.

השמיעה הכי טובה בעולם

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

הם מתעוררים מוקדם, יותר מדי מוקדם, ומדליקים את הרדיו בקולי קולות. כמו רעש אדמה קטן, אני מרגישה את קולות השדרנים של חדשות הבוקר, עולים מהרצפה ומרעידים את המיטה. אני קוברת את הראש מתחת לכרית, מנסה לא לשמוע, לישון עוד קצת, להשקיט. אבל מתחת לכרית חשוך, חשוך מדי. אי אפשר לא לשמוע ולא לראות בבת אחת, זה מפחיד, צריך לבחור. עדיף לא לשמוע. כן, בהחלט, לא לשמוע. אני תוהה, אולי בכל זאת עדיף לא לראות. לא לראות דבר, חושך מוחלט. קול הרדיו הבוקע מהרצפה ממשיך לטלטל את המיטה שלי. למה הם קמים כל כך מוקדם בבוקר? בשביל מה? הם ישנו טוב בלילה, זה מה שבטוח. אולי בכל זאת עדיף לא לראות דבר, מי שלא רואה ביום, בטח גם לא רואה את כל מה שמתרחש בלילה. בלילה, אנשים עם פנים מפחידות באים אל החדר שלי. אני יודעת שאני מדמיינת. אני יודעת שאלה רק הבגדים על הכיסא, אז אני מסתובבת לצד השני. אבל הפנים המאיימות עדיין מביטות בי מהכיסא. אני יודעת שהן שם. אז אני קמה ומזיזה את הבגדים, שייראו אחרת. אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא. אני נכנסת בזהירות, שוב מזיזה את הבגדים על הכיסא, בוחנת אותם מכל הצדדים ונכנסת למיטה, פנים לקיר. אני לא מתאפקת ומתהפכת, הוא שם, מסתכל בי. האיש עם העורב מסתכל בי והמקור המחודד של העורב קצת פתוח. כבר נורא מאוחר. הצליל של השקט משגע אותי. השקט נדחף לאוזניים כמו אוזניות הסיליקון של יאיר. השקט מנסה להחריש אותי, אבל אני שומעת הכול. כולם הופכים לעיוורים וחירשים בלילה, ישנים כדי שיהיה להם כוח לכל העיוורים והחירשים במשך היום. כולם חוץ ממני. אני תקועה כאן לבד בחדר, עם האיש הזה והעורב שלו עם המקור המחודד. הם מסתכלים בי ויודעים שאני כאן לבד, שאף אחד לא ישמע. אני מחליטה לברוח. אני עוקפת את הכיסא וממהרת במסדרון ועוצרת בפתח החדר שלהם. הם ישנים – חירשים ועיוורים. אני נכנסת ביניהם. הם לא זזים. מה זה עוזר לי להיות בין עיוורים וחירשים? אני מעירה את אמא. "אמא, יש לי פחדים". אם הייתי מספרת לה שהבגדים על הכיסא שלי הופכים לאנשים מפחידים וחיות מפחידות, אם הייתי אומרת לה שאני מפחדת מהבגדים שלי ואפילו שהם כבר לא בגדים, זאת אומרת שהם לא רק בגדים, עד שהייתי גומרת להסביר את כל זה, אבא היה מתעורר ומתעצבן. אז אני אומרת "יש לי פחדים". את המשפט הזה שמעתי ממנה. כלומר לא שמעתי, ראיתי. לפעמים אני רואה אותם מדברים. היא ישבה במטבח עם השכנה והן שתו את הקפה שלהן ואני ישבתי בסלון ורקמתי את הרקמה שלי לפי דוגמה וראיתי אותה: "לילדה יש פחדים בלילות". אני יכולה לראות את הלָמֶד מתגלגלת כאילו היא חישוק שעוזב את הלשון או בועה שפורחת ממנה ואת הדָלֶת שמקפיצה אותה כמו כדורסל: דָה. את השִׁין קל לראות. את זה בטח כולם יכולים לראות, כמו נשיקה. אבל נשיקות שכולם יכולים לקבל. נשיקות שכולם יכולים לקבל, לא שוות הרבה. שִׁין זו אות פּוּשְׁטִית. את הפֵּא קשה למצוא. היא מתחבאת מאחורי הבֵּית ומאחורי המֵם, קשה להבחין בה, קשה להבדיל. אבל אני רואה. ראיתי את המורה של יאיר מנסה ללמד אותו את זה. ראיתי דרך המראה, בשיעורים הפרטיים שלו במרכז לחינוך חירשים ברמת אביב. אמא תמיד גוררת אותי איתו לשיעורים האלה ברמת אביב. אני אחותו הגדולה, אבל קטנה מדי בשביל להישאר לבד. ככה היא אומרת. לפעמים אני מביאה איתי את הרקמה שלי, או ספר. פעם הבאתי כדור והקפצתי אותו במסדרון. אבל אז היא קראה לי ואמרה שזה עושה יותר מדי רעש. למי אכפת מהרעש? כל הבניין הזה מלא ילדים כמו יאיר שלא שומעים כלום. בסוף הבנתי שלא צריך רקמה וספרים וכדור. הכי מעניין לשבת איתה ולהסתכל לצד השני של המראה.

יש שם מראה מיוחדת. בשביל יאיר זו מראה רגילה והוא יכול לראות רק את עצמו ואת המורה שלו ואת מה שיש בתוך החדר. אני ואמא, שיושבות בתוך חדר קטן וחשוך מהצד השני, לא רואות את עצמנו. אנחנו רואות את יאיר ואת המורה שלו. הוא לא יודע שאנחנו מסתכלות עליו. הוא לא יודע שאנחנו יכולות לראות אותו. אנחנו כמו אלוהים שרואה דרך מראה מיוחדת כזו שהוא בנה מסביב לכל העולם. סתם, אין אלוהים באמת. זה רק סיפור, אגדה, כמו שלגייה או סינדרלה. ככה אבא הסביר לי. אלוהים זה סתם סיפור שאנשים מספרים כדי שיהיה להם קל לקבל דברים רעים שקורים להם, כמו למשל אם נולד להם ילד חירש או עיוור. יותר קל להם אם הם מאמינים שיש מישהו שחשב על כל הדברים האלה ושיש סיבה למה שהוא עשה. יותר קל להם אם הם מאמינים שמישהו שומר עליהם ומעמיד אותם בנסיונות, שאלה מין מבחנים כאלה שאלוהים יודע שהם יכולים להצליח בהם. האמונה בזה עוזרת להם להתמודד עם הפחדים שלהם. אבל אנחנו לא צריכים את הסיפור הזה. אנחנו יכולים להתמודד לבד. ככה אבא אמר. המורה הפרטית של יאיר מנסה, מהצד השני של המראה של אלוהים, ללמד אותו את ההבדל בין "בֵּית" ל"פֵּא". הם משחקים בבלונים ונושפים על נרות. הוא יושב שם עם האוזניות באוזניים ומכשיר השמיעה הגדול תלוי על החזה ומסתכל בה בעיניים גדולות. היא נורא יפה. יש לה תלתלים חומים ארוכים והיא לוקחת את היד הקטנה שלו ושמה אותה על השפתיים שלה: "פָּה!". איזה כיף לו. זאת לא היתה נשיקה פּוּשְׁטִית. נשיקה כזאת לא כל אחד יכול לקבל.

הרדיו ממשיך לטרטר מבעד לרצפה וברגלים של המיטה. למה הם קמים כל כך מוקדם? אין להם בעיה לישון וגם אם יש להם בעיה, אין להם בעיה לפתור אותה. "ליאורי לכי למיטה שלך, את חייבת ללמוד לישון לבד". "יורם, אי אפשר להמשיך ככה. אני רק מקווה שהיא תצליח להירדם סוף־סוף". אני שומעת אותה אחרי שאני יוצאת ומתחילה לחזור לכיוון החדר שלי. השמיעה שלי הכי טובה בעולם. אני הולכת בשקט לכיוון הכיסא, שולחת יד מעבר למשענת ומזיזה קצת את הבגדים ובקפיצה אחת נכנסת למיטה ומתהפכת לקיר. אני לא מעיזה להסתובב לכיוון החדר, לכיוון הכיסא. אני מסתובבת.

אוף! אני לא רוצה לקום כל כך מוקדם. עוד מעט ממילא אצטרך לקום, להתלבש, להסתרק. אמא מסרקת אותי כל בוקר. מתירה את הקשרים מהלילה וזה כואב. אני משתדלת לא לצעוק אבל אני צועקת. יש עוד כמה אנשים שהשמיעה שלהם די טובה, למשל השכנה שלנו מהדירה הסמוכה. אחרי שאני צועקת היא יוצאת מהדלת שלה ופותחת את שלנו, נשענת על המשקוף מחייכת את חיוך הליפסטיק שלה ואומרת לי: "ליאורה, בשביל להיות יפה צריך לסבול". איזה שטויות. אולי היא חושבת ככה כי היא כל כך מתעקשת להיות יפה אבל לא כל כך הולך לה עם כל הליפסטיק והצבעים לעיניים והעקבים והחצאיות המתנפחות שלה. את החצאיות היא גוזרת ומקצרת ותופרת מחדש במכונת התפירה שלה. היא בטח חושבת שהיא תופרת יותר טוב מאשר בחנות. חושבת את עצמה. אבא לא אוהב אנשים שחושבים את עצמם וגם אנשים שמדברים שטויות, אבל על השטויות של השכנה הוא לא אומר שום דבר אף פעם. אמא שלי הכי יפה. יותר יפה מהשכנה ואפילו יותר יפה מהמורה לדיבור של יאיר והיא לא סובלת בכלל בשביל זה ולא צריכה לסבול. היא לא צועקת ולא בוכה. יאיר בוכה כל הזמן וצורח. יש לו כאבי אוזניים והוא כל הזמן חולה. כל פעם הם לוקחים אותו לעשות ניקוז אצל ד"ר הורביץ שדוקר אותו באוזן והוא צורח. הם הסבירו לי מה קורה מאחורי הדלת אצל ד"ר הורביץ, אבל לא נתנו לי לראות. אני מחכה בחוץ. אצל ד"ר הורביץ אין מראה מיוחדת, רק קירות רגילים ודלת רגילה והם לא נותנים לי להיכנס. אני יושבת על כורסה מחוץ לחדר הטיפולים ומקשיבה לצרחות. השמיעה שלי הכי טובה בעולם, אבל גם אנשים עם שמיעה פחות טובה היו יכולים לשמוע את זה. כל הרחוב יכול לשמוע את זה.

בסוף אני יוצאת מהמיטה ומושכת את הבגדים מהכיסא. הם משמיעים מן לחש כזה, כמו נשיפה ומשק כנפיים. כמעט אי אפשר לשמוע אותו עם הצעקות של הקריין מהרדיו, אבל אני יכולה. אלה העורב והאיש עם הפנים המפחידות. אני יודעת את זה אפילו שאני כבר לא יכולה לראות אותם, אפילו שהם רק בגדים, מכנסיים וחולצת בית ספר כחולה. גם הם התעוררו מהשדרנים של החדשות, אם הם במקרה ישנו בלילה. אבל אני יודעת שהם לא ישנו כי גם אני לא ישנתי. השדרן של החדשות מעיר אותם ואומר להם להסתלק מהבגדים, כי אסור להם לגעת בי, אסור להם. הם רק פחדים ועם פחדים צריך להתמודד. ככה אמא ואבא אמרו לי.

השמיעה שלי הכי טובה בעולם ואני גם רואה מרחוק את כל מה שהמבוגרים אומרים. אני יכולה להסתכל על השפתיים שלהם ולראות את כל מה שהם אומרים. הם לא יודעים שאני רואה. הם עסוקים מדי ביאיר ובצרות שלהם, כאילו הם מאחורי מראה, כמו המראה המיוחדת מהשיעורים הפרטיים של יאיר ברמת אביב, מראה מיוחדת שאלוהים בנה מסביב לעולם. הם רואים רק את עצמם ואת ההשתקפות של הצרות שלהם ולא יודעים שאני מסתכלת עליהם מהצד השני, מהמקום שבו יושבים אלה שמחכים. הם לא יודעים. הם יכולים להתמודד בלעדיי.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. לאחרונה ראה אור ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל" (פרדס). סיפור זה הוא פרסום ראשון שלה בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: סיפור קצר מאת יונתן שגיב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

טופ סיקרט

מאת אילנה זפרן ובתרגומה

.

 

 

 

 

הסיפור ״טופ סיקרט״ הוא חלק מהאנתולוגיה Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival שראתה אור לפני חודש בארצות הברית, בהשראת תנועת MeToo# העולמית. מכונסות בה יצירות של שישים קומיקסאיות מהעולם, המבוססות על סיפורים אישיים של מקרי הטרדה ואלימות מינית. אילנה זפרן תרגמה את סיפורה במיוחד עבור המוסך.

.

Diane Noomin (Editor), Roxane Gay (Foreword), Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival, Abrams, 2019.

 

 

.

אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף ״הארץ״. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רשומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירה טורקית עכשווית

» פרק מתוך הרומן הגרפי "היי, מישהו שומע אותי" מאת אורית עריף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בספר סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940 (הקיבוץ המאוחד; בעריכת אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי) נאספו יצירותיו המוקדמות של נתן אלתרמן בפרוזה, שנדפסו בעיתונים ובכתבי העת הספרותיים, למן רשימות ששלח לעיתון "הארץ" בהיותו סטודנט לאגרונומיה בנאנסי שבצרפת בשנת 1931, והוא כבן עשרים ואחת, ועד המאמרים שפרסם ערב מלחמת העולם השנייה וסמוך לפריצתה, לאחר ששמו כבר הלך לפניו בקרב קהל הקוראים והכותבים.

כמחצית הרשימות, עשרים וחמש, לא כונסו מעולם בספר; הטקסט שלהלן הוא אחד מאלו, ולמעשה עינינו זוכות לשזוף אותו מחדש כמעט שמונים ושש שנה לאחר פרסומו הראשון בעיתונות. זהו מעין פיליטון, ספק משועשע ספק עצוב, על פרשה של מה בכך בבית משפט השלום בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי, שאלתרמן, בעיני המשורר שלו, רואה בה יותר מסתם זוטא.

גדעון טיקוצקי

 

***

 

פרשת אמין
("סטייה לירית")
'הארץ', 16.10.1933

.

הזבובים פיהקו בפרהסיה על ערמות התיקים של בית משפט השלום. שלום השַּׁמש (זה שעל שמו נקרא בית המשפט) הסתכל בהם ופיהק אף הוא. פניו, שהתייחסו לפי צבעם החום ואדישותם השמנונית על סוג עדות המזרח, הפיקו שיעמום סטואי. כפתורי הנחושת שעל בגדו, בגד השרד, דהו זה כבר; צווארונו הנוקשה והגבוה נתרכך וענד, כצמד עלים בצבע חאקי, את גבעול צווארו הרופף ואת פרח גולגולתו הנובלת. אפילו כובע הפרווה הגדול, שעשה את קומתו גבוהה כפליים מכפי שהיא באמת, לא הוסיף כל עניין לחייו. המשפטים התנהלו בתבונת־עצלתיים ובשוויון נפש חוקי. רובם נדחו ליום זה מן השבוע שעבר ורובם יידחו לשבוע הבא. בעד סקנדל המפריע את שלום הציבור משלמים מאתיים וחמישים מא"י ומאה מא"י הוצאות המשפט. נסיעה בלתי זהירה עולה בערך פחות או יותר ואפילו חוק השטרות החדש אינו דן למיתה בשום מקרה.

שלום פלט עוד פיהוק בכוונה תחילה וראה כיצד השיעמום מלטף את גולגולתו החדגונית של השופט.

תובעים, נתבעים ועדים משתי הדתות מילאו את טורי הספסלים אשר באולם. ביטחון, פחד, יהירות, חשד וכעס מתאפק ישבו כבושים ולחוצים זה ליד זה וזה מאחורי זה. תרבושי הערבים התנפחו והסמיקו ממחשבת סתר וראשיהם המגולים של היהודים הזקֵנים כאילו נהפכו — הזקָן נראה כבלורית והגולגולת המגולחת כסנטר. כולם היו משוני פרצוף וזרים לעצמם. המשפט כפה עליהם את השקט והציפייה כגיגית גדולה וכבדה, שהבדילה אותם לזמן־מה מן החיים ומכל שאר הדאגות.

לא כן אנשי הביזנס מן המרכז המסחרי. אלה הרגישו כאן את עצמם כבתוך שלהם. בית המשפט הוא אחורי הקלעים של במת הבורסה, ואין חכם כבעל הניסיון… הם התהלכו בחצר הצרה או שוחחו כנופיות־כנופיות, כיהודים שהימים הנוראים עוברים עליהם בחצר בית הכנסת, וחיכו בקוצר רוח סבלני שיקראום לעלות לתורה.

בבוקר, לעת היאסף אנשי המקנה והממכר, מכריז השופט מעל הקתדרה את שמות האנשים העתידים להתייצב לפניו באותו יום, ושלום עומד ליד הדלת, קולט כל מילה ומשדר אותה, כמגביר קול להבדיל, לקהל המצטופף בחוץ. את השמות הערביים הוא מבטא בלי כל התאמצות, כלאחר פה. ואילו האשכנזיים יוצאים מבין שיניו בריסוק של חָסֵר וְיָתֵר, כמתים שראו אור לאחר גלגול מחילות ארוך באדמת סלעים… רק הוותיקים מכירים את עצמם מיד באינטרפרטציה של שלום ואינם מכריחים אותו לחזור כמה פעמים, בשינויי נוסחה, על אותו שם; ואף הוא מכיר את כולם ומבטא אותם בנעימת חסד של "מה לידידי בביתי?.."

אבל אפילו המִּפקד, זה שיש בו תמיד משהו חדש ומפתיע, נסתיים הפעם ללא כל מאורע, ואפשר להגיד כי לולא קרה מה שקרה אחר כך, היה יום זה עובר על שלום בחוסר עניין גמור.

לכאורה היה זה דבר של מה בכך. כמעט לא כלום. השופט מכריז: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!" שלום חוזר: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!.." ואחד הערבים קם ממקומו, נדחק בין הספסלים, עומד לפני הקתדרה ומתחיל בוכה.

הוא זקֵן. הוא קטן וצנום. דומה כמעט לתימני אבל אינו סומך, כנראה, על "יהודים רחמנים בני רחמנים" ורועד כולו כאילו עמד בפני בית דין צבאי.

הבוץ מכסה את רגליו כשכבת מלט קשה, גל סמרטוטים מסובך עוטף את גופו כמין תחבושת גדולה ופניו השחומים האפירו מרוב אימה.

שלום מתקרב אליו וסוקר אותו היטב־היטב ובעניין רב, כילד המסתכל בצב שנהפך על גבו. הערבי ממשיך לבכות ושלום נושא ראשו אל השופט, כאומר:

"עלינו לעשות משהו".

"אמין חמדי אלבורדוג'אני", אומר השופט, "אם אתה בוכה אפשר לחשוב שאתה אשם".

המתרגם ממלא את חובתו.

הערבי נדהם מפני ההיגיון ה"מוסקובי" ומתחיל להיחנק בדמעותיו.

שלום נושא שוב ראשו אל השופט, כאומר:

"יפה, יפה, יישר כוח. עכשיו יכולים אנו לפתוח בבירור האשמה".

אז מתנשא השוטר התובע וקורא מן הכתב כי אמין נכנס לבית מסחר לתמרוקים "עדינה" על מנת לקנות לעצמו בקבוק מי בושם. (עיניהם של השַּׁמש שלום ושל שופט השלום מתפקעות מרוב תימהון). לאחר שקיבל את הבקבוק הושיט למוכר חצי לירה. הלה פתח את הקופה כדי לסלק לו את העודף ואז תחב גם הנאשם את ידו לתוך הקופה.

המתרגם ממלא חובתו ומודיע לאמין כי הוא נאשם באשמת גנֵבה.

בעליה של "עדינה" חובש כובע לראשו, מניח ידו על ספר הספרים, נשבע כי יגיד את האמת ורק את האמת ומספר כי אמנם תחב אמין את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

"יחד עמי, כשרציתי לתת לו את העודף".

"לא בשעה שפנית הצדה לבחור בשבילו את הבקבוק?"

"לא!"

שלום אינו יודע מה לחשוב, וסומך על השופט, כי הלה ודאי חושב משהו.

שני העדים — בעל הסנדלריה שמשמאל ל"עדינה" ובעל האטליז שמימינה — חובשים בזה אחר זה את כובע השבועה, מניחים ידיהם על ספר הספרים, נשבעים כי יגידו את האמת ורק את האמת ומודיעים כי אמין נכנס אצלם על מנת לפרוט חצי לירה ותחב את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

והתשובות כנ"ל.

שלום חושב כי העסק ביש, והשופט אינו יודע מה לחשוב.

חקירת הנאשם מתחלקת ללא כל מעצור, בקלות נואשת.

"לָמה הלכת לפרוט את הכסף?"

"כדי לקנות את הבקבוק…"

"לָמה תחבת את ידך לתוך הקופה?"

"כדי למהר לקנות את הבקבוק…"

"לאיזה צורך?"

"לצורך הניקיון…" עונה אמין בקול חנוק. יבבתו המסכנה נבלעת בצחוק הקהל, ושלום מחכה לשופט ומתחיל מחייך יחד עמו. כמה זה מוזר! ההוכחות ברורות. אמין אשם בכוונת גנֵבה (או אפילו שוד!). הצדק דורש להענישו, ובכל זאת… בכל זאת מרגיש שלום כי אין הוא ככל הנאשמים הבזויים. כי הוא אחר. כי צריך לזַכּותו. צריך אפילו להודות לו… מפני מה? אולי מפני שהוא מצחיק כל כך!.. אבל בעל בית המסחר לתמרוקים "עדינה" אינו צוחק כלל. הוא בוער, אם אפשר לומר כך, באש הנקמה. הוא דורש משפט צדק. הוא רואה את עצמו מקופח ומגוחך אם יזַכו את אמין. שלום מתאווה תאווה גדולה לאחוז בעורפו ולטלטלו החוצה. רגע קט הוא נבהל מפני רגש בלתי חוקי זה. רק רגע קט כי הנה גם השופט פונה אל התובע והבעת פניו איננה ידידותית כלל.

"רבי יהודי", הוא אומר לו, "דע לך כי אין אני יכול לעשות כל רע לנאשם אמין חמדי אלבורדוג'אני. אתה בעצמך אשם, אתה ועוד אשר כמוך. רועדים אתם על כל פרוטה פן תיגע בה יד זר… רק תחב זה את ידו לתוך הקופה וכבר תקפה אתכם הבהלה. הניחוהו תחילה לעשות את אשר זמם ואחר כך תִּפסוהו והביאוהו אלַי, לאמור: 'הנה אמין אשר גנב כך וכך גרושים!..' או־אז אשית עליו עונש. השומע אתה, רבי יהודי, אז אהיה מוכרח להענישו!.."

בעליה של "עדינה" כובש פניו בחזייתו וממלמל:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת אם ירצה השם!.."

"אמין", ממשיך השופט, "משוגע אתה או טיפש, אך להיות גנב לא תצלח. לא כך גונבים. החשוב ביותר הוא למצוא רגע כושר. השומע אתה, אמין? רגע כושר — הנה הדבר החשוב ביותר. בלעדיו אין תועלת בחריצוּת כפיים וברגליים קלות. הנה למשל, פונה לו בעל החנות לחפש את הבקבוק אשר דרשת ואתה מתקרב לקופה… מתקרב… ופתאום — פותח, חוטף ורץ!"

המתרגם ממלא את חובתו ומפרש לאמין את נאום השופט, דבר לא נעדר. הלה מתבייש, מרכין ראשו ועונה במבוכה:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת… אינשאללה!.."

הדממה ארכה רק רגע קט מאוד. הֵדָם הלירי של הדברים לא נאלם עדיין והאבסורד לא הספיק עוד ליהפך לטיפשות. הנתבעים המדוכאים נתעודדו וחייכו בלי רצון ובלי כוונה מול השופט האבהי. השוטרים שכחו את בגד השרד האוסר את גופם ועיניהם שפעו רוך אזרחי. הקרחת הבהיקה ממרומי כס המשפט כירח מרגיע, ושלום הרגיש כי גם הצדק זקוק לפעמים לשעות פגרה, לאוויר צח ולחילוץ עצמות.

 

נתן אלתרמן, "סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940", עורכים: אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "שיבה לריימס" מאת דידיה אריבון, בתרגום מיכל בן־נפתלי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן