הילדה שהתחפשה לבן כדי לשחק הוקי

סיפורים מהמכביה: הכירו את פורצת הדרך אבי הופמן. כשהייתה בת 9 התחפשה לבן כדי לשחק הוקי עם הילדים. כשבגרה סללה את הדרך קדימה לנשות קנדה - על המגרש ומחוץ לו.

הופמן במכביה, 1969

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

כשאבי הופמן הייתה בת 9 היא רצתה לשחק הוקי כמו כל הבנים, אך לא הייתה קבוצת בנות בטורונטו מקום מגוריה. הופמן לא ויתרה, קיצרה את שערה, ושכנעה את הוריה לרשום אותה לקבוצה כ'אב הופמן'. תחילה, נראה היה שהכל הולך לפי התוכנית, הופמן השתלבה בקבוצה והפכה למגן מצטיין. אבל אז, הקבוצה נרשמה לטורניר אזורי, במסגרתו כל שחקני הקבוצות נדרשו להציג תעודות זהות, וכך סודה הגדול נחשף, והיא סולקה בבושת פנים מהקבוצה.

הופמן והוריה לא ויתרו ועתרו לבית המשפט העליון בקנדה, במשפט שזכה לסיקור תקשורתי רב. הופמן ניצחה במשפט, ובית המשפט קבע שבכל מקום שיש קבוצות בנים יש לדאוג לקבוצות בנות או למצוא סידור אחר לנשים שרוצות להתאמן. פסיקה זו נחשבת לפורצת דרך, וכזו ששינתה את פני הספורט הקנדי.

אבל הופמן הייתה ילדה שבסך הכל רצתה לעסוק בספורט. אחרי המשפט היא גילתה שריצה ושחייה הולמים את כישוריה יותר מהוקי קרח, ונרשמה לקבוצות אתלטיקה ושחייה. משם, הדרך למעלה הייתה קצרה. לאורך הקריירה הספורטיבית שלה הופמן שברה שיאי עולם ושיאים מקומיים בקנדה, וגם שיאי מכביה. היא זכתה לייצג את קנדה ב-4 משחקים אולימפיים, ואף השתתפה במכביה ב-1969, שם זכתה בכמה מדליות זהב.

​הופמן הייתה אמורה להשתתף במכביה כבר בשנת 1965, אך ברגע האחרון בוטלה השתתפותה מסיבות לא ברורות. על פי דיווח בעיתון 'מעריב' מה-2.9.1965 הופמן כבר עמדה לצאת מבודפשט, שם התחרתה במסגרת האוניברסיאדה, ולעלות על טיסה לארץ הקודש כשקיבלה מברק שגרם לה לחזור לקנדה במקום.

 

עיתון 'מעריב', 2 בספטמבר 1965. לכתבה המלאה

 

בשנת 1969, כשהיא בשיא הקריירה הספורטיבית שלה, לא התקבלו אצל הופמן "מברקים מוזרים" והיא סוף סוף הגיעה לארץ להתחרות במכביה ה-8. העיתונות בארץ מיד קבעה שאין להופמן מתחרות, והיא אכן זכתה במדליית זהב במקצה שלה.

בסיום המכביה, נבחרה הופמן, יחד עם ספורטאיות נוספות (כגון לינדה שארפ מאוסטרליה) להעניק לראש הממשלה באותה התקופה, גולדה מאיר, שי מיוחד.

 

עיתון 'דבר', 7 באוגוסט 1969. לכתבה המלאה

 

גם אחרי שתלתה את נעלי הספורט ופרשה מספורט תחרותי, המשיכה הופמן לשבור שיאים ולהיות "האישה הראשונה". בשנת 1976 במשחקים האולימפיים במונטריאול, היא הייתה לראשונה שזכתה בכבוד לשאת את דגל קנדה בטקס הפתיחה, ובשנת 1981 היא מונתה למנהלת רשות הספורט הקנדית – גם כאן, הייתה כמובן הראשונה. בשנת 2003 מונתה למנכ"לית הסוכנות לבריאות נשים – מוסד חדש שהוקם על ידי משרד הבריאות הקנדי.

לאור כל הישגיה הונצחה הופמן בשנת 2004 בהיכל התהילה של הספורט הקנדי, ובשנת 2007 בהיכל הספורט היהודי.

החודש היא חוגגת יום הולדת, וזה הזמן שלנו לאחל המון מזל טוב לאבי, ולהודות לך על הדרך שסללת לנשות קנדה – על המגרש ומחוצה לו!

 

פלא הידידות של לאה גולדברג

סיפור ידידותם המאוחרת של לאה גולדברג והמשורר אריה לודוויג שטראוס

מָה שֵׁם נִקְרָא לַפֶּלֶא שֶׁקָּרָה?
מָה שֵׁם נִקְרָא לַגְּבוּל אֲשֶׁר נִמְחָה
בֵּין וִדּוּיֵי שְׁתִיקָה וּבֵין שִׂיחָה

שורות אלה, מתוך סונטת אהב"ה (סונטות אהב"ה על פי הגימטריה של שמן הן סונטות בנות 13 שורות שיר) שהקדישה גולדברג לידידה הקרוב אריה לודוויג שטראוס, מבטאות את תחושת ההיקסמות הפלאית שליוותה את ארבע שנות היכרותם וידידותם של השניים: שנים מעטות במספר, אך אינטנסיביות באינטלקט וברגש, בעשייה ספרותית ובשיחה, בהערכה הדדית עמוקה, ובווידויי שתיקה.

לקריאת על התמונה לגודל מלא

 

בדידותה של משוררת

את רגש הבדידות של גולדברג ימצא הקורא בכל פינה ופינה במרחבי כתביה: ביצירתה בפרוזה בשירתה, במכתביה וביומניה. במחזור השירים הרטרוספקטיבי 'ילדות' מתארת גולדברג את תחושת הבדידות הראשונה כך:

הַכְּתֵפַיִם רָפוֹת וְצָרוֹת וְלַחוֹת –
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה בְּשִׂמְלָה לְבָנָה –
הֶחָצֵר הַשּׁוֹתֶקֶת קְסוּמַת אֹרְחוֹת.
אֹשֶׁר גָּדוֹל עַד מְאֹד
שֶׁל בְּדִידוּת רִאשׁוֹנָה.

אך מאז אותה בדידות מאושרת של הילדה הקובנאית העומדת בחצר הצריף בשמלתה הלבנה, ומאז 'שלוות הבדידות הגדולה על מרחב הנהר', בימיה הלבנים, הלכה וקיבלה בדידותה של גולדברג ביטוי אלים יותר ויותר ומפויס פחות ופחות. ביומניה מצויים תיאורים ארוכים וקשים מנשוא של תחושת הבדידות.

על רקע כל אותם גילויי בדידות רבים המנוסחים ביומניה ובשיריה, מובנת תחושת הפלא שליוותה כל מערכת יחסים משמעותית ומעמיקה של גולדברג עם ידידי אמת שבטחה בהם ובקרבתם, וכאלה היו לה במשורה.

קשריה עם המשורר טוביה ריבנר, לוו בתכתובת ארוכת שנים, שזכתה לראות אור בדפוס ('אולי רק ציפורי מסע: חליפת מכתבים' בעריכת גדעון טיקוצקי). ריבנר שהיה צעיר מגולדברג ב-13 שנים, זכה ליחס מקרב מצידה – משוררת ששמה כבר הלך לפניה. על קשרי הידידות עם המשורר אברהם בן יצחק (סונה), ועל אהבתה אליו כתבה היא עצמה בממואר היפהפה שהוציאה לאחר מותו "פגישה עם משורר".

אולם את המקום המרכזי והחשוב שתפס המשורר היהודי הגרמני אריה לודוויג שטראוס (1953-1892) בחייה של גולדברג ואת עשרות המכתבים שהחליפו השניים במהלך שנות ההיכרות ביניהם, לא רבים מכירים.

 

אריה לודוויג שטראוס

כשהייתה גולדברג בת 37 פגשה לראשונה את שטראוס שהיה מבוגר ממנה ב-19 שנים.

אריה לודוויג שטראוס נולד באאכן, עיר עתיקה המצויה בגרמניה, סמוך לגבול בלגיה והולנד, והיה ילדם הצעיר של זוג הורים סוחרים. מגיל צעיר גילה עניין וכישרון בכתיבה, ובגיל 15 פורסמו בעיתון ברלינאי שלושה שירים שכתב (תחת הפסבדונים פרנץ' קוונטין). בשנות מלחמת העולם הראשונה גוייס לודוויג שטראוס לצבא הגרמני ונפצע ברגלו, ולאחר סיום המלחמה למד ספרות באוניברסיטת ברלין. שם הצטרף לחוגי הציונים ולתנועת הפועל הצעיר. בתקופה זו היה שטראוס מרבה לכתוב עבור כתב עת למדעי החברה בעריכתו של מרטין בובר. הקשרים בין השניים הובילו להיכרותו של שטראוס עם אווה, ביתו של בובר, ולנישואיהם.

בשלהי שנות העשרים שב שטראוס עם משפחתו לעיר הולדתו אאכן, עם קבלת משרה כמרצה לתולדות הספרות הגרמנית באוניברסיטה הטכנולוגית. באאכן פרסם שטראוס מאמרים רבים, והפך למלומד ידוע.

עם עליית היטלר לשלטון החלו הנאצים לפטר מרצים יהודים מהאוניברסיטאות, וארגון הסטודנטים אסר על התלמידים לשמוע את הרצאותיו של שטראוס. "אף שהוסיפו לפקוד את הרצאותיו שומעים חופשיים ומבקרים מן החוץ, שטראוס לא השלה את עצמו שעתידם של היהודים עשוי להשתפר, ובעצה אחת עם אווה אשתו עזבו את גרמניה ועלו ארצה.

בשנת 1935 הגיעה משפחת שטראוס לירושלים והשתלבה בחוגי האינטליגנציה הגרמנית שנוצרו בעיר, אך כעבור שנתיים עברה המשפחה לקיבוץ הזורע על מנת להגשים את רצונו של שטראוס להיות חקלאי. חלומותיו של האינטלקטואל הגרמני לא הצליחו להחזיק זמן רב וכעבור שנתיים החל לשמש מורה בכפר הנוער בן שמן.

לודוויג שטראוס, עובד בשדות של קיבוץ הזורע 1937

שטראוס חלה במחלת לב שאילצה אותו לשוב לירושלים, ומשנת 1950 החל לשמש מרצה בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית שהיה שותף בהקמתו. מתלמידיו המובהקים היו דן פגיס ויהודה עמיחי.

בשנים אלה, שנותיו האחרונות, כאשר כבר היה חולה, הכיר שטראוס את לאה גולדברג שהחלה ללמד באוניברסיטה בשנת-1952. ככל שמצבו הבריאותי הידרדר, היא נקראה להחליפו ולמלא את חובות ההוראה שלו. כאשר כבר לא יכול היה לשאת בנטל ההוראה, ירשה גולדברג את משרת המרצה בקתדרה לספרות השוואתית.

 

שני גולים בארצם

מעניין לקרוא במכתבי גולדברג לידידה הצעיר טוביה ריבנר, את חוות דעתה הבלתי מסוייגת של לאה גולדברג מבני הזוג שטראוס, ידידיה החדשים, ובפרט מאישיותו הייחודית של אריה לודויג שטראוס.
במכתב מאפריל 1952 כותבת גולדברג לטוביה ריבנר על דבר מחלתו של שטראוס:

לודביג הוא אחד האנשים היקרים לי ביותר והרגשה זאת של אוזלת יד ביחס לכל מה שעובר עליו היא נוראה. תודה לאל שיש לו אופי כל כך הרמוני. גדולת נפש זאת היא האושר הגדול ביותר שניתן לו.

ובמכתב אחר היא כותבת לריבנר:

אשר ללודויג: אני הייתי לפני שבוע בירושלים וביקרתיו בבית החולים. הוא היה ער עד מאד, מצב רוחו היה טוב למדי, אך הרושם שלי קשה ואני מלאת חרדה. ביום ב' אהיה אצלו שוב (אני מרצה במקומו באוניברסיטה ונוסעת כל יום ב' לירושלים). אווה אף היא נראית חלשה ביותר, אבל היא פשוט מלאך אלוהים. בכלל חושבת אני ששני אנשים הרמוניים כאלה נבראו רק לדוגמה שיכול להיות בעולם דבר שכזה.

איזו שפה משותפת חיברה בין השניים, ואיזה פלא מצאו זו בזה בשיחתם המתמשכת?

"חוג אינטליגנציה בתוך אינטליגנציה". כך כינתה לאה גולדברג את חוג האינטלקטואלים היהודים גרמנים שחשה שייכת לו במקצת, ובתוכה הרגישה כבת בית. נדמה, אם כן, כי פלא מפגשה של גולדברג עם אריה לודוויג שטראוס היה נעוץ במכנה המשותף ובשיתוף הגורל של השניים: היה זה מפגש של שני מהגרים שהיו שניהם אנשי רוח. שנייהם חיו לעיתים מתוך תחושה של גולים בארצם, ומתוך זיקה מתמשכת לתרבות האירופאית, ובפרט לזו הגרמנית, שביקשו להיאחז בה ולשמר בכל עת את זיקתם אליה.

כך למשל תרגם לגרמנית אריה לודוויג צרור משיריה של גולדברג, מתוך ספרה 'על הפריחה', והוסיף בפתיחת הקובץ שיר בגרמנית שמוקדש לה – "DANK DES UEBERSETZERS AN DICHTERIN – "תודת המתרגם למשוררת".

מתוך תיק תרגומיו של שטראוס לשירי גולדברג. אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית

שני משוררים

אולם יותר משחיברה בין השניים אהבת החוכמה, וזיקתם המשותפת לתרבות המפוארת שהותירו מאחוריהם כשעלו ארצה, ניכר במכתביהם כי החיבור המשמעותי ביותר ביניהם היה על רקע דמיון מהותי נוסף: שניהם היו משוררים.

בחברתו של לודוויג שטראוס, הרשתה לעצמה גולדברג לדבר על חולשותיה כמשוררת, על מגבלות השפה שחשה, על תחושת הייאוש עם העדר היכולת לכתוב שירה, גם כשזאת מבקשת לפרוץ, וגם, על עניינים פרקטיים הקשורים בכתיבה, בהוצאה ובפרסום השירים.

כך למשל כותבת גולדברג לשטראוס במכתב מה-6.11.1952:

תודה לך לודביג על המכתב. תודה שקיבלת כך את מכתבי האחרון. עכשיו מצב רוחי טוב קצת יותר ויתכן שעיקר הרגשתי הנוראה היתה בי משום שצריכה הייתי לכתוב שירים שלא רצו להיוולד. אלא סו"ס כתבתי אותם ורווח לי הרבה. אראה לך בבואי לירושלים.

ובמכתב אחר היא כותבת:

לפרקים אני חושבת: אילו יכולתי לכתוב היה הכל אחרת. ולפרקים: אילו היה הכל קצת אחרת – יכולתי לכתוב. מכאן – שאין אני יכולה לכתוב.

ולעיתים מגלה גולדברג לשטראוס את ליבה ומשיחה לו את תחושת התסכול וחוסר האונים מחוסר יכולתה לכתוב כפי שהייתה רוצה:

והימים חולפים במין מהירות שאין להשיגה. לכתוב שירים אני מנסה פעם בפעם – ללא הצלחה. מכל מה שכתבתי בשנה האחרונה, או שנה וחצי, נראה לי כראוי לשם שיר רק אותו השיר הקטן שפירסמתי לפני כחודשיים ב"מולד". מה לעשות – אין דבר זה בידי עוד.

וביומניה מתארת גולדברג רגע אינטימי, ובו התוודתה בפני שטראוס על מוגבלותה של העברית שלה:

דיברנו על עוד כמה דברים, ואני אמרתי סוף סוף את מה שאני חושבת עלי ועל לשוני העברית המפסידה מעושרה ומגמישותה בגלל מיעוט הקריאה בעברית בשנים האחרונות. לודוויג לא האמין לי, מאחר שיש לו בדרך כלל דעה מופרזת על ידיעתי את הלשון. ודאי גם לא הרגיש כמה מן הווידוי היה בשבילי בדברים אשר אמרתי. אבל זוהי האמת. אני מרגישה בהמשך הזמן יותר ויותר באיזו מידה לוקה בחסר היא כל השכלתי העברית, אך ממעטת אני מאד לעשות משהו כדי לתקן חסרון זה.

באחד מן המכתבים שהוחלפו בין השניים, השיא שטראוס לגולדברג עצה "משוררית", וטען שעליה להקדיש מחברת מסודרת לכל שיריה, כפי שהוא עצמו נוהג לעשות.

על כך השיבה לו גולדברג:

אשר למחברת – יש גם לי "מוסד" כזה, אך האסון הוא, שעל פי הרוב, אני שוכחת להכניס שירים לתוך המחברת הזאת, והשירים לחוד והמחברת – לחוד. שנה שנה מבטיחה אני לעצמי להנהיג סדר מהוגן בכתבי, אך עדיין לא קיימתי זאת. אולי לעת זקנה אלמד לנהוג מעט יותר כבוד בעצמי.

"אי השפה בה אביע את כל אשר בי?/ שתי שפותי הן זוג שפתיו של לבי". שתיים ממחברותיו שיריו של אריה המוקדמים בעברית של לודוויג שטראוס. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית

במכתב אחר משתעשעת גולדברג במחשבה על 'ביזנס' משותף עם שטראוס ועל חלומות התעשרות של שניהם:

[…] החלטתי, שבעצם צריכים היינו, לפתוח מין בית ספר פרטי כזה לספרות, אתה ואני, להרצות פעם אחת בשבוע ולהרוויח הון, ולהיות יתר הזמן חופשיים. האין זה נראה בעיניך? כשאני חושבת כמה מורים לא יוצלחים ובינוניים מתפרנסים מן ההרצאות שלי נראית אני בעיני כעושה עסקים אדירים, אבל אחרי שחושבת אני רגע על כשרונותי העסקיים, אני מוכנה לומר תודה לכל אותם היהודים הזריזים העוסקים בהנהלה באדמיניסטראציה ושאר ירקות […]

 

בין קוראת למשורר

במשך רוב חייו כתב שטראוס את שיריו וסיפוריו בשפה הגרמנית, ופרסם אותם בבמות שונות באירופה. את המעבר ליצירת שירה בעברית תיאר לודוויג שטראוס בספרו הגרמני Fahrt und Erfahrung ('מסע ומסה') ובו הסביר כיצד נכתב שירו העברי הראשון "למפרץ" בשנת 1934:

עשר שנים נשאתי בקרבי את זכר חיי ארץ ישראל ונופה. בשלהי 1934 חזרתי וביקרתי בארץ הפעם בכוונה לעלות אליה לצמיתות, ואמנם עליתי באותו חורף. באותם חדשים חזרו ובאו וחזרו חלילה אילו תמונות ופגישות ודחקו עלי: שיר. ברם לא נמצאו להם לא מנגינה ולא חרוז. עד שלא נסתייעתי, שלא כצפוי על ידי בלשון העברית. אותם ימים הייתי לומד עברית באינטנסיביות כדי כך שלעיתים קרובות, בלי משים הייתי מתהרהר בה. תהליך אוטומטי זה חל גם על המילים של השיר "למפרץ". אותן מילים שסירבו ליעשות שיר משנתייגעתי ומשכתי ידי מנסיון זה לבטא את המוטיב בגרמנית, התחיל מניה וביה הנסיון, בהיסח הדעת, לומר בעברית כל שביקשתי לאמרו בגרמנית. והנה, מלים שזימנו עצמם מעתה, היו להן ניגון ומקצב ואפילו חרוז היה להן.

(תרגום: ידידיה פלס, מתוך כתב יד בארכיון א"ל שטראוס)

שירו העברי הראשון של לודויג שטראוס "למפרץ", נוסח 1934 בכתב ידו. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית.

בשנים האחרונות לחייו, אותן השנים שבהן התיידד עם לאה גולדברג, כתב שטראוס את ספר השירים "שעות ודור" שיצא בעידודה ובדחיפתה של גולדברג, בשנת 1951.

את השיר "עיני אחותי" כתב שטראוס לגולדברג, ומפנייתו אליה כ"אחות" עולה הקרבה הגדולה בין השניים:

מתוך "שעות ודור" 1951. לחצו על התמונה לגודל מלא

ומה חשבה לאה גולדברג על שירתו של לודויג שטראוס? האם העריצה את שירתו כפי שהעריצה אותו כאיש רוח והאם אהבה אותם כפי שאהבה אותו כחבר קרוב?

ביומנה האישי היא כותבת:

בספר שיריו של לודוויג יש דברים נפלאים. אני שמחה על כך.

אך כעבור כמה ימים היא כותבת ביומנה:

שירי לודוויג יפים פחות מאלה שקראתי במקרה כראשונים. מה טוב שכתבתי לו מכתב כשהתלהבותי הייתה אמיתית. צר לי שאין שירתו בשבילי מה שהוא בשבילי.

חיפוש בארכיון אחר המכתב עליו מעידה גולדברג שנכתב כאשר "התלהבותה היתה אמיתית" משיריו של שטראוס, העלה את השורות הבאות:

סלח לי שאני "לוקחת לעצמי" את שיריך. משהו בהם מדבר כל כך מתוכי, שאינני יכולה להמנע מיחס פרטי ביותר אליהם. ועוד: אני עכשיו אינני שוה הרבה. אני יודעת שזוהי תקופה חולפת בחיים, שלפי שלא קרני דבר מטוב ועד רע, אני אתגבר על הלך נפש זה ואהיה שוב ואחיה שוב עם אותו "אומץ לחולין" שהוא סיסמתי זה מכבר.

לאחר מותו של לודוויג שטראוס ראה אור ספר מסותיו הספרותיות "בדרכי הספרות". את הספר ערך והתקין לדפוס טוביה ריבנר, ובפתחו קבע פסקה נרגשת פרי עטה של גולדברג על מקומה של השירה בחייו:

בראיון שנתנה לאה גולדברג לגליה ירדני שהתפרסם בספרה 'ט"ז שיחות עם סופרים' היא מתוודה על חסרונו הגדול של שטראוס בחייה:

אינני רוצה שתחשבי, שאני נמנית עם אותם האנשים המקוננים על גורלם בספרות. לי היה תמיד יותר מזל מאי מזל. אולם חשה אני בדידות מסויימת, בפרט לגבי כך, שאין לי בעצם במי להיוועץ. אותם הידידים, שהיו קרובים לי, אלה שיכולתי לקרא בפניהם כל שיר חדש שכתבתי ולשמוע את חוות דעתם, מתו. נדמה לי, כי מאז מת לודוויג שטראוס אין אף אדם אחד שאוכל להראות לו תמיד את שירי, לשוחח עמו עליהם, לבחון אותם בראייתו של מישהו אחר.

 

כתבות נוספות

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

 

 

 

ניצחון המכבים: גבורתה של מכבי ברלין

80 שנה אחרי שחוסלה אגודת הספורט היהודית בידי הנאצים, מאות ספורטאים נושאים בגאון את מגן הדוד על החולצה

נבחרת האתלטיקה של בר-כוכבא ברלין, 1925. מתוך: עלון "ידיעות בר כוכבא-הכח"

חובבי הספורט בארץ לא יעברו יום מבלי שיקראו או ישמעו את המילה "מכבי". זהו שמן של עשרות קבוצות פעילות בישראל ברוב ענפי הספורט שמשוחקים בארץ. מה שלא רבים מהם יודעים, הוא שברחבי העולם קיימות עדיין קבוצות פעילות הנושאות בגאון את השם, ועל גלגוליה של אחת מהן, קבוצת כדורגל קטנה מהעיר ברלין, נספר כאן.

כן, גם בשנת 2019 משחקת בליגה האזורית של ברלין, גרמניה, קבוצת הכדורגל מכבי ברלין. נכון, זוהי קבוצת חובבים שאינה מאיימת על ענקיות הכדורגל המקומי, אך שורשיה עמוקים ומתפרשים על פני יותר מ-120 שנים.

סיפורה של הקבוצה מתחיל באותה נקודה שבה מתחיל סיפורם של רבים ממועדוני הספורט וההתעמלות היהודיים. בסוף אוגוסט 1898 קרא מקס נורדאו מעל במת הקונגרס הציוני לקידום "יהדות השרירים", הרעיון שיסודו בפיתוח "יהודי חדש", בעל עוצמה גופנית, שנדרש, לדעתו, על מנת לממש את אידאל התחייה הלאומית היהודית. קצת אחר כך, בסוף אוקטובר באותה שנה, התכנסו בברלין ארבעים ושמונה צעירים ציונים שהקימו בעיר מועדון התעמלות שיגשים הלכה למעשה את רעיונותיו של נורדאו. למועדון קראו בשם "בר־כוכבא". השם המיתולוגי היה אך הולם. באותן שנים החלו לצוץ מועדונים יהודיים דומים כפטריות אחר הגשם, ורובם בחרו בשמות עבריים עוצמתיים כמו "הכח", "הגיבור", או בשמות של גיבורים מיתולוגיים כמו "גדעון" וכמובן – "מכבי".

בראש ובראשונה הוקם המועדון כמועדון התעמלות, כפי שהיה נהוג באותה עת בגרמניה. הוא היה הראשון מסוגו – כלומר מועדון ההתעמלות היהודי הראשון בגרמניה. הייתה זו מעין תגובה – או הצטרפות – לטרנד דומה של תרבות ההתעמלות הגרמנית שהתפתחה גם היא באותן שנים. זהו גם הרקע לדבריו של נורדאו, שלא דמיין בהכרח 22 אנשים רודפים אחרי כדור כשנאם בקונגרס. רק לאחר מכן התרחב המועדון והוקמו מחלקות ספורט נוספות: אתלטיקה קלה, אגרוף, שחייה, טניס – וגם כדורגל.

1
מתוך ארכיון קהילת המבורג, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

עיקר הצלחותיה של אגודת בר־כוכבא הגיעו מענפי האתלטיקה, ואילו קבוצת הכדורגל מאז ומתמיד הייתה משנית לענפי הספורט היחידניים שבהם כיכבו יוצאי האגודה. ההישגים המרשימים באתלטיקה ובאגרוף סייעו לתחושת הגאווה היהודית ולהוכחה שהיהודים אינם נחותים משכניהם הגרמנים – והצופים היהודים נהנו במיוחד גם מהצפייה בספורטאים שנשאו בגאון מגן דוד תכול על מדיהם.

אגודת בר־כוכבא נעשתה מהר מאוד ליותר מעוד אגודת ספורט. הפעילות הציונית שלה התרחבה, ומטעמה פורסם עלון קבוע ואפילו ספר שירים ציוניים. חברי האגודה הצעירים היו בסיס לכוח מגן יהודי שסייע להגן על הרובע היהודי בברלין מפני התנכלויות בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה.

במקביל, וקצת אחרי בר־כוכבא, הוקם בברלין גם מועדון "הכח", בדומה למועדונים בשם זה בווינה ובערים אירופאיות אחרות. ב"הכח" ברלין התמקדה בעיקר בכדורגל, ותחת השם הזה שיחקו בארץ גם כמה מפליטי גרמניה שעלו לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון.

1

שני המועדונים התאחדו למועדון משותף בשנת 1929 ומאז פעלו בעיקר תחת השם "בר־כוכבא־הכח". בתחום הכדורגל התחרו הקבוצות במשך רוב שנותיהן בליגות האזוריות של ברלין, עד 1933. המשטר הנאצי שעלה לשלטון בתחילת אותה שנה פנה מהר מאוד לפגוע בהשתתפות היהודים בספורט. שחקנים יהודיים מקבוצות כלל-גרמניות סולקו מהן, ובלית ברירה עברו לשחק בקבוצות היהודיות, בהן בר־כוכבא. על קבוצות הכדורגל היהודיות נאסר להשתתף בתחרויות הארציות, ועל כן הוקמו ליגות כדורגל של "מכבי", שבהן התחרו הקבוצות היהודיות הרבות מרחבי גרמניה. בליגה הזו זכתה בר־כוכבא־הכח להצלחה לא מבוטלת. כבר בשנה הראשונה זכתה באליפות, וחזרה על ההישג שלוש פעמים לאחר מכן.

בשנת 1937, בשיא הבידוד של הקבוצות היהודיות בגרמניה, הגיעה קבוצת הכדורגל של בר־כוכבא־הכח למסע משחקים בארץ ישראל. הביקור כמעט ולא סוקר בעיתונות העברית המקומית, ובעיתונות היהודית הגרמנית נרשמו רק דיווחים יבשושיים. עם זאת, חברי הקבוצה נאלצו לשחק כארבעה משחקים בתוך שישה ימים, ולשלב בין לבין שורה ארוכה של קבלות פנים וטקסים שנערכו לכבודם. התוצאות היו בינוניות: בר־כוכבא רשמה שני נצחונות בלבד, שתי תוצאות תיקו ושלושה הפסדים. הניתוק מתחרות מול שאר הקבוצות בגרמניה גבה מחיר ספורטיבי.

כשנה וחצי לאחר מכן, לאחר ליל הבדולח, נסגרו סופית כל מועדוני הספורט היהודיים בגרמניה, ובכללם בר־כוכבא ברלין.

1
שחקני בר־כוכבא־הכח ברלין במהלך ביקורם בארץ ישראל, 1937

אך בכך לא הגיע לסופו סיפורה של אגודת הספורט היהודית הראשונה בגרמניה. עולים גרמניים ושורדים חידשו את קהילת בר־כוכבא‏־הכח כאן בישראל, חגגו ימי שנה והוציאו עיתון מטעם האגודה. במקביל גם יהודים שחזרו לגרמניה ניסו לחדש את ימיה של האגודה כקדם, עד שב-1970 הוקמה האגודה המרכזית שטוענת לירושת הכתר של שתי קודמותיה: מכבי ברלין.

1

הקבוצה הוקמה כאיחוד של כמה מחלקות ספורט שנשאו את השמות ההיסטוריים: בר־כוכבא ברלין שעסקה באתלטיקה, הכח ברלין שעסקה בכדורגל, ומכבי ברלין שעסקה באגרוף. אחד ממאמני הקבוצה המחודשת היה לא אחר מעמנואל שפר, מאמן נבחרת ישראל האגדית שהצליחה להעפיל לגביע העולם בכדורגל. וכך, גם היום, על מגרשי דשא בברלין משחקים ומשחקות קבוצות גברים, נשים, ילדים וילדות, עם מגן דוד על החזה ומדים כחולים. קבוצת הגברים של מכבי ברלין מדורגת בשיפולי צמרת הליגה האזורית של ברלין, נכון לכתיבת שורות אלו. איתה מופיעות קבוצות מכבי ברלין גם בכדורסל, כדורעף, התעמלות אומנותית, שחייה, ואפילו שחמט. האגודה מתגאה בכ-500 חברים פעילים, יותר מ-120 שנים אחרי שקבוצת צעירים יהודים ייסדה באותה העיר את אגודת ההתעמלות היהודית הראשונה שקמה בגרמניה.

 

בהכנת כתבה זו סייעו: יובל רובוביץ',  פרופ' משה צימרמן ורונן דורפן


לקריאה נוספת:

טלבר עדין, "'בר כוכבא' ברלין, מאה שנה – סיפור אישי", מאמר מתוך הספר "בין המולדות – היקים במחוזותיהם", בעריכת משה צימרמן ויותם חותם, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, תשס"ו

צימרמן משה: עורך, "דת השרירים – ספורט, לאומיות ויהדות", הוצאת כרמל, ירושלים 2017.

 

כתבות נוספות

לשחק כדורגל בעברית

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

הדרך של אגנס קלטי לצמרת האולימפית

אל תתעסקו עם זישה ברייטבארט

המתנה של עמוס עוז לאמא

"הן כאלו רק תמול הבטתי בה, וחשתי את לטיפותיה, ולפתע אבדה" - הילד עמוס קלוזנר נפרד מאמו

הפרק האחרון בסיפור על אהבה וחושך (2002) הרעיש את לבם של קוראיו, והוא השיא שהספר כולו חותר אליו. עוז שִחזר בו בפירוט מדוקדק, ומתוך התאכזרות עצמית, את היומיים האחרונים בחייה של אמו, פַניה קלוזנר, מאז שיצאה מביתה בירושלים ביום חמישי, 3 בינואר 1952, ועד ששמה קץ לחייה בדירת אחותה חיה, ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון.

מודעת אבל על פטירתה של אמו של עמוס עוז (דבר, 8 בינואר 1952)
מודעת אבל על פטירתה של אמו של עמוס עוז (דבר, 8 בינואר 1952)

עצם הדבר לא היה סוד לציבור קוראיו של עוז. כבר ב-1975, ברשימה אוטוביוגרפית שנכתבה עבור לקסיקון 'סופרי העולם' באנגלית, הוא הזכיר את המאורע בשני משפטים קפוצים אך טעונים: 'רק פַניה אמי לא יכלה לשאת את חייה ואיבדה עצמה לדעת בשנת 1952 מרוב אכזבה או געגועים. דבר-מה לא עלה יפה' ('רשימה על עצמי', באור התכלת העזה, 1979, עמ' 207). הנושא הבליח מדי פעם בכתיבתו באופן תמציתי ומרומז-למחצה, כגון בקטע המזעזע הבא, שנכלל בצרור של רשימות העומדות כולן בסימן ההרהורים על המוות:

'הסתכלויות ופירושים', פרוזה, גיליון 13-12, פברואר-מארס 1977, עמ' 6

בספטמבר 1983 שודר בערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית סרטה של הבימאית אסתר דר 'עמוס עוז – חורף 1983'. הסרט עורר הדים ומתוכו נחרתה בזיכרון הצופים אמירתו של עוז על שלושת התנאים ההכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: 'גג, סבתא ופצע', ובמיוחד הפצע: 'אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר, יש גם מי שנהיה רוצח או צדיק קדוש כזה, בעל מופת. אבל בלי איזה פצע אין סופר' (נעמי גל, 'מאחורי המלים של עמוס עוז', ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983). יש להניח שמקצת הצופים שיערו מהו הפצע שעוז התכוון אליו, גם אם לא חשף אותו במילים מפורשות. מאורע מכריע זה בחייו חזר והוזכר בכתבות דיוקן שהוקדשו לו במשך השנים, ואולי הבולטת בהן היא כתבה מקיפה של יגאל סרנה, שעקבה אחרי תחנות ילדותו ונעוריו של עמוס עוז, ותיארה בפירוט את ימיה האחרונים של אמו, על יסוד ריאיון עם אחותה ועם חברתה הקרובה ('עד מוות', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 9 בינואר 1987).

באותן שנים כמעט לא דובר עדיין על החותם שמותה של האם טבע ביצירותיו, או על הקשר בין אימהוֹת נוטשות ואובדניות כאווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי או האֵם בהר העצה הרעה, לבין דמותה הממשית של פניה קלוזנר. דיון כזה היה אז מחוץ לאופק של ביקורת הספרות. רק אחרי שהדברים נחשפו בהרחבה בסיפור על אהבה וחושך כאילו ניתן היתר לעסוק בכך במפורש. 'את מקורו וטיבו של יסוד היתמות המפעפע לכל אורך יצירתו הענפה של עוז חשנו תמיד', כתבה ניצה בן-דב ברשימתה היפה 'מותה – מותו' (הארץ, 4 בינואר 2019), 'אבל אחרי "סיפור על אהבה וחושך", ספרו הווידויי החשוף, אנחנו כבר יודעים על מקורו היטב', והיא מאירה מספר יצירות משלו, שבמרכזן אֵם המסתלקת מחייו של בנה ונמוגה.

לכל אלה קדמה רשימה נוגעת ללב, שעוז עצמו פרסם בגיל 13 וחצי, כשנה אחרי מות אמו. זו אחת מיצירותיו הראשונות שראתה אור, עליה חתם בשם עמוס קלוזנר. כְּאֵב היתמות, שהתכסה לימים בהסוואות בדיוניות למיניהן, נגלה כאן בלא כחל וסרק.

הארץ שלנו, 4 במארס 1953 (גיליון 24)
הארץ שלנו, 4 במארס 1953 (גיליון 24)

מתברר כי כמה שבועות קודם לכן עלעל הנער עמוס בחוברת של שבועון הילדים הארץ שלנו (11 בפברואר 1953, גיליון 21), שהוקדשה ל'יום הָאֵם' ועוטרה בתריסר צילומי תקריב של 'ידי אמא' בשלל סיטואציות ביתיות. כאבו של היתום לבש צורה בחיבור מלא רגש חשוף אך מעוצב ומנוסח היטב, שהעיד על הכישרון האמנותי הצפון במחברו.

הרשימה 'מתנה לאמא' פורסמה בהארץ שלנו, ב-4 במארס 1953 (אגב, יום אחד לפני מותו של סטאלין). בנימין תמוז, עורך השבועון, ידע לאתר ולטפח בעיתונו באותן שנים כותבים צעירים ומוכשרים. הבולט בהם היה יצחק בן-נר בן ה-15, שסיפורו המרשים 'האקליפטוס' פורסם זמן קצר לפני רשימתו של עוז (29 באוקטובר 1952, גיליון 6). אולם שלא כבן-נר, שנעשה משתתף קבוע בהארץ שלנו, הייתה 'מתנה לאמא' הופעתו היחידה של עמוס קלוזנר על דפי השבועון. בפעם הבאה יופיע שמו בדפוס רק אחרי שש שנים, כאשר החל לפרסם שירים בעיתוני התנועה הקיבוצית.

 

הכתבה פורסמה לראשונה בבלוג עונג שבת