.
ריאיון עם גארי שטיינגרט – ואחריו רשימה שכתב
מאת דפנה לוי
לבארי כהן, גיבור ספרו החדש של גארי שטיינגרט, בארי כהן בדרכים, יש פתרון מקורי לבעיית הפערים הכלכליים־מעמדיים הבלתי נסבלים בארצות הברית: רולקס לכל ילד עני. היוזמה הזו היא סוג של טקס היטהרות שכהן, כלכלן שהמיר את חיי הנפש שלו בחיי מותרות, מנסה לבצע. בהמשך נסיבות חייו של כהן משתנות והוא נאלץ להתחכך באותם חלקים באמריקה שההתעשרות שלו אמורה הייתה להגן עליו מפניהם, והוא יספק לשטיינגרט שפע של הזדמנויות לבקר את הגזענות, את אלימות המשטרה, את מצביעי טראמפ, את רמיסת כבוד האדם ואת כל אותם זרמים שמאיימים לסחוף את ארצו לאבדון.
שטיינגרט כותב ספרים מצחיקים במיוחד, אף שהם ספוגים חזונות דיסטופיים ותמיד מרחפת מעליהם איזו עננה כבדה, שמפתה לייחס אותה לעובדה שהוא בעצם נולד למשפחה יהודית בסן פטרסבורג, הגיע עם הוריו לארצות הברית כשהיה בן שבע אבל שמר על מבטא רוסי כבד עד גיל ההתבגרות, ועל פי כתיבתו גם מעולם לא נפרד מראיית העולם הפסימית־טרגית הרוסית. שטיינגרט למד לימודים סובייטיים וספריו הקודמים (המדריך לרוסי המתחיל, אבסורדיסטן, סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד וכישלון קטן) הכילו כולם מרכיבים אישיים מאוד ונגעו כך או אחרת בהגירה. בארי כהן הוא הגיבור הראשון שלו שאינו מהגר. כן, הוא יהודי, אבל השורשים שלו נטועים היטב באמריקה, ואם הוא מתגעגע, הרי זה לא למקום רחוק וכמעט מיתולוגי, אלא לאמריקה שהולכת ומתפוררת לנגד עיניו.
בארי כהן האמור הוא מנהל קרן גידור, עשיר להחריד, שנמלט מחייו ומניו יורק, עולה על אוטובוס "גרייהאונד" – האוטובוס שרק מי שמעולם לא נזקק לו מצמיד לו בקלות הילה רומנטית – ונוסע לחפש את אהובתו מהקולג' המתגוררת באל פאסו. הוא נוטש מאחור את אשתו, שמנהלת רומן עם סופר מגוואטמלה, ואת בנו האוטיסט. במהלך המסע הוא עושה את כל מה שמעולם לא העז לעשות: לנהל שיחות אמיתיות עם אדם שחור ולשקול לאמץ אותו, להיכנס לסניף של וולמארט, לקנות קוק ולהגות את תוכנית חלוקת שעוני היוקרה לילדים עניים, כדי ללמד אותם על משמעות החיים. ואט־אט הוא הולך ומתמוטט נפשית.
הספר החדש שלך מתרחש כאן ועכשיו, וכתבת אותו בזמן אמיתי, ב-2016, בזמן ההתמודדות בין קלינטון וטראמפ. בעבר עסקת בזיכרונות רחוקים, ממרחק של שנים. מה גרם לך לוותר על נקודת התצפית הזו ולעסוק בהווה בעודו מתרחש?
עוד לפני שידעתי מה יקרה ב-2016, חשבתי שזו תהיה שנה חשובה. הרגשתי שהעולם פונה לכיוון מוזר, בגלל הברקזיט והעלייה של הימין הקיצוני ברחבי מזרח אירופה, ולאחר מכן גם במערבה. בכל הספרים שלי אני עוסק בלאומנות קיצונית, והרגשתי שהלאומנות הזו הגיעה לאמריקה בעוצמה גדולה.
בארי כהן מגלה בדרכים אמריקה שדומה מאוד לדיסטופיה שכתבת ב"אבסורדיסטן".
באמריקה האמיתית יש חלקים שממש לקוחים מאבסורדיסטן. תיירים חושבים שארצות הברית היא ניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי ביץ', אבל אלה רק מאחזים זעירים. רוב המדינה היא מקום מוזר. מקום שיודע שימיו היפים כבר מאחוריו, ומרכזי האוכלוסייה העצומים האלה שואבים אליהם את כל העושר שלו. פייסבוק, שהפך לאוניברסיטה של ממש, מלמד אותם שמהגרים, שמאלנים ו"גלובליסטים" אשמים במצב המייאש הזה.
שטיינגרט הוא מן הסופרים הבודדים המצליחים לכתוב ביקורת חברתית מושחזת, במעטה של הומור מושחז לא פחות, ובכל זאת רשימת הפרסים שלו ארוכה והוא נכלל תכופות ברשימת הסופרים המשובחים של הניו יורק טיימס, הגארדיאן, הוושינגטון פוסט וטיים מגזין. קשה לחשוב על עוד סופר הומוריסטי שאנשי ספרות מתייחסים לכתיבתו ברצינות, מלבד אולי האוורד ג'ייקובסון הבריטי, שעשה היסטוריה כשהיה ב-2010 לראשון הכותבים ההומוריסטים שזכה בפרס הבוּקֶר.
כהן הוא הגיבור השטיינגרטי הראשון שאינו בן למהגרים, אינו מגיע מתרבות אחרת והאנגלית היא שפת אמו. למרות זאת, קל לזהות בו ניחוחות של מהגר: הוא מנסה להתעשר אבל מתקשה לפענח את התרבות ואת הסביבה של עשירי מנהטן, הוא מרגיש אבוד. אף שהוא מתגורר בבניין דירות מפואר, בדירה מתחת לרופרט מרדוק, הוא לא תמיד מבין את שפתם של המולטי־מיליונרים הללו, והוא נוסטלגי. מאוד. שטיינגרט אומר שבניו יורק הוא אינו מרגיש מהגר, ולו משום שלמעלה ממחצית תושבי העיר נולדו במקום אחר, כמותו, או נולדו להורים מהגרים. הוא מרגיש זר מאוד במקומות אחרים בארצות הברית, "שם תמיד היו שנאה וגזענות, אבל עכשיו מותר לומר את זה בקול רם, ושאר האוכלוסייה עוצמת עיניים."
מכל הדמויות שכתבת נגעה לליבי במיוחד סימה, אשתו של בארי. וההתמודדות שלה עם העובדה שהבן שלהם אוטיסט.
לא היה לי קשה לכתוב אותה. כבר כתבתי בעבר דמויות נשיות, בנות של מהגרים. רוב חבריי לכיתה בתיכון היו סינים, קוריאנים והודים, וגם מעט רוסים, ואני מרגיש לגמרי בבית כשאני כותב על נשים כאלה, שאפתניות נורא, שתמיד מנסות לרצות את ההורים שלהן. הן תמיד ריתקו אותי, והיה לי ברור שעבור אישה כזו ילד שיש לו מגבלה או נכות עלול להיתפס ככישלון אישי. זה נורא. זה בלתי נסלח בעיניי, זה חלק מהעיוותים בחיים של עשירים במקומות כמו מנהטן. לכן הרגשתי שאני חייב לכתוב על זה.
התחקיר של שטיינגרט לפני כתיבת בארי כהן בדרכים כלל ארבעה חודשים של שוטטות בעיירות שלא הכיר, באוטובוס (ראו רשימתו בסוף הריאיון), והתחככות קרובה עם מנהלי קרנות גידור ועם עשירי ניו יורק. בראיונות קודמים הוא שב ואמר שכשגדל בקווינס הוא רצה נואשות להתעשר, אבל למזלו לא היה טוב מספיק במתמטיקה. הוא נאלץ לשחק בקלפים האחרים שהיו לו – מבטא רוסי ועבר מעניין – ולפתח בוז מבוקר כלפי מי שכן התעשרו. הבוז הזה ניכר היטב בספרו. ולא רק כשהוא מכריח את הגיבור שלו לשתות ויסקי יפני שעולה עשרות אלפי דולרים, לא לזכור את שמות הנשים בחייו, להמציא משחק קלפים שכדי לנצח בו ילדים צריכים לזכור את מקומם של מילארדרים ברשימת פורבס, או לנסות לסחוט טובות מיניות באמצעות סיפורי התמסכנות.
נתת לבארי עולם פנימי שטחי מאוד במונחים אינטלקטואלים. האם הוא מייצג של דור שכבר אינו מעריך יצירות ספרות גדולות? אתה חושב שלספרות יש עדיין כוח לעורר השראה ואולי להוביל לשינויים חברתיים ופוליטיים?
ספרות, לפחות בארצות הברית, היא מפעל תרבותי קטן מאוד. היכולת לשבת ולקרוא ספר מהתחלה ועד הסוף בשבוע או פחות מזה זו כמעט מותרות. פיליפ רות' כתב על זה בצורה יפהפייה, על אובדן הרגלי החשיבה שמאפשרים קריאה של ספר מורכב. אני משוכנע שהאובדן הזה אחראי במידה רבה לעלייתה של הדמגוגיה.
אז איך אתה בכל זאת יושב וכותב את הרומן הבא שלך? אגב, כבר התחלת?
כן, אני כבר כותב. אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי זה כל הזמן משתנה. כשאני כותב אני חושב שתמיד יהיו כמה משוגעים שימשיכו לקרוא ספרים – והם הקהל שלי.
.
* * *
.
גארי שטיינגרט בדרכים
מאנגלית: דפנה לוי
זה קרה ב־6 ביוני 2016, השנה הגורלית ביותר בהיסטוריה האמריקנית של העת האחרונה. בסביבות שלוש לפנות בוקר, בלילה חמים ולח, נכנסתי לפורט אות'וריטי, תחנת האוטובוסים המיושנת והמצחינה של ניו יורק, והפקרתי את עצמי לחסדיו של דוכן כרטיסי ה"האונד". בארבעת החודשים הבאים אחצה, בהפסקות קלות, את ארצות הברית, באחד מכלי התחבורה האמריקניים שמככבים בסיפורים יותר מכל כלי תחבורה אחר (תשאלו את "ראטסו" ריזו הגוסס מ"קאובוי של חצות"): אוטובוס גרייהאונד.
מה, לכל הרוחות, עבר לי בראש, אתם שואלים? הגרייהאונד? לפחות סע ברכבת. באותו לילה התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, בארי כהן בדרכים, שבו בארי כהן, מנהל קרן גידור, שהקרן שלו נחקרת על ידי הרשות לניירות ערך, נישואיו נמצאים במרחק עורכי דין ספורים בלבד מהתרסקות מוחלטת, ובנו האוטיסט הוא בעיניו תעלומה שאינה ניתנת לפענוח, מחליט לברוח מניו יורק באוטובוס גרייהאונד ולחפש את אהבתו האבודה, שבמקרה מתגוררת באל פאסו, טקסס. אז יש סופרים שיש להם מה שנקרא "דמיון". הם מסוגלים בקלות לדמיין איך היו מרגישים אילו חצו את המדינה באוטובוס, ולשבץ בתוך זה את הדמויות, לבנות עלילה וכו'. לי, לרוע המזל, אין דמיון ואני כותב מנקודת מבט עיתונאית מאוד. אם הדמות שלי חוצה את אמריקה באוטובוס, אז לכל הרוחות – זה מה שאני צריך לעשות.
הנסיעה באוטובוס היא זולה. בחלקים ארוכים להחריד מהמסע שלי שילמתי פחות מארבעים דולר לכרטיס. אבל בתמורה לתחבורה הזולה ביותר שיש אתה מוסר את עצמך לידי ההאונד ואינספור הכללים שלו. מהם הכללים? ראשית, אל תשב קרוב מדי לשירותים שמאחור, בעיקר בנסיעות ארוכות. זה אינו תא שירותים איכותי, לגמרי לא. כדאי לשבת הכי קרוב שאפשר לנהג, בעיקר אם, כפי שקרה בחלק הראשון של מסעי לבולטימור, הוא נרדם באמצע הלילה. כשזה קורה, והאוטובוס מתחיל לזגזג בין נתיבים, עליך לקרוא בקול בהול ביותר, "אדוני! אדוני! אדוני! תתעורר, אדוני!". מנהל־קרן־הגידור־הנמלט הבדיוני שלי, בארי כהן, חווה תקרית כזו בדיוק בנסיעת הלילה הראשונה שלו לאורך החוף המזרחי.
כלל נוסף שיש לזכור הוא לבדוק את שקע החשמל שמולך. הגרייהאונד מתגאים בצדק בכך שרבים מן המושבים מאובזרים בשקעי חשמל, ונהג טוב יזכיר לנוסעיו לוודא שאלה פועלים לפני תחילת הנסיעה. אפשר לחבר לשקע הזה כל מה שמתחשק, אבל מרבית הנוסעים מטעינים כך את הטלפונים שלהם. העובדה שיש באוטובוס כל כך הרבה טלפונים יוצרת דינמיקה מעניינת. בעבר נוסעים בנסיעות ארוכות היו משוחחים אלה עם אלה על משפחותיהם, מאהביהם וחיות המחמד שלהם, ואילו כיום רבים אובדים אל תוך עולמם הפרטי. היה חכם מצד ההאונד להתקין את שקעי החשמל הללו, משום שכך מתאפשר לנוסעים לברוח מן המציאות שאינה תמיד יפה לבריאות (אני נשבע, זו הפעם האחרונה שבה אני מזכיר את השירותים) ולשקוע בערפול חושים פייסבוקי. מעניין איך הייתה נראית חוויית הכלא התורכי של בילי הייז ב"אקספרס של חצות" אילו הייתה לו קליטה וגישה לרשת 3G. אבל אנשים מדברים זה עם זה כששקעי החשמל שלהם מפסיקים לפעול, והם רוצים להשתמש לרגע בשקע של מישהו אחר. צעירה מקסימה שאלה אותי, בדרך מברמינגהם לג'קסון, אם תוכל להשתמש בשקע שלי, ואז אמרה לי שהיא נהנית לנסוע באוטובוס כי זה מרגיע אותה ומאפשר לה לחשוב. אנשים שנוסעים בקביעות באוטובוסים מפתחים לעצמם סוג של "זן" האונדי כזה.
יש נהגים שיש להם חוקים נפלאים משלהם. "בלי סרדינים, בלי שימורי טונה," הכריז אחד כשיצאנו מפיניקס (אלכוהול אסור לחלוטין, אלוהים יודע איך הייתה נראית נסיעה שתויה בגרייהאונד). נהגים אחרים מפגינים ידע חלקי בחוקה, ואינם מפסיקים לצנזר את שיחות אמצע הלילה הלוהטות שמתפרצות מדי פעם. "תשמרו על הפה!" נהג לצעוק אחד מהם בעודנו מתפתלים לאורך מדבר מוהאבי, כשכולנו מספרים בצרחות על חיינו הקודמים ועל סיפורי אהבה שהשתבשו. נהגים טובים יודעים גם איפה למצוא את המזללות הטובות ביותר, בעיקר בדרום, ששם אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות באיזה חניון משאיות שיש בו מנות מטורפות של עוף צלוי עם תירס, במיה נימוחה וגלידות וניל עצומות. נתיבים אחרים לוקחים אותך לאזורים כאילו־עירוניים קודרים, שבהם אתה שבוי בידי בתי קפה מפקיעי מחירים של חברת האוטובוסים, הגוזלים מן הנוסעים הרעבים את הכסף שאלה הצליחו לחסוך כשהעדיפו לנסוע באוטובוס. נקניקיית הפלסטיק שאכלתי בבית הקפה של גרייהאונד בשרלוט הייתה גרועה מהמזון בחדר האוכל של אוברלין קולג'.
מי נוסע באוטובוס? ההאונד הוא הביטוי האולטימטיבי של הדמוקרטיה האמריקנית, סוג של אנטי־אקלה (ספינת הדגל של חברת הרכבות "אמטראק"). "אנשים מספרים באיזה כלא ישבו באותה פשטות שבה נוסעי הרכבת מספרים באיזו אוניברסיטה למדו משפטים," אומר בארי כהן בספר. הדרך אפשרה לי לחוות את החוויה האמריקנית כולה, בצורה שלא יכולתי לחוות אילו חציתי את אמריקה במכונית (סליחה, ג'ק קרואק). היו שם אנשים שזה עתה השתחררו מהכלא או ממוסד לחולי נפש (חלקם ענדו עדיין צמידים של בית חולים, שהעידו על כך שהם עזבו את המקום ביוזמתם). אבל רובם היו אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם אלא נסיעה באוטובוס, כשכל רכושם עלי אדמות מיטלטל איתם בבטן ההאונד.
הדמוגרפיה השתנתה כשעשינו דרכנו מן החוף המזרחי לעבר אטלנטה, ואז כשחצינו את הנופים הקיציים המהבילים של חגורת התנ"ך עד לגבול שבין אל פאסו וסיודאד חוארס, ולאחר מכן כשחצינו את פיניקס לעבר רוחות הים הנחשקות כל כך של קליפורניה. לאורך החוף המזרחי היו מרבית הנוסעים אפרו־אמריקנים, ואילו באזורי הגבול של טקסס ואריזונה האוטובוס נמלא בעיקר נוסעים לטינו־אמריקנים. בין ג'קסון לדאלאס פגשתי את גזעני העליונות־הלבנה הראשונים שלי, שדיברו בקולי קולות על צליבת מוסלמים ויהודים וקראו קריאות בוז כשחלפנו על פני גרמבלינג סטייט, הקולג' השחור הנודע של לואיזיאנה ("יום אחד יהיו לנו קולג'ים משלנו," הכריז הקולני שבהם, טוראי לשעבר, שחלם ללמוד ב"בית ספר לכמרים"). במהלך המתקפה הנוסעים האפרו־אמריקנים הסיטו את מבטיהם או העמידו פנים שהם ישנים. ממש כמו הגיבור היהודי שלי, בארי כהן, שקלתי לקנות חוברת צביעה של הברית החדשה במסוף הגרייהאונד בשרֶבפורט, לואיזיאנה, כהגנה מפני צליבה אפשרית בידי הפרוטו־קו־קלוקס־קלאנים שהתעצמו לאחרונה.
המסע האוטובוסי לרוחב אמריקה ב-2016 היה חוויה לימודית עמוקה. כשנכנסתי ביוני לתחנת האוטובוסים בניו יורק הייתי, כמו מרבית בני האדם, משוכנע שהילארי תנצח. כשירדתי מהאוטובוס בסן דייגו בספטמבר, כבר לא הייתי לגמרי בטוח. יותר מפעם אחת אמרו לי שקלינטון לא תהיה הנשיאה ה־45, ובברים באטלנטה היו אפילו מי שהרחיקו לכת וציינו שהיא תפסיד באוהיו (סביר) ובפנסילבניה (ממש מפתיע). במהלך המסע כולו, ההאונד הפך לרכב־אמת, שבו הייתה לאנשים הזדמנות לומר את הדברים האיומים ביותר בעולם או הנאצלים ביותר, לפחות עד שהנהג היה צועק "תשמרו על הפה" כדי להשתיק את כולם.
כדאי לשבת כמה שיותר קרוב לנהג, בעיקר אם – כפי שקרה במסע שלנו לבולטימור – הוא נרדם באמצע הלילה בנסיעה בכביש מהיר, ויש לכם הזדמנות להזכיר לעצמכם את מה שאנחנו זוכרים רק לעיתים רחוקות בתקופות קשות כאלה: אמריקה היא מדינה יפה עד גיחוך. מן המרחבים הירוקים העזים, החייזריים כמעט, בצפון־קרולינה ועד להרים החומים צהובים והסגווארו, הקקטוסים הגידמים של אריזונה, הטבע כאילו מושך את כתפיו באדישות מול הטיפשות של כולנו, בעודו ממתין בסבלנות שהמין שלנו יתעשת או ייכחד. להרי פרנקלין בטקסס לא מזיז שסופר ניו יורקי בודד מצלם תמונות שלהם ממקום מושבו בקדמת ההאונד. ההרים מביטים אל הנצח. והשקיעה שמעל גבול ניו מקסיקו/אולד מקסיקו היא החוויה המוזרה והאקסטטית ביותר שאי פעם חוויתי ללא סיוע סמים.
כשנכנסנו לקליפורניה, הבנתי שתכף ייגמרו לי המרחבים. למרות ריבוי המצוקות, הריחניות והאחרות, לא רציתי שהמסע הזה ייגמר. כשנוסע חצוף במיוחד החליט לזייף התקף לב כדי שיוכל לרדת מהאוטובוס ליד ביתו, אי שם בפרברי לוס אנג'לס, במקום במסוף הגרייהאונד בדאונטאון, ירדתי מהאוטובוס והבטתי ברכב הפלדה המבהיק הזה, שעל צדו מוטבעת דמותו של כלב המרוצים [הגרייהאונד]. אמבולנס יילל והנוסעים צרחו וקיללו את הנוסע־מותקף־הלב־לכאורה, אבל אני הרגשתי את הזֶן ההאונדי הגדול שבעמידה לצד הדרך באמצע הלילה, כשהתנועה חולפת על פניי בשריקה ותזמורת לכת של ציקדות פוצחת בשיר עליז על איזו מדשאה צרובת שמש. תשכחו מנוחוּת המכונית שלכם וממסע אצור בקפידה בין הברים והמסעדות המשובחים במדינה. נסיעה בכלי התחבורה הכי פחות אלגנטי באמריקה תזמן לכם שרשרת ארוכה של רגעי חסד.
.
גארי שטיינגרט, "בארי כהן בדרכים", הוצאת סימנים וידיעות ספרים. תרגמה: ניצה פלד.
.
זכויות התרגום לרשימה "גארי שטיינגרט בדרכים" ניתנו למוסך באדיבות הסופר.
“Going Greyhound” by Gary Shteyngart. Copyright © 2018 by Gary Shteyngart.
.
» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: מיכל בן־נפתלי, לכבוד צאת ספרה "בגד מאש"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
