בשנת 1904 התפרסמה בעיתון "הצפירה", אחד מהעיתונים העבריים הנפוצים באותה העת באימפריה הרוסית, ידיעה בדבר פתיחת בית ספר עברי ראשון ליהודי ההררים בקווקז.

הקמתו של בית הספר העברי הראשון בעיר דרבנט בקווקז היה אירוע דרמטי עבור כל היהודים ההררים (יהודי צפון הקווקז ומזרחו) מפני שסביב הקמתו התנהל אחד מן הפולמוסים המפורסמים באותם ימים בין מחנה השמרנים של הרב יעקב יצחקי למחנה של קבוצת האינטליגנציה הראשונה שהתהוותה בעיר.

עד אותה העת החינוך היחיד של הילדים היה במסגרת הקהילתית, אשר התבססה על מצוות תלמוד תורה לבנים על פי המסורת היהודית. הבנים ביקרו בבתי "תלמיד כונה" (בית התלמיד) שהיו ממוקמים בדרך כלל בבתי כנסת או בבתי הרבנים. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלו להירקם קשרים בין היהודים ההרריים לבין יהודי רוסיה ומזרח אירופה שהיגרו לקווקז עם הכיבוש הרוסי. הניסיונות הראשונים להקמת בית ספר מודרני עבור היהודים ההררים נעשו על ידי משכילים רוסים ובאמצעות "חברת מפיצי השכלה" ברוסיה שמטרתה הייתה לקדם את ההשכלה בקרב יהודי האימפריה הרוסית. ניסיונות אלה החלו כבר בשנת 1865, אך נתקלו בהתנגדות עזה מצד רבני העדה שבראשם עמד הרב יעקב יצחקי, הרב הראשי של פלח דאגסטן.

הרב יצחקי היה בעל הסמכות הרחבה ביותר בקרב כל ריכוזי היהודים ההררים בקווקז. לא רק בעיני עדתו היה חשוב ונכבד אלא גם בעיני האדמיניסטרציה הרוסית בקווקז שהכירה בסמכותו כרב ממשלתי ראשי שהמשיך את התפקיד לאחר אביו הרב יצחק יצחקי. הרב יעקב יצחקי התכתב עם גדולי הרבנים באירופה, פרס וארץ ישראל. ניהל קשרים גם עם משכילי אירופה, עסק בכתיבה מחקרית על מוצאם ותרבותם של בני עדתו ופרסם את מאמריו בכתבי העת המשכילים דאז. על אף זאת התנגד לכל יוזמה להקמת בית ספר ממשלתי עבור בני קהילתו ובמשך 40 שנות כהונתו כרב ראשי שימש כחומת ברזל כנגד חדירת מערכת החינוך המודרנית.

בהעדר מערכת חינוך מודרנית קהילתית, היהודים ההררים ששאפו להקנות השכלה כללית לילדיהם שלחו אותם לבתי ספר של אשכנזים באזור. מגמה זו החלה במספרים מועטים ביותר. אך מיעוט זה הספיק להיווצרותה של שכבת אינטליגנציה ראשונה בקרב העדה. שכבת אינטליגנציה זו היא שהובילה והכריעה את המאבק להקמת בתי ספר.

התפשטות התנועה הציוניות לשטחי הקווקז הביאו לחתירה נמרצת לשינוי המצב החינוכי והוראת השפה העברית. בראשית המאה התשע עשרה הסכסוך סביב הנושא בעיר דרבנט החריף וכמעט הגיע לשפיכות דמים. הציבור בדרבנט התחלק לשני מחנות, המחנה של הרב יעקב יצחקי ומחנה המשכילים של הרב ישעיה רבינוביץ' (הרב יש"ר), רב יהודי ההררי ציוני שנודע בפעילותו לקידום החינוך העברי של העדה. בסופו של דבר המאבק הוכרע במאי 1904 כאשר הרב יש"ר הגיש בקשה למושל האזורי למתן רישיון לפתיחת בית ספר ובקשה זו נענתה בחיוב.

לכבוד הפתיחה נערכה חגיגה המונית. האירוע נפתח עם עלייתו של הרב יש"ר אל דוכן הנואמים. אך לפני שפתח בנאום הניצחון שלו כולם ציפו הזמין את הרב יעקב יצחקי, רב העדה, לשאת דרשה בפני הציבור. הרב יצחקי עלה לדרוש בנושא מאמר משנת חכמים "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ורק לאחר מכן עלה הרב יש"ר חזרה אל הבימה לנאום. האירוע נחתם ברוב רושם והדר "והתלמידים והתלמידות שרו שירים עברים לאומים"

עם פתיחת בית הספר בדרבנט נפרצה הגדר ונפתחו בתי ספר עבריים גם בריכוזים הגדולים הנוספים של היהודים ההררים. אורך החיים של בתי ספר אלו בקווקז היה קצר מפני שלאחר המהפכה הקומוניסטית ומלחמת האזרחים הוקם שלטון סובייטי בקווקז. הפעילות הציונית כמו גם הדתית דוכאה ומנהיגיה נרדפו, נכלאו והוצאו להורג.

הרב יעקב יצחקי הספיק לעלות לארץ ישראל עוד בשנת 1906 עם קבוצה מכובדת מבני העדה. הרב יש"ר נפטר בשנת 1920 אחרי שנעצר פעמים רבות ועונה בעינויים פיזיים על ידי הצ'קה, המשטרה החשאית הסובייטית.

​אחד הרגעים המרגשים בחיים הוא הרגע שבו אנו מתחילים ללמוד לקרוא ולכתוב. סימנים מונחים לפנינו ומלמדים אותנו שהם צופנים בחובם תוכן, מידע. ואנו משתוקקים לפענח, לדעת מה יש ברצפי הסימנים, מה הם אומרים. עולם חדש הולך ומתבהר לנגד עינינו. הדבר אינו קורה בתוך יום וגם לא בתוך שבוע. הערפילית מוסרת בהדרגה, בתהליך מאומץ של לימוד, שינון, התנסות, מעידות. זהו שלב דרמטי בחיינו, לא פעם רצוף קשיים ותסכולים. על פי רוב, אנו מגלים את גודל הרגע שנים לאחר מכן, כשאנו כבר קוראים וכותבים ותיקים ומנוסים. ילדי חברות השפע של המאה ה-21 מגיעים לראשית לימוד הכתיבה לאחר שנים אחדות של חשיפה אינטנסיבית לכתב. הם מוקפים אותיות, מלים ומשפטים, ורבים מהם לומדים לקרוא או לקרוא חלקית מעצם ההתנסות הלא-פורמאלית שלהם בעולם הקריאה והכתיבה. ובכל זאת, גם היום, ראשיתו של החינוך המסודר, ראשיתה של הדרך בעולם הלימוד, היא רכישת היכולת לקרוא ולכתוב. בין אם אנו מגיעים לבית-הספר כשאנו קוראים היטב ובין אם אנו רק מזהים סימנים מוכרים ויודעים שהם בעלי משמעות, כולנו נכנסים למערכת החינוך, יושבים בכיתה א' ולומדים לקרוא ולכתוב.

ידיעת הקריאה בעברית היה תמיד ממאפייניה של החברה היהודית בכל רחבי העולם. היהודים בלטו באחוז יודעי קרוא וכתוב גבוה במיוחד. בקהילות השונות הורו קריאה וכתיבה בעברית לילדים החל בגיל 3. השליטה בעברית, לפחות ברמה של ידיעת קרוא, הייתה חיונית כדי לשלב את הילד בחיי היומיום של הקהילה, בתפילה ובלימוד. יתרה מכך, קהילות שבהן שלטה שפה יהודית (לדינו, יידיש, ערבית-יהודית, פרסית-יהודית וכו'), כתבו בכתב העברי גם את לשונותיהן המיוחדות. כך היה הא"ב העברי כרטיס הכניסה לעולם התרבות.

היום נהוגות שיטות שונות להוראת קריאה וכתיבה. הדבר נכון לשפות מודרניות רבות, ובכללן גם השפה העברית. אלא שבניגוד לרובן הגדול של השפות הנכתבות, לעברית יש מסורת בת אלפי שנים של כתיבה וקריאה, של יצירה ספרותית דתית ואחרת. לכן מעניין במיוחד להציץ בחומרים המעידים על דרכי הוראת הקריאה בעברית כפי שהתבססו בקהילות ישראל בעולם לאורך הדורות.

