אחד הרגעים המרגשים בחיים הוא הרגע שבו אנו מתחילים ללמוד לקרוא ולכתוב. סימנים מונחים לפנינו ומלמדים אותנו שהם צופנים בחובם תוכן, מידע. ואנו משתוקקים לפענח, לדעת מה יש ברצפי הסימנים, מה הם אומרים. עולם חדש הולך ומתבהר לנגד עינינו. הדבר אינו קורה בתוך יום וגם לא בתוך שבוע. הערפילית מוסרת בהדרגה, בתהליך מאומץ של לימוד, שינון, התנסות, מעידות. זהו שלב דרמטי בחיינו, לא פעם רצוף קשיים ותסכולים. על פי רוב, אנו מגלים את גודל הרגע שנים לאחר מכן, כשאנו כבר קוראים וכותבים ותיקים ומנוסים. ילדי חברות השפע של המאה ה-21 מגיעים לראשית לימוד הכתיבה לאחר שנים אחדות של חשיפה אינטנסיבית לכתב. הם מוקפים אותיות, מלים ומשפטים, ורבים מהם לומדים לקרוא או לקרוא חלקית מעצם ההתנסות הלא-פורמאלית שלהם בעולם הקריאה והכתיבה. ובכל זאת, גם היום, ראשיתו של החינוך המסודר, ראשיתה של הדרך בעולם הלימוד, היא רכישת היכולת לקרוא ולכתוב. בין אם אנו מגיעים לבית-הספר כשאנו קוראים היטב ובין אם אנו רק מזהים סימנים מוכרים ויודעים שהם בעלי משמעות, כולנו נכנסים למערכת החינוך, יושבים בכיתה א' ולומדים לקרוא ולכתוב.
ידיעת הקריאה בעברית היה תמיד ממאפייניה של החברה היהודית בכל רחבי העולם. היהודים בלטו באחוז יודעי קרוא וכתוב גבוה במיוחד. בקהילות השונות הורו קריאה וכתיבה בעברית לילדים החל בגיל 3. השליטה בעברית, לפחות ברמה של ידיעת קרוא, הייתה חיונית כדי לשלב את הילד בחיי היומיום של הקהילה, בתפילה ובלימוד. יתרה מכך, קהילות שבהן שלטה שפה יהודית (לדינו, יידיש, ערבית-יהודית, פרסית-יהודית וכו'), כתבו בכתב העברי גם את לשונותיהן המיוחדות. כך היה הא"ב העברי כרטיס הכניסה לעולם התרבות.
היום נהוגות שיטות שונות להוראת קריאה וכתיבה. הדבר נכון לשפות מודרניות רבות, ובכללן גם השפה העברית. אלא שבניגוד לרובן הגדול של השפות הנכתבות, לעברית יש מסורת בת אלפי שנים של כתיבה וקריאה, של יצירה ספרותית דתית ואחרת. לכן מעניין במיוחד להציץ בחומרים המעידים על דרכי הוראת הקריאה בעברית כפי שהתבססו בקהילות ישראל בעולם לאורך הדורות.
עיון בחומרים מעלה מיד את הדומה, את המאפיינים שלא השתנו. לומדים לקרוא עברית על-ידי לימוד צורת האותיות המנוקדות. כלומר, כל אות נלמדת כשהיא מנוקדת בקמץ, בפתח, בסגול, בצירה וכו'. למעשה, התלמיד רך השנים לומד לבטא הברות. הלימוד משלב זיהוי צורות וחזרה על צלילים. התבססות הקשר בין הצורה הכתובה והצליל הוא הבונה את מיומנות הקריאה. היום, כשאנו רואים את הספרים, את החוברות והאת הדפים, וכולם עמוסים אותיות עבריות מנוקדות, בסדר קבוע, קל לנו לדמיין את מקהלת הקולות הדקים החוזרת אחר המלמד: "אלף קמץ, AH, בית קמץ BAH…"
אלא שלא רק הדומה בולט למתבונן בחומרי הלימוד מכל הדורות. מעבר להוראת האותיות והניקוד בשיטה הברתית, חומרי הוראה רבים הם מקראות ראשוניות. המקראות מלוות את הלומד בצעדיו הראשונים ומציעות לו מלים לקריאה. אט-אט הופכות המלים לביטויים והביטויים מצטרפים למשפטים. לא כל המקראות מציעות תהליך שלם. לעתים יש בהן רק מלים. זהו מוקד עניין מיוחד למי שמעלעל בדפים. אילו מלים נבחרו? באיזה סדר? מה הקשר בין המלים לשלב שהלומד נמצא בו? האם יש בבחירה רק מגמה דידקטית, או שמא גם כוונה ערכית ודתית? באיזו מידה מכוונת המקראה את הלומד לקראת סידור התפילה או כתבי קודש אחרים? וכשהמקראה מודרנית יותר, איזו מציאות תרבותית וטכנולוגית היא משקפת? ומן הבחינה הלימודית, האם הדוגמאות מדגישות הבדלים או בוחרות להביא מלים דומות ומבלבלות, כדי להכריח את הלומד לקרוא במשנה זהירות?
בספרייה הלאומית קיימים כ-1500 פריטים הקשורים ללימוד הקריאה והכתיבה בעברית. המספר הפתיע גם אותנו, בעת ריכוז החומרים לתערוכה הווירטואלית המוגשת לכם כאן. ספרי לימוד ובוודאי חומרי לימוד לא כרוכים לא נחשבו לפריט אספני. ילדים השתמשו בהם והחומרים לא נטו להישמר במצב טוב. יתרה מכך, בימי השלטון העות'מאני וגם בימי המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה, לא חלה חובה לשמר ספרי לימוד בספרייה הלאומית. והנה, למרות זאת, אוצרת הספרייה הלאומית שפע עצום ורב של חומרים העוסקים בלימוד הקריאה והכתיבה בעברית. חומרים אלו הם אות ועדות לחשיבות שהיהודים ייחסו תמיד לשליטה בעברית, והם גם מהקלסתרון התרבותי שלנו. החומרים הללו הם דוגמה אחת מני רבות לעושרו ועומקו של המאגר התרבותי של הספרייה הלאומית בירושלים, המוצע כעת לקהילת החוקרים ולציבור הרחב באשר הוא.
