את לוין קיפניס אפשר להכתיר ללא עוררין בתואר "משורר הילדים הלאומי". קיפניס כתב – זו לא הגזמה – אלפי שירים וסיפורים במרוצת שמונים שנות פעילותו, זמן שיא לפעילות רצופה בקרב סופרים. בחרנו לחזור אל השיר האחרון שכתב בחייו.
בפתח הביבליוגרפיה של כתבי לוין קיפניס שהגה החוקר אליהו הכהן, מופיע צילום כתב היד של השיר "אסיף", הנחשב לשירו האחרון של קיפניס. דרכו של השיר אל העמוד הפותח של הביבליוגרפיה (המכילה כ-4800 יצירות!) הייתה מופלאה, ממש כמו אחד מסיפוריו של הסופר והמשורר.
כלתו של לוין קיפניס, ציונה, סיפרה לנו כיצד זה קרה:
לטובת הכנת הביבליוגרפיה סקרה ציונה חמש תיבות מלאות בכרטיסיות עם פרטי כל היצירות, תיבות שיצר לוין קיפניס עצמו כשהבין שיש לתעד את גוף עבודתו המתרחב. העבודה הזו, כמו גם איסוף היצירות ואיתורן במקור, ארכה אחת עשרה שנים וחצי. לפני שנחתמה הביבליוגרפיה, ביקשה ציונה לפתוח את הספר בהתייחסות כלשהי של לוין ליצירתו! חיפשה וחיפשה, אך על אף כל שנות העבודה על עזבונו לא הכירה שום התייחסות כזאת. לבסוף נענו תפילותיה: כשבוע לפני רדת הספר לדפוס, ביקר שי קיפניס ז"ל, בנו של לוין ובעלה של ציונה, בבית אביו. "היינו שם אולי עשרות פעמים קודם לכן", מספרת ציונה. אבל דווקא אז, כבמעשה קסמים, הסתכל שי על שולחן עבודתו של אביו שעמד במרכז הבית, וראה לפתע מעטפה חומה סגורה. מהמעטפה הוציא שי דף בודד ובו עשר שורות השיר, עם כותרת, מנוקדות ומיושרות להפליא. על הדף הופיע גם תאריך הכתיבה: 20 בספטמבר 1989, תשעה חודשים בדיוק לפני פטירתו של לוין ב-20 ביוני 1990. ציונה מצטטת לי לי את השיר כולו מן הזיכרון: "מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!". השיר האחרון שנמצא לפתע התאים לתוכניות בדיוק.
אך סיפורו המופלא של "אסיף" לא נגמר כאן. ציונה מיהרה להתקשר לחברתה הטובה, כלת פרס ישראל נורית הירש. היא ביקשה ממנה להלחין את השיר, והירש התרצתה. שעתיים לאחר מכן צלצל הטלפון והירש הייתה על הקו: יש לחן. "איך כל כך מהר?", שאלה ציונה, והירש ענתה: "השורות התנגנו לי מעצמן".
באוסף הספרייה הלאומית נמצאים דפי התווים לעיבוד שכתב לשיר המלחין והמעבד גיל אלדמע. על הדפים נכתב בבירור: שירו האחרון של לוין קיפניס.
את השיר עצמו, כפי שבוצע על ידי רותי, בתה של נורית, בערב השקת הביבליוגרפיה לכתבי קיפניס, תוכלו לשמוע פה:
"עד היום אני לא יודעת איך זה קרה", אומרת ציונה. "איך לא מצאנו את השיר הזה קודם? זה היה כבר שמונה שנים אחרי מותו של לוין. התעלומה עדיין נשארת".
לסיום נזכיר גם את הספר האחרון של קיפניס, שאותו הקדיש לזכר אימו רחל. הספר "מי שם פה לאילם?" נכתב בשנת חייו האחרונה של קיפניס, כשהוא כבר כבן 100. מופיעים בו שלושה סיפורים המתארים מאורעות מימי ילדותו בעיירה אושומיר שבאוקראינה, מלווים באיוריו של המאייר יעקב גוטרמן. בפרקי הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר כולו, מספר קיפניס כיצד הוא, לֶווֶלֶה (כפי שכונה בילדותו) לא דיבר עד גיל שלוש. אימו לקחה אותו לכמה "מומחים": זקנה לוחשת לחשים, כנופיית צוענים, ואף רופא – אף לא אחד מהם הצליח לשנות את המצב. רק עצתו של האדמו"ר מצ'רנוביל, או לפחות כך מספר הסיפור, גרמה ללוולה הקטן להתחיל לדבר. מה הייתה עצתו של הרבי? אל תשאלו: להצמיד לרקותיו של הילד שתי עלוקות: "פתאום נשמע קול: מא-מע… אמא נבהלה: מי קורא אימא?… אך הילדים כבר רצו לקראתה: זה לוולה, זה לוולה!…. לוולה התחיל לדבר! נס גדול היה פה!". בסוף הדבר המרגש לספר מסכם קיפניס: "זכיתי לנטוע עצים על אדמת ישראל. זכיתי לראות ילדי ישראל מביאים ביכורים בשיר: "סלינו על כתפינו". זכיתי לכתוב ספרים לילדים ולתינוקות… זכיתי, זכיתי, וזכיתי".
"יש לי עט קסם", סיפר פעם קיפניס. "אליהו הנביא נתן לי אותו במתנה, ובעט הזה, שם בפנים יש את כל השירים. אני לא צריך לחשוב, אני רק כותב. כך יוצא שיר ועוד שיר ועוד שיר, ואין לדבר סוף".
כתבות נוספות