עיון בחומרים מעלה מיד את הדומה, את המאפיינים שלא השתנו. לומדים לקרוא עברית על-ידי לימוד צורת האותיות המנוקדות. כלומר, כל אות נלמדת כשהיא מנוקדת בקמץ, בפתח, בסגול, בצירה וכו'. למעשה, התלמיד רך השנים לומד לבטא הברות. הלימוד משלב זיהוי צורות וחזרה על צלילים. התבססות הקשר בין הצורה הכתובה והצליל הוא הבונה את מיומנות הקריאה. היום, כשאנו רואים את הספרים, את החוברות והאת הדפים, וכולם עמוסים אותיות עבריות מנוקדות, בסדר קבוע,  קל לנו לדמיין את מקהלת הקולות הדקים החוזרת אחר המלמד: "אלף קמץ, AH, בית קמץ BAH…"

אלא שלא רק הדומה בולט למתבונן בחומרי הלימוד מכל הדורות. מעבר להוראת האותיות והניקוד בשיטה הברתית, חומרי הוראה רבים הם מקראות ראשוניות. המקראות מלוות את הלומד בצעדיו הראשונים ומציעות לו מלים לקריאה. אט-אט הופכות המלים לביטויים והביטויים מצטרפים למשפטים. לא כל המקראות מציעות תהליך שלם. לעתים יש בהן רק מלים. זהו מוקד עניין מיוחד למי שמעלעל בדפים. אילו מלים נבחרו? באיזה סדר? מה הקשר בין המלים לשלב שהלומד נמצא בו? האם יש בבחירה רק מגמה דידקטית, או שמא גם כוונה ערכית ודתית? באיזו מידה מכוונת המקראה את הלומד לקראת סידור התפילה או כתבי קודש אחרים? וכשהמקראה מודרנית יותר, איזו מציאות תרבותית וטכנולוגית היא משקפת? ומן הבחינה הלימודית, האם הדוגמאות מדגישות הבדלים או בוחרות להביא מלים דומות ומבלבלות, כדי להכריח את הלומד לקרוא במשנה זהירות?

בספרייה הלאומית קיימים כ-1500 פריטים הקשורים ללימוד הקריאה והכתיבה בעברית. המספר הפתיע גם אותנו, בעת ריכוז החומרים לתערוכה הווירטואלית המוגשת לכם כאן. ספרי לימוד ובוודאי חומרי לימוד לא כרוכים לא נחשבו לפריט אספני. ילדים השתמשו בהם והחומרים לא נטו להישמר במצב טוב. יתרה מכך, בימי השלטון העות'מאני וגם בימי המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה, לא חלה חובה לשמר ספרי לימוד בספרייה הלאומית. והנה, למרות זאת, אוצרת הספרייה הלאומית שפע עצום ורב של חומרים העוסקים בלימוד הקריאה והכתיבה בעברית. חומרים אלו הם אות ועדות לחשיבות שהיהודים ייחסו תמיד לשליטה בעברית, והם גם מהקלסתרון התרבותי שלנו. החומרים הללו הם דוגמה אחת מני רבות לעושרו ועומקו של המאגר התרבותי של הספרייה הלאומית בירושלים, המוצע כעת לקהילת החוקרים ולציבור הרחב באשר הוא.

 

איליה דבורקין הוא אדם עם חזון. בשערו הלבן והזקן התואם הוא נראה בדיוק כמו האדם המתאים לדמיין בגדול. החלום של איליה דבורקין הוא לתעד, להפיץ ולהזכיר את העושר העצום של תפוצות ישראל בשטחי ברית המועצות לשעבר. כנראה שאין מי שעשה יותר למען הגשמת החזון הזה ממנו. דבורקין הוא מייסד ומנהל המכון למדעי היהדות בסנט פטרסבורג (לשעבר האוניברסיטה היהודית של סנט פטרסבורג). במסגרת המכון הוא מפעיל כבר קרוב ל-40 שנה את פרויקט התיעוד הענק שלו.

ההיסטוריה של היהודים ברוסיה ובשטחי האימפריה הרוסית לשעבר ארוכה כמו הגלות. על פי סברות מסוימות, יהודים ישבו באזור הקווקז כבר מאז ימי בית שני ואולי אף לפני כן. כצפוי, היסטוריה ארוכה כזו כוללת מגוון רחב של סיפורים: סיפורים של היטמעות מול היפרדות, לאומיות מול קוסמופוליטיות, סיפורים על רדיפות דתיות וסובלנות דתית, שעבוד מול אוטונומיה, ועוד נדבכים על גבי נדבכים אחרים.

באופן טבעי, הקהילות היהודיות בשטחי ברית המועצות לשעבר מעולם לא היו מונוליטיות. מרבית היהודים לאורך רוב שנות ההיסטוריה לא חיו בשטח רוסיה גופא, רוסיה של היום. למעשה, הדבר היחיד שמאגד אותם יחד היא העובדה הפרוזאית שעל כולם שלטה ברית המועצות דוברת הרוסית במשך כ-70 שנה. הקהילות היו שונות במוצאן האתני, בשפתן, בלבושן, אפילו במנהגיהן התרבותיים והדתיים. אין דין יהודי מהשטעטל של פולין או אוקראינה כדין יהודיה מבוכרה, יהודיה ממוסקבה או יהודי מערי הקווקז. את כל אלו בלעה לתוכה ברית המועצות.

ואת העושר העצום הזה יצא איליה דבורקין לשמר. בשנת 1981 החל במה שנשמע כמו שיגעון – מסעות צילום לקהילות היהודים בברית המועצות. דבורקין נטל צלם ויצא – במימון עצמי כמובן – לאתר את היהודים ביישובים השונים שבשליטת רוסיה הסובייטית. המסעות נמשכו עד 1998, לאורך שנות הגלאסנוסט ופירוק ברית המועצות. במקומות רבים שאליהם הגיעו איליה וצלמיו הם פגשו רק את השרידים האחרונים של הקהילות היהודיות האלו, ששנים ספורות לאחר מכן כבר נפוצו לכל עבר. פרויקט הצילום של דבורקין מספק תיעוד ייחודי של אותן קהילות נעלמות.

 

לא נוכל לפרט כאן את כל תולדות יהודי רוסיה, אבל נוכל לספק הצצה. המתיישבים היהודיים הראשונים באזורים שיהיו בעתיד תחת מוטת הכנפיים הסובייטית חיו ככל הנראה במושבות היווניות לחופי הים השחור בחצי האי קרים. על פי עדויות ארכיאולוגיות התיישבו שם יהודים לכל הפחות במאות הראשונות לספירה ואולי אף לפני כן. כידוע, אחוז נכבד מהיהודים שחיו תחת שלטון האימפריה הרוסית בשנים לאחר מכן חיו בפולין, אוקראינה, בלארוס והמדינות הבלטיות. יהודים אחרים הגיעו מהרפובליקות המרכז אסיאתיות.

פרויקט התיעוד של דבורקין הגיע לכל הקהילות האלו. באמצעותו תועדו מבנים קהילתיים כדוגמת בתי כנסת או בתי מדרש שאינם קיימים עוד. תועדו בתי קברות יהודיים עתיקים. תועדו מנהגים מקומיים, טקסים ומסורות תרבותיות שרווחו בקרב היהודים המקומיים. לצד התמונות הרבות הוקלטו גם ריאיונות וידאו עם אנשי הקהילות השונות, ותועדו אף ניגונים מקומיים ותפילות ייחודיות. דבורקין וצוותו תיעדו גם את חיי היום-יום היהודיים בלנינגרד של אותה תקופה, ובכלל זאת גם אישים ידועים מקהילות רוסיה. אחת מהם היא אידה נודל, אסירת ציון שהגיעה מאוחר יותר לישראל.

 

הפרויקט העצום אוצר בתוכו תיעוד משמעותי של החיים ברחבי ברית המועצות בנקודת הזמן הייחודית של שנות השמונים והתשעים. דבורקין מתגאה במיוחד בתיעוד מ"השטעטל האחרון של אירופה", צילומים מהעיירה שרגורוד (שרהורוד) שנמצאת היום באוקראינה. העיירה הייתה אחת הבודדות באזור שנכבשה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי רומניה ולא על ידי גרמניה הנאצית, וכך שרדו רוב יהודיה. שם הקליט צוותו של דבורקין נגן כלייזמר מקומי שניגן מניגוניהם המקומיים של תושבי העיירה היהודים.

 

 

גולת הכותרת של האוסף היא ללא ספק האוסף העצום – והייחודי – של תמונות, ראיונות וידאו, הקלטות וחפצים שמקורם בקהילות בוכרה. הקהילה שחיה בשטחי המדינות המודרניות אוזבקיסטאן וטג'יקיסטאן היא ככל הנראה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר. אוסף נבזלין מחזיק אוצר בלום של היסטוריה יהודית ייחודית.

 

 

 

הנגשת הפרויקט המיוחד הזה, המנציח את הקהילות השונות של יהודי רוסיה וברית המועצות כשעוד היו קהילות חיות ומתפקדות, לא הייתה מתאפשרת – ודאי ללא תמיכתו של מכון נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה של האוניברסיטה העברית. בזכותם יכולים המבקרים באתר הספרייה הלאומית לסקור בעצמם כ-10,000 תמונות מתוך פרויקט התיעוד, והיד עוד נטויה.

 

כתבות נוספות

סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה

תשורה קטנה לפסח: הגדת החרות של סטאלין

כך תרדימו אזרחים סוציאליסטיים קטנים ביידיש

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי