פלא הידידות של לאה גולדברג

סיפור ידידותם המאוחרת של לאה גולדברג והמשורר אריה לודוויג שטראוס

מָה שֵׁם נִקְרָא לַפֶּלֶא שֶׁקָּרָה?
מָה שֵׁם נִקְרָא לַגְּבוּל אֲשֶׁר נִמְחָה
בֵּין וִדּוּיֵי שְׁתִיקָה וּבֵין שִׂיחָה

שורות אלה, מתוך סונטת אהב"ה (סונטות אהב"ה על פי הגימטריה של שמן הן סונטות בנות 13 שורות שיר) שהקדישה גולדברג לידידה הקרוב אריה לודוויג שטראוס, מבטאות את תחושת ההיקסמות הפלאית שליוותה את ארבע שנות היכרותם וידידותם של השניים: שנים מעטות במספר, אך אינטנסיביות באינטלקט וברגש, בעשייה ספרותית ובשיחה, בהערכה הדדית עמוקה, ובווידויי שתיקה.

לקריאת על התמונה לגודל מלא

 

בדידותה של משוררת

את רגש הבדידות של גולדברג ימצא הקורא בכל פינה ופינה במרחבי כתביה: ביצירתה בפרוזה בשירתה, במכתביה וביומניה. במחזור השירים הרטרוספקטיבי 'ילדות' מתארת גולדברג את תחושת הבדידות הראשונה כך:

הַכְּתֵפַיִם רָפוֹת וְצָרוֹת וְלַחוֹת –
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה בְּשִׂמְלָה לְבָנָה –
הֶחָצֵר הַשּׁוֹתֶקֶת קְסוּמַת אֹרְחוֹת.
אֹשֶׁר גָּדוֹל עַד מְאֹד
שֶׁל בְּדִידוּת רִאשׁוֹנָה.

אך מאז אותה בדידות מאושרת של הילדה הקובנאית העומדת בחצר הצריף בשמלתה הלבנה, ומאז 'שלוות הבדידות הגדולה על מרחב הנהר', בימיה הלבנים, הלכה וקיבלה בדידותה של גולדברג ביטוי אלים יותר ויותר ומפויס פחות ופחות. ביומניה מצויים תיאורים ארוכים וקשים מנשוא של תחושת הבדידות.

על רקע כל אותם גילויי בדידות רבים המנוסחים ביומניה ובשיריה, מובנת תחושת הפלא שליוותה כל מערכת יחסים משמעותית ומעמיקה של גולדברג עם ידידי אמת שבטחה בהם ובקרבתם, וכאלה היו לה במשורה.

קשריה עם המשורר טוביה ריבנר, לוו בתכתובת ארוכת שנים, שזכתה לראות אור בדפוס ('אולי רק ציפורי מסע: חליפת מכתבים' בעריכת גדעון טיקוצקי). ריבנר שהיה צעיר מגולדברג ב-13 שנים, זכה ליחס מקרב מצידה – משוררת ששמה כבר הלך לפניה. על קשרי הידידות עם המשורר אברהם בן יצחק (סונה), ועל אהבתה אליו כתבה היא עצמה בממואר היפהפה שהוציאה לאחר מותו "פגישה עם משורר".

אולם את המקום המרכזי והחשוב שתפס המשורר היהודי הגרמני אריה לודוויג שטראוס (1953-1892) בחייה של גולדברג ואת עשרות המכתבים שהחליפו השניים במהלך שנות ההיכרות ביניהם, לא רבים מכירים.

 

אריה לודוויג שטראוס

כשהייתה גולדברג בת 37 פגשה לראשונה את שטראוס שהיה מבוגר ממנה ב-19 שנים.

אריה לודוויג שטראוס נולד באאכן, עיר עתיקה המצויה בגרמניה, סמוך לגבול בלגיה והולנד, והיה ילדם הצעיר של זוג הורים סוחרים. מגיל צעיר גילה עניין וכישרון בכתיבה, ובגיל 15 פורסמו בעיתון ברלינאי שלושה שירים שכתב (תחת הפסבדונים פרנץ' קוונטין). בשנות מלחמת העולם הראשונה גוייס לודוויג שטראוס לצבא הגרמני ונפצע ברגלו, ולאחר סיום המלחמה למד ספרות באוניברסיטת ברלין. שם הצטרף לחוגי הציונים ולתנועת הפועל הצעיר. בתקופה זו היה שטראוס מרבה לכתוב עבור כתב עת למדעי החברה בעריכתו של מרטין בובר. הקשרים בין השניים הובילו להיכרותו של שטראוס עם אווה, ביתו של בובר, ולנישואיהם.

בשלהי שנות העשרים שב שטראוס עם משפחתו לעיר הולדתו אאכן, עם קבלת משרה כמרצה לתולדות הספרות הגרמנית באוניברסיטה הטכנולוגית. באאכן פרסם שטראוס מאמרים רבים, והפך למלומד ידוע.

עם עליית היטלר לשלטון החלו הנאצים לפטר מרצים יהודים מהאוניברסיטאות, וארגון הסטודנטים אסר על התלמידים לשמוע את הרצאותיו של שטראוס. "אף שהוסיפו לפקוד את הרצאותיו שומעים חופשיים ומבקרים מן החוץ, שטראוס לא השלה את עצמו שעתידם של היהודים עשוי להשתפר, ובעצה אחת עם אווה אשתו עזבו את גרמניה ועלו ארצה.

בשנת 1935 הגיעה משפחת שטראוס לירושלים והשתלבה בחוגי האינטליגנציה הגרמנית שנוצרו בעיר, אך כעבור שנתיים עברה המשפחה לקיבוץ הזורע על מנת להגשים את רצונו של שטראוס להיות חקלאי. חלומותיו של האינטלקטואל הגרמני לא הצליחו להחזיק זמן רב וכעבור שנתיים החל לשמש מורה בכפר הנוער בן שמן.

לודוויג שטראוס, עובד בשדות של קיבוץ הזורע 1937

שטראוס חלה במחלת לב שאילצה אותו לשוב לירושלים, ומשנת 1950 החל לשמש מרצה בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית שהיה שותף בהקמתו. מתלמידיו המובהקים היו דן פגיס ויהודה עמיחי.

בשנים אלה, שנותיו האחרונות, כאשר כבר היה חולה, הכיר שטראוס את לאה גולדברג שהחלה ללמד באוניברסיטה בשנת-1952. ככל שמצבו הבריאותי הידרדר, היא נקראה להחליפו ולמלא את חובות ההוראה שלו. כאשר כבר לא יכול היה לשאת בנטל ההוראה, ירשה גולדברג את משרת המרצה בקתדרה לספרות השוואתית.

 

שני גולים בארצם

מעניין לקרוא במכתבי גולדברג לידידה הצעיר טוביה ריבנר, את חוות דעתה הבלתי מסוייגת של לאה גולדברג מבני הזוג שטראוס, ידידיה החדשים, ובפרט מאישיותו הייחודית של אריה לודויג שטראוס.
במכתב מאפריל 1952 כותבת גולדברג לטוביה ריבנר על דבר מחלתו של שטראוס:

לודביג הוא אחד האנשים היקרים לי ביותר והרגשה זאת של אוזלת יד ביחס לכל מה שעובר עליו היא נוראה. תודה לאל שיש לו אופי כל כך הרמוני. גדולת נפש זאת היא האושר הגדול ביותר שניתן לו.

ובמכתב אחר היא כותבת לריבנר:

אשר ללודויג: אני הייתי לפני שבוע בירושלים וביקרתיו בבית החולים. הוא היה ער עד מאד, מצב רוחו היה טוב למדי, אך הרושם שלי קשה ואני מלאת חרדה. ביום ב' אהיה אצלו שוב (אני מרצה במקומו באוניברסיטה ונוסעת כל יום ב' לירושלים). אווה אף היא נראית חלשה ביותר, אבל היא פשוט מלאך אלוהים. בכלל חושבת אני ששני אנשים הרמוניים כאלה נבראו רק לדוגמה שיכול להיות בעולם דבר שכזה.

איזו שפה משותפת חיברה בין השניים, ואיזה פלא מצאו זו בזה בשיחתם המתמשכת?

"חוג אינטליגנציה בתוך אינטליגנציה". כך כינתה לאה גולדברג את חוג האינטלקטואלים היהודים גרמנים שחשה שייכת לו במקצת, ובתוכה הרגישה כבת בית. נדמה, אם כן, כי פלא מפגשה של גולדברג עם אריה לודוויג שטראוס היה נעוץ במכנה המשותף ובשיתוף הגורל של השניים: היה זה מפגש של שני מהגרים שהיו שניהם אנשי רוח. שנייהם חיו לעיתים מתוך תחושה של גולים בארצם, ומתוך זיקה מתמשכת לתרבות האירופאית, ובפרט לזו הגרמנית, שביקשו להיאחז בה ולשמר בכל עת את זיקתם אליה.

כך למשל תרגם לגרמנית אריה לודוויג צרור משיריה של גולדברג, מתוך ספרה 'על הפריחה', והוסיף בפתיחת הקובץ שיר בגרמנית שמוקדש לה – "DANK DES UEBERSETZERS AN DICHTERIN – "תודת המתרגם למשוררת".

מתוך תיק תרגומיו של שטראוס לשירי גולדברג. אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית

שני משוררים

אולם יותר משחיברה בין השניים אהבת החוכמה, וזיקתם המשותפת לתרבות המפוארת שהותירו מאחוריהם כשעלו ארצה, ניכר במכתביהם כי החיבור המשמעותי ביותר ביניהם היה על רקע דמיון מהותי נוסף: שניהם היו משוררים.

בחברתו של לודוויג שטראוס, הרשתה לעצמה גולדברג לדבר על חולשותיה כמשוררת, על מגבלות השפה שחשה, על תחושת הייאוש עם העדר היכולת לכתוב שירה, גם כשזאת מבקשת לפרוץ, וגם, על עניינים פרקטיים הקשורים בכתיבה, בהוצאה ובפרסום השירים.

כך למשל כותבת גולדברג לשטראוס במכתב מה-6.11.1952:

תודה לך לודביג על המכתב. תודה שקיבלת כך את מכתבי האחרון. עכשיו מצב רוחי טוב קצת יותר ויתכן שעיקר הרגשתי הנוראה היתה בי משום שצריכה הייתי לכתוב שירים שלא רצו להיוולד. אלא סו"ס כתבתי אותם ורווח לי הרבה. אראה לך בבואי לירושלים.

ובמכתב אחר היא כותבת:

לפרקים אני חושבת: אילו יכולתי לכתוב היה הכל אחרת. ולפרקים: אילו היה הכל קצת אחרת – יכולתי לכתוב. מכאן – שאין אני יכולה לכתוב.

ולעיתים מגלה גולדברג לשטראוס את ליבה ומשיחה לו את תחושת התסכול וחוסר האונים מחוסר יכולתה לכתוב כפי שהייתה רוצה:

והימים חולפים במין מהירות שאין להשיגה. לכתוב שירים אני מנסה פעם בפעם – ללא הצלחה. מכל מה שכתבתי בשנה האחרונה, או שנה וחצי, נראה לי כראוי לשם שיר רק אותו השיר הקטן שפירסמתי לפני כחודשיים ב"מולד". מה לעשות – אין דבר זה בידי עוד.

וביומניה מתארת גולדברג רגע אינטימי, ובו התוודתה בפני שטראוס על מוגבלותה של העברית שלה:

דיברנו על עוד כמה דברים, ואני אמרתי סוף סוף את מה שאני חושבת עלי ועל לשוני העברית המפסידה מעושרה ומגמישותה בגלל מיעוט הקריאה בעברית בשנים האחרונות. לודוויג לא האמין לי, מאחר שיש לו בדרך כלל דעה מופרזת על ידיעתי את הלשון. ודאי גם לא הרגיש כמה מן הווידוי היה בשבילי בדברים אשר אמרתי. אבל זוהי האמת. אני מרגישה בהמשך הזמן יותר ויותר באיזו מידה לוקה בחסר היא כל השכלתי העברית, אך ממעטת אני מאד לעשות משהו כדי לתקן חסרון זה.

באחד מן המכתבים שהוחלפו בין השניים, השיא שטראוס לגולדברג עצה "משוררית", וטען שעליה להקדיש מחברת מסודרת לכל שיריה, כפי שהוא עצמו נוהג לעשות.

על כך השיבה לו גולדברג:

אשר למחברת – יש גם לי "מוסד" כזה, אך האסון הוא, שעל פי הרוב, אני שוכחת להכניס שירים לתוך המחברת הזאת, והשירים לחוד והמחברת – לחוד. שנה שנה מבטיחה אני לעצמי להנהיג סדר מהוגן בכתבי, אך עדיין לא קיימתי זאת. אולי לעת זקנה אלמד לנהוג מעט יותר כבוד בעצמי.

"אי השפה בה אביע את כל אשר בי?/ שתי שפותי הן זוג שפתיו של לבי". שתיים ממחברותיו שיריו של אריה המוקדמים בעברית של לודוויג שטראוס. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית

במכתב אחר משתעשעת גולדברג במחשבה על 'ביזנס' משותף עם שטראוס ועל חלומות התעשרות של שניהם:

[…] החלטתי, שבעצם צריכים היינו, לפתוח מין בית ספר פרטי כזה לספרות, אתה ואני, להרצות פעם אחת בשבוע ולהרוויח הון, ולהיות יתר הזמן חופשיים. האין זה נראה בעיניך? כשאני חושבת כמה מורים לא יוצלחים ובינוניים מתפרנסים מן ההרצאות שלי נראית אני בעיני כעושה עסקים אדירים, אבל אחרי שחושבת אני רגע על כשרונותי העסקיים, אני מוכנה לומר תודה לכל אותם היהודים הזריזים העוסקים בהנהלה באדמיניסטראציה ושאר ירקות […]

 

בין קוראת למשורר

במשך רוב חייו כתב שטראוס את שיריו וסיפוריו בשפה הגרמנית, ופרסם אותם בבמות שונות באירופה. את המעבר ליצירת שירה בעברית תיאר לודוויג שטראוס בספרו הגרמני Fahrt und Erfahrung ('מסע ומסה') ובו הסביר כיצד נכתב שירו העברי הראשון "למפרץ" בשנת 1934:

עשר שנים נשאתי בקרבי את זכר חיי ארץ ישראל ונופה. בשלהי 1934 חזרתי וביקרתי בארץ הפעם בכוונה לעלות אליה לצמיתות, ואמנם עליתי באותו חורף. באותם חדשים חזרו ובאו וחזרו חלילה אילו תמונות ופגישות ודחקו עלי: שיר. ברם לא נמצאו להם לא מנגינה ולא חרוז. עד שלא נסתייעתי, שלא כצפוי על ידי בלשון העברית. אותם ימים הייתי לומד עברית באינטנסיביות כדי כך שלעיתים קרובות, בלי משים הייתי מתהרהר בה. תהליך אוטומטי זה חל גם על המילים של השיר "למפרץ". אותן מילים שסירבו ליעשות שיר משנתייגעתי ומשכתי ידי מנסיון זה לבטא את המוטיב בגרמנית, התחיל מניה וביה הנסיון, בהיסח הדעת, לומר בעברית כל שביקשתי לאמרו בגרמנית. והנה, מלים שזימנו עצמם מעתה, היו להן ניגון ומקצב ואפילו חרוז היה להן.

(תרגום: ידידיה פלס, מתוך כתב יד בארכיון א"ל שטראוס)

שירו העברי הראשון של לודויג שטראוס "למפרץ", נוסח 1934 בכתב ידו. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית.

בשנים האחרונות לחייו, אותן השנים שבהן התיידד עם לאה גולדברג, כתב שטראוס את ספר השירים "שעות ודור" שיצא בעידודה ובדחיפתה של גולדברג, בשנת 1951.

את השיר "עיני אחותי" כתב שטראוס לגולדברג, ומפנייתו אליה כ"אחות" עולה הקרבה הגדולה בין השניים:

מתוך "שעות ודור" 1951. לחצו על התמונה לגודל מלא

ומה חשבה לאה גולדברג על שירתו של לודויג שטראוס? האם העריצה את שירתו כפי שהעריצה אותו כאיש רוח והאם אהבה אותם כפי שאהבה אותו כחבר קרוב?

ביומנה האישי היא כותבת:

בספר שיריו של לודוויג יש דברים נפלאים. אני שמחה על כך.

אך כעבור כמה ימים היא כותבת ביומנה:

שירי לודוויג יפים פחות מאלה שקראתי במקרה כראשונים. מה טוב שכתבתי לו מכתב כשהתלהבותי הייתה אמיתית. צר לי שאין שירתו בשבילי מה שהוא בשבילי.

חיפוש בארכיון אחר המכתב עליו מעידה גולדברג שנכתב כאשר "התלהבותה היתה אמיתית" משיריו של שטראוס, העלה את השורות הבאות:

סלח לי שאני "לוקחת לעצמי" את שיריך. משהו בהם מדבר כל כך מתוכי, שאינני יכולה להמנע מיחס פרטי ביותר אליהם. ועוד: אני עכשיו אינני שוה הרבה. אני יודעת שזוהי תקופה חולפת בחיים, שלפי שלא קרני דבר מטוב ועד רע, אני אתגבר על הלך נפש זה ואהיה שוב ואחיה שוב עם אותו "אומץ לחולין" שהוא סיסמתי זה מכבר.

לאחר מותו של לודוויג שטראוס ראה אור ספר מסותיו הספרותיות "בדרכי הספרות". את הספר ערך והתקין לדפוס טוביה ריבנר, ובפתחו קבע פסקה נרגשת פרי עטה של גולדברג על מקומה של השירה בחייו:

בראיון שנתנה לאה גולדברג לגליה ירדני שהתפרסם בספרה 'ט"ז שיחות עם סופרים' היא מתוודה על חסרונו הגדול של שטראוס בחייה:

אינני רוצה שתחשבי, שאני נמנית עם אותם האנשים המקוננים על גורלם בספרות. לי היה תמיד יותר מזל מאי מזל. אולם חשה אני בדידות מסויימת, בפרט לגבי כך, שאין לי בעצם במי להיוועץ. אותם הידידים, שהיו קרובים לי, אלה שיכולתי לקרא בפניהם כל שיר חדש שכתבתי ולשמוע את חוות דעתם, מתו. נדמה לי, כי מאז מת לודוויג שטראוס אין אף אדם אחד שאוכל להראות לו תמיד את שירי, לשוחח עמו עליהם, לבחון אותם בראייתו של מישהו אחר.

 

כתבות נוספות

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

 

 

 

תגיות

יהושבע סמט-שינברג

קוראת, כותבת ובעלת דוקטורט בספרות עברית.

לכתבות נוספות של יהושבע סמט-שינברג >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו