המתנה של עמוס עוז לאמא

"הן כאלו רק תמול הבטתי בה, וחשתי את לטיפותיה, ולפתע אבדה" - הילד עמוס קלוזנר נפרד מאמו

הפרק האחרון בסיפור על אהבה וחושך (2002) הרעיש את לבם של קוראיו, והוא השיא שהספר כולו חותר אליו. עוז שִחזר בו בפירוט מדוקדק, ומתוך התאכזרות עצמית, את היומיים האחרונים בחייה של אמו, פַניה קלוזנר, מאז שיצאה מביתה בירושלים ביום חמישי, 3 בינואר 1952, ועד ששמה קץ לחייה בדירת אחותה חיה, ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון.

מודעת אבל על פטירתה של אמו של עמוס עוז (דבר, 8 בינואר 1952)
מודעת אבל על פטירתה של אמו של עמוס עוז (דבר, 8 בינואר 1952)

עצם הדבר לא היה סוד לציבור קוראיו של עוז. כבר ב-1975, ברשימה אוטוביוגרפית שנכתבה עבור לקסיקון 'סופרי העולם' באנגלית, הוא הזכיר את המאורע בשני משפטים קפוצים אך טעונים: 'רק פַניה אמי לא יכלה לשאת את חייה ואיבדה עצמה לדעת בשנת 1952 מרוב אכזבה או געגועים. דבר-מה לא עלה יפה' ('רשימה על עצמי', באור התכלת העזה, 1979, עמ' 207). הנושא הבליח מדי פעם בכתיבתו באופן תמציתי ומרומז-למחצה, כגון בקטע המזעזע הבא, שנכלל בצרור של רשימות העומדות כולן בסימן ההרהורים על המוות:

'הסתכלויות ופירושים', פרוזה, גיליון 13-12, פברואר-מארס 1977, עמ' 6

בספטמבר 1983 שודר בערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית סרטה של הבימאית אסתר דר 'עמוס עוז – חורף 1983'. הסרט עורר הדים ומתוכו נחרתה בזיכרון הצופים אמירתו של עוז על שלושת התנאים ההכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: 'גג, סבתא ופצע', ובמיוחד הפצע: 'אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר, יש גם מי שנהיה רוצח או צדיק קדוש כזה, בעל מופת. אבל בלי איזה פצע אין סופר' (נעמי גל, 'מאחורי המלים של עמוס עוז', ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983). יש להניח שמקצת הצופים שיערו מהו הפצע שעוז התכוון אליו, גם אם לא חשף אותו במילים מפורשות. מאורע מכריע זה בחייו חזר והוזכר בכתבות דיוקן שהוקדשו לו במשך השנים, ואולי הבולטת בהן היא כתבה מקיפה של יגאל סרנה, שעקבה אחרי תחנות ילדותו ונעוריו של עמוס עוז, ותיארה בפירוט את ימיה האחרונים של אמו, על יסוד ריאיון עם אחותה ועם חברתה הקרובה ('עד מוות', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 9 בינואר 1987).

באותן שנים כמעט לא דובר עדיין על החותם שמותה של האם טבע ביצירותיו, או על הקשר בין אימהוֹת נוטשות ואובדניות כאווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי או האֵם בהר העצה הרעה, לבין דמותה הממשית של פניה קלוזנר. דיון כזה היה אז מחוץ לאופק של ביקורת הספרות. רק אחרי שהדברים נחשפו בהרחבה בסיפור על אהבה וחושך כאילו ניתן היתר לעסוק בכך במפורש. 'את מקורו וטיבו של יסוד היתמות המפעפע לכל אורך יצירתו הענפה של עוז חשנו תמיד', כתבה ניצה בן-דב ברשימתה היפה 'מותה – מותו' (הארץ, 4 בינואר 2019), 'אבל אחרי "סיפור על אהבה וחושך", ספרו הווידויי החשוף, אנחנו כבר יודעים על מקורו היטב', והיא מאירה מספר יצירות משלו, שבמרכזן אֵם המסתלקת מחייו של בנה ונמוגה.

לכל אלה קדמה רשימה נוגעת ללב, שעוז עצמו פרסם בגיל 13 וחצי, כשנה אחרי מות אמו. זו אחת מיצירותיו הראשונות שראתה אור, עליה חתם בשם עמוס קלוזנר. כְּאֵב היתמות, שהתכסה לימים בהסוואות בדיוניות למיניהן, נגלה כאן בלא כחל וסרק.

הארץ שלנו, 4 במארס 1953 (גיליון 24)
הארץ שלנו, 4 במארס 1953 (גיליון 24)

מתברר כי כמה שבועות קודם לכן עלעל הנער עמוס בחוברת של שבועון הילדים הארץ שלנו (11 בפברואר 1953, גיליון 21), שהוקדשה ל'יום הָאֵם' ועוטרה בתריסר צילומי תקריב של 'ידי אמא' בשלל סיטואציות ביתיות. כאבו של היתום לבש צורה בחיבור מלא רגש חשוף אך מעוצב ומנוסח היטב, שהעיד על הכישרון האמנותי הצפון במחברו.

הרשימה 'מתנה לאמא' פורסמה בהארץ שלנו, ב-4 במארס 1953 (אגב, יום אחד לפני מותו של סטאלין). בנימין תמוז, עורך השבועון, ידע לאתר ולטפח בעיתונו באותן שנים כותבים צעירים ומוכשרים. הבולט בהם היה יצחק בן-נר בן ה-15, שסיפורו המרשים 'האקליפטוס' פורסם זמן קצר לפני רשימתו של עוז (29 באוקטובר 1952, גיליון 6). אולם שלא כבן-נר, שנעשה משתתף קבוע בהארץ שלנו, הייתה 'מתנה לאמא' הופעתו היחידה של עמוס קלוזנר על דפי השבועון. בפעם הבאה יופיע שמו בדפוס רק אחרי שש שנים, כאשר החל לפרסם שירים בעיתוני התנועה הקיבוצית.

 

הכתבה פורסמה לראשונה בבלוג עונג שבת 

הרומן שהחל את הרומן של דוד רובינגר עם המצלמה

גם לאמנים גדולים יש רגע של הולדת. לדוד רובינגר, הצלם שליווה במצלמתו את מדינת ישראל מרגעי הקמתה ואחראי על כמה מתמונותיה הבלתי נשכחות, התערבב הרגע הזה במערכת יחסים פריזאית וסוערת

דוד רובינגר עם מצלמת ה"לייקה" שלו. המצלמה הראשונה שקנה. שנת 1946

​בגיל 18 החליט דוד רובינגר שנמאס לו להיות ילד. העולם כולו מעורב במלחמה השנייה הגדולה שלו, מלחמת העולם השנייה, ורובינגר עזב את קיבוץ תל עמל והתגייס לצבא הבריטי יחד עם שבע עשרה נערות ונערים עבריים. היה זה מעשה עתיר משמעות עבורו, בחור צעיר שעלה ארצה מווינה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה והשאיר במולדת הקרה את הוריו.

דוד רובינגר בתורנות שמירה על השדות. קיבוץ תל עמל, שנת 1942

ככל שהתקדמו הקרבות נע הטוראי רובינגר יחד עם הצבא הבריטי אל מעוז הנאצים: תחילה נשלח לצפון אפריקה, משם למלטה, ועם פלישת בעלות הברית לאיטליה נחת עם הכוחות הבריטיים בברלטה, נמל במגף האיטלקי. כשהגיע לגרמניה לקראת סוף המלחמה הופתע לגלות שהוא וכל מפקדת הבריגדה היהודית קיבלו הוראה להעתיק את מקומם לבלגיה. באותו הזמן התגלתה קבוצת לוחמים יהודים שביקשה לנקום בזוועות השואה ותכננה להרוג גרמנים רבים ככל שתוכל.

רובינגר בצבא הבריטי. שנת 1943

באוגוסט 1945, יום השנה לשחרור פריז, זכה בחופשה מהצבא הבריטי. הוא תפס רכבת יחד עם חבר ליחידה, אליעזר גולדמן שמו, ותוך ארבע שעות מצאו את עצמם בפריז. עם מעט דמי כיס ושני כרטיסים לאופרה של פריז שקיבלו מהצבא הבריטי הלכו השניים לאיבוד בין רחובותיה המוארים של פריז. "זו הייתה שעה בלתי נשכחת", סיפר רובינגר בזיכרונותיו. כל כך בלתי נשכחת הייתה השעה שהשניים איחרו להצגת הבלט שתכננו לראות באותו הערב. הובהר להם שפה זה פריז, והם יוכלו להיכנס לאולם רק בהפסקה.

עד שתגיע ההפסקה המיוחלת, העבירו השניים את זמנם בבר בקרבת מקום. לאופרה כבר לא חזרו, הייתה להם סיבה טובה – סיבה בצורת שתי נערות ידידותיות, קלודט וג'נט.

כמעט בן רגע נכבש רובינגר בקסמיה של קלודט, הנערה הצרפתייה בעלת השיער הבלונדיני הארוך. הם נפגשו בכל הזדמנות שהצליח רובינגר להיעדר מהבסיס, הוא אף נפקד פעמיים מהצבא "כדי לפגוש אותה. בפעם הראשונה חמקתי מעונש, ובשנייה רותקתי לבסיס לעשרה ימים. אבל הכול היה כדאי. פעם רוקנתי את הדלק ממכל האופנוע שלי ומכרתי אותו לבלגי אחד כדי לממן נסיעה לפריז."

קלודט ואדרו. פריז, שנת 1945

כדרכן של הרפתקאות, הרומן הסוער לא החזיק מעמד. אין זה אומר שלא הייתה לו השפעה מתמשכת על חייו של רובינגר. לאחר חודשיים של פגישות תכופות, קיבל החייל חופשה בבית, בארץ ישראל. במהלך הפרידה מקלודט בתחנת הרכבת, העניקה לו מתנת פרידה קטנה: מצלמה מסוג "ארגוס".

"זו הייתה המצלמה הראשונה בחיי, וכמו בפגישה עם קלודט, המשיכה הייתה מיידית. זו הייתה ראשיתו של הרומן שלי עם המצלמה, רומן שנמשך עד עצם היום הזה." את ראשית דרכו כצלם עשה רובינגר בקיבוץ בארץ. כשחזר לגרמניה קנה מצלמת "לייקה" קלאסית. בזמן הכאוס של אחרי המלחמה שילם רובינגר מאתיים סיגריות וקילוגרם קפה עבורה. "גורלי נחרץ. הייתי בדרכי להיות צלם."

דוד רובינגר עם מצלמת ה"לייקה" שלו. המצלמה הראשונה שקנה. שנת 1946

הציטוטים והתמונות בכתבה לקוחים מהספר "ישראל מבעד לעדשה: 60 שנה כצלם עיתונות" מאת דוד רובינגר ורות קורמן. תרגמה מאנגלית כרמית גיא.

תמונות של דוד רובינגר באוסף התמונות שלנו

מכתב מפולין הכבושה חושף את סיפורה של עגונה שהתעקשה להמשיך את חייה

מכתב שנשלח מפולין הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה חושף את סיפורה של אישה עגונה שהתעקשה, למרות הכל, להמשיך את חייה

מעטפת המכתב ששלח הרב ריגר

בחודש אלול ת"ש, 1940, נשלח מכתב יוצא דופן מהעיר בריסק, אחד ממרכזי התורה של היהדות מזרח אירופה, אל ארץ ישראל. בעיצומו של הכיבוש הסובייטי של פולין פנה הרב שמחה זליג ריגר אל הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק הידוע, ולימים מי שעמד בראש ישיבת 'מרכז הרב' וגוש אמונים) בבקשה יוצאת דופן. במסגרת תפקידו כממלא המקום של רב העיר – היות שהרב הרשמי הספיק לעזוב בזמן – התבקש הרב ריגר לסייע לאישה עגונה שבעלה עזב את העיר שש שנים קודם לכן ועלה לארץ ישראל.

מעטפת המכתב ששלח הרב ריגר, טביעות אצבעם של השלטונות הסובייטים והבריטיים ניכרות על המעטפה

במכתב הסביר הרב ריגר ש"מפאת חוקי מלכות" (משמע, מפאת החלטת השלטונות הסובייטים) אין באפשרות הזוג להתאחד בארץ ישראל, ועתה דורשת האישה גט מבעלה על מנת שתוכל להמשיך בחייה. שתי בעיות מרכזיות עמדו בדרכה להשגת הגט, שתי בעיות שביקש הרב ריגר עזרה מן הרב צבי יהודה קוק: ראשית, עקבותיו של הבעל אבדו משעה שהגיע לארץ ישראל ולכן יש צורך לאתרו. שנית, אמנם קיים אישור הלכתי לשליחת גט ממרחקים, אך הרשויות המקומיות עלולות לקרוע את הגט ברגע שיפתחו את המכתב כדי לבדוק את תוכנו.

מכתבו של הרב ריגר לרב צבי יהודה קוק, נשלח באלול ת"ש, הלוא היא שנת 1940

הרב ריגר, מודע לצורך בהתרות ואלתורים בזמנים דוחקים שכאלה, הציע פתרון יצירתי המתבסס על תקדים שנוסה כמה עשרות שנים קודם לכן בבריסק עצמה, בזמן מלחמת רוסיה-יפן, על ידי רב העיר חיים סולוביצ'יק – "ר' חיים מבריסק". אי שם בשנת 1868, נשלח יהודי מלטביה למאסר עולם באחד מבתי הכלא של הצאר בסיביר. תחילה הוצע שאשתו העגונה תשלח אליו כדי שתחיה לצידו "כדרך כל הארץ", אך האפשרות שאישה יהודייה תמימה תבלה בדרכים חודשים ארוכים בחברת קציני הצאר נדחתה על ידי רב העיר והוא הציע פתרון אחר: הבעל יסמיך את סופר בית הדין בעיר לחבר גט בשמו, וכך תהיה מותרת "האישה הרכה בשנים, עגונה מבעלה זה ערך י"ד שנים" לכל אדם. את אותו הרעיון הציע הרב ריגר לרב קוק. לכן, צירף למכתב נוסח מוכן, שעל הבעל לאשר ולשלוח בחזרה לסופר בית הדין של בריסק.

הנוסח המוכן של הגט כתוב בידייש

איננו יודעים האם הצליח הרב צבי יהודה קוק לאתר את הבעל בארץ ישראל, האם טרח הבעל לשלוח הסכמה לגט בשמו והאם בשל כך התחתנה האישה בשנית. כחצי שנה לאחר שליחת המכתב החלה הפלישה הגרמנית האדירה לשטחי ברית המועצות. הרב ריגר, כמו גם רוב רובה של הקהילה בבריסק, נרצח בשואה. גורלה של העגונה אינו ידוע.

הסיפור האנושי והטרגי הזה מדגים כיצד גם ברגעי השפל עמלו בני קהילה יהודית למצוא ולהמציא שלל דרכים על מנת שיוכלו לשמור על תחושת חיים נורמליים בהתאם לאמונותיהם היקרות.

טוביה פרידמן – צייד נאצים

בין הארכיונים שטופלו לאחרונה בספרייה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן, המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו

כרטיסיית הפושעים הנאצים של טוביה פרידמן

​במסגרת פרויקט של הספרייה הלאומית מוקלדים בימים אלו תכנים של ארכיונים רבים לצורך הנגשתם לציבור הרחב. בספרייה מצויים מאות ארכיונים של אישים, מוסדות וארגונים.

בין הארכיונים שטופלו לאחרונה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן (2011-1922), המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו.

​דומה שהציבור הישראלי לא שמע את שמו של טוביה פרידמן (1922-2011) בלי התואר שהוצמד לו תמיד, "צייד הנאצים". פרידמן, שהלך לעולמו בינואר 2011 והוא כמעט בן 89, נולד בעיר ראדום שבפולין. באוגוסט 1940 נשלח למחנה עבודה, נמלט ממנו ושב לראדום. באביב 1941 נכלא בגטו בעיר יחד עם שאר יהודי העיר. עד ראשית קיץ 1944 שהה טוביה פרידמן במחנות עבודה. ביוני 1944 הוא נמלט ממחנה העבודה שהוא שהה בו וניסה להצטרף לפרטיזנים, בעודו מסתתר בבית קברות. בנובמבר 1944 לכדו אותו הגרמנים והתכוונו להוציאו להורג כפרטיזן. פרידמן הצליח להרוג את שומרו ושוב לחמוק מן המוות.

הצבא הרוסי נכנס לראדום בראשית 1945. זאת הייתה הזדמנות לטוביה פרידמן לנסות לממש את שאיפתו הגדולה, לנקום בנאצים. הוא מצא דרך להתגייס למשטרה הפולנית, בזהות בדויה, וכך הגיע לעיר דנציג, כקצין חקירות פולני. פרידמן פעל במרץ ללכידת נאצים, חקר רבים ודאג להעמדתם לדין. ב-1946 החליט פרידמן להתפטר מהמשטרה הפולנית ולעשות את דרכו לארץ-ישראל.

פרידמן הגיע לווינה, שם התוודע למוסד לעלייה ב' ולפעילות של ארתור בן-נתן, שגייס אותו לפעולות חקירה ומעקב אחר נאצים. לפרידמן היה עניין מיוחד לאתר נאצים שנטלו חלק בגירוש ובהשמדה של היהודים בעיר הולדתו ראדום. הוא הצליח ללכוד את קונרד בוכמאייר, קצין אס.אס. שהתעמר ביהודי ראדום, ולאחר מכן גם את קצין האס.אס. איכרד שייגל, ששלח יהודים מראדום למחנה ההשמדה טרבלינקה. פרידמן פעל בווינה במשך שנים אחדות הוא הצליח לאתר שורה של פושעים נאציים ומביא למעצרם ובמקרים מסוימים גם למאסרם לתקופות משמעותיות. באותה תקופה הוא גם סייע לפעילות הרכש והסיכול של "ההגנה" במרכז אירופה.

ב-1952 טוביה פרידמן עלה ארצה. במשך שנים אחדות הוא ניהל סניף של "יד ושם" בחיפה, אך פוטר מעבודתו עקב רצונו לתת קדימות לאיתור נאצים ולכידתם בעוד שארגון "יד ושם" ביקש לעסוק בעיקר בזיכרון, בתיעוד ובהנצחה.

וכך, ב-1957 הקים פרידמן בעיר מושבו חיפה את "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאציים". עד מותו של פרידמן, הוא עסק, דרך המכון, בתיעוד, בהוצאה לאור וכן בניסיונות לאתר פושעים נאציים וללחוץ על מדינות להעמיד לדין את מי שנודע שנטלו חלק בפשעי הנאצים.

מקום מיוחד בפעילותו של פרידמן היה למאמציו להביא ללכידתו של אדולף אייכמן. פרידמן עסק בכך עוד בשנותיו בווינה, בעידודו הנמרץ של ארתור בן-נתן, כשהצליח להשיג תצלום עדכני של אייכמן. לאחר מכן היה לפרידמן תפקיד חשוב ביצירת לחץ ציבורי לעיסוק בעניין אייכמן וכן בניסיונות לאתר את מקום מחבואו. פרידמן אסף חומרים רבים על מי שהיה האחראי על ביצוע תכנית "הפתרון הסופי", ולימים מסר את החומרים למשטרת ישראל. פרידמן היה פעיל מאוד ביצירת מודעות תקשורתית לקיומו של אייכמן ולאפשרות לאתר אותו ולהביאו לדין. בתחילה הוא סבר שאייכמן נמצא בכוויית, והביא לפרסום מאמרים בעיתונות שהעלו את האפשרות הזאת. המידע היה אמנם שגוי, אבל פרידמן החל לקבל פיסות מידע. אחת מהן דיברה על כך שאייכמן נמצא בארגנטינה. המידע הגיע אליו במכתב מאת תושב ארגנטינה, גרמני יהודי למחצה בשם לותר הרמן, שנרדף בשעתו על-ידי הנאצים. לאחר מאמצים של פרידמן, ובחלוף זמן, החליט "המוסד" לטפל במידע שהגיע דרך לותר הרמן. הפרטים התגלו כמדויקים ותרמו לפסיפס שהחל להצטייר בפני אנשי המודיעין הישראליים, שבסופו של דבר לכדו את אייכמן בארגנטינה.

אמנם עיקר פעולותיו של טוביה פרידמן ללכידה של נאצים ולהעמדתם לדין היו בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בעת שהיה בווינה ועבד עם ארתור בן-נתן, עם "המוסד לעלייה ב'", עם "ההגנה" ועם צייד הנאצים שמעון ויזנטל, אך פרידמן דאג כל ימיו שהציבור בארץ ובעולם יהיה מודע לאפשרות ולצורך החיוני לפעול מעשית נגד פושעים נאציים שיש סיכוי לאתרם ולהעמידם לדין.

טוביה פרידמן כתב אוטוביוגרפיה, "הצייד", שתורגמה לחמש שפות. הוא מסר את ארכיונו הענף למשמרת נצח בספרייה הלאומית בירושלים, שאיתה ועם מנהליה עמד בקשר במשך השנים. פרידמן אף הרצה בספרייה הלאומית על סיפורו האישי בשואה ועל עבודתו כלוכד נאצים. ארכיונו העשיר בחומרים, כולל בין השאר אינדקס של פושעים נאצים, חומרים רבים על אדולף אייכמן, שפע קטעי עיתונות מהארץ ומהעולם והתכתבות עשירה ומגוונת של פרידמן עם אישי ציבור ישראליים ועם דמויות חשובות בעולם. הארכיון משקף את המידה שבה הוא הקדיש את עצמו לעניין האחד שהיה בעיניו החשוב מכל: לכידתם של פושעים נאציים כל עוד הם עדיין מתהלכים חופשיים בעולם.