוברת במלאי הזכרונות – רק מלאי נשאר. מעבר לגדר אין מודיע, מן הארץ אין מבשר; קירות הכלוב שלנו שקופים ואטומים. ימי דאגה עקרה, ימים של שיעמום עמום וחוסר ידיעה".

ביום ה-56 לשהותם במחנה סמבל פרצה שביתת הרעב הראשונה שהחזיקה מעמד ימים מספר. בימים אלו קיבלו העצורים המותשים את המכתבים הראשונים מן הארץ: "מייד נשמע הצלצול הקורא את אנשי המחנה לחדר-האוכל. מצחיק ומכאיב גם יחד, לראות את הבחורים רצים לחדר-האוכל, כדי לקבל את הדבר היקר לנו עתה מכול".

 

1
גולי האצ"ל והלח"י בארתיראה

 

ואולי מוטב שלא להאמין לכל מילה של אנשי המחתרת, או להזדהות במידה מופרזת עם סבלם ובייחוד עם כניעותם. בזמן שסיפרנו לנו על חוסר האונים המובנה שבמצבם, והתלוננו על השעמום המציק ועל הגעגועים הביתה, חושפת ההקדמה להוצאה המחודשת של 'ספר המעצר והגלות' (הוצאת משרד הביטחון, 1980) שמחנה המעצר רחש פעילות מחתרתית מהסוג שבגללו גורשו מלכתחילה אותם מאות עצורים את אלפי הקילומטרים האלה רחוק מהבית. לחלקם אולי מכל דבר שדומה לבית.

 

1
"מסמבל עד גילגיל", המהדורה המחודשת משנת 1980

 

לא רק שהתורמים לספר אינם נזהרים במיוחד בכבודה של מלכות, לפרקים נדמה שהם מתגרים בה בכוונה. כמעט כל ניסיונות הבריחה משלושת המחנות שבהם שהו העצורים באפריקה (סך הכל היו תשעה ניסיונות בריחה, כשהאחרון נהגה ותוכנן בעת העבודה על הספר) מתועדים בפירוט מדאיג.

 

1
מחנה גילגיל בקניה – ערוגות בצורת מגן דוד שבמרכזו קקטוס בצורת מנורה. רשויות המחנה לא ידעו זאת, אך החול שבמרכז הגינה נלקח מהמנהרה שחפרו העצורים

 

חשבו על כך: בעת פרסום הספר בנובמבר 1947 הייתה העברית חיה ומדוברת ברחובות ארצנו יותר משני עשורים. האם היה זה קשה כל כך לצבא הבריטי המהולל להשיג מתורגמן שיחשוף בנקל את החתרנות העומדת ביסוד "ספר המעצר והגלות"? האם הדיר הדבר שינה מעיניי חברי המערכת?

הד קלוש יחידי לאיזושהי דאגה מהצנזור מצאתי בהקדמה למהדורה המחודשת משנת 1980, שאותה חיברו שניים מחברי המערכת המקורית: "המגרעות של "ספר המעצר והגלות" נבעו מתנאי המחנה, מן הצורך בימים ההם לשמור בסוד מעשים ופרשיות על בריחות ושמות של בורחים. החסר מורגש ביותר לגבי המאורעות הדרמאטיים שידע המחנה בתקופה מחתימת הספר (ספטמבר 1947) ועד להודעה הסופית על שיבתנו לציון (יולי 1948). למאורעות הללו ניתן רק ביטוי כרוניקאלי – שרב בו הנסתר על הגלוי – בנספח שבסוף הספר".

 

1
דיאגרמה של "רבוי האוכלוסין" במחנה, אוקטובר 1944 – אוקטובר 1947

 

בהקדמה למהדורה המחודשת חושפים דוד ניב ודוד סיון את מהלך העבודה על הספר: "העבודה התנהלה בקדחתנות רבה. החומר התחיל זורם מייד, וידי העורכים מלאו עבודה – במיון ל"תחנות", בניפוי, בהזמנת רשימות לגיבוש בָּבוּאָה-קרובה-למלאה של הווי מחנה הגולים למוצאותיו ולגלגוליו. אחרי שהשגנו תיבת-שכפול ידנית – קופסת-עץ שטוחה, רשת, גליל-יד למריחת הצבע על כל דף בנפרד – וקיבלנו אשראי מקופת המחנה לרכישת הנייר בנאירובי, קבענו אומדון הוצאות – על פי 300 דפים ל-300 עותקים, 90,000 שכפולים, כריכה וכו' – 18 לירות ארצישראליות, כלומר: 600 מיל (ששים גרוש) העותק. 320 חברים שילמו והזמינו, ואנו פיתחנו את שרשרת תהליכי המיון, העריכה, ההדפסה בשעוונית (אחד מכתיב, אחד מתקתק) – בשש משמרות של שעה וחצי, 9 שעות הדפסה ביום – הגהה, תיקון שגיאות, שכפול 3 דפים ב-330 עותקים ליום. המלאכה התנהלה בקצב מהיר, והתנדבו אליה 80 מאנשי המחנה. אחרי שבעה שבועות, כאשר גרמנו לשכפל את פרטי המסע ממאסאווה למומבאסה, הושלמה עבודת מכונת-הכתיבה, עם מלאות שלוש שנים לגלותנו, ביום ב' במרחשוון תש"ח, ב-330 דפי פוליו. אותו זמן הרכיבו מומחים במחנה מכבש-של-יד להדפסת השער, הותקנו כריכות של נייר-בריסטול וגב-של-בד".

מכבש העץ הגדול שהותקן לצורך הדפסת הספר הטביע בסתר "את סמלי המדינות בדרכונים שהוכנו במחנה – של הונדוראס וסאלוודור – לקראת הבריחה הבאה", ציינו צמד העורכים בהערת שוליים.

 

1
דרכונים תוצרת המחנה – הונדורס ואל סלוודור

 

אחרוני העצורים עזבו את המחנה 56 ימים לאחר שהמדינה הוקמה ועגנו בנמל תל אביב ביולי 1948. את הבלבול האדיר שחוו רק מלהציץ בשינוי שהתחולל בשנות מאסרם, ולוותיקים שבהם הייתה זו השנה הרביעית, הם הצטרכו לאפסן בצד, עכשיו משנדחפו לזרועותיה של מדינה עברית צעירה שהוכרזה באולם מוזיאון לאומנות מודרנית. עם הקמת המדינה נהפכה שהותם של המגורשים להפרה על החוק הבינלאומי. הדרך לחזרתם המיוחלת ארצה נסללה. מלחמת העצמאות נכנסה לשלבה השני כשפלשו צבאות ערב לשטחי ארץ ישראל ביום הכרזת העצמאות. "מי לה' אלי" היה קורא המפקד לפני הפעולה באצ"ל. "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המות" היו מפזמים בלח"י. סוף דרמטי כל כך לסיפור על מעצר וגלות. אבל היו בטוחים שהגולים שחזרו הלכו ועשו חיל במדינה ששמעו על הקמתה מכל-כך כל-כך רחוק, מכונסים תחת מקלט רדיו יחידי.

 

1
הגולים מביאים ספר תורה בשובם לארץ (יולי 1948)
1
הגולים בהגיעם לנמל תל-אביב, יולי 1948

 

בונוס: שני עותקים מקוריים של 'ספר המעצר והגלות' שמורים בספרייה הלאומית, ובשניהם הקדשה מרגשת: האחת לנשיא האוניברסיטה העברית פרופ' יהודה לייב מאגנס. השנייה, עבור הספרייה הלאומית עצמה (שבאותה תקופה שימשה כספריית האוניברסיטה העברית), וזהו לשונה: "לכבוד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תשורה ממחנה הגולים שבקניה".

 

לקריאה נוספת:

מערכת "בדד", מסמבל עד גילגיל: מתוך ספר המעצר והגלות, הוצאת משרד הביטחון, 1980

שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י: במחנה המעצר באפריקה 1948-1944, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1996

אריה מהולל, הבריחה מגילגיל: מחנה העצורים בגלות אפריקה, הוצאת טפר, 2016

דב ה. מילמן, תולדות אסירי ציון באפריקה במחנות אריתריאה, סודן וקניה, הוצאת כותרות, 2005

ברוך פורמן, "ספורט בין גדרות התיל – הפעילות הספורטיבית של אסירי האצ"ל והלח"י במחנות המעצר באפריקה, 1948-1944", בתנועה, כרך ט חוברת 2, תשס"ט

 

כתבות נוספות:

רגע לפני המשימה ממנה לא שבו: חיילי א"י מצלמים את מצרים

כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

הסיפור מאחורי 'בלדה לחובש'

 

חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו