לימוד הא"ב – מסורת מרגשת

בספרייה הלאומית קיימים כ-1500 פריטים הקשורים ללימוד הקריאה והכתיבה בעברית. ריכזנו כאן כמה נבחרים

מתוך הספר "מתחילים ב-א'"

​אחד הרגעים המרגשים בחיים הוא הרגע שבו אנו מתחילים ללמוד לקרוא ולכתוב. סימנים מונחים לפנינו ומלמדים אותנו שהם צופנים בחובם תוכן, מידע. ואנו משתוקקים לפענח, לדעת מה יש ברצפי הסימנים, מה הם אומרים. עולם חדש הולך ומתבהר לנגד עינינו. הדבר אינו קורה בתוך יום וגם לא בתוך שבוע. הערפילית מוסרת בהדרגה, בתהליך מאומץ של לימוד, שינון, התנסות, מעידות. זהו שלב דרמטי בחיינו, לא פעם רצוף קשיים ותסכולים. על פי רוב, אנו מגלים את גודל הרגע שנים לאחר מכן, כשאנו כבר קוראים וכותבים ותיקים ומנוסים. ילדי חברות השפע של המאה ה-21 מגיעים לראשית לימוד הכתיבה לאחר שנים אחדות של חשיפה אינטנסיבית לכתב. הם מוקפים אותיות, מלים ומשפטים, ורבים מהם לומדים לקרוא או לקרוא חלקית מעצם ההתנסות הלא-פורמאלית שלהם בעולם הקריאה והכתיבה. ובכל זאת, גם היום, ראשיתו של החינוך המסודר, ראשיתה של הדרך בעולם הלימוד, היא רכישת היכולת לקרוא ולכתוב. בין אם אנו מגיעים לבית-הספר כשאנו קוראים היטב ובין אם אנו רק מזהים סימנים מוכרים ויודעים שהם בעלי משמעות, כולנו נכנסים למערכת החינוך, יושבים בכיתה א' ולומדים לקרוא ולכתוב.

ידיעת הקריאה בעברית היה תמיד ממאפייניה של החברה היהודית בכל רחבי העולם. היהודים בלטו באחוז יודעי קרוא וכתוב גבוה במיוחד. בקהילות השונות הורו קריאה וכתיבה בעברית לילדים החל בגיל 3. השליטה בעברית, לפחות ברמה של ידיעת קרוא, הייתה חיונית כדי לשלב את הילד בחיי היומיום של הקהילה, בתפילה ובלימוד. יתרה מכך, קהילות שבהן שלטה שפה יהודית (לדינו, יידיש, ערבית-יהודית, פרסית-יהודית וכו'), כתבו בכתב העברי גם את לשונותיהן המיוחדות. כך היה הא"ב העברי כרטיס הכניסה לעולם התרבות.

היום נהוגות שיטות שונות להוראת קריאה וכתיבה. הדבר נכון לשפות מודרניות רבות, ובכללן גם השפה העברית. אלא שבניגוד לרובן הגדול של השפות הנכתבות, לעברית יש מסורת בת אלפי שנים של כתיבה וקריאה, של יצירה ספרותית דתית ואחרת. לכן מעניין במיוחד להציץ בחומרים המעידים על דרכי הוראת הקריאה בעברית כפי שהתבססו בקהילות ישראל בעולם לאורך הדורות.

עיון בחומרים מעלה מיד את הדומה, את המאפיינים שלא השתנו. לומדים לקרוא עברית על-ידי לימוד צורת האותיות המנוקדות. כלומר, כל אות נלמדת כשהיא מנוקדת בקמץ, בפתח, בסגול, בצירה וכו'. למעשה, התלמיד רך השנים לומד לבטא הברות. הלימוד משלב זיהוי צורות וחזרה על צלילים. התבססות הקשר בין הצורה הכתובה והצליל הוא הבונה את מיומנות הקריאה. היום, כשאנו רואים את הספרים, את החוברות והאת הדפים, וכולם עמוסים אותיות עבריות מנוקדות, בסדר קבוע,  קל לנו לדמיין את מקהלת הקולות הדקים החוזרת אחר המלמד: "אלף קמץ, AH, בית קמץ BAH…"

אלא שלא רק הדומה בולט למתבונן בחומרי הלימוד מכל הדורות. מעבר להוראת האותיות והניקוד בשיטה הברתית, חומרי הוראה רבים הם מקראות ראשוניות. המקראות מלוות את הלומד בצעדיו הראשונים ומציעות לו מלים לקריאה. אט-אט הופכות המלים לביטויים והביטויים מצטרפים למשפטים. לא כל המקראות מציעות תהליך שלם. לעתים יש בהן רק מלים. זהו מוקד עניין מיוחד למי שמעלעל בדפים. אילו מלים נבחרו? באיזה סדר? מה הקשר בין המלים לשלב שהלומד נמצא בו? האם יש בבחירה רק מגמה דידקטית, או שמא גם כוונה ערכית ודתית? באיזו מידה מכוונת המקראה את הלומד לקראת סידור התפילה או כתבי קודש אחרים? וכשהמקראה מודרנית יותר, איזו מציאות תרבותית וטכנולוגית היא משקפת? ומן הבחינה הלימודית, האם הדוגמאות מדגישות הבדלים או בוחרות להביא מלים דומות ומבלבלות, כדי להכריח את הלומד לקרוא במשנה זהירות?

בספרייה הלאומית קיימים כ-1500 פריטים הקשורים ללימוד הקריאה והכתיבה בעברית. המספר הפתיע גם אותנו, בעת ריכוז החומרים לתערוכה הווירטואלית המוגשת לכם כאן. ספרי לימוד ובוודאי חומרי לימוד לא כרוכים לא נחשבו לפריט אספני. ילדים השתמשו בהם והחומרים לא נטו להישמר במצב טוב. יתרה מכך, בימי השלטון העות'מאני וגם בימי המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה, לא חלה חובה לשמר ספרי לימוד בספרייה הלאומית. והנה, למרות זאת, אוצרת הספרייה הלאומית שפע עצום ורב של חומרים העוסקים בלימוד הקריאה והכתיבה בעברית. חומרים אלו הם אות ועדות לחשיבות שהיהודים ייחסו תמיד לשליטה בעברית, והם גם מהקלסתרון התרבותי שלנו. החומרים הללו הם דוגמה אחת מני רבות לעושרו ועומקו של המאגר התרבותי של הספרייה הלאומית בירושלים, המוצע כעת לקהילת החוקרים ולציבור הרחב באשר הוא.

 

הילדה שהתחפשה לבן כדי לשחק הוקי

סיפורים מהמכביה: הכירו את פורצת הדרך אבי הופמן. כשהייתה בת 9 התחפשה לבן כדי לשחק הוקי עם הילדים. כשבגרה סללה את הדרך קדימה לנשות קנדה - על המגרש ומחוץ לו.

הופמן במכביה, 1969

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

כשאבי הופמן הייתה בת 9 היא רצתה לשחק הוקי כמו כל הבנים, אך לא הייתה קבוצת בנות בטורונטו מקום מגוריה. הופמן לא ויתרה, קיצרה את שערה, ושכנעה את הוריה לרשום אותה לקבוצה כ'אב הופמן'. תחילה, נראה היה שהכל הולך לפי התוכנית, הופמן השתלבה בקבוצה והפכה למגן מצטיין. אבל אז, הקבוצה נרשמה לטורניר אזורי, במסגרתו כל שחקני הקבוצות נדרשו להציג תעודות זהות, וכך סודה הגדול נחשף, והיא סולקה בבושת פנים מהקבוצה.

הופמן והוריה לא ויתרו ועתרו לבית המשפט העליון בקנדה, במשפט שזכה לסיקור תקשורתי רב. הופמן ניצחה במשפט, ובית המשפט קבע שבכל מקום שיש קבוצות בנים יש לדאוג לקבוצות בנות או למצוא סידור אחר לנשים שרוצות להתאמן. פסיקה זו נחשבת לפורצת דרך, וכזו ששינתה את פני הספורט הקנדי.

אבל הופמן הייתה ילדה שבסך הכל רצתה לעסוק בספורט. אחרי המשפט היא גילתה שריצה ושחייה הולמים את כישוריה יותר מהוקי קרח, ונרשמה לקבוצות אתלטיקה ושחייה. משם, הדרך למעלה הייתה קצרה. לאורך הקריירה הספורטיבית שלה הופמן שברה שיאי עולם ושיאים מקומיים בקנדה, וגם שיאי מכביה. היא זכתה לייצג את קנדה ב-4 משחקים אולימפיים, ואף השתתפה במכביה ב-1969, שם זכתה בכמה מדליות זהב.

​הופמן הייתה אמורה להשתתף במכביה כבר בשנת 1965, אך ברגע האחרון בוטלה השתתפותה מסיבות לא ברורות. על פי דיווח בעיתון 'מעריב' מה-2.9.1965 הופמן כבר עמדה לצאת מבודפשט, שם התחרתה במסגרת האוניברסיאדה, ולעלות על טיסה לארץ הקודש כשקיבלה מברק שגרם לה לחזור לקנדה במקום.

 

עיתון 'מעריב', 2 בספטמבר 1965. לכתבה המלאה

 

בשנת 1969, כשהיא בשיא הקריירה הספורטיבית שלה, לא התקבלו אצל הופמן "מברקים מוזרים" והיא סוף סוף הגיעה לארץ להתחרות במכביה ה-8. העיתונות בארץ מיד קבעה שאין להופמן מתחרות, והיא אכן זכתה במדליית זהב במקצה שלה.

בסיום המכביה, נבחרה הופמן, יחד עם ספורטאיות נוספות (כגון לינדה שארפ מאוסטרליה) להעניק לראש הממשלה באותה התקופה, גולדה מאיר, שי מיוחד.

 

עיתון 'דבר', 7 באוגוסט 1969. לכתבה המלאה

 

גם אחרי שתלתה את נעלי הספורט ופרשה מספורט תחרותי, המשיכה הופמן לשבור שיאים ולהיות "האישה הראשונה". בשנת 1976 במשחקים האולימפיים במונטריאול, היא הייתה לראשונה שזכתה בכבוד לשאת את דגל קנדה בטקס הפתיחה, ובשנת 1981 היא מונתה למנהלת רשות הספורט הקנדית – גם כאן, הייתה כמובן הראשונה. בשנת 2003 מונתה למנכ"לית הסוכנות לבריאות נשים – מוסד חדש שהוקם על ידי משרד הבריאות הקנדי.

לאור כל הישגיה הונצחה הופמן בשנת 2004 בהיכל התהילה של הספורט הקנדי, ובשנת 2007 בהיכל הספורט היהודי.

החודש היא חוגגת יום הולדת, וזה הזמן שלנו לאחל המון מזל טוב לאבי, ולהודות לך על הדרך שסללת לנשות קנדה – על המגרש ומחוצה לו!

 

עמוס עוז: דיוקן הסופר כמשורר צעיר

לפני שהפך לסופר גדול, ניסה עמוס עוז את כוחו בשירה. חשיפה ראשונה של השירים ששלח למשורר חיים גורי

עמוס עוז, 1965. צילום: משה פרידן, לע"מ

רבים מחוקרי הספרות העברית החדשה מציינים את ספרו הראשון של עמוס עוז, 'ארצות התן' (1965), כנקודת מפנה בתולדות הספרות העברית. קובץ הסיפורים אפוף המסתורין , הציב את הצעיר בן ה-26 מחולדה, עמוס עוז, בקדמת הבמה.

'ארצות התן' עורר את סקרנותם של רבים מהקוראים, וברצנזיות עיתונאיות מאותה שנה אפשר למצוא כמה וכמה מבקרים שהעזו 'לקחת סיכון' ולהכריז שהסופר הצעיר שלפניהם עוד עתיד לתפוס מקום מרכזי על במת הספרות העברית.

עמוס עוז, מתוך ראיון ב'על המשמר' לאחר צאת ספרו "ארצות התן" 1965

 

שנתיים לאחר מכן, עם צאת הספר 'מיכאל שלי' (1967), הפכה תחזיתם של המבקרים למציאות שאין לערער עליה: הספר 'מיכאל שלי' זכה לסקירות, ביקורות, רצנזיות ולימים גם מחקרים, והפך את כותבו לסופר מוערך ומרכזי.

אם כן, בזכרון ההיסטורי הפכו 'ארצות התן' ו'מיכאל שלי' לשתי היצירות החשובות המסמנות את ראשית פריצתו של עוז לתודעת הקוראים בישראל.

אך 'מיכאל שלי' לא היה הרומן הראשון שכתב עמוס עוז; קדם לו הרומן 'מקום אחר' (1966), שיצא בספריית פועלים כשנה לאחר 'ארצות התן'.

'מקום אחר', הרומן הראשון של עוז בן ה-27, זכה למעט מאוד התייחסות בצאתו. גם לאחר שנות דור, מעטים המחקרים שהוקדשו לספר הזה, וכל דיון בו נעשה אגב התבוננות בתופעות רחבות בספרות העברית, כגון מקומו של הקיבוץ בספרות וכו'. על הרומן הזה פסק בשעתו חוקר הספרות דן מירון בשלוש מילים: "רומן בוסר מוצלח".

כריכת הספר 'מקום אחר' בהוצאתו הראשונה. 1966

את עלילתו של 'מקום אחר' הגדיר אסף ענברי כ"מלודרמה אירוטית שהיא אופרה בפרוזה". העלילה מתרחשת על רקע חיי קיבוץ בדיוני בשם 'מצודת ים'. אשתו של ראובן חריש, גיבור הספר, נוטשת את בעלה ואת בתה. חריש מתנחם בזרועות אשת איש משכניו לקיבוץ. כנקמה, הבעל הנבגד מנהל רומן סוער עם בתו של חריש, נגה, שהרה לו, ומשמש לה ספק אב ספק מאהב.

מעבר לעלילה היצרית של 'מקום אחר', שהייתה יכולה לפרנס רומנים ירודים למכביר, מעניין לראות כיצד שרטט עמוס עוז הצעיר בספר זה את יחסו לשירה ולמשוררים:

גיבור 'מקום אחר', ראובן חריש, הוא משורר ידוע ומפורסם בתנועה הקיבוצית. שיריו מוכרים לכל, שורותיו מלאות הפאתוס הולחנו לא פעם ובשל כך הפך לגאוות הקיבוץ כולו.

בניגוד לדמותו המז'ורית ולשיריו מלאי האון של חריש, הציב עוז את דמותו של עידו זוהר, נער בן ארבע עשרה, גרום ומיוסר, מעין 'ורתר הצעיר' שלא מוצא את מקומו בחברה הקיבוצית. זוהר כותב שירי אהבה פתטיים לבנות המשק, באישון לילה במועדון לחבר, ומפרסם אותם בעלון הקבוצה.

את דמותם של שני המשוררים הללו, שכל אחד מהם, המבוגר ה'אולד פשן' והצעיר המיוסר פתטי בדרכו, יצר עמוס עוז מתוך חמלה – אך לא בלי סרקזם. נראה שברקע יצירת הדמויות עמדה תחושת הזדהות עמוקה, בד בבד עם תחושת בוז ליומרה של השניים לכתוב שירה.

 

דמות המשורר בספריו של עמוס עוז

כאן צריך לומר: שירה ומשוררים עניינו את עוז הפרוזאיקן מאז ומעולם.

הקוראים המושבעים שלו זוכרים בוודאי כי יצירתו בפרוזה רצופה לכל אורכה בדמויות של משוררים, או אנשים המתיימרים להיות משוררים: למשל נחמקין, המשורר הירושלמי מ'הר העצה הרעה'; יורם, הנער הצעיר המבוייש מבני עקיבא ב'מיכאל שלי'; גדעון האומלל מ'דרך הרוח; יובל דהאן הצעיר היומרני מ'חרוזי החיים והמוות', ועוד.

אולם דמותו של המשורר ראובן חריש מ'מקום אחר' זכתה מצד עוז ליחס מיוחד: בשרטוט דמותו שילב מספר קטעי שירים לדוגמה משירתו של חריש, על מנת ללעוג ליצירת ה'אנו באנו' הקלישאתית שלו:

לא צריך להתאמץ כדי לשמוע את הנימה הסרקסטית הלועגת של המספר לשורותיו הפומפוזיות של חריש. במהלך הספר הביא עוז עוד חמישה "ציטוטי" שירים כאלה, כדי להדגים את יצירתו המביכה והלא מותאמת של ראובן חריש.

מקובל לחשוב ששירים אלו נוצרו בידי עוז לצורך הרומן. כך למשל כתב אברהם בלבן:

עוז לא רק בדה את ראובן חריש כמשורר, אלא גם בדה לגיבור זה חמישה קטעי שירה ושילב אותם בפרקי הרומן, תוך הקפדה שבתוכנם ובדרכי ההבעה שלהם יהיו ברוח השירה של משוררי תקופת העליות.

ובמסה על יצירתיו הלא מוכרות של עוז, כתב אבנר הולצמן:

הצורך להתבטא בחריזה ובמשקל המשיך כנראה לפעם בו ומצא נתיב בשירים שחיברו, כביכול, כמה מגיבורי הסיפורים והרומנים שלו. אחד מהם הוא ראובן חריש, מן הדמויות הראשיות ברומן הביכורים מקום אחר.

בין שנטען בעבר על שיריו של ראובן חריש שעוז יצר אותם כבדיה לצורך הטקסט, ובין שנטען כי הצורך של עוז להתנסות בחרוז ובמשקל בא על סיפוקו באמצעות דמותו של חריש, מסכימים כולם כי "יצירתו השירית" של עוז ב'מקום אחר' היא רק תוצר לוואי ליצירתו בפרוזה.

אך לא כך הדבר.

הנה למשל השיר 'שרב' מאת הדמות הבדויה, 'המשורר ראובן חריש':

והנה לפניכם, מתוך ארכיון הספריה הלאומית, בכתב ידו של עמוס עוז בן ה-17 – עשור לפני פרסום 'מקום אחר' – אותו השיר ממש:

מתברר איפוא שאת שירו של ראובן חריש כתב עמוס עוז בנעוריו, כשהיה בן 17, והחליט לגנוז אותו לפי שעה עם ניסיונות פואטיים נוספים.

עמוס עוז

 

חיים גורי ועמוס עוז – בין משורר לפרוזאיקן

את שירי הבוסר של ילדותו, מגיל 10 ועד גיל 13, פרסם עוז בעלון 'חברנו'. על ניסיונות ילדותו של עוז לכתוב שירה הרחיב לאחרונה פרופ' דוד אסף, ברשימתו על ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949.

עוז לא פסק לכתוב שירה גם בשנים מאוחרות יותר בנעוריו, אך את השירים הללו לא פרסם, וניכר כי לא הצליח לגבש דעה ביחס לערכם האומנותי.

את שיריו מגיל 17 שלח עוז הצעיר בשנת 1958 לחיים גורי, המשורר המנוסה שהיה מבוגר ממנו ב-16 שנים, מתוך תקווה שיוכל להעריך אותם ולהשיא עצה לגבי עתידו כמשורר.

מתוך קובץ השירים ששלח עמוס עוז לחיים גורי

 

תשובתו של גורי היא תמצית האצילות, העדינות, ורדיפת האמת של המשורר. ממכתבו לעוז אפשר ללמוד על גישתו המעורבת ביחס לשיריו, גישה שיש בה יותר ביקורת מהערכה. וכך הוא כותב:

 

לעמוס שלום

קראתי את השירים וחיכיתי לך. אינני בר סמכא ואינני מסוגל לפסוק הלכות וודאי אינני רוצה להופיע כיועץ או כשופט או מבוגר הטופח על הכתף.

שונים השירים אלה מאלה. כולם כתובים במתח. מחושמלים…

אני בכל זאת יועץ לך כאדם המנסה זה שנים רבות לכתוב, לרסן, להתאפק, לבחור במילים בנות אוקטבות נמוכות יותר. להעדיף את התמונה, המטאפורה, מעגל הזרם הרעיוני על תארים.

הזהר מתאורים החונקים את השיר […]

עבור ביד זהירה מאד, כמו במגרפה על השירים, והיה כי נתקלת במליצות או במוסכמות עקור – אל תחוס. רוב השירים סובלים מעודף מתח אישי עצום. לך אל ההכללה, אל התמצית שהיא תחילתה וסופה של השירה. ישנם שירים שלמים שלווים יותר, מבוגרים יותר, בהם השתחררת מהכח שהוא חולשה, בהם הצעקה נשמעת מעבר הדומיה.

גמור לקרוא שורות אלה ושכח אותן.

תחזור אל עצמך. אתה משורר. אך הותר מעצמך. זאת אומרת, צא נגד הנטיות הקלות שבך אל סגנון מסויים.

שלך גורי

נ.ב

אל תנסה להתלבש על משקל. תן לצורה להבקיע אט אט מתוך הכאוס והתכנים. פעם בהזדמנות עבור כאן ונשתה קפה יחד.
הנ"ל

 

מתוך ארכיון חיים גורי, הספרייה הלאומית

 

חרף הסייגים במכתבו, חתם גורי את דבריו אל עוז הצעיר בקביעה הנחרצת: "אתה משורר".

חיים גורי באוניברסיטה העברית, 1952

נראה שתבונתו של עוז עמדה לו לקרוא מבין השורות את הסתייגותו הברורה של גורי, ולזנוח את השירה לטובת הפרוזה. עשור בלבד לאחר אותם נסיונות בוסר פואטיים, היה עוז לאחד הסופרים הבולטים ביותר בספרות העברית החדשה.

באמצע שנות השישים, והוא כבר סופר בשל, יכול היה עוז לשוב לשיריו מגיל 17 ולהתייחס אליהם כמשובת נעורים. עתה, מנקודת מבט רטרוספקטיבית, יכול היה לראות את המימד המופרז והפתטי שבהם.

אך במקום להסמיק, לקרוע, לזנוח או לגנוז ולהתנכר ליצירת נעוריו, בחר עוז לשבץ אותה בדמותו של משורר טרחן, פרי עטו, ובכך לקבור באופן סופי את חלומות נעוריו ביחס לשירה, ולגייס אותם לעשות לו שֵׁם כסופר צעיר.

עמוס עוז, 1973. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

במלאת לעמוס עוז 70, הוזמן חיים גורי לברך במסיבת יום ההולדת שנחגגה לו בערד.
וכך אמר:

לפני 53 שנים קיבלתי צרור שירים מידי משורר צעיר החי בקיבוץ חולדה בשם עמוס עוז […] עמוס החל כמשורר והיה לימים לאחד מגדולי הפרוזאיקנים של הספרות העברית החדשה. שירתו נבלעה לימים בסיפורים וברומנים שכתב והעניקה להם עושר נוסף וסמוי המעצים ומייפה אותם. אני אומר זאת היום בערד, מעלה באוב את הפגישה הראשונה שלי עם יצירתו של עמוס.

הייתה בהם, בשירי הביכורים האלה עצמת ביטוי, וסיוטי מראות וקולות, בצד חטאות נעורים של שימוש מופרז במקצת בתארים למינהם […]

הנער שהחל את דרכו כמשורר מיוסר מכאובים ופחדים היה לסופר מבוגר ובשל הממשיך את המסורת הריאליסטית בספרותנו ונותן בפי גיבוריו עברית המייחדת אותם […] בארץ קשה זו המקמצת לא פעם במחמאות רצוי לומר לו סמוך ליום הולדתו השבעים את "כל המילים הטובות שישנן, שישנן עדיין".

עמוס. עוז חותם על אחד מספריו, 2017

 

כתבות נוספות

"יותר מאשר צל אחד"- עמוס עוז בין צלליו של עגנון

הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו

המתנה של עמוס עוז לאמא

 

פלא הידידות של לאה גולדברג

סיפור ידידותם המאוחרת של לאה גולדברג והמשורר אריה לודוויג שטראוס

מָה שֵׁם נִקְרָא לַפֶּלֶא שֶׁקָּרָה?
מָה שֵׁם נִקְרָא לַגְּבוּל אֲשֶׁר נִמְחָה
בֵּין וִדּוּיֵי שְׁתִיקָה וּבֵין שִׂיחָה

שורות אלה, מתוך סונטת אהב"ה (סונטות אהב"ה על פי הגימטריה של שמן הן סונטות בנות 13 שורות שיר) שהקדישה גולדברג לידידה הקרוב אריה לודוויג שטראוס, מבטאות את תחושת ההיקסמות הפלאית שליוותה את ארבע שנות היכרותם וידידותם של השניים: שנים מעטות במספר, אך אינטנסיביות באינטלקט וברגש, בעשייה ספרותית ובשיחה, בהערכה הדדית עמוקה, ובווידויי שתיקה.

לקריאת על התמונה לגודל מלא

 

בדידותה של משוררת

את רגש הבדידות של גולדברג ימצא הקורא בכל פינה ופינה במרחבי כתביה: ביצירתה בפרוזה בשירתה, במכתביה וביומניה. במחזור השירים הרטרוספקטיבי 'ילדות' מתארת גולדברג את תחושת הבדידות הראשונה כך:

הַכְּתֵפַיִם רָפוֹת וְצָרוֹת וְלַחוֹת –
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה בְּשִׂמְלָה לְבָנָה –
הֶחָצֵר הַשּׁוֹתֶקֶת קְסוּמַת אֹרְחוֹת.
אֹשֶׁר גָּדוֹל עַד מְאֹד
שֶׁל בְּדִידוּת רִאשׁוֹנָה.

אך מאז אותה בדידות מאושרת של הילדה הקובנאית העומדת בחצר הצריף בשמלתה הלבנה, ומאז 'שלוות הבדידות הגדולה על מרחב הנהר', בימיה הלבנים, הלכה וקיבלה בדידותה של גולדברג ביטוי אלים יותר ויותר ומפויס פחות ופחות. ביומניה מצויים תיאורים ארוכים וקשים מנשוא של תחושת הבדידות.

על רקע כל אותם גילויי בדידות רבים המנוסחים ביומניה ובשיריה, מובנת תחושת הפלא שליוותה כל מערכת יחסים משמעותית ומעמיקה של גולדברג עם ידידי אמת שבטחה בהם ובקרבתם, וכאלה היו לה במשורה.

קשריה עם המשורר טוביה ריבנר, לוו בתכתובת ארוכת שנים, שזכתה לראות אור בדפוס ('אולי רק ציפורי מסע: חליפת מכתבים' בעריכת גדעון טיקוצקי). ריבנר שהיה צעיר מגולדברג ב-13 שנים, זכה ליחס מקרב מצידה – משוררת ששמה כבר הלך לפניה. על קשרי הידידות עם המשורר אברהם בן יצחק (סונה), ועל אהבתה אליו כתבה היא עצמה בממואר היפהפה שהוציאה לאחר מותו "פגישה עם משורר".

אולם את המקום המרכזי והחשוב שתפס המשורר היהודי הגרמני אריה לודוויג שטראוס (1953-1892) בחייה של גולדברג ואת עשרות המכתבים שהחליפו השניים במהלך שנות ההיכרות ביניהם, לא רבים מכירים.

 

אריה לודוויג שטראוס

כשהייתה גולדברג בת 37 פגשה לראשונה את שטראוס שהיה מבוגר ממנה ב-19 שנים.

אריה לודוויג שטראוס נולד באאכן, עיר עתיקה המצויה בגרמניה, סמוך לגבול בלגיה והולנד, והיה ילדם הצעיר של זוג הורים סוחרים. מגיל צעיר גילה עניין וכישרון בכתיבה, ובגיל 15 פורסמו בעיתון ברלינאי שלושה שירים שכתב (תחת הפסבדונים פרנץ' קוונטין). בשנות מלחמת העולם הראשונה גוייס לודוויג שטראוס לצבא הגרמני ונפצע ברגלו, ולאחר סיום המלחמה למד ספרות באוניברסיטת ברלין. שם הצטרף לחוגי הציונים ולתנועת הפועל הצעיר. בתקופה זו היה שטראוס מרבה לכתוב עבור כתב עת למדעי החברה בעריכתו של מרטין בובר. הקשרים בין השניים הובילו להיכרותו של שטראוס עם אווה, ביתו של בובר, ולנישואיהם.

בשלהי שנות העשרים שב שטראוס עם משפחתו לעיר הולדתו אאכן, עם קבלת משרה כמרצה לתולדות הספרות הגרמנית באוניברסיטה הטכנולוגית. באאכן פרסם שטראוס מאמרים רבים, והפך למלומד ידוע.

עם עליית היטלר לשלטון החלו הנאצים לפטר מרצים יהודים מהאוניברסיטאות, וארגון הסטודנטים אסר על התלמידים לשמוע את הרצאותיו של שטראוס. "אף שהוסיפו לפקוד את הרצאותיו שומעים חופשיים ומבקרים מן החוץ, שטראוס לא השלה את עצמו שעתידם של היהודים עשוי להשתפר, ובעצה אחת עם אווה אשתו עזבו את גרמניה ועלו ארצה.

בשנת 1935 הגיעה משפחת שטראוס לירושלים והשתלבה בחוגי האינטליגנציה הגרמנית שנוצרו בעיר, אך כעבור שנתיים עברה המשפחה לקיבוץ הזורע על מנת להגשים את רצונו של שטראוס להיות חקלאי. חלומותיו של האינטלקטואל הגרמני לא הצליחו להחזיק זמן רב וכעבור שנתיים החל לשמש מורה בכפר הנוער בן שמן.

לודוויג שטראוס, עובד בשדות של קיבוץ הזורע 1937

שטראוס חלה במחלת לב שאילצה אותו לשוב לירושלים, ומשנת 1950 החל לשמש מרצה בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית שהיה שותף בהקמתו. מתלמידיו המובהקים היו דן פגיס ויהודה עמיחי.

בשנים אלה, שנותיו האחרונות, כאשר כבר היה חולה, הכיר שטראוס את לאה גולדברג שהחלה ללמד באוניברסיטה בשנת-1952. ככל שמצבו הבריאותי הידרדר, היא נקראה להחליפו ולמלא את חובות ההוראה שלו. כאשר כבר לא יכול היה לשאת בנטל ההוראה, ירשה גולדברג את משרת המרצה בקתדרה לספרות השוואתית.

 

שני גולים בארצם

מעניין לקרוא במכתבי גולדברג לידידה הצעיר טוביה ריבנר, את חוות דעתה הבלתי מסוייגת של לאה גולדברג מבני הזוג שטראוס, ידידיה החדשים, ובפרט מאישיותו הייחודית של אריה לודויג שטראוס.
במכתב מאפריל 1952 כותבת גולדברג לטוביה ריבנר על דבר מחלתו של שטראוס:

לודביג הוא אחד האנשים היקרים לי ביותר והרגשה זאת של אוזלת יד ביחס לכל מה שעובר עליו היא נוראה. תודה לאל שיש לו אופי כל כך הרמוני. גדולת נפש זאת היא האושר הגדול ביותר שניתן לו.

ובמכתב אחר היא כותבת לריבנר:

אשר ללודויג: אני הייתי לפני שבוע בירושלים וביקרתיו בבית החולים. הוא היה ער עד מאד, מצב רוחו היה טוב למדי, אך הרושם שלי קשה ואני מלאת חרדה. ביום ב' אהיה אצלו שוב (אני מרצה במקומו באוניברסיטה ונוסעת כל יום ב' לירושלים). אווה אף היא נראית חלשה ביותר, אבל היא פשוט מלאך אלוהים. בכלל חושבת אני ששני אנשים הרמוניים כאלה נבראו רק לדוגמה שיכול להיות בעולם דבר שכזה.

איזו שפה משותפת חיברה בין השניים, ואיזה פלא מצאו זו בזה בשיחתם המתמשכת?

"חוג אינטליגנציה בתוך אינטליגנציה". כך כינתה לאה גולדברג את חוג האינטלקטואלים היהודים גרמנים שחשה שייכת לו במקצת, ובתוכה הרגישה כבת בית. נדמה, אם כן, כי פלא מפגשה של גולדברג עם אריה לודוויג שטראוס היה נעוץ במכנה המשותף ובשיתוף הגורל של השניים: היה זה מפגש של שני מהגרים שהיו שניהם אנשי רוח. שנייהם חיו לעיתים מתוך תחושה של גולים בארצם, ומתוך זיקה מתמשכת לתרבות האירופאית, ובפרט לזו הגרמנית, שביקשו להיאחז בה ולשמר בכל עת את זיקתם אליה.

כך למשל תרגם לגרמנית אריה לודוויג צרור משיריה של גולדברג, מתוך ספרה 'על הפריחה', והוסיף בפתיחת הקובץ שיר בגרמנית שמוקדש לה – "DANK DES UEBERSETZERS AN DICHTERIN – "תודת המתרגם למשוררת".

מתוך תיק תרגומיו של שטראוס לשירי גולדברג. אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית

שני משוררים

אולם יותר משחיברה בין השניים אהבת החוכמה, וזיקתם המשותפת לתרבות המפוארת שהותירו מאחוריהם כשעלו ארצה, ניכר במכתביהם כי החיבור המשמעותי ביותר ביניהם היה על רקע דמיון מהותי נוסף: שניהם היו משוררים.

בחברתו של לודוויג שטראוס, הרשתה לעצמה גולדברג לדבר על חולשותיה כמשוררת, על מגבלות השפה שחשה, על תחושת הייאוש עם העדר היכולת לכתוב שירה, גם כשזאת מבקשת לפרוץ, וגם, על עניינים פרקטיים הקשורים בכתיבה, בהוצאה ובפרסום השירים.

כך למשל כותבת גולדברג לשטראוס במכתב מה-6.11.1952:

תודה לך לודביג על המכתב. תודה שקיבלת כך את מכתבי האחרון. עכשיו מצב רוחי טוב קצת יותר ויתכן שעיקר הרגשתי הנוראה היתה בי משום שצריכה הייתי לכתוב שירים שלא רצו להיוולד. אלא סו"ס כתבתי אותם ורווח לי הרבה. אראה לך בבואי לירושלים.

ובמכתב אחר היא כותבת:

לפרקים אני חושבת: אילו יכולתי לכתוב היה הכל אחרת. ולפרקים: אילו היה הכל קצת אחרת – יכולתי לכתוב. מכאן – שאין אני יכולה לכתוב.

ולעיתים מגלה גולדברג לשטראוס את ליבה ומשיחה לו את תחושת התסכול וחוסר האונים מחוסר יכולתה לכתוב כפי שהייתה רוצה:

והימים חולפים במין מהירות שאין להשיגה. לכתוב שירים אני מנסה פעם בפעם – ללא הצלחה. מכל מה שכתבתי בשנה האחרונה, או שנה וחצי, נראה לי כראוי לשם שיר רק אותו השיר הקטן שפירסמתי לפני כחודשיים ב"מולד". מה לעשות – אין דבר זה בידי עוד.

וביומניה מתארת גולדברג רגע אינטימי, ובו התוודתה בפני שטראוס על מוגבלותה של העברית שלה:

דיברנו על עוד כמה דברים, ואני אמרתי סוף סוף את מה שאני חושבת עלי ועל לשוני העברית המפסידה מעושרה ומגמישותה בגלל מיעוט הקריאה בעברית בשנים האחרונות. לודוויג לא האמין לי, מאחר שיש לו בדרך כלל דעה מופרזת על ידיעתי את הלשון. ודאי גם לא הרגיש כמה מן הווידוי היה בשבילי בדברים אשר אמרתי. אבל זוהי האמת. אני מרגישה בהמשך הזמן יותר ויותר באיזו מידה לוקה בחסר היא כל השכלתי העברית, אך ממעטת אני מאד לעשות משהו כדי לתקן חסרון זה.

באחד מן המכתבים שהוחלפו בין השניים, השיא שטראוס לגולדברג עצה "משוררית", וטען שעליה להקדיש מחברת מסודרת לכל שיריה, כפי שהוא עצמו נוהג לעשות.

על כך השיבה לו גולדברג:

אשר למחברת – יש גם לי "מוסד" כזה, אך האסון הוא, שעל פי הרוב, אני שוכחת להכניס שירים לתוך המחברת הזאת, והשירים לחוד והמחברת – לחוד. שנה שנה מבטיחה אני לעצמי להנהיג סדר מהוגן בכתבי, אך עדיין לא קיימתי זאת. אולי לעת זקנה אלמד לנהוג מעט יותר כבוד בעצמי.

"אי השפה בה אביע את כל אשר בי?/ שתי שפותי הן זוג שפתיו של לבי". שתיים ממחברותיו שיריו של אריה המוקדמים בעברית של לודוויג שטראוס. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית

במכתב אחר משתעשעת גולדברג במחשבה על 'ביזנס' משותף עם שטראוס ועל חלומות התעשרות של שניהם:

[…] החלטתי, שבעצם צריכים היינו, לפתוח מין בית ספר פרטי כזה לספרות, אתה ואני, להרצות פעם אחת בשבוע ולהרוויח הון, ולהיות יתר הזמן חופשיים. האין זה נראה בעיניך? כשאני חושבת כמה מורים לא יוצלחים ובינוניים מתפרנסים מן ההרצאות שלי נראית אני בעיני כעושה עסקים אדירים, אבל אחרי שחושבת אני רגע על כשרונותי העסקיים, אני מוכנה לומר תודה לכל אותם היהודים הזריזים העוסקים בהנהלה באדמיניסטראציה ושאר ירקות […]

 

בין קוראת למשורר

במשך רוב חייו כתב שטראוס את שיריו וסיפוריו בשפה הגרמנית, ופרסם אותם בבמות שונות באירופה. את המעבר ליצירת שירה בעברית תיאר לודוויג שטראוס בספרו הגרמני Fahrt und Erfahrung ('מסע ומסה') ובו הסביר כיצד נכתב שירו העברי הראשון "למפרץ" בשנת 1934:

עשר שנים נשאתי בקרבי את זכר חיי ארץ ישראל ונופה. בשלהי 1934 חזרתי וביקרתי בארץ הפעם בכוונה לעלות אליה לצמיתות, ואמנם עליתי באותו חורף. באותם חדשים חזרו ובאו וחזרו חלילה אילו תמונות ופגישות ודחקו עלי: שיר. ברם לא נמצאו להם לא מנגינה ולא חרוז. עד שלא נסתייעתי, שלא כצפוי על ידי בלשון העברית. אותם ימים הייתי לומד עברית באינטנסיביות כדי כך שלעיתים קרובות, בלי משים הייתי מתהרהר בה. תהליך אוטומטי זה חל גם על המילים של השיר "למפרץ". אותן מילים שסירבו ליעשות שיר משנתייגעתי ומשכתי ידי מנסיון זה לבטא את המוטיב בגרמנית, התחיל מניה וביה הנסיון, בהיסח הדעת, לומר בעברית כל שביקשתי לאמרו בגרמנית. והנה, מלים שזימנו עצמם מעתה, היו להן ניגון ומקצב ואפילו חרוז היה להן.

(תרגום: ידידיה פלס, מתוך כתב יד בארכיון א"ל שטראוס)

שירו העברי הראשון של לודויג שטראוס "למפרץ", נוסח 1934 בכתב ידו. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית.

בשנים האחרונות לחייו, אותן השנים שבהן התיידד עם לאה גולדברג, כתב שטראוס את ספר השירים "שעות ודור" שיצא בעידודה ובדחיפתה של גולדברג, בשנת 1951.

את השיר "עיני אחותי" כתב שטראוס לגולדברג, ומפנייתו אליה כ"אחות" עולה הקרבה הגדולה בין השניים:

מתוך "שעות ודור" 1951. לחצו על התמונה לגודל מלא

ומה חשבה לאה גולדברג על שירתו של לודויג שטראוס? האם העריצה את שירתו כפי שהעריצה אותו כאיש רוח והאם אהבה אותם כפי שאהבה אותו כחבר קרוב?

ביומנה האישי היא כותבת:

בספר שיריו של לודוויג יש דברים נפלאים. אני שמחה על כך.

אך כעבור כמה ימים היא כותבת ביומנה:

שירי לודוויג יפים פחות מאלה שקראתי במקרה כראשונים. מה טוב שכתבתי לו מכתב כשהתלהבותי הייתה אמיתית. צר לי שאין שירתו בשבילי מה שהוא בשבילי.

חיפוש בארכיון אחר המכתב עליו מעידה גולדברג שנכתב כאשר "התלהבותה היתה אמיתית" משיריו של שטראוס, העלה את השורות הבאות:

סלח לי שאני "לוקחת לעצמי" את שיריך. משהו בהם מדבר כל כך מתוכי, שאינני יכולה להמנע מיחס פרטי ביותר אליהם. ועוד: אני עכשיו אינני שוה הרבה. אני יודעת שזוהי תקופה חולפת בחיים, שלפי שלא קרני דבר מטוב ועד רע, אני אתגבר על הלך נפש זה ואהיה שוב ואחיה שוב עם אותו "אומץ לחולין" שהוא סיסמתי זה מכבר.

לאחר מותו של לודוויג שטראוס ראה אור ספר מסותיו הספרותיות "בדרכי הספרות". את הספר ערך והתקין לדפוס טוביה ריבנר, ובפתחו קבע פסקה נרגשת פרי עטה של גולדברג על מקומה של השירה בחייו:

בראיון שנתנה לאה גולדברג לגליה ירדני שהתפרסם בספרה 'ט"ז שיחות עם סופרים' היא מתוודה על חסרונו הגדול של שטראוס בחייה:

אינני רוצה שתחשבי, שאני נמנית עם אותם האנשים המקוננים על גורלם בספרות. לי היה תמיד יותר מזל מאי מזל. אולם חשה אני בדידות מסויימת, בפרט לגבי כך, שאין לי בעצם במי להיוועץ. אותם הידידים, שהיו קרובים לי, אלה שיכולתי לקרא בפניהם כל שיר חדש שכתבתי ולשמוע את חוות דעתם, מתו. נדמה לי, כי מאז מת לודוויג שטראוס אין אף אדם אחד שאוכל להראות לו תמיד את שירי, לשוחח עמו עליהם, לבחון אותם בראייתו של מישהו אחר.

 

כתבות נוספות

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג